ביקורת: אל תסתכלו למעלה

ערב אחד, צמד מדענים מגלה שכוכב שביט בדרכו לעשות מכדור הארץ מטעמים. מכאן הדברים מדרדרים.

יש הרבה חילוקי דעות פוליטיים בעולם, אבל כשמשהו נורא קורה המנהיגים, המומחים, אנשי המקצוע וגם האנשים הפשוטים שמים את האגו בצד ומאחדים כוחות כדי להציל את האנושות מהסכנה. זה הלקח שלמדנו מ"ארמגדון", "היום השלישי" ואפילו "להציל את מארק וואטני". אבל זה לא הלקח שלמדנו ממגפת הקורונה, או מהאדישות היחסית של העולם לאסונות הומניטריים וסוגיות סביבתיות חמורות (משבר האקלים לא לבד בזה). "אל תסתכלו למעלה" הוא סרט אסונות מהסוג הזה – פארסה עוקצנית וקשוחה על הניסיון להציל את העולם מסכנה ברורה, אבל מספיק רחוקה מהעין בשביל להתעלם ממנה כמעט עד הרגע האחרון. 

סיפורנו מתחיל כשערב בהיר אחד מגלה קייט דיביאסקי, מדענית צעירה (ג'ניפר לורנס), כוכב שביט חדש. ההתרגשות מהגילוי נקטעת במהרה כשהיא והמנחה שלה, ד"ר רנדל מינדי (ליאונרדו דיקפריו), מבינים שכוכב השביט מתקדם בצעדי ענק לעבר כדור הארץ וצפוי לגרום לנזק בסדר הגודל של הכחדת הדינוזאורים. כשלצידם בכיר בנאס"א (רוב מורגן) הם ממהרים לבית הלבן ולאולפני הטלוויזיה, אבל מתאכזבים לגלות שהעולם לא נדבק בחרדה שלהם. 

הנשיאה (מריל סטריפ) מנפנפת אותם, הבן שלה, ראש סגל הבית הלבן (ג'ונה היל) עושה מהם צחוק ומגישי תוכנית הבוקר האהובה באמריקה (קייט בלנשט וטיילר פרי) מעדיפים את הדוקטור החתיך שלא מצליח להדגיש את דחיפות האירוע על הסטודנטית המבוהלת שבוכה וצועקת בשידור שכולם הולכים למות. משם והלאה צפויים שלל שינויי כיוון, טוויסטים ובעלי אינטרסים שנכנסים ויוצאים מהסיפור, בראשם הבעלים האקצנטרי של תאגיד סלולר (מארק ריילנס). 

אחת הביקורות שקראתי השוותה את הסרט הזה לסרטון Imagine הידוע לשמצה מימי סגר הקורונה הראשון, זה שבו גל גדות גייסה המוני סלבס לצלם שירה בציבור "סולידרית" מבתיהם היפים בהוליווד. זאת השוואה הגיונית בהתחשב בכמות העצומה של שחקנים מוכרים בקאסט, אבל גם השוואה מוזרה, כי בניגוד לסרטון, "אל תסתכל למעלה" לא סכריני ואופטימי – הוא כועס. מאוד. הנושא המרכזי כאן הוא ההתפכחות הכואבת מהציפייה שהאנשים עם הכוח יעשו את הדבר הנכון ברגע הנכון. אפילו יש בו פארודיה ספציפית על הניסיון של מפורסמים לקדם מטרות "חשובות" בלי להבהיל יותר מדי את הקהל. 

לפעמים הסרט הזה הוא כמו מערכון ארוך מאוד, עם דמויות שמצוירות בגסות כמעט קריקטורית, מה שאולי מוסיף לאמירה הסאטירית אבל גם מנכר ומרחיק את הצופה. מזל שיש בו גם רגעים מאזנים של רגש ולב, מהסוג שהפך את "מכונת הכסף" של אותו במאי, אדם מקיי, לכזו הצלחה. 

כאן, אלה צמד המדענים שמחזיקים באופן כמעט בלעדי את החלק "הרגשי" של הסיפור, ולמרבה המזל דיקפריו ולורנס עומדים בגבורה במשימה. עבור לורנס מדובר בהופעת מיני-קאמבק מכובדת – היא בו זמנית דמות טרגית וקומית, כבדה ועגומה אך גם צעירה וכיפית. דיקפריו מצליח לעשות משהו שהרבה שחקנים במעמדו היו כנראה מפקששים – להעמיד פנים שהוא סתם בחור רגיל שאף אחד לא מצמץ פעמיים לכיוונו עד לפני רגע. גם אחרי שהוא הופך להיות המדען הכי מפורסם בעולם הוא לא מתגלה כאיזה רוקסטאר כריזמטי, אלא כחנון חמוד שבמקרה הוא גם נאה מאוד. בגזרת דמויות המשנה בולטים לטובה אריאנה גרנדה, מלאני לינסקי וגם טימותי שאלאמה, שעושה את השטיק הרגיל שלו אבל איכשהו זה עדיין מצליח לו. 

באופן כללי, אם משווים את "אל תסתכלו למעלה" לסרטים האחרים בפאזה החדשה של אדם מקיי, הוא סרט טוב בהרבה מ"סגן הנשיא", אבל פחות טוב מ"מכונת הכסף", שקצר ממנו רק בשמונה דקות אבל מרגיש הרבה יותר מהודק. התסריט זורק לאוויר המון כדורים כבר בשלב האקספוזיציה ולא מפסיק להוסיף עוד ועוד. גם מאסטר בג'אגלינג יתקשה ללהטט בין כל כך הרבה דברים, והסרט אכן לא תמיד מצליח. יש רגעים מיותרים או מרוחים, יש דברים טובים שאולי לא היה להם מקום כאן, ואולי זאת בכלל הייתה צריכה להיות מיני-סדרה (בכל זאת, סרט נטפליקס). זה לא שבלתי אפשרי לצלוח את הכל ברצף (אני נשארתי במתח רוב הזמן), אבל ברור לי למה יש מי שיצאו ממנו סחוטים. זה סרט כל כך דחוס ברעיונות ואמירות שחלקן קצת מאפילות אחת על השנייה. מה שמציל את כל העניין מלהישאר ניסוי מעניין וחצי מוצלח הוא המערכה האחרונה – ובעיקר סיקוונס סיום חזק שנשאר איתי גם שבוע אחרי הצפייה.


שימו לב שיש סצנות במהלך ואחרי הקרדיטים, הראשונה נחוצה והשנייה לא ממש.