במקור: Donnie Darko
תסריט ובימוי: ריצ'ארד קלי
שחקנים: ג'ק גילנהאל, ג'נה
מאלון, דרו בארימור, נח וויילי,
פטריק סוויזי, מרי מק'דונל,
קתרין רוס, דביי צ'ייס
בוקר. מעבר להרים השמש שולחת את קרניה הראשונות. דוני (ג'ק גילנהאל, 'נער הבועה', אבל תתעלמו מזה), תלמיד תיכון מעיירה פסטורלית מתעורר, אי שם על איזה צוק. נראה ששוב התהלך בשנתו.
בימים כתיקונם נוטה דוני להלך כשעל פניו נסוך חיוך ינשופי צופן סוד – כאילו הוא יודע דברים שאף אחד אחר אינו יודע, או הוגה בדברים שאף אחד אחר לא הרהר בהם לפני כן. יש לו שני חברים שמעריצים אותו (או לפחות – שני חברים שמדברים איתו), כמו גם הרבה אויבים, שחושבים שהוא מוזר.
ערב. המשפחה יושבת לאכול. אליזבת', אחותו הגדולה של דוני (מגי גילנהאל, גם במציאות – אחותו הגדולה של ג'ק), מציינת שבבחירות הקרובות היא מתעתדת להצביע לדוקאקיס. הוריה חושבים שהיא עושה טעות. דוני מעיר משהו, היא מתעצבנת, הם רבים והיא זורקת לחלל האוויר פצצה: דוני אינו נוטל את הכדורים שד"ר ת'ורמן (קתרין רוס, איליין רובינסון בעברה), הפסיכיאטרית שלו, רשמה לו.
דוני מבקר בקביעות אצל הפסיכיאטרית. נראה שהיא מבינה שדוני אינו מוזר – הוא רק יודע לשאול את כל השאלות הנכונות, וזה מאיים על אחרים.
לילה. דוני מתעורר לשמע קול רך המפציר בו לבוא. הוא עוקב אחרי הקול כמתוך שינה, עד למגרש הגולף המקומי, שם הוא פוגש בפרנק, ארנב ענק המודיע לו כי בעוד 28 יום, 6 שעות, 42 דקות ו-12 שניות – העולם יבוא אל קיצו. דוני שואל למה.
למחרת מתברר כי בזמן בו נעדר דוני מביתו, נפל מנוע מטוס על חדרו ומחץ אותו כליל. אלא מה – אף צוות מטוס לא דיווח על מנוע חסר, ואין איש יודע כיצד הגיע לשם אותו מנוע, או למי הוא שייך. עולם מטורף.
שיעור ספרות. נראה שהמורה (דרו בארימור) אינה מאמינה בהרצאות משעממות בקול מונוטוני. היא מנסה 'לגעת' בתלמידים – לגרום להם להבין, להשליך מעולם הסיפורים למציאות. לכן היא חושבת שבגלל מה שעבר על דוני, הוא יוכל להבין טוב יותר את המניעים של גיבורי הסיפור "The Destructors" מאת גראהם גרין, שנלמד בכיתה באותו שיעור. אפילו היא מופתעת לשמוע את הניתוח המדויק של דוני.
לכיתה נכנסת תלמידה חדשה: גרטשן רוס. היא בוחרת לשבת בקרבת דוני.
החיים השלווים בעיירה הציורית חורגים מסדרם כאשר בית הספר המקומי מוצף. פניו של דוני מתקדרות מאיזה זיכרון עמום. אבל מה, ביטול הלימודים מספק לו הזדמנות מצוינת ללוות את גרטשן לביתה ולהציע לה לצאת ביחד. "לצאת לאן?" היא מחייכת.
שיעור התעמלות. המורה – שבזמנה הפנוי מאמנת את נבחרת הריקוד הייצוגית של בית הספר, בה חברה גם סמנת'ה (דביי צ'ייס), אחותו הצעירה של דוני – בוחרת להראות לכיתה קלטות וידיאו של גורו מקומי – ג'ים קאנינגהם, המטיף לכולם להתגבר על הפחד שלהם ולהתחיל לאהוב.
"אהבה", מרצה המורה בקול חינוכי, "היא ההיפך מפחד".
"כאילו, Duh!", מפטיר אחד התלמידים בזלזול.
"'כאילו, Duh' הוא תוצר של פחד", חיוך ניצחון עולה על פניה, משהבהירה את הנקודה.
קשה לעבור את גיל ההתבגרות כשאתה מוזר, שונה. קשה עוד יותר לעבור אותו בעיירה קטנה בה כולם מכירים את כולם ("שמעתם שמצאו את הבן של דארקו ישן במגרש הגולף?"), וכשארנב גדול פוקד עליך לבצע פשעים. דוני לא בטוח בצדקת דרכו של הארנב, אבל אם לא יעשה מה שהוא אומר לו – איזה סיכוי יש לו להבין את ה-Master Plan שלו? אז הוא ממשיך. ואנחנו ממשיכים לתהות איתו לאן זה יוביל בסוף – לראות איך כל אותן התרחשויות מוזרות, כמו גם ההתרחשויות היום-יומיות, יתחברו לכדי פתרון אחד, שביר, טווי באותה עדינות שמאפיינת כל כך את הסרט.
אותה טוויה עדינה (קשה להגדיר מהי אותה טוויה עדינה. זה לא סרט שניתן ממש לסווגו לשבלונות מוכרות) הופכת את 'דוני דארקו' לסרט קסום ואישי, שראוי לצפות בו לבד, או לפחות, לא בחברותא רעשנית. הסרט נעשה בהמון אהבה, ורואים את זה, ואמנם הוא קרוי על שמו של דוני – שכל האירועים מתנקזים בסופו של דבר אליו – אבל הוא מתאר בפרוטרוט גם את העולם הסובב את דוני. הוא מציג פיסות קטנות מחייהן של הדמויות המקיפות אותו, בעיקר אלו שהחברה מגדירה כחריגות – דמויות עצובות, ללא עתיד. "אני מבטיח, שיום אחד הכל יהיה טוב יותר עבורך", אומר דוני בשכנוע פנימי עמוק, אולם איש אינו מקשיב לו. אחרי הכל, אנשים מאוימים כשהם שומעים דבר כזה מפחיד – הוא רומז שכרגע החיים שלך לא משהו. עדיף כבר להתעלם מהמציאות, ולהמשיך לטפח באהבה, בכוח, את הבועה המגוננת, את החלום.
אבל גם אם הסרט – או אולי דוני – מעדיף את חברתם של החריגים, הרי שמרבית הדמויות הן רגילות: הוריו של דוני, למשל, אינם יפים במיוחד, או מכוערים במיוחד – ממוצעים כאלה. הם גם לא פתוחים במיוחד או אטומים במיוחד לשלושת ילדיהם, ועל כן יוצרים – לפחות למראית עין, שהרי במקרה הטוב, דוני הוא "סתם מוזר" – משפחה רגילה מן המעמד הבינוני, שהיתה אמינה מאוד בעיני. מה שהוסיף לאמינות הזו, הוא משחקם המדויק של כל השחקנים בסרט, ללא יוצא מן הכלל – גם אלו שזה להם הסרט הראשון בו הם משתתפים, ואולי בעיקר בגלל שזה סרטם הראשון: פשוט ידעתי שיש אנשים כאלה, שאני מכירה אותם, שזה אמיתי.
וכאילו זה נעשה במיוחד בשבילי, כדי להעצים את החוויה הפרטית שלי, הבמאי זכר שחוץ מתסריט שונה ומעורר מחשבה, מאוד חשובה לי גם הויזואליה, ושכמעט כמעט תמיד אני מקשיבה למילים של השירים. אז במיוחד בשבילי, הוא דאג לצילומים מנקרי עיניים (המילה המדויקת היא Striking, אבל אי אפשר לתרגם את המשמעות המלאה לעברית), שגרמו לי לרצות להיכנס לתוך המסך; ובמיוחד בשבילי הוא הוסיף פסקול – לא סתם מוסיקת רקע לקישוט, אלא שירים (חלקם מוכרים) שמשתלבים עם ההתרחשויות בסרט, שתורמים להן, עד שבשיר המסיים את הסרט, הוצאתי את כל האוויר שעוד היה לי בראות באנחה ארוכה, וידעתי שאני, את הסרט הזה, רוצה לראות שוב.
אני שונא להיות זה שתמיד מתלונן
(בעצם, מה אכפת לי? כולם בקון) אבל ממש לא נהנתי מדוני דארקו. אני לא מתכוון לתפוס עמדה של מבין גדול, בעיקר בהתחשב בעובדה שמה שמתואר בביקורת זה גם בדיוק מה שראיתי מהסרט (מסתורי). הפסקתי לראות אותו אחרי משהו כמו חצי שעה כי הוא עשה לי כאב-ראש ולא הצלחתי להישאר מרוכז. דווקא הויזואליות של הסרט נורא הפריעה לי. המון זוויות צילום שבכוונה מגלות רק חלק מהתמונה וכל הזמן כמעט מראות את הפרט החשוב ביותר, אבל בסוף: נדה. למרות שזה נשמע אולי דבר טוב, לי זה נמאס בשלב די מוקדם. אולי אני אקח את הסרט שוב בדויד, תלוי בתגובות של מי שראה אותו עד הסוף. בכל אופן, לי מציק כשסרט נמשך יותר מעשרים דקות בלי לרמוז בכלל על קו עלילתי מוצק כלשהו. אני גם אישית לא מת על תסריטים שבנויים כדי לזעזע את הצופה ולא כדי לעזור לו להזדהות עם הדמויות, אבל זה אני.
בכל זאת, אני חייב להודות שהפסקול באמת מעולה והושקעה בו הרבה מחשבה.
אני יודע שזה לא אופנתי
אבל ממש נמאס כבר מהדיבורים על סטודנטים לקולנוע. לא שאני אחד כזה, אני אפילו עדיין לא בגיל, אבל בחיאת! ממתי ללמוד קולנוע הפך לקללה? אלה האנשים שיעשו לכם את הסרטים בעוד כמה שנים, והטעם שלהם בקולנוע, בניגוד לדעה הרווחת, דוקא מאוד מגוון, לא אמנותי פר אקסלנס, ולפעמים אפילו יותר פתוח לדברים מיוחדים וחדשים מאשר רובנו. אם כבר הוסכם כאן בעבר שהשניצקלייניות אינה מנת חלקו הבלעדית של סוג קולנוע מסוים, אלא מתייחסת דוקא לאופן שבו מועברת ביקורת על סרטים, אזי שטעמם של סטודנטים לקולנוע לא צריך להפוך לבדיחה. או מילא בדיחה, אלה דוקא טובות לפעמים – הוא לא צריך להפוך לקללה.
רק רציתי לציין
שאם כל הסטודנטים פה לקולנוע הם דור העתיד, שכן עדיין יש תקווה לקולנוע הישראלי
רק רציתי לציין
בהקשר לפתיל אחר: גו אסטרו-נעמי!
נמאס?
אל תגזים. שלוש בדיחות פה ושם, במיוחד שהן מתייחסות זו לזו, לא מהוות אווירה כללית של בוז כלפי סטודנטים לקולנוע.
אבל לגבי שאר ההודעה שלך, אני איתך – סטודנטים לקולנוע, גם כאלה שאינם נעמי, הם עם מוצלח. ובכלל, לרכוש ידע לגבי האמנות האהובה עליך זה דבר חיובי.
לגבי צילום, ולגבי סוף הסרט בכלל
(מכיל כמה משפטי טכנו באבל צילומי ואז סנל"ל לסוף, באמת סנל"ל. חומת ספויילרים תגן עליו).
הצילום מאיזו סיבה נראה לי כאילו נעשה בווידיאו ולא בפילם; היו קטעים של חשיפת-יתר באזורים הבהירים של התמונה, מה שבד"כ אופייני לוידיאו.אני צודק או שזו סתם השערה?
