דוני דארקו

במקור: Donnie Darko
תסריט ובימוי: ריצ'ארד קלי
שחקנים: ג'ק גילנהאל, ג'נה
מאלון, דרו בארימור, נח וויילי,

פטריק סוויזי, מרי מק'דונל,
קתרין רוס, דביי צ'ייס

בוקר. מעבר להרים השמש שולחת את קרניה הראשונות. דוני (ג'ק גילנהאל, 'נער הבועה', אבל תתעלמו מזה), תלמיד תיכון מעיירה פסטורלית מתעורר, אי שם על איזה צוק. נראה ששוב התהלך בשנתו.

בימים כתיקונם נוטה דוני להלך כשעל פניו נסוך חיוך ינשופי צופן סוד – כאילו הוא יודע דברים שאף אחד אחר אינו יודע, או הוגה בדברים שאף אחד אחר לא הרהר בהם לפני כן. יש לו שני חברים שמעריצים אותו (או לפחות – שני חברים שמדברים איתו), כמו גם הרבה אויבים, שחושבים שהוא מוזר.

ערב. המשפחה יושבת לאכול. אליזבת', אחותו הגדולה של דוני (מגי גילנהאל, גם במציאות – אחותו הגדולה של ג'ק), מציינת שבבחירות הקרובות היא מתעתדת להצביע לדוקאקיס. הוריה חושבים שהיא עושה טעות. דוני מעיר משהו, היא מתעצבנת, הם רבים והיא זורקת לחלל האוויר פצצה: דוני אינו נוטל את הכדורים שד"ר ת'ורמן (קתרין רוס, איליין רובינסון בעברה), הפסיכיאטרית שלו, רשמה לו.

דוני מבקר בקביעות אצל הפסיכיאטרית. נראה שהיא מבינה שדוני אינו מוזר – הוא רק יודע לשאול את כל השאלות הנכונות, וזה מאיים על אחרים.

לילה. דוני מתעורר לשמע קול רך המפציר בו לבוא. הוא עוקב אחרי הקול כמתוך שינה, עד למגרש הגולף המקומי, שם הוא פוגש בפרנק, ארנב ענק המודיע לו כי בעוד 28 יום, 6 שעות, 42 דקות ו-12 שניות – העולם יבוא אל קיצו. דוני שואל למה.

למחרת מתברר כי בזמן בו נעדר דוני מביתו, נפל מנוע מטוס על חדרו ומחץ אותו כליל. אלא מה – אף צוות מטוס לא דיווח על מנוע חסר, ואין איש יודע כיצד הגיע לשם אותו מנוע, או למי הוא שייך. עולם מטורף.

שיעור ספרות. נראה שהמורה (דרו בארימור) אינה מאמינה בהרצאות משעממות בקול מונוטוני. היא מנסה 'לגעת' בתלמידים – לגרום להם להבין, להשליך מעולם הסיפורים למציאות. לכן היא חושבת שבגלל מה שעבר על דוני, הוא יוכל להבין טוב יותר את המניעים של גיבורי הסיפור "The Destructors" מאת גראהם גרין, שנלמד בכיתה באותו שיעור. אפילו היא מופתעת לשמוע את הניתוח המדויק של דוני.
לכיתה נכנסת תלמידה חדשה: גרטשן רוס. היא בוחרת לשבת בקרבת דוני.

החיים השלווים בעיירה הציורית חורגים מסדרם כאשר בית הספר המקומי מוצף. פניו של דוני מתקדרות מאיזה זיכרון עמום. אבל מה, ביטול הלימודים מספק לו הזדמנות מצוינת ללוות את גרטשן לביתה ולהציע לה לצאת ביחד. "לצאת לאן?" היא מחייכת.

שיעור התעמלות. המורה – שבזמנה הפנוי מאמנת את נבחרת הריקוד הייצוגית של בית הספר, בה חברה גם סמנת'ה (דביי צ'ייס), אחותו הצעירה של דוני – בוחרת להראות לכיתה קלטות וידיאו של גורו מקומי – ג'ים קאנינגהם, המטיף לכולם להתגבר על הפחד שלהם ולהתחיל לאהוב.
"אהבה", מרצה המורה בקול חינוכי, "היא ההיפך מפחד".
"כאילו, Duh!", מפטיר אחד התלמידים בזלזול.
"'כאילו, Duh' הוא תוצר של פחד", חיוך ניצחון עולה על פניה, משהבהירה את הנקודה.