הסוף נחשב בעיני לאחד מתיאורי האהבה החזקים ביותר שראיתי בקולנוע.
זה לא רק שדוני משנה את מסלול הזמן ובוחר למות כדי למנוע מגרטשכן אהובתו למות.זה – בקולנוע וגם בחיים – קרה לא פעם; בני אדם העדיפו למות תמורת חיי אהוביהם.
דוני בסרט הלך צעד רחוק יותר: הבחירה שלו לחזור אחורה בזמן ולחכות במיטה למוות, במקום לצאת בעקבות קולו של פרנק, אמנם מונעת את כל שרשרת האירועים ולפיכך גם מונעת את מותה של גרטשכן, אבל לא רק זה. הבחירה שלו משמעה שגרטשכן לעולם לא תכיר אותו, לא תדע שהיא היתה – במסלול אחר – מתאהבת בו, ושכל סיפור האהבה לא יתקיים.
דוני מוותר גם על הזיכרון, על זה שיתקיים *ידע* בדבר האהבה, ועל הסיכוי שאיזשהו משהו יישאר מזה. ההחלטה שלו מצילה את גרטשכן, ומוחקת אותו, את זכרונו, ואת האהבה.
ורק מישהו שממש ממש אוהב יכול לוותר גם על הסיפור ועל הזיכרון, ולוותר על האהבה בעצמה לטובת זו שהוא אוהב.
עד כאן
טווידלדי, עוד לא ישן אחרי הקון.
טוב, פה אנחנו נכנסים שוב לשאלת
"הכל צפוי והרשות נתונה" הקלאסית.
אבל לפי מה שהיה נדמה לי, בהחירה שלו בסוף היא בדיוק ההיפך ממה שהוא הונחה לעשות; פרנק הביא את עצמו לשחרור איכשהוא, וזה "הסוף" מבחינתו (ולא בטוח שכל מה שהוא אמר אמת, אבל זה עניין אחר); השמיים נפתחים – ואז דוני, שלכאורה בשלב זה נותר מחוץ למשחק, עושה את הצעד שלו ומטרפד מראש ולחלוטין את כל ההתרחשויות (ומסופקני אם בהתאם לרצונו של פרנק!). אני הייתי קורא לזה בחירה.
נדמה לי שזה כבר הוזכר פה
לשיר קוראים 'Mad World', במקור של להקת Tears for Frears כאן בביצועו של גארי ג'ולס.
ודי כבר עם היול השורות הזה, בבקשה. אין צורך.
אני מאד אוהבת את Tears for Fears
ושמחתי לגלות שירים שלהם בסרט…
בפרט הביצוע האחרון, שלא יצא לי לשמוע אותו מעולם (וכרגע אני חושבת שהוא מתעלה על המקור). הוא חודש במיוחד לסרט?
מי זה/ו בכלל המבצע/ת הזה/ו? לא שמעתי עליו/ה מעולם…
קוראים לו
gary jules וכן השיר חודש במיוחד לסרט הזה.
ולמי שמתעניין
לאיש יש עוד שירים, וגם אתר:
http://www.garyjules.com/
תודה על התשובה,
(ראיתי אותה, אבל לא הייתי בטוחה על איזה שיר מדברים).
ומצטערת על השורות שהוילו, פשוט בלעדיהם הספוילר היה קרוב מאוד לכותרת, והיה קשה לפספס אותו.
למה אחותו מתה?
אה, חשבתי שהכוונה היא לאחותו הגדולה.
עדיין לא הבנתי למה דוני צריך לספק את מנוע המטוס החסר.
אבל לא נראה שיש כאו עוד מישהו שיענה לי…
מטוס יכול לנחות בשלום גם עם שלושה מנועים. אף אחד לא אמר שהמטוס התרסק.
מי אמר שהעולם לא היה נתון בסכנה?
אין לנו כלים לדעת.
בתחילת הסרט, פרנק הארנב אמר שהעולם עומד לבוא לקיצו. באין הוכחות נגדיות (וגם, כנראה, מתוך סקרנות) דוני בוחר להאמין לפרנק. כל כך פשוט.
תודה לך לונג ג'ון
אה תודה יפה לך עכשיו הצלחתי לחבר את הסרט ולהבין מה לאזעזל קרה שם!
דרך אגב בן כמה אתה?
לא אמרו לך
שלא שואלים אישה לגילה?
ספויילר עצבני.
כן. להקריב את עצמו כדי להציל את העולם. ולכן התקריב הממש ממש ברור ומעצבן של המילים "הפיתוי האחרון של ישו" לפני שהוא הולך לשרוף את הבית של המטיף הפורנוגרף.
לגבי צילום, ולגבי סוף הסרט בכלל
ה'עולם' הוא לא העולם במובן של כל האנושות, אלא העולם הפרטי של דוני.
זה גם מה שאני חושבת
צודק!
לפטר את המקרין
(למען הקורא העתידי: התגובה הזאת מתייחסת להקרנת 'דוני דארקו' בפיר.דוט.קון).
אני מאוד מרוצה מהמקרן שבו השתמשנו הפעם, ולדעתי זה היה שיפור משמעותי באיכות ההקרנה מהפעם הקודמת. ובכל זאת, זאת רק הקרנה מתוך DVD, לא מפילם, והאיכות לא היתה אופטימלית (לא משהו קריטי – ראיתי דברים גרועים הרבה יותר מוקרנים מפילם, באולמות קולנוע רשמיים שעליהם שילמתי כסף מלא). זה כנראה מה שגרם לצרימות בכמה סצינות (בולטות בעיקר למי שכבר ראה את הסרט, אני חושב), כמו אותה חשיפת-יתר. בכל אופן, יוצרי הסרט נקיים מחשד שימוש בוידאו. האשמה היא במקרין.
לפטר את המקרין (כה''ב)
דווקא בגלל שהוא זמם להפסיק את הסרט באמצע :-)
[אגב, בעיית האיכות שיותר הפריע לי במהלך הקון, הם דווקא הקמטים על מסך הבד, לבעיות במקרן – בכלל לא שמתי לב, היה נפלא…]
או שהביקורת
נכתבה לפני הקון. או שאיכשהו לונג ג'ון עברה אחורה בזמן לאחר הקון וכתבה את הביקורת או שמדובר ביקום חלופי ובו ביקורות נכתבות תוך כדי ההקרנה.
בכל מקרה מדובר בסרט די טוב אך לא מדהים במיוחד. מה שעושה אותו טוב (חוץ מהעלילה) זה הצילום המיוחד והפסקול. אני ללא ספק אראה אותו שוב בבית ללא הערות ציניות לכל אורכו.
________
עדי אשכנזי מצהיר בזאת שהוא לא דוגמנית בת 18 ומתנצל בפני כל אלה שהולכו שולל.
נזכרתי בעוד משהו
השחקנית הצעירה ג'נה מאלון מופיעה בעוד סרט מוצלח אם כי איטי למדי שנקרא "החיים כבית" שחוץ מהיותו סרט נוגע ללב הוא מוכיח שאיידן כריסטנטן הלא הוא אנאקין סקיווקר יודע גם לשחק כשלא ג'ורג' לוקאס מביים אותו.
וואו
הוא דרך מצויינת להסביר את איך שהרגשתי הסוף, למרות שזה ממעיט מערכו של הסרט לדעתי. הסרט מעביר את הדמויות בצורה כל כך אמיתית, וכל כך גורם לך להתחבר אליהן שזה מדהים. גם השילוב המושלם של הפסקול עם העלילה, ביחוד שיר הסיום היה לטעמי מצויין והוסיף המון לאיכות הסרט.
משום מה רוב האנשים יצאו מהסרט עם הרגשה של "מה?!", אבל אני יצאתי עם הרגשה מסויימת של שלווה עקב המסר הגאוני של הסרט, והעובדה שהבנתי את כולו לפי איך שאני תפסתי אותו.
אני הולך להשאיר את הניתוחים למומחים שביניכם, כי אני לא חושב שאני יכול להעביר את הרעיון בלי לפגוע בכבוד הסרט, אבל אני באמת ממליץ למי שעוד לא ראה, סרט חובה.
בהתחשב בעובדה שלמרות שהיו אי אילו מילמולים באתר לגבי דוני דארקו, עדיין לא היה לי מושג על מה לעזאזל הסרט הזה, ובהקשר לאיזה סוג סרטים תמיד הזכירו אותו.ככה שהגעתי טבולה ראסה לגמרי להקרנה. בדיוק כמו שאני אוהבת, וכמעט שלא קורה.
אני לא יודעת אם בגלל שהייתי צריכה להתרכז בשביל להבין (אפרופו לקרוא ספרים במקור או בתרגום,אז זה זה.) את האנגלית (ואיכשהו תמיד נראה לי שדווקא את המילים הכי חשובות לא הבנתי.) או בגלל השניים מאחורי שהתעקשו להסביר אחד לשני מה קורה, או בגלל שסתם לא הבנתי, אבל לא הבנתי.
נראה, ניתן לזה קצת לשקוע, נחכה לתגובות מבינות עניין ומספיילרות בלי בושה, ויהיה בסדר.
אבל ללא ספק, אווירה זה לא דבר שחסר בסרט הזה. בהחלט אווירה.
____
העלמה עפרונית, החליטה פשוט לוותר על השינה להיום. עוד אף אחד לא מת מזה.
לדידי,
דווקא העובדה שבאתי לסרט ללא שמץ של רקע מוקדם, דווקא הפריע…
זה התחיל בבחירת המקום: מאחורי שלמקו, ע"מ לספוג את מרבית הבדיחות שהוא מפזר לחלל האוויר בזמן הסרט וממשיך בשימת לב יתרה לבדיחות הנ"ל במקום לסרט, דבר שגרם לי להכנס לאווירה של הסרט הנפלא הזה בשלב מאוחר יחסית.
לזכותי יאמר, שהסרט התחיל קודם
כבר בדקות הראשונות שלו הוא התייחס לדוקאקיס. מבחינתי זה הכרזת מלחמה.
אבל ברצינות עכשיו. אני מודה שהבדיחות היו טעות בשיקול דעת, רוב הזמן, והן נבעו מכך שבהתחלת הסרט היה לי קשה להתחבר אליו, הוא נראה כמו עוד סרט התבגרות, כאשר במקרה לגיבור יש סכיזופרניה. אבל כשאר הוא התחיל לתפוס, הוא תפס אותי חזק.
הגדרה מצויינת...
(לא התלוננתי, דווקא אהבתי את הבדיחות שלך, ובאתי לסרט במטרה לשמוע אותם…)
טוב... מישהו מכון לספר לי מה
זה דוקאקיס?
ואני לא ידעתי כלום על הסרט לפני שראיתי אותו. בדקות הראשונות זה הפריע, אבל אחרי זה הכל כבר היה בסדר, ואהבתי אותו מאוד.
ודווקא הבדיחות של שלמקו ממש לא הטרידו אותי.
את מתכוונת מי זה דוקאקיס.
המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב ב1988 שנוצח ע"י ג'ורג' בוש האב.
קטע אירוני בסרט היה כאשר דוקאקיס דיבר בגנות עזרתה של ארה"ב לשליט פנמה דאז, מנואל נורייגה ובוש בעדה.
כזכור, בוש הוא זה שהוריד את נורייגה מהשלטון.
אפרופו אנגלית-
אנלג'ינה הזכירה לי. מה זה ceeldoor?
\(או איך שלא מאייתים את זה)
דלת המרתף.
ואם לנסות ולצטט את דרו ברימור מזכרון:
בלשן מפורסם כלשהו אמר שמבין כל צרופי המלים האינסופיים של השפה האנגלית, Cellar Door הוא הכי יפה.
לפי מקומות שונים באינטרנט, זה סיפור מאוד ידוע, כאשר החשודים במילוי תפקי 'הבלשן המפורסם' הם:
1. אדגר אלן פו (הוא היה בלשן בכלל?)
2. גררט טולקין (יש טולקינאים בקהל?)
3. וו. ל. מנקין, בלשן נודע, שציטט תלמיד שלו, סיני, שבחר את הצירוף לא בשל המשמעות אלא בגלל הצליל. (יכול להיות שזה קשור איכשהו לצ'ריטה הסינית?)
אני ידעתי רק על גרסה 2
מהלינק הזה:
http://www.everything2.com/index.pl?lastnode_id=124&node_id=1282796
ולפי דניס פוטר
("הבלש המזמר", לא קרוב של הארי), elbow היא המילה היפה ביותר בשפה האנגלית.
אני בעד serene. אבל אני מקבלת פה תחושה חזקה של דז'ה-פתיל.
ידעתי שזה דלת מרתף!
אבל לא הייתי בטוחה, כי לא הכרתי את האיות של המילה Cellar. ובמשך כל הסרט חיכיתי שתופיע איזושהי דלת מרתף, כדי לאושש את ההנחה שלי, והיא לא הגיעה, אז היייתי בטוחה שטעיתי. רק בבית בדקתי במילון וראיתי שצדקתי.
אז בעצם, מה הקשר למרתף? למה הזכירו את זה בסרט אם זה לא מתקשר לכלום?
ובקשר לסיפור של גראהם גרין.
יש מספר הקבלות בין הסיפור לבין עלילת הסרט. אמירה אחת שלא הבנתי על הסיפור היא כאשר דוני אומר שלא היתה לפרחחים מטרה מסוימת. "הם רק רצו לראות איך זה להרוס הכל".
גם בעלילת הסרט, בסוף נהרס הכל. המציאות כולה, אם תרצו. אבל מי בעצם הורס אותה? דוני? אבל לא הוא משך בחוטים שהניעו את העלילה. הארנב? אבל נראה כאילו הוא רק שליח של מישהו אחר. היושב במרומים? טוב, נפלאות דרכיו.
אבל למה שמישהו מהם ינסה להרוס רק לשם ההרס?
ואת החומרים הנילווים קראת?
נכון, זה לא ממש הוגן שההסבר לסרט לא נכלל בסרט עצמו, אבל תתפלא עד כמה קריאה בספר 'הפילוסופיה של המסע בזמן' מאת רוברטה ספארו עשויה לסייע להבנת הסרט. כמובן, הקריאה מומלצת רק אם אתה *רוצה* לדעת יותר על ההסבר ה"רשמי", ולא להשאיר לעצמך את הסרט כחידה בלתי פתורה.
ואיפה מוצאים את הספר הזה,
או כל חומר עזר בנוגע לסרט?
בתוך הדויד, מה השאלה?
בתוך דיוידי של אזור כלשהו
בדיוידי חסר הגנה אזורית (יש גם כאלה) אין תוספות מיוחדות חוץ מהוידאו של גרי ג'ולס לMad World והTV Spot.
עוול היסטורי.
אין לך מושג מה אתה מפסיד. הדויד של דוני (אזור 1, לפחות) הוא אחד המושקעים והטובים ביותר שראיתי (והוא אפילו לא נקרא 'הוצאה מיוחדת', 'מהדורה לאספנים' או 'שלושה דיסקים במחיר של שניים'). הוא מכיל שתי רצועות פרשנות, אחת נהדרת (ומאוד מצחיקה, לפעמים) של הבמאי ריצ'ארד קלי וג'ק גילנהאל, שמשחק את דוני, ושניה של דרו ברימור ועוד מספר שחקנים (שמהמעט ששמעתי ממנה נשמעת כמו הרצת קטעים רועשת ולא מעניינת); את האינפומרשלס של 'Cunning Vision', עם אפשרות לרצועת קומנטרי מצוצה מהאצבע; הטקסט המלא של 'הפילוסופיה של מסע בזמן'; והכי חשוב – לא פחות מ-20 סצינות שנחתכו מהסרט, חלקן בצדק, חלקן ממש לא. הסצינות החתוכות האלה מכילות, למשל, את רוב תפקידה של דרו בארימור בסרט, ומגלות שהיא שחקנית נהדרת. מה ששמעת. דרו בארימור יכולה להיות שחקנית מצוינת. מי ידע?
יש לי מושג, ולא הפסדתי
ראיתי את הסצינות שנחתכו ומה שאמרתי על הדיוידי חסר האקסטרות נובע מכך שלבן דוד שלי יש אחד.
שלי הוא אזור 1 והסיבה היחידה בגללה עדיין לא קראתי את הספר היא ששכחתי לקרוא אותו.
ביום ראשון בבוקר, כשאהיה לבד ולא יפריעו לי, אראה שוב פעם את האקסטרות ואנסה להבין יותר.
דרו בארימור
הוכיחה כבר שהיא יודעת לשחק "הבחורים בחיי" ולמרות שזה סרט שקל לשנוא אני דווקא אהבתי.
עוול היסטורי.
ראיתי רק את הגרסה המלאה אך ראיתי את הסצנות שהוסיפו וזה לא כזה משמעותי, זה סך הכל יותר דרו, ויותר פסיכולוגית, אבל אין סצנות שהורודיו נכון?
תגובה ראשונית
כן, הבטחתי תגובה ארוכה ומלאת-ספוילרים על מה לדעתי קרה שם; לא, זה לא יקרה עכשיו. אולי טיפה יותר מאוחר. מה שמרתק אותי הוא יאך הביקורת של לונג בחרה להתמקד במה שנראה כרקע של הסרט: הדמויות, האווירה, האמינות, התחושה שהסרט מעביר בדיוק איך זה להיות טינאייג'ר קצת יוצא דופן באמריקה בשנת 1988. והיא צודקת. הניתוחים שאביא נוגעים המון בענייני המד"ב של הסרט ובפילוסופיה שלו, אבל הסיבה שהסרט נגע בי בפעם הראשונה, עוד בלי פרשנות הבמאי, הייתה בדיוק ההזדהות הזו, פלוס הפסקול המדהים. בניגוד לקיפודים אחרים באתר, אני זוכר היטב את קיץ 86, ואת שנת 88, וביליתי את שניהם בערים אמריקניות, תוך התמודדות עם דמויות שמזכירות מאוד את הסרט הזה (
קטן: באופן מעניין, גם בעלי הברית שלי היו המורה לפיזיקה והמורה לספרות, בעוד האויבים האיומים ביותר היו המורים להתעמלות). יופי של סרט, ואחרי צפיה שלישית וחצי בו, אני *עדיין* רוצה לראות אותו שוב.
אהבתי משהו אחר בנוגע לביקורת.
המבנה שלה.
אחת הבעיות הבודדות שלי עם הסרט היא שאין בו רצף. אוסף אפיזודות קצרות וכמעט בלתי תלויות לכאורה שיוצרות שלם גדול מסכומן.
וכך גם הביקורת. פרוקת-פסקאות.
וגדולה מסכום חלקיה.
אני גרטשן רוס, ואתם?
סרט מוזר ה'דוני דארקו' הזה, קצת איבד מהקצב האופייני לו – שהועבר בביקורת – לאור הפרעות חוזרות ונשנות (אם כי, רובן היו מצחיקות)מצד אנשים שונים בפיר.קון, אבל בסה"כ אני חושב שהרושם שהסרט הותיר (עליי) עשה את שלו, ויזכה אותו בזמן הקרוב בצפייה נוספת (הפעם עם רצועת הבמאי, בתקווה שזו תספק הסבר קצת יותר מסודר להתרחשויות). כפי שמישהו ציין כבר, השחקנית שמשחקת את גרטשן שיחקה בסרט המקסים 'החיים כבית' ועשתה גם בו עבודה נפלאה (מתחילה להיות לי אובססיה עליה
), גם השחקן שמגלם את דוני דארקו משחק בצורה טובה בהחלט ('נער הבועה?!? זה לא אחד מהקומדיות המטומטמות שלפני קיץ או שניים?), והוא הזכיר לי בצורה מוזרה (או לא) את טובי מגוויר בקטעים מסוימים.
נונין וכל מי שטוען לכתר, הבמה לרשותכם.
אני לאגרטשן רוס
"נער הבועה" הלא הוא ה"בבלבוי" מאחד הפרקים הקלאסים של סיינפלד.
_____
העלמה עפרונית, עדיין מחכה להסברים.
באבל בוי
אחת מאותן קומדיות מטומטמות במכוון (קמ"ב) שיוצאות מדי קיץ תוך כדי השוואה לאמריקן פאי. סרט חביב, אבל די סתמי ואפילו לא מתקרב לרמה הקומית של הפרק בסיינפלד.
וואלה?
באמת יש סרט כזה? וואו. בעצם, עכשיו כשאני חושבת על זה, הרי הפרצוף של הבבלבוי בסיינפלד בכלל לא מופיע,ככה שזה לא הגיוני מלכתכילה. נו שוין.
לא, לא, בלבלת קצת:
גרטשן ודוני הם לא אחים (לא בסרט ולא במציאות). דוני ואליזבת' – כן.
לא, לא, בלבלת קצת:
מצד אחד, ממש ''מה שהיא אמרה'',
כי הסרט ריתק אותי והתלהבתי מאוד מהמשחק ומהרמה של האפיזודות הקטנות. אבל מצד שני, בסוף הסרט לא נשארתי עם שום דבר. כלום לא התחבר מבחינה רגשית (גם לא עלילתית, למעשה, אבל את העלילה אח"כ הסבירו לי והבנתי), ואין לי מושג מה רצה המשורר להגיד.
ביקורת נחמדה, רק לא הבנתי משהו..
ע-ל מ-ה ה-ס-ר-ט?
(נוי צוחק על שבונה של לונג ג'ון הביקורתית ומנסה באותה הזדמנות לברר מה קורה עם הביקורת שלו שלא קיבלה תשובה)
אני לא בטוחה שאת הסרט הזה
אפשר לאנוס להסברים של "על מה הסרט". בגדול – זה בדיוק מה שכתבתי: דוני הוא נער מוזר (לא ברור אם הוא סכיזופרן, מיוחד, או סתם משוגע) שרואה דמות ארנב (לא ברור אם הוא אמיתי או לא) שאומר לו שסופו של העולם יגיע בעוד 28 יום, כך וכך שעות וכו'. אבל 'דוני דארקו' מדבר גם על הרבה דברים אחרים, שאי אפשר בכלל להתחיל להכנס אליהם באופן מסודר.
________
לונג לא מתרגשת מהנסיונות של נוי, ובאותה הזדמנות מזכירה לו שהיה קון, מה שאומר שלא היה לעורכים זמן לטפל בדברים אחרים.
מוזר. באמת מוזר.
עדיין לא ברור לי מה אני חושב על הסרט הזה. אני יודע שבמהלך הצפייה השתלטה עלי הרגשה מועכת, דורסת וכואבת. יותר מסצינה אחת השאירה אותי פעור פה, נדמה לי. הסוף הימם אותי. ועדיין אין לי מושג האם אהבתי את הסרט, בין השאר מאחר וכרגע אני כבר לא זוכר את רובו. הדחקה?
בכל אופן, צפייה שניה בוא תבוא, ותודה לעורכים על הצפייה הראשונה.
ולונג, יופי של ביקורת.
מוזר. באמת מוזר. (כה''ב)
תגובה שגורמת לי להתחרט, שוב, על כך שלא יצא לי לדבר איתך בקון.
תרשה לי
בדיוק כמו שהמלצת לי על צפיה שניה ב'רקוויאם לחלום', להמליץ לך על צפיה שניה ב'דוני דרקו'. ושלישית. לכל השדים, לי קשה להחזיק את עצמי מללכת לאוזן ולקחת אותו לצפיה רביעית. הסרט הזה די מטריף אותי. אוווף!