קשה לעבור את גיל ההתבגרות כשאתה מוזר, שונה. קשה עוד יותר לעבור אותו בעיירה קטנה בה כולם מכירים את כולם ("שמעתם שמצאו את הבן של דארקו ישן במגרש הגולף?"), וכשארנב גדול פוקד עליך לבצע פשעים. דוני לא בטוח בצדקת דרכו של הארנב, אבל אם לא יעשה מה שהוא אומר לו – איזה סיכוי יש לו להבין את ה-Master Plan שלו? אז הוא ממשיך. ואנחנו ממשיכים לתהות איתו לאן זה יוביל בסוף – לראות איך כל אותן התרחשויות מוזרות, כמו גם ההתרחשויות היום-יומיות, יתחברו לכדי פתרון אחד, שביר, טווי באותה עדינות שמאפיינת כל כך את הסרט.

אותה טוויה עדינה (קשה להגדיר מהי אותה טוויה עדינה. זה לא סרט שניתן ממש לסווגו לשבלונות מוכרות) הופכת את 'דוני דארקו' לסרט קסום ואישי, שראוי לצפות בו לבד, או לפחות, לא בחברותא רעשנית. הסרט נעשה בהמון אהבה, ורואים את זה, ואמנם הוא קרוי על שמו של דוני – שכל האירועים מתנקזים בסופו של דבר אליו – אבל הוא מתאר בפרוטרוט גם את העולם הסובב את דוני. הוא מציג פיסות קטנות מחייהן של הדמויות המקיפות אותו, בעיקר אלו שהחברה מגדירה כחריגות – דמויות עצובות, ללא עתיד. "אני מבטיח, שיום אחד הכל יהיה טוב יותר עבורך", אומר דוני בשכנוע פנימי עמוק, אולם איש אינו מקשיב לו. אחרי הכל, אנשים מאוימים כשהם שומעים דבר כזה מפחיד – הוא רומז שכרגע החיים שלך לא משהו. עדיף כבר להתעלם מהמציאות, ולהמשיך לטפח באהבה, בכוח, את הבועה המגוננת, את החלום.

אבל גם אם הסרט – או אולי דוני – מעדיף את חברתם של החריגים, הרי שמרבית הדמויות הן רגילות: הוריו של דוני, למשל, אינם יפים במיוחד, או מכוערים במיוחד – ממוצעים כאלה. הם גם לא פתוחים במיוחד או אטומים במיוחד לשלושת ילדיהם, ועל כן יוצרים – לפחות למראית עין, שהרי במקרה הטוב, דוני הוא "סתם מוזר" – משפחה רגילה מן המעמד הבינוני, שהיתה אמינה מאוד בעיני. מה שהוסיף לאמינות הזו, הוא משחקם המדויק של כל השחקנים בסרט, ללא יוצא מן הכלל – גם אלו שזה להם הסרט הראשון בו הם משתתפים, ואולי בעיקר בגלל שזה סרטם הראשון: פשוט ידעתי שיש אנשים כאלה, שאני מכירה אותם, שזה אמיתי.

וכאילו זה נעשה במיוחד בשבילי, כדי להעצים את החוויה הפרטית שלי, הבמאי זכר שחוץ מתסריט שונה ומעורר מחשבה, מאוד חשובה לי גם הויזואליה, ושכמעט כמעט תמיד אני מקשיבה למילים של השירים. אז במיוחד בשבילי, הוא דאג לצילומים מנקרי עיניים (המילה המדויקת היא Striking, אבל אי אפשר לתרגם את המשמעות המלאה לעברית), שגרמו לי לרצות להיכנס לתוך המסך; ובמיוחד בשבילי הוא הוסיף פסקול – לא סתם מוסיקת רקע לקישוט, אלא שירים (חלקם מוכרים) שמשתלבים עם ההתרחשויות בסרט, שתורמים להן, עד שבשיר המסיים את הסרט, הוצאתי את כל האוויר שעוד היה לי בראות באנחה ארוכה, וידעתי שאני, את הסרט הזה, רוצה לראות שוב.