(נונין עם מעט מדי שעות שינה, יותר מדי בזיליקום, וטירוף הולך ומתגבר)
אוף!
קודם כל, Disclaimer:
אני מאמין גדול בכך שאהבה לסרט מקורה בשני גורמים בעלי חשיבות כמעט זהה: הסרט עצמו ונסיבות הצפיה בו.
כלומר, אני בהחלט סבור שבעולם מקביל, בו נסיבות הצפיה היו שונות, הייתי יכול לטעון עד היום ש"מועדון-קרב" הוא סרט מתיימר ומלא חורים ו"אני עצמי ואיירין" מצחיק בטירוף.
אבל מה לעשות, ביקום הזה, Fight Club ישאר, עבורי, אחד הסרטים הגדולים שנעשו אי-פעם, וההוא עם השוטר ישאר סר-טעם, דוחה וחסר זכות קיום.
ודוני דארקו?
טוב, הוא ישאר דוני דארקו.
תראו, זה לא שאני חושב שזה סרט רע. להיפך.
הוא סרט מוזר ומיוחד, שזה יופי. מבויים ומשוחק נפלא, שזה גם יופי. בעל קצב יחודי – יופי טופי. סהרורי, אפל, מושך, מסקרן. הכל יופי.
אהבתי מאוד גם את הקריצות והמחוות לסרטים אחרים (אי.טי, בלתי-שביר ובאופן בוחצלגיחצני לחלוטין גם ספיידר-מן, שנעשה אחריו).
אבל…
אצלי לפחות, הסרט כשל ברגעי הסיום שלו. השאיר איזושהי ריקנות בלתי-פתורה. זה לא שלא הבנתי את הסוף, כמו שנדמה לי שהוא לא ניתן להבנה. וזה לא שיש לי בעיה עם סרטים בלתי-ניתנים-להבנה. להיפך, אני מאוד אוהב סופים פתוחים וסרטים שגורמים לך לחשוב. אבל כאן כל השאלות מתנקזות למקומות לא ממש מעניינים, ובעיקר מבלבלים (and not in a good way).
אני מעריך מאוד את הבמאי של הסרט, שהצליח לקחת תסריט מלא חורים ולחלוטין בלתי-פתור, ולהשתמש בחסרונות האלה לטובתו. כלומר- לגרום לתחושת בלבול ולהעלות שאלות שגורמות לצופה לחשוב על הסרט הרבה אחרי שנגמר. אבל אם תחשבו על זה, רוב השאלות שבאות אחרי הסרט נוגעות ל"מה בעצם ראינו". אם תפשיטו את הסרט מהאלמנטים הסגנוניים שלו, מצורת הבימו, מהקצב ומהמשחק, כולנו נשארנו עם חורים שהיו גורמים לנו, בכל סרט אחר, לזלזל לחלוטין במה שראינו. אבל בד"ד החיבור של האלמטים הללו עם האלמנטים הסגנוניים לא מאפשר לפתור אותו כ"חרא סרט", אלא להיפך, מעלה אותו לרמה של איזו מין אניגמה שהעדר ההגיון הוא הדבר המושך בה. מה שגורר דיונים ארוכים והתפלספויות מפה עד להודעה חדשה.
אחת הבעיות העיקריות שיש לי עם הדיונים פוסט-צפיה בסרט הזה, היא שברובם עולה נושא "רצועת הבמאי". תשמעו חבר'ה, לא יודע מה לגביכם, אבל מבחינתי סרט הוא יצירה שאמורה לעמוד בפני עצמה. נכון שבעידן ה-DVD, סרטים יכולים להשתבח באמצעות פרשנויות, גרסאות במאי וכיו"ב, אבל אסור להם להסתמך על זה. יכול להיות שצפיה ב-special features הופכת את הסרט להרבה יותר טוב. אולי היה צריך להקרין בקון את כל התוספות. אבל אני צפיתי "רק" בסרט עצמו, והסרט עצמו פשוט לא פתור.
טוב, חייב לזוז, עוד בהמשך…
אוף!
איפה יש חורים בסרט? בגרסת הבמאי איןחורים בכלל נראה לי…
לא יודעת לגבי זה
אבל "אלוהים מניע את העלילה" זה אפילו לא דאוס אקס מאכינה – זה פשוט תירוץ שפוטר כלאחר יד כל דבר. וזה קצת זלזול באינטליגנציה.
פירוש חליפי לסרט, כזה שאני לא
פרט מעניין:
ב-special features של ה-DVD יש קטע שמראה שהתרופה היא פלסיבו.
לא אכפת לי.
זה לא חלק מהסרט.
הם לא רלבנטיים.
הבמאי -בחר- להוציא אותם מהסרט. הוא החליט שהם לא מתאימים לחזון שלו של הסרט.
רק מה שבפנים רלבנטי.
למה הדבר דומה? שתי הגרסאות של בלייד-ראנר, שלכל אחת משמעות שונה, למרות שזה כביכול אותו סרט. זה לא.
אהה, זה בדיוק מה שאמרתי
אהה, זה בדיוק מה שאמרתי
טוב, רק רציתי לציין את זה כי זה מעניין. לא צריך להתעצבן.
יש הרבה סיבות אפשריות לכך שזה יצא בעריכה. אולי כי רצו להשאיר את האופציה שהוא לא שפוי והכל הזוי אבל אולי זה רק כי חשבו שהקטע מיותר ולא תורם להבנת הסרט. עובדה, מעט מהאנשים העלו את תיאורית אי השפיות – ורק כאופציה.
אולי זו אופציה שחשבו עליה רק בשלב העריכה ולא בעת כתיבת התסריט (ובמקרה הזה זה מאוד היה מעניין אותי לדעת את הפרט הזה).
ועוד כהנה וכהנה…
בכל מקרה – קחו את זה ותעשו אם זה מה שאתם רוצים.
לילה טוב וחג שמח.
מי מתעצבן?
אני חייב להגיד שהתרוץ הנפוץ ביותר להשמטת פרט מסרט הוא המשפט: "הקטע לא התאים לקצב של הסרט". משפט מאוד אניגמטי שלי נראה שהוא אומר "לא ממש אהבתי את הקטע ולא היה לי כסף להכניס אותו לסרט אז…". לדעתי, אפשר בודאות לדעת אם הקטע הנ"ל הוצא בגלל חוסר בזמן\תקציב או בגלל סיבות עלילה רק בגרסת הבמאי שתגיע אם וכאשר, עד אז, כמו שאמר קיפוד, הכדורים אמיתיים לגמרי והבחור לפחות לכאורה לא שפוי (שים לב, זה שיש לו מרשם לכדורים לא בהכרח עושה אותו לא שפוי אבל בהכרח גורם לנו לפחות בהתחלה אמור לגרום לנו ליפול לסטיגמה הרלונטית).
''בחר'' זו מילה טעונה מדי
כבר קרו מקרים שסצינות שצולמו לא הוכנסו לסרט בגלל הנחתה חיצונית, למרות שהבמאי והתסריטאי חשבו שהן חיוניות.
זה חלק מהסרט בגרסת הבמאי... (שבה צפיתי הערב)
אז מבחינתי זה חלק מהסרט לכל דבר ועניין. תהיתי באיזו גרסה לצפות, אבל אז גיליתי שב-DVD של גרסת הבמאי קיימת רק גרסת הבמאי (ואם מישהו מגחך – זה לא מובן מאליו, בפרט שהוא כפול) אז כך יצא. לא זכרתי הרבה מההקרנה בקון (נדמה לי שנמנתי בה חלקית ואולי גם יצאתי החוצה בשלב כלשהו) אז אני לא יכולה להשוות, אבל הבנתי שהבמאי החזיר פנימה סצינות שבמקור נשארו בחוץ + קטעים מהספר של ספארו (שקראתי ברפרוף כי לא התחשק לי לעצור את ה-DVD בכל פעם) ובגדול הפך את הסרט לקוהרנטי יותר (מה שאכזב מעריצים רבים, מסתבר). נראה שהכול יחסי בחיים, כי הצפייה הזו השאירה אותי ואת שותפי לצפייה עם סימני שאלה רבים של "מה לעזאזל קרה כאן?" שעל חלקם יכולתי לענות לו רק בזכות העובדה שזכרתי במעומעם חלק מהדיונים שקראתי אז… חרף סימני השאלה מצאתי את הסרט מסתורי ומסקרן ודי נהניתי ממנו; מצד שני הוא אטי להחריד ולא קומוניקטיבי במיוחד – בן זוגי הודיע לי שאני חייבת לו שעתיים מחייו… (זה פחות מטריד; מה שמטריד יותר הוא שבפעם הבאה הוא לא יסכים לצפות איתי בסרט שאבחר…).
לא בדיוק.
אני לא שולל את התזה שלך (גם התזה הכללית על הסיבה לתגובה הספציפית שלך לסרט הזה, גם התזה הספציפית על הסרט וגם תסריט ה'אהבה-פחד') ומודה לך שלא שללת את שלי.
אבל אני לא מסכים לטענה שמה שמושך אותי לסרט (ו'רק על עצמי לספר ידעתי', אז אולי אצל אחרים זה אחרת) הוא המשחק האינטלקטואלי. לא הייתי נכנס לניסיון לבנות את הסרט מחדש אם הוא לא היה מלכתחילה משאיר עלי רושם רגשי עז ביותר, גם לפני ש'הבנתי' אותו. נבהיר את זה יותר: גם אם *לא* היה לסרט *שום* הסבר עקבי, הוא עדיין היה נחשב אצלי ליצירה חזקה ומרגשת, בגלל התחושה שהוא השאיר אצלי, בגלל הנגיעה במקומות הרגשיים החשופים של גיל ההתבגרות (שלונג עלתה עליהם נפלא בביקורת), בגלל הצילום, בגלל הפסקול. התחלתי לחקור רת הסרט בגלל שאהבתי אותו, ולא להיפך. זה שבמהלך החקירה זכיתי לעוד הארות שגרמו לסרט להיראות אפילו יותר טוב, זה נהדר – אבל זה לא הכל. אם הסרט היה רק שעשוע אינטלקטואלי לא הייתי מסתובב ימים שלמים עם 'מאד וורלד' בראש, מועק ומבולבל, ומנסה להתמודד עם עצמי ועם הרגשות המאיימים להציף אותי עד שהצלחתי לאסוף הכל ולכתוב חלק מזה בהודעה למעלה.
ההודעה עסקה בעיקר בניתוח 'מה קרה' בגלל שהבטחתי לכמה אנשים בקון לגולל בפניהם את גרסתי (וגרסת הבמאי) ל'מה קרה בסרט'.
כן,
בגלל זה בדיוק אמרתי שהכל תלוי בתחושה הראשונית (שהיא תלויית נסיבות, והיתה יכולה להיות הפוכה, וכו'…).
לך תדע, אולי בצפיה שניה אני אהפוך לתומך נלהב של הסרט, ואכנס בעצמי לתוך אותו משחק אינטלקטואלי. כרגע, אני מתבונן בו בריחוק מסויים *בגלל* התחושה הראשונית…
ושוב, רק כדי להסיר ספקות: אני לחלוטין לא חושב שזה סרט רע, אני רק לא בטוח מה אני חושב עליו, ובכל מקרה כרגע נדמה לי שהוא מאוד בעייתי ברמת התסריט.
וידוי קטן: את הביצוע המקסים הזה של mad world (במקור להקת tears for fears, כאן מייקל סטייפ – לבד, אגב, או עם REM?) הכרתי מקודם. שמעתי אותו באיזה מקום ומאז אני לא מפסיק ליהנות מלהקשיב לו, תוך כדי ידיעה ברורה שהביצוע הזה לקוח מתוך סרט שנקרא "דוני דארקו".
אני לא יודע אם זה נכון, אבל אני מניח שאם לא הייתי מכיר את הביצוע הזה, והוא היה נוחת עלי בהפתעה בצפייה ראשונית בסרט, הייתי מרגיש הרבה יותר מצומרר מאיך שהרגשתי אתמול כששמעתי את השיר הזה, פשוט כי ידעתי שהוא עומד להגיע. במהלך הצפייה לא חשבתי שזה יפגום בהנאה שלי (וזה אכן לא פגם בהנאה שלי), אבל היום אני נאלץ לחשוב שאולי הייתי נהנה יותר אם לא הייתי יודע שזה הולך לבוא.
זה לא מייקל סטייפ
זה מישהו בשם Gary Jules. ביצוע מקסים ביותר, הרבה יותר טוב מהמקור.
והשיר הזה הוא ממש בעיה – בכל פעם שאני קורא משפט אחד בנוגע לסרט, או אפילו נזכר בו, הוא קופץ לי לראש ומרחף שם.
זה לא מייקל סטייפ?!
אז למה הוא מחקה אותו?
כי הוא נשמע ממש ממש כמוהו.
היה איזה משפט אחד בשיר שכל כך כל כך התאים לנסיבות:
פשוט מושלם.
בשיר הזה
לדעתי כל משפט ומשפט מתאים לסרט באופן מופלא.
לא אהבתי את זה.
אתם מכירים את זה כשבסדרת טלוויזיה יש קטע דרמטי ופתאום מתחיל שיר שבחרו אותו כי המלים מתאימות בדיוק, אבל בדיוק למה שקורה ויוכלו להסביר את העלילה גם לצופים הפחות אינטליגנטיים? זה תמיד נראה לי קצת מצחיק. גם פה. אבל כנראה זאת אני.
זאת לא היתה כוונת המשורר
לפחות לי לא נראה ככה.
אני חושב שהשיר בא להפוך את הסוף ליותר דרמטי, לא ליותר מובן.
מה כבר הסיכוי שמישהו שלא הבין כלום במשך הסרט, ישמע את השיר ויגיד "וואו, עכשיו הכל מתחיל להסתדר"?
אז כן, כנראה זאת את.
קבל מילים וטאבים לגיטרה
שמצאתי פה:
http://pub78.ezboard.com/fgaryjulesandthegrouprulesfrm1.showMessage?topicID=2.topic
זה לא מייקל סטייפ?!
גם לי הוא נשמע דומה להפליא. אבל לא.
ביצוע הרבה הרבה יותר מוצלח מהמקור.
אני חייב להסכים
השיר פשוט התאים בצורה מושלמת. פשוט מעביר בי צמרמורת כל פעם שאני שומע אותו (הוא בלופ בווינאמפ). אני גם חושב שהוא הרבה יותר טוב מהמקור שהיה קיצבי מדי לטעמי.
השיר המקורי
אכן קצבי יותר (אם אפשר לקרוא לזה כך) אבל לכל אורכו יש עבודה נפלאה של סינתיסייזר שמגיע לשיא בסיום פסיכדלי ויפה במיוחד.
וזה מה שאני לא אוהב בו
אני לא אוהב שירים "אלקטרוניים" בד"כ.
קשה להגיב על הודעות ארוכות,
אז נגיב על נקודה.
כשדוני מודה בכך שהוא פוחד, הוא בעצם טוען שכולם מפחדים. אף אחד לא יודע מה יום צופן לו, ואף אחד לא יודע אם להתעורר בו. כולנו מפחדים, וזה תקין לחלוטין.
וברגע שאתה לא אומר שדוני עושה את שעשה בגלל הפחד, הרי שכל התיאוריה מתמוטטת.
לא היתה לדוני תשובה כזאת על למה הוא עושה מה הארנב אומר – "כי הוא הציל את החיים שלי"?
זה לא נשמע לי כמו פחד. לי זה נשמע כמו הכרת תודה (שמהולה בסקרנות, מן הסתם).
אבל דוני פוחד *יותר*.
הוא חי את חייו מתוך פחד. אפשר לטעון שכל הסימפטומים הפסיכולוגיים שלו הם פונקציה של פחד.
ונכון שכולם פוחדים מהמוות, אבל זה לא מה שמניע אותם בחיים, בניגוד לדוני.
גם "הוא הציל את החיים שלי" יכול להצביע על פחד: לארנב יש את הכח לתת ולקחת חיים. לכן דוני עושה מה שהארנב אומר.
—–
זו, כזכור, תיזה היפוטתית, ולכן אני מרגיש קצת מטופש להגן עליה. ובכל זאת, אני לא חושב שניתן ממש להפריך אותה. מקסימום לסדוק אותה קלות. בדיוק כמו כל תיזה אחרת שתלביש על הסרט הזה.
אנשים כותבים דברים,
ואז הם מתחילים להאמין בהם…
האמת שאני מתחיל להאמין יותר ויותר בתיזה ה"היפוטתית" שלי.
אחרי הכל, קצת קשה להתעלם מכך שהסרט עוסק המון בפחד (של כולם, ובמיוחד של דוני), ושעד הרגע האחרון ,הפחד מניע את רוב הדמויות, ושאז, ברגע האחרון, דוני מתגבר על הפחד, עושה מעשה הירואי (שמנקה אותו מהתחושה השלילית שהפחד גורר), בוחר באהבה, ומוצא את האושר.
הוי, אבל אני עדיין לא מאמין
שהיתה לו את היכולת לבחור.
האם כשקו החיים שלו קרא לו, היתה לו את האפשרות לסרב? לא ברור. אני מאמין שלא. אני מאמין שאם הגורל היה ניתן לשינוי, היו מראים לנו שכך היא. לא הראו. קו החיים קרא לו, והוא הלך, כי לשם קו החיים הוביל.
בטח שהיתה לו יכולת.
לי ברור שהיתה לו יכולת לבחור מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, ודווקא הבחירה הסופית שלו *מנוגדת* למסלול שהותווה עבורו.
אני גם לא קונה את תאוריית "סוף העולם" כפי שהיא מצטיירת מהתגובות כאן. מבחינתי, לא העולם האמיתי היה אמור להסתיים אלא עולמו המטאפורי של דוני. כך שלמעשה, העולם באמת מסתיים בסוף הסרט.
זה ש*הבמאי* אמר שאם המנוע לא היה מגיע מהעתיד העולם היה נגמר, נשמע לי ממש מופרך. *אני* ראיתי סרט שבסופו (סליחה, בשני הסופים שלו) העולם ממשיך להתקיים, עם או בלי מנוע, אבל עולמו של דוני חרב.
זה מה שהיה ב*סרט*, מבחינתי. מה שהיה ב"רצועת הבמאי" – לא רלוונטי לעניין.
(והנה נכנסתי למשחק).
רגע,
ועל הצביעות (האופיינית) של האם שמתנגדת לפורנוגרפיה בשיעורי ספרות, אבל הופכת את בתה שעדיין ילדה לסמל מין במדי מעודדת אתה לא שם דגש כל שהו?
(זאת היתה אותה דמות, נכון? נכון?)
אתה יודע מה? (כה''ב)
נדמה לי שכרגע הסברת לי למה אני לא מצליח להתחבר לסרט (וגם לא ל"לשבור את הגלים", לחלוטין לא, למעשה) – אני רחוק מדתיות כרחוק מזרח ממערב.
זו גם, מן הסתם, הסיבה שאני לא מוכן לקבל את תאוריית העדר הבחירה, ומתעקש שדוני *בחר* באהבה – מסר שמצליח להכפיף את הסרט, איכשהו, לתיאוריית החיים שלי, ומקרב אותו אליי הרבה יותר מהחוויה הדתית שהצגת.
בכל מקרה, צפיה שניה בוא תבוא.
וגם "דבר אליה" בתכנון…
הרחבה:
הסרט ב"גרסת נונין" מציע לי מסר דתי. משהו שקשור ל"God's path". זה מסר שלא מעניין אותי ואני לא רוצה לקחת איתי.
לעומת זאת גרסת ה"אהבה-פחד" מציע לי מסר אחר, שאיתו אני בהחלט מוכן לחיות.
שני המסרים, אגב, הם פשטנים למדי, אבל זה טבעם של מסרים.
הם מ-פ-ח-ד-י-ם!
אני לא חושב שדוני מונע ע"י פחד יותר מאשר דמויות אחרות (בעולם של הסרט ובעולם בכלל). לתפיסתי, הוא פשוט מודע יותר מאחרים לנוכחות של הפחד בחיים, והוא מוכן לקבל אותו ולהודות בקיומו. אני בוחר לקבל את מה שהוא עצמו אומר למורה להתעמלות, שהחיים מורכבים מכדי שיהיה ניתן למקם אותם על ציר לינארי של פחד-אהבה. הבחירה שלו באהבה לא מעידה מבחינתי על כך שהוא הפסיק לפחד. הפחד שמניע אותו לא מעיד שהוא אדם שאינו מסוגל לאהוב.
כן, בהחלט
הצרה עם תיזות היפוטתיות שמועלות לצורך הויכוח, היא שהן בדר"כ לא מגובשות.
היתרון באנשים שמתחילים להאמין בתאוריות מפוברקות שהם המציאו, הוא שהם מגבשים באופן מובנה יותר את ההיפותזה.
להלן:
כן, כולם מונעים ע"י פחד (כולל, כפי שנונין כבר כתב, המורה הפסיכית וקאנינגהאם), אבל בעוד שרובם לא מצליחים להתנער ממנו, דוני *כן*. זו לפחות הדרך שאני קורא את סוף הסרט: דוני מבצע בחירה חופשית (כן, אמרתי חופשית) ואף מנוגדת למסלול שהותווה לו, ובכך מצליח, בפעם הראשונה בסרט, ואולי בפעם הראשונה בחייו, להתנער מהפחד, ולבחור באהבה.
זה שהוא היה מסוגל לאהוב גם קודם – זה ברור, אבל את הבחירה בין שני הקטבים הוא מבצע רק בסוף הסרט.
————–
גרגמל, מנסה להגן בחירוף נפש על תיזה שהוא לא בהכרח מאמין בה בסרט שהוא לא ממש מבין.
פרנק הארנב
רק בקשר לסעיף 4.
בראשית, נראה היה לי שזה לא יותר מהתחכמות.
אם אתה מתעקש למצוא הסבר לשורה הזאת… פרנק לא אומר שדוני לא אנושי. הוא אומר שכולנו בעצם קליפות, ורק מה שבפנים משנה.
ספוילרים, בבקשה.
זכור לשים סימן "ספוילר" על ההודעות שלך.
ודרך אגב, אפשר אולי לפגוש אותך בשם אחר? 'דוני דארקו' הוא נושא הדיון, לא אחד המשתתפים בו.
המכונית האדומה לא קשורה.
במהלך הסרט מעולם לא נאמר שהחבר של אחות של דוני נוהג בה.
עקרונית היא יכולה להיות שייכת לכל אחד, כשבמהלך הסרט פרנק קונה אותה, או גונב אותה (כדי להסביר את זה שהוא נוהג בה בסוף).
קצת סתירה, לא?
אם המנהל מכנס את כל התלמידים בשביל לבדוק אם כתב היד שלהם תואם את זה שנמצא על הגרפיטי בחוץ, זה די סותר את הטענה הראשונה שלך, לא?
בכלופן, גם כשאת כותבת בעזרת ספריי, עדיין ניתן לזהות את הכתב שלך. למעשה, אני מכיר בי"ס אחד שהשתמש בשיטה הזו בשביל לזהות תלמידים שריססו גרפיטי על הקירות שלו. אבל זה סיפור מצחיק שהמקום שלו הוא לא כאן.
בגלל זה כתבתי
"למקרה שאתה כופר בטענה זו".
מה אתה חושב – שאני אגיב לנונין בלי להתכונן מראש לתגובה הבאה שלו ולהגיב גם אליה?
בגלל זה כתבתי
בקשר לכתב...
משום מה זכרתי כאילו הכיתוב על המקרר "פרנק הלך להביא בירה" דומה גם לכתב של המספרים על ידו של דוני… זה פונט די ספציפי, די ברור ממנו שמדובר באותו אדם..
א-הא!
כשראיתי את הסרט בפעם השניה, דווקא חשבתי שהמכונית שייכת לפרנק הארנב. הוא הרי לא במצב "מת", כך שאין מניעה שיהיו לו נכסים חומריים.
אגב, אם זכרוני אינו מטעיני, באחד הפתילים התחתונים הערתי משהו לגבי "אבל בפרשנות הבמאי הוא אמר ש…" ובוג'י נפנפה אותי בבוז, בטענה שלבמאי מותר לתת את הפרשנות שלו, אבל היא לא הפרשנות הקובעת והיחידה, ולכן לנו מותר לא להאמין לו ולפרש את הסרט בכל דרך שנחפוץ בה. אם ככה, אין לי בעיה לטעון את זה עכשיו: ריצ'רד קלי ילד. הוא לא ידע על מה הוא מדבר. גם היו לו כמה סצינות שמזלו שירדו בעריכה מקוצר זמן (הסוף החליפי שלו) כי אם הן היו נכנסות הייתי עושה לו דברים לא יפים. מסקנה: הוא יכול להרוס סרט, אם הוא רק רוצה, ולכן לא חייבים להאמין למה שהוא אמר.
יש הבדל
בין פרשנות הבמאי לגבי התכנים ה*רעיוניים* של הסרט (שאף אחד מאתנו לא מחוייב אליהם, אם כי עשוי להיות מעניין לשמוע מה יש לו לומר על הסרט של עצמו), לבין פרשנות הבמאי לתכנים הפיזיים של הסרט (אם הבמאי אומר שאותה מכונית אדומה שימשה בהתחלה ובסוף, הרי שאותה מכונית אדומה שימשה בהתחלה ובסוף, בדיוק כמו אם הוא יאמר שאותו שחקן שיחק בסצינה אחת ובסצינה אחרת).
יש דברים שפשוט לא נתונים לפרשנות, ואם אומרים לך שזו אותה מכונית, אז זו כנראה אותה מכונית, ולא משנה כמה תרצי לפרשן את זה…
אז שתינו מסכימות:
המכונית היא אותה מכונית, לזה אני מסכימה. אבל כשהיא מופיעה בתחילת הסרט לא רואים מי נוהג בה (וגם לא אמורים לראות, כי רואים אותה רק מאחור), ולכן זה כן נתון לפרשנות.
הוא לא נתן את עינו האחת
בתמורה לחכמה, או משהו כזה?
בכל מקרה, אין בסרט שום איזכורים אחרים (ששמתי לב אליהם) למיתולוגיה הנורדית, לכן לא נראה לי שיש קשר.
ואיכשהו לא נראה לי שאודין היה מופיע בתור ארנב. לא נראה לי מתאים לאופי שלו, משום מה.
הוא לא נתן את עינו האחת
לא, החוכמה באה לאחר שהיה תלוי על
העץ.
אבל אם רוצים למשוך אנאלוגיות מופרכות, אז אודין גם היה מסוגל לדבר עם מתים. מה שמציב את כל הסיפור בפרספקטיבה חדשה, לא?
אני חשבתי שזה דווקא
בגלל שדוני "עשה שם חור", אבל זה רק אני…
יתכן שיש משהו במה שאתה אומר.
בצפיה שניה בסרט, דומה היה כאילו העולם סובב את דוני. מעבר לסתם התמקדות של הבמאי בדמות אחת.
תאוריה נהדרת, רק....
איך מטוס המנוע הגיע מלחתכילה אל הבית של דוני?
נפלא.
פתיל נהדר
תיאורית "הכל חלום" או "הכל הזוי" אפשריות בכל סרט שיש בו דמות לא שפויה ולפעמים לא רק ולכן אני נוטה לא להתייחס אליהן כאופציה רצינית.
אפילו בשר הטבעות שראיתי אתמול שוב אפשר להגיד שכל ההרפתקאות הן הזיות של גנדאלף אחרי שהוא ובילבו מעשנים קצת חומר טוב.
בילבו אפילו אומר לגנדאלף "You have the finest weed".
גנדאלף מצידו נכנס לסרט רע שופע במפלצות, שדים וכו'.
וכאן את מניחה
שדווקא את הסוף של הסרט דוני לא חולם? שהמוח שלו לא רצה לארגן לו אפילוג סביר?
הוא סכיזופרן,
הוא יכול לעשות מה שבא לו…
לא הבנת...
לפי התאוריה שמועלית פה, כל הסרט, כולל הסוף, הוא חלום.
מה שכמובן מעקר לחלוטין את התאוריה, כי באותה מידה ניתן לאמר שכל הסרט, כולל הסוף, הוא… סרט.
אה....
טוב אז זאת סתם תאוריה מטומטמת, בלי להעליב. אין בה שום תחכום, אף רעיון מקורי, סתם פיתרון טיפשי.
אני מעדיף את הפתרון של נונין.
זה מה שאמרתי
הפתרון הזה לגיטימי, הפתרון הזה עובד, הפתרון הזה מתאים לרמזים- אבל הפתרון הזה טפשי ופשטני מדי.
אבל הנה, עלית על רעיון- סרט שהאפשרות היחידה להסביר אותו הוא שהוא סרט.
אני חושב שהדרך הכי טובה להגדיר
את הסרט הזה הוא: "בוחצלגיחצן".
או כפי ששלמקו הסביר בפנינו, ברגע של שיעמום טוטאלי וחסך של המדריך לטרמפיסט ומונטי פייתון: "בוחצלגיחצן הוא כל דבר שקשור בזמן שאתה לא יכול להסביר."
וזאת, כמובן,
היא הגדרה מעשית, שחס וחלילה לקחת אותה כפשוטה.
ההגדרה לא הייתה מורכבת יותר?
המילים "לולאת זמן שמקיימת את עצמה" עולות בקודקודי.
כלומר, נניח ובעודך חוזר אחורה בזמן כדי להציל את עפרונך האהוב, אותו מצאת שבור בשובך הביתה, נופלת מכונת הזמן שלך על העיפרון (השלם עדיין) ומרסקת אותו, אתה רשאי לקרוא בזעם "בוחצלגיחצן". לאומת זאת עם ביצעת כל סוג אחר של מסע בזמן (יצרת יקום מקביל, שינית את ההווה, השמדת את היקום…) שמור את החורים בעלילה לעצמך.
האם חלה החלה של מונח זה על כל מקרה אחר של קו זמן מסובך?
כדי לשמור על ההודעה טופיקית רק אציין שלפי הבנתי השיטה של נונין (ובעצם כל שיטה אחרת הטוענת כי דוני יצר את הפורטל) אכן יוצרת בסרט בוחצלגיחצן (לא שיש משהו רע בזה, הבוחצל הוא לא בדיוק חור, הוא סתם תופעה מאוד משונה) ואילו לפי השיטה של גרגמל נוצר לנו מסע בזמן על קו זמן חלופי (תוך הכללה של כוח עליון במשוואה).
מה שהגדרת כאן היא לולאה פשוטה.
המקרה שתיארת מתרחש על פני מספר שניות ("באתי הביתה. העיפרון היה שבור. לקחתי את מכונת הזמן. חזרתי אחורה על פני חצי דקה. מכונת הזמן נחתה על העיפרון. העיפרון נשבר.") והוא בהחלט ניתן להסבר על ידי המשפט הפשוט: "החזרה בזמן גרמה לרצון לחזור בזמן". וזאת לולאה שמישה ביותר.
בסרט כמו דוני דארקו שמתרחש על פני חודש, יש המון אירועים שכל אחד מהם, או שילוב של כמה מהם, יכול להוביל לפרדוקס. כשאתה לא יכול להסביר את זה בבירור עד הסוף, אז זה בוחצלגיחצן.
הלולאה בכל מקרה אינה פשוטה
המשפט המסביר אותה יהיה משהו כמו "העיפרון נשבר בגלל שהעיפרון נשבר". יש כאן מעגל חסר התחלה. יש לנו מסוּבב ללא מסוׁבב (או להפך, זה הגיוני באותה מידה).
הדוגמה, אגב, הייתה רק לשם ההבהרה, התהליך יכול להמשך על פני כמה זמן שתחפוץ. קח את 12 קופים לדוגמא, (
ים) בשלב מסויים בסרט מעלה קול את ההשערה כי הוא זה שנתן לג'פרי את הרעיון להשמיד את המין האנושי וכך עצם חזרתו בזמן היא שהביאה להתפרצות המגיפה – ומכאן לחזרותו בזמן וכך הלאה. הלולאה כאן נמשכה לאורך של יותר מעשרים שנה ובמשך כמה קפיצות כך שיהיה קשה לקרוא לה "פשוטה". (
/) אם אני זוכר נכון המונח בוחצלגיחצן נוצר במקור בזמן דיון על 12 קופים כך שהתקדים קיים.
בדוני דרקו, כמו בבחזרה לעתיד II, נוצר קו זמן חלופי (לפי ההשערה המקובלת נכון לעכשיו). קו זמן זה לא משפיע על קוי הזמן האחרים כך שדווקא בו נוצרה לולאה פשוטה יותר לטעמי.
הלולאה בשני המקרים אינה פשוטה
גם בדוני דארקו וגם ב-12 קופים מדובר על לולאה מתוסבכת כל כך שהיא מגיעה לרמה של בוחצלגיחצן.
הממ...
ואיך אתה קובע את "סף הסיבוך" הזה שמעבר לו יש לנו בוחצל? אני עדיין מעדיף את ההגדרה שלי.
בוא פשוט נסכם שיונתן יודע.
אני חושב שכשאנשים פשוטים
(כאלה שלא בקיאים בפרדוקסים זמניים והתורה הטמפורלית) כבר מפסיקים לעקוב אחריך אז זאת כבר לולאה מסובכת.
כשפיזיקאי כבר לא מסוגל להגיד: "אהא! זה למה הפרדוקס! זה למה יש לולאה!" חד משמעית אז זה בוחצלגיחצן.
ערן – בתקווה להכניס את הפתיל למילון.
אני חושש שאם הפתיל יכנס למילון
אני אתחיל לפתח תדמית של מורד אובססיבי או של זקן נרגן שונא חידושים. שוב אני נאלץ להתנגד ולתמוך בהגדרה שלי לבוחצל. לולאה שמקיימת את עצמה, הרבה יותר אלגנטי, הרבה יותר שימושי והרבה יותר חד משמעי.
וילדים, עופו כבר מהדשא שלי!
לא נעים לי לשאול
אבל באיזו שפה המילה בוחצלגיחצן ומה משמעותה? אני יודע מה ההגדרה של המושג כפי שמופיע במילון האתר אבל אם יש תרגום למילה אז אני אשמח לדעת.
ואם זה סתם ג'יבריש שמישהו המציא אז למה הוא המציא דוקא את המילה הזאת?
תשאל, אחרת איך תדע?
זו מילה בעינדגית, ניב הטכנית המדובר באתר עין הדג.
אין לזה משמעות. זה סתם צירוף אותיות שבא לתאר משהו שקשור לזמן אבל הוא לא בדיוק לולאה, אבל הוא נתפס וחזק.
ובקשר לשאלתך האחרונה- המילה הזו נבחרה כי זו המילה שנבחרה. אם מי שהמציא אותה היה כותב "טועקדיבוש", זה היה המונח שבמילון. אבל כמובן, "טועקדיבוש" לא היה יכול להיות, כי זהו הכינוי לפתיל שברור שימחק ברגע שהעורכים ישימו לב אליו.
רגע, רגע רגע.
מישהו אמר גייגר?
זה ההוא שעיצב את הנוסע השמיני?
כי אם כן, איפה בסרט דיברו על זה שהוא עיצב את הארנב? איפה דיברו עליו בכלל?
_____
העלמה עפרונית, תוהה אם לעוד מישהו קרה שבשבוע אחד פתאום הוא שמע הרבה פעמים על משהו שהוא לא שמע עליו קודם.נגיד, גייגר.
לא דיברו
זו סתם אסוציאציה שלי לתחפושת, שמבחינה פרקטית היא ארנב, אבל מכל שאר הבחינות היא דמות מסרט אימה.
תודה!
ואתה צודק, זה אכן הסבר ארוך. אין מצב שהייתי קולטת את זה במצב שבו הייתי בקון…
____
העלמה עפרונית בהצתה מאוחרת.
אני לא מבין דבר אחד
לפי מה שאתה אומר קו הזמן החלופי נוצר ברגע שהמנוע עבר דרך חור התולעת ונפל על הבית של דוני, לכן קו הזמן הזה אמור להתבטל ברגע שהמנוע עובר ב 29/10. השאלה היא למה דוני צריך למות כדי שהכל יסתדר הרי הוא לא שינה את קו הזמן, מנוע המטוס עשה זאת אז זה לא משנה אם הוא היה נהרג במקור.
אם המורה תתרסק, יהיה
הרבה יותר טוב בעולם.
וחוצמזה, למה כולם כל-כך בטוחים שהמטוס יתרסק? כבר היו מקרים של מטוסים שהמשיכו לטוס בלי מנוע. בטח כשיש עוד שלושה.
אבל למה הארנב קרא לו לצאת?
מיהו? למה הוא גורם לו לעשות את כל הדברים שהוא עושה?
מעט פשטני להגיד "זהו" בלי להסביר יותר.
התזה שלי בקשר לסרט
הסבר מצויין, בהיר ואינו פוגע בכיף של הסרט.
תודה רבה.
הכוונה היתה ל12 הקופים
ולא לכוכב הקופים כפי שפורסם. אני מתנצלים על אי ההבנה.
סרט משובח.
דרך אגב, הזקנה בסרט הזכירה לי מכשפה באירלנד שנבצר ממני לפגשה בגלל מותה לפני שנה או שנתיים.
למה שנות ה- 80?
יש סיבה שהסרט מתרחש דווקא בשנות ה-80. האם זה כמו שב- 12 קופים היה כמו זה שמתואר בסרט בזמן כלשהו בעבר, והסרט נבנה כדי לתת הסבר מתוחכם לארוע? אם כן, יש למישהו לינק לארוע האמיתי?
למה שנות ה- 80?
הסברו של הבמאי –
http://donniedarko.tripod.com/article/vv10242001a.html
אני מודה שאני מתעצלת לקרוא הכל
באנגלית…
אשמח אם מישהו שקרא יוכל לתמצת את ההסבר בכמה שורות (בעברית).
מראיין: למה שנות השמונים?
במאי: כי בא לי.
בן כמה הבמאי?
לאנשים שעושים סרטים על מתבגרים, בעיקר אם זה סרט ראשון, יש נטייה לשים את הסרט בתקופה שהם עצמם היו מתבגרים. זה הכי קל. אם אני הייתי עושה סרט על בן 16, גם אני הייתי שם אותו בשנות ה- 80 המאוחרות.
זה גם מה שהוא אמר,
אבל זה היה סרט כך כל שמונימי, עם כזה דגש על הפוליטיקה והמוזיקה, שהייתי רוצה שתהיה לזה משמעות מעבר לזה.
אבל שוין, הייתי רוצה שתהיה לכל הסרט משמעות מעבר לזה, ואני עדיין לא מוצאת אותה.
תנסי לראות את הסרט עוד פעם
הפעם לבד. זה יעזור.
אני יודעת שקשה לך עם זה,
אבל זה אפשרי פיזיקלית שאתה תאהב סרט מסוים ואני לא אוהב אותו.
לא, לא קשה לי עם זה, באמת שלא
וההודעה הקודמת שלי מתייחסת למשפט אחד בלבד בהודעה שלך, הוא "… הייתי רוצה שתהיה לכל הסרט משמעות מעבר לזה, ואני עדיין לא מוצאת אותה."
אז למה אתה מתייחס?
לפתרון של החידה? אמרתי לך שהבנתי מה קורה בעלילה. היו צריכים להסביר לי (לאט), אבל הבנתי בסוף. זה עדיין לא נותן משמעות לסרט בעיניי. לא משמעות שמדברת אליי באיזושהי צורה, בכל אופן.
כתבת שאת עדיין לא מוצאת
את המשמעות, הסקתי מדבריך שאת כן מחפשת אותה.
את העלילה גם אני הבנתי אחרי הצפיה הראשונה, אבל לא מעבר לכך. צפיה שניה כבר העלתה נקודות אחרות לגמרי, והן עזרו לי לתת למה שקורה שם משמעות ופרשנות יותר אישיים.
זה היה עדיין בכל-זאתי כזה.
זה היה עדיין בכל-זאתי כזה.
אה.
יש לי תאוריית קונספירציה.
לאחר כמה ימים שבהם שמעתי באופן אובססיבי את השירים הנהדרים מהסרט, פיתחתי את התאוריה הבאה: אין לסרט משמעות. לא באמת. הבחור סתם כתב אוסף של סצינות שיתאימו למלים של שירי האייטיז האהובים עליו. תקשיבו לשירים ותשפטו בעצמכם. וחוץ מזה, אחת מהדמויות בסרט היא אשכרה Bunnyman!
27 וחצי שנים בדיוק!
28.3.1975 – יום חצי-הולדת שמח!
http://us.imdb.com/Name?Kelly,%20Richard%20(II)
מה שעושה אותו בן 13.5
בקיץ 1988. קצת צעיר מדוני, אבל עדיין – זה בסביבה. ברור שעבורו ג'ורג' בוש האב ומייקל דוקאקיס הם דמויות שהסתובבו בסביבה כשהוא היה צעיר.
הבמאי לא היה טינאייג'ר באייטיז
לפי מיטב זכרוני הבמאי הוא בחור בן 25 וזהו סרטו הראשון.. אבל שווה לבדוק בתנ"ך.
המממ. אני תוהה, מה זה אומר עלי?
אגב, גיליתי ב-IMDb שהשחקנית דיבבה את לילו ב"לילו וסטיץ"'.
ומה יצא לכם?
אני דוני
מה שלגמרי לא מפתיע, בהתחשב בדיוק שבו התשובה ל"אנשים חושבים שאתה…" מתאימה לי.
אבל אנחנו לא פותחים כאן פתיל ענק שבו כל אחד יגיד מה יצא לו, נכון?
כמובן שלא.
למה מה אנחנו?
גרטשן?!
ברור שלא
האמת, היו שתי שאלות שהתלבטתי בהן
ואחרי שכתבתי את ההודעה הקודמת, חזרתי אחורה ושיניתי את שתיהן לאופציה השניה איתה התלבטתי, וגיליתי שהפלא ופלא, גם אני דוני דרקו…
למה זה מעניין? זה לא.
האמת, רציתי להגיד שבחצי השעה האחרונה שלפתי מהמדף את האוסף של "דמעות לפחדים" (ככה קראו להם פעם ברשת ג' ובעיתוני הנוער) וגיליתי שבאופן נוח למדי Mad World מופיע מיד אחרי Head Over Heels, כמה נוח!
מאז ועד עכשיו אני בלופ בין 2 השירים האלה… (מודה שגיוונתי קצת בהתחלה עם Sowing the seeds of love ו-Pale Shelter).
הספקתי בנתיים גם לבקר באתר של גרי ג'ולס (נראה נחמד, הבחור) ורשמתי לי לנסות לבדוק את הדיסק שלו (בעל השם המגניב "סוחר בשמן-נחשים עבור כרטיסי-זאבים") בהזדמנות הראשונה (אולי אפילו לבקש ממישהו בחו"ל שיקנה לי). מה אתם אומרים, שווה?
מישהו מכיר?
עוד רעיון
טוב, כרגע חשבתי על זה אז הניסוח יהיה מאוד מבולבל. סליחה מראש
דוני נע בתוך קו הזמן כשלמולו מטרה שהוא חייב לבצע. אני לא בטוחה שהוא יודע מהי אבל יש לו מטרה כלשהי.
עלתה פה שאלה, מי יצר את קו הזמן הזה? נניח שזה היה ה', ויש לו משימה בשביל דוני, אז למה הוא נותן לדוני אפשרות בחירה- למות ולתקן את המעוות או לא. פה זה קצת מסתבך- לדוני יש גורל כתוב מראש אבל יש לו גם בחירה חופשית, מוגבלת. כמו אדם שהולך מנקודה א' לנקודה ב' אבל בדרך יש לו נקודות ציון כשכל נקודת ציון פותחת נתיב חדש. הדרך, עם כל נקודות הציון שעליה, מובילה בסופו של דבר לנקודה ב' רק בשינויים קלים.
לפי זה גורלו של דוני קבוע מראש. אבל כל זה במימד הקוסמי.
כל זה טוב ויפה אבל איך זה בא לידי ביטוי בחייו של דוני עצמו?
פה נכנסת התאוריה של פחד—אהבה.
כל הסרט דוני מונע ע"י פחד. לא פחד ממשי כמו- יש ברקים ורעמים אלא פחד עמוק יותר, בסיסי יותר (אני צריכה להגדיר את זה טוב יותר מתישהו). דוני חושד בכך שהכל זה חלק מ"מזימה אלוהית" והוא מפחד מזה. ת'אמת, גם אני הייתי מפחדת אם הייתי מגלה שיש אלוהים ושיש לו תוכנית בשבילי.
כל הסרט דוני מנסה למצוא הסברים הגיוניים ומציאותיים לחשדות שלו ומאחורי כל זה עומד הפחד הנ"ל.
רק בסוף הסרט, הוא מתנער מהפחד, נכנע לעובדה שזוהי תוכנית אלוהית, ובוחר במודע לפעול לפי רצון ה'. זוהי האהבה.
טוב, אני מקווה שמישהו הבין את הנקודה שרציתי להעביר.
נ.ב- השפן הוא בדיחה כ"כ אכזרית! אכזרית!!
שאלה אחת: מי זה ה'?
הגיבור הראשי בספרו של רוג'ר
זילאזני, "למות באיטלבאר".
הוא סוכן חשאי.
זה מופיע בהרבה סרטים: "השם הוא בונד. ג'יימס בונד".
לא למדת תנ''ך?
אופס.
אפשר למחוק. Nothing to see here!
שאלה אחת: מי זה ה'?
ה' זה אלוהים.
עשיתי את הבגרות בתנ"ך לפני זמן די קצר ועדיין נשאר לי ה-ה' הזה (נסה לכתוב "אלוהים" ארבע פעמים בשורה…)
תודה
כבר תפסתי למעלה…
כשאני עשיתי את הבגרות בתנ''ך...
וגם לפני זה, במוקדמות, השתמשתי בשם האמיתי של הדמות. היי, אם זה כתוב בספר והוא בעצמו אומר את זה אז כנראה שכך הוא רוצה שנקרא לו ואני קורא לאנשים (או כל יצור תבוני אחר) איך שהם רוצים שאני אקרא להם.
האמת,
אומרים שהשם ההוא בעל ארבע אותיות האהו"י הוא גם כן לא השם האמיתי שלו. השם האמיתי שלו מורכב מ-72 אותיות וידוע למתי מעט, בגלל כוחו הפוטנציאלי הרב.
__________________
רוזוולה, מופתעת שמשהו מהרצאות הקבלה של אבא שלה בכל זאת לא עבר דרך האוזן השניה.
זה לא
מאתיים ומשהו אותיות?
אם תאמר את זה שלוש פעמים
רצוף, אז כן.
זה לא
היה גם ב"פיי" קטע בעניין?
בפיי הוא רודף אחרי מספר בן
מאתיים חמישים ומשהו ספרות שחוזר על עצמו בכל מקום, גם בתנ"ך.
אני לא חושב שהיה קשר לאלוהים.
ולתיאוריה הזאת נקרא
"איך להפוך את התיאוריה הלא-דתית של גרגמל לדתית וכך לעצבן אותו מאוד"
זכות הבחירה.
לא, פרנק לא *נותן* לדוני את זכות הבחירה. הוא פשוט לא יכול, למרות כוחו העצום, לשלול את הזכות הבסיסית הזו.
זה שפרנק מוליך את דוני, ברשעות, עד לסוף הנוראי והצפוי מראש (עבור פרנק, שתכנן אותו), זה נכון.
אבל דוני הוא זה שאומר את המילה האחרונה. הוא מפתיע את פרנק בבחירה שאינה מונעת מפחד אלא מאהבה (גם אני חוזר על עצמי), ושמטרפדת, למעשה, את כל מהלך העניינים שתוכנן ע"י פרנק.
…או ככה לפחות אני *בוחר* לראות את זה.
הן החתימה הקבועה שלי בדואל כבר שנים רבות… היא קצת "קיטשית" (זה ממש לא אופייני לי) ולכן במכתבים רשמיים אני נוטה למחוק אותה. אז אם כבר מדברים על בחירה וגורל, לפני כמה שנים שלחתי דואל למרצה באוניברסיטה והתלבטתי ארוכות אם למחוק או להשאיר. בסוף השארתי, וזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו התייחס אליה: מסתבר שגם הוא חובב מחזמרים, הוא זיהה אותה, התלהב נורא וכתב לי בחזרה שאני "אחותו האובדת"… אפשר לומר שזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.![!מסמיק!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif" alt="" width="" height="" />)
מעניין...
גם לי הייתה אסוציאציה לקטע הזה במולאן רוז' בהקשר ד"ד. אפשר בהחלט להצמיג אותו כמסר של 'דוני'.
ולתיאוריה הזאת נקרא
אני מקווה שלא יתעצבן…
בעיקר מכיוון שזאת לא הייתה הכוונה שלי.
ניסיתי לשלב בין שתי תיאוריות שנראו לי מאוד הגיוניות לאחת עוד יותר הגיונית (בשבילי)
שוב, זה נשמע הרבה יותר טוב בראש שלי
אז הסרט מנסה להגיד
שלשרוף בתים זה טוב?
זה, לדעתי, היה ברור מכדי להזכיר
הרי צ'ריטה, עם ליקויי הדיבור ועודף המשקל, היא הדמות שסובלת הכי הרבה בעולם הילדים. יותר מדוני. זאת דמות שנועדה שירחמו עליה, דמות שנועדה לעורר צביטה בלב. כבר קרא לי שבמשך חודשים לאחר שראיתי סרט או תוכנית ריחמתי על דמות, בד"כ שעברה איזו התעללות חסרת חשיבות בגלל שהיא הייתה דמות משנית, אבל מבחינתה זה היה סבל אמיתי. אצל צ'ריטה אין לי את הבעיה הזאת- היא נמצאת שמה בשביל לסבול. אז שתסבול. הרי במציאות, כל החברים שלה מסתכלים עליה בהערצה היא היא הייתה בסרט.
,צ'ריטה - תיאוריה פסיכית
אז כן, אפשר לקבל את צ'ריטה בתור האאוטסיידרית המושלמת, שמאוהבת בדוני (*כמובן* ששמנו ללב לספר עם הלבבות והכיתוב 'דוני דרקו').
אבל האם שמתם לב ש*כל* אירוע חשוב בסרט מתאפיין בזה שצ'ריטה נמצאת בסביבה? שתמיד היא מקשיבה למה שקורה, כאילו היא עוקבת אחרי הסיפור? מצד שני, אין לה שום תפקיד בעלילה עצמה – הסיפור היה מתקדם באותה צורה בדיוק גם בלעדיה.
אז מה תפקידה המטאפורי של צ'ריטה?
רעיון פסיכי לחלוטין: צ'ריטה היא בת-דמותו של המספר (במקרה זה, הבמאי). כך אפשר להבין את קיומה השקט והמקשיב בכמעט כל סיטואציה. ואת הספר עם 'דוני דרקו' על הכריכה אפשר פשוט להבין בתור התסריט של הסרט עצמו.
אנרתי שזו תיאוריה פסיכית.
צ'תוק!
הגיוני, אם כי לא נראה מאד רלוונטי. צ'ריטה באותה מידה הייתה יכולה להיות שם בתפקיד "הנה, תמיד זה יכול להיות יותר גרוע".
,צ'ריטה - תיאוריה הגיונית
אני פשוט ראיתי אותה בתור עוד איזשהו גורם, שאמור לתת לנו את תחושת המציאות בסרט.
אחרי הכל, בחיים של כולנו יש אנשים ש"פשוט שם" גם אם הם לא נוגעים לנו ישירות בחיים,או משפיעים עלינו בדרך כזו או אחרת.
וזאת בדיוק אחת הנקודות שאני תמיד רואה בהן בעייתיות מסוימת בסרטים- אף פעם לא מראים דמויות אחרת. רק מה שקורה סביב הגיבור. (זה הגיוני לחלוטין כמובן, אבל עדיין, גם גיבורי סרטים מדברים לפעמים עם אנשים שלומדים איתם בכיתה בלי סיבה מיוחדת.)
נכון, אבל אף אחד לא אמר
שתמיד מעניין להראות את זה בסרטים, כמו שלא מראים לנו בסרטים דברים כמו אכילת ארוחת ערב (הפעם הוא הלך דווקא על חביתה), הליכה לשירותים, צפייה בפרק של הסימפסונז (שאני בטוח שהיתה באיזשהו שלב) או קריאה בספר קריאה זה או אחר.
הוא מעולם לא היה מגעיל אליה!
גם בתחילת הסרט, כשהם עומדים בתחנת האוטובוס והחבר שלו מעיר לה משהו בלעג והיא צועקת "צ'אט אפ!", דוני מסתכל עליו ואומר לו שיעזוב אותה במנוחה.
טוב, אז... תשכחו מזה.
הוא מעולם לא היה מגעיל אליה!
הוא אומר את זה באדישות, ותוך התעלמות מצ'יריטה עצמה. בתחילת הסרט די שנאתי את דוני בגלל הסצינה הספציפית הזאת.
לצ'ריטה יש תפקיד יותר עמוק
שנים סירבתי לראות את הסרט כי השם שלו היה נשמע לי טיפשי- לא הבנתי עד אתמול מה הפסדתי….
צ'ריטה הולכת עם מגיני אוזניים והתגובה שלה לכל דבר הוא צ'תקו.. הפחד שלה גורם לה לנסות להתעלם מכל דבר ולא להתמודד איתו. בגלל זה כשהיא רוקדת זה היה רגע נורא מרגש עבורי כמישהי שמתמודדת עם הרצון הכי גדול שלה. כשהיא בורחת מדוני היא מפילה את האוזניות ואז דוני מחליט לקחת אותם וללבוש אותם בדרך הביתה ומיד מראים אותו אצל הפסיכולוגית מסרב לדבר על הרבה דברים….
קצת קשה לי להחליט מה זה אומר עליו- הרי עד עכשיו הוא התמודד עם כל הפחדים שלו ודיבר בכל שלב והתעמת עם כל מה שחוה סביבו….
חבר'ה..
סליחה שאני מפריע לכם, ראיתי את הסרט, ובארדו, התלהבתי. רק אם תוכלו לעזור שניה: השחקן שמשחק את דוני, ממש ממש מוכר לי, וכל הסרט זה הפריע לי מאיפה אני מכיר אותו. עכשיו, הבנתי שהוא שיחק בילד הבועה (או משהו כזה) אני פשוט אף פעם לא נתקלתי בסרט, הזה ואני ממש בספק אם זה משם. לפי דעתי, הוא משחק את הילד בסיפור שאינו נגמר, למעשה אני כמעט בטוח – (למעשה לא ממש, הכל בהתחשב שראיתי את הסיפור שאינו נגמר לפני שנים..)
אני אשמח לשמוע דעתכם..
לשחקן קוראים Jake Gyllenhaal
ולא, הוא לא שיחק ב"סיפור שאינו נגמר". (מה עוד, שהוא היה בן 4 כאשר הסרט יצא)
לרשימת הסרטים בהם הוא כן שיחק, אפשר לפנות לימד"ב.
http://us.imdb.com/Name?Gyllenhaal,%20Jake
דארן.
ידעתי שאסור היה לי להתעטש.
מה שבאמת מטריד אותי
זה שראיתי ארבעה מהסרטים ברשימה: דוני דארקו, תעצרו את העיר וכו', באבל בוי ושמי אוקטובר, ובכל זאת אני עדיין לא אהיה מסוגל לזהות את הפרצוף שלו אם אראה אותו בעוד סרט.
החיים יפים.
רשימת סרטיו –
http://us.imdb.com/Name?Gyllenhaal,%20Jake
לא, זה לא אותו איש.
את דוני דארקו משחק ג'ייק:
http://us.imdb.com/Name?Gyllenhaal,%20Jake
ואילו את בסטיאן מ"הסיפור שאינו נגמר" משחק בארט אוליבר:
http://us.imdb.com/Name?Oliver,%20Barret
ראיון עם האררר... במאי,
כולל תשובות לתמיהה למה הוא קיצץ כל כך הרבה סצינות, במיוחד מכיוון שחלקן חשובות לסרט, איך זה שנתנו לו לביים, וכו'. דווקא מאוד מעניין: http://www.empireonline.co.uk/features/interviews/donniedarko/
נראה לי שהגיע הזמן לראות את הסרט שוב,
כי לא הבנתי מילה ממה שאמרת. מצד שני, עוד לא ממש התעוררתי.
ידיעה שעלולה לשמח כמה מכם מעט
הגירסא של מאד וורלד של גארי ג'ולס מופיעה באוסף חדש בשם קינקי לאב 4 שיצא השבוע לחנויות, ובעקבותיו הוחלט על הכנסתו לפלייליסט גלגלצ הנוקשה, משמע, לפחות 3 השמעות חובה במשך היום, ועוד שתי השמעות בלילה. יהיה לנו להיט?
:)
אממממממ.....
אני אישית חשבתי שהסרט היה מעולה.
הוא מתחיל בנימה של מסתוריות, מסתוריות שלא נפתרת עד סוף הסרט.
הקו עלילה לא מתגלה בהתחלה והוא לא כל כך יציב.
הזויות צילום נותנות לך כמעט את מה שאתה בדיוק רוצה לראות, אבל לרגע לא את מה שאתה רוצה לראות.
הדברים האלו יכולים להיות מאד רעים לחלק מהאנשים.
או מאד טובים, הסרט לדעתי מושך אותך להמשיך לצפות כי אתה כן רוצה להבין יותר, בסופו של דבר שאתה לא מבין יותר, ואפילו לא מבין כלום חוץ ממה שקורה באותו הרגע של הסוף. ואז באותו הרגע של הסוף אתה מוצא את עצמך הכי מרותק והכי מבולבל וזה פשוט גאוני. והפס קול משתלב בצורה מתוחכמת ומושלמת לסרט.
לא שכחנו מישהו?
חבר'ה, פטריק סוויזי, פ ט ר י ק סוויזי מופיע בסרט הזה. זה לא הקאמבק הכי מחוכם שראיתם בזמן האחרון? אחרי כל הזבל שהוא עשה, רוח רפאים וכל סרטי הפעולה סוג ב' הנלוזים ההם, הוא סוף סוף עשה קאמבק בסרט טוב. זה לא משהו? זה משהו.
חוץ מזה הוא משחק מעולה בסרט, ממש גורם לך לתעב אותו.
טוב.
הסרט הוא בכלל מעבדת קאמבקים לשנות השמונים.
דרו ברימור, לדוגמא.