ביקורת: פו הדוב: דם ודבש + חומר דוב

חומר דוב

מקרה שהיה כך היה: יום אחד סוחרי סמים נפטרו מהסמים שלהם מעל שמי טנסי. ביער שבו הם זרקו את זה היה דוב (אולי דובה, מה אני יודע) שמצא את כל הקוקאין הזה (או יותר נכון: 34 קילו שלו), אכל את כולו, ועשה מה שעושה כל יצור חי עם 34 קילו קוק בגוף שלו – רץ למכור תסריט להוליווד ואז מת ממנת יתר.

טוב, טכנית סדר הדברים מעט הפוך: הדוב מת מאז שנות השמונים, ואילו הפקת הסרט התניעה רק ב-2019, והסיפור הזה עדיין נאמן יותר למציאות מאשר ההתרחשויות ב"חומר דוב" שהקשר שלהן לסיפור האמיתי (למרות ההתענגות של הסרט על שורת "מבוסס על סיפור אמיתי") הוא זה שהיה דוב שיום אחד עשה הרבה קוק. בגרסת הסרט (עם אליזבת' בנקס על כס הבימוי, מילר-לורד כמפיקים וג'ימי וורדן התסריטאי), הדובה לא מתה ולא מכרה את הסיפור שלה להוליווד, אלא יצאה למסע הרס, הרג, ומה לא כיאה לכל מי ששמע את המשפט "יום אחד דובה עשתה מלא קוק" ואז ניצוץ עלה בעיניו כשהוא מנסה לגלות את עומק הטירוף והשטויות שקרו. במציאות, כאמור, זה הסתיים בדוב מת ובלי הרבה הרפתקאות. בגרסת הסרט, מספר הקורבנות עולה דרמטית.

למרות ההבטחה שבשמו המקורי, "חומר דוב" אינו סיפורה של דובה בטריפ רע, אלא של כל מיני בני אנוש מציקים שמוצאים את עצמם בקרבת מקום לדובה ונאלצים להתמודד איתה: חלקם קשורים לסמים שהדובה אכלה – בין אם זה השוטר שמחפש את הסוחרים, או הסוחרים שמחפשים את החומר, חלקם קשורים ליער עצמו, מפקחת היער ואחראי על שימור הטבע, או צמד ילדים שמבריז מבית ספר והאימא החרוצה שבאה בעקבותיהם, ועוד אנשים שמגיעים בנסיבות הגיוניות יותר ופחות.

"חומר דוב", בעצם, הוא מעין סרט פשע גאי ריצ'י שנות התשעים שכזה: כמה סיפורים שמשתלבים אחד בשני, רק שהדרך שבה הסיפורים משתלבים אחד בשני היא בסרט סלאשר קומי שבו דובה פשוט קוטפת את הדמויות אחת אחת. מה שזה אומר זה שני דברים: הראשון הוא שהסרט הוא לא שקית פיצוץ של טירוף, וזה דווקא דבר טוב. יש בסרט מספיק סצנות שומטות לסת, אבל הסרט לא רודף אחריהן בכוח. יש לסרט הבנה בסיסית שאנחנו לא צופים בסרטון יוטיוב, אלא בסיפור, ועל כן הוא מכבד את הדמויות שלו ומעניק להן רקע ואפיון ולוקח את הזמן איתן לא רק למרות שהן ייאכלו עוד שנייה, אלא בגלל זה.

אני לא יודע אם זה תמיד עובד – יש בבירור דמויות שהסיפור שלהן פחות מעניין משל אחרות – אבל זה לרוב עובד, וכשזה עובד זה נהדר: אלדן ארנרייך, למשל, לוקח את תפקיד האפס האלמן ששונא את עסקי הסמים של אביו ומסתער עליו כמי שמנסה להבהיר שהוא הרבה יותר השחקן של "יחי הקיסר!" מאשר של "סולו". הוא מצליח – זה לא שאדי שלו הוא דמות מתוחכמת מאוד, אבל הוא מצליח להוציא ממנה כל צחוק וכל רגש, ולא מעט פעמים ביחד. גם כריסטיאן קונברי, כאחד הילדים, עושה את תפקיד הילד הבדיוק-קצת-טמבל באופן נהדר ואיסאיה ויטלוק ג'וניור זוכה בסיפור הכי חמוד, לכל הפחות.

והדובה? טוב, הדובה היא דובי גדול מלא בסמים. ה-CGI שלה לא מדהים, אם כי אף פעם לא גרוע, ואופי רב אין לה. היא דובה. על קוקאין. זה, נו, הקטע.

ובהרבה מובנים – וזאת מחמאה – הסרט לחלוטין מבין את הקטע שלו. הסרט אף פעם לא גולש לרצינות, ואף פעם לא גולש לקריצות וטפיחה על השכם של עצמו (אולי חוץ מבסצנה אחת), ובעיקר בכלל לא גולש מחוץ ל-95 דקות. הסרט הזה יודע מה הוא, מבין מי קהל היעד של דבר שכזה, ויוצר סרט שנתפר לטעמים שלהם. אולי פה ושם יש שרוול שקצת ארוך מדי או כפתור שלא לחלוטין במקום, אבל "חומר דוב" הוא מקרה קלאסי של "עושה את מה שכתוב על האריזה", והוא עושה את זה נהדר. (יהונתן צוריה)

פו הדוב: דם ודבש

יש משפטים שמצפים לשמוע בסרטים, בין אם זה כי הם הפכו כבר לקלישאות או כי אם הגיוניים מבחינת הסיפור, ויש משפטים שלא מצפים לשמוע בסרטים. למשל, משהו כמו "הדרך היחידה למנוע שואה גרעינית היא לזרוק את התינוק הזה לתוך הר הגעש". או "למעשה, אני ואתה לא יכולים להיות שונים יותר". אחד המשפטים שבטח לא חשבתי שאשמע בסרט הוא "פו, תעזור לי, חזרזיר הרג את ארוסתי". אבל לפעמים יש ניסים בעולם.

בשנה שעברה הספר "פו הדוב" של א. א. מילן עבר לרשות הציבור, משמע הוא כבר לא מוגן על-ידי זכויות יוצרים. אדם בשם רייס פרייק-ווטרפלד – שאני רוצה להיות חבר שלו – ככל הנראה חשב מה היה קורה אם הסרט "פו הדוב: ההרפתקה הגדולה ביותר", שבו פו הדוב והחברים מגלים שכריסטופר רובין נעלם ויוצאים לחפש אותו (רק בשביל לגלות שהוא היה בבית ספר) היה מקבל טוויסט אימתי, והחליט להפוך את זה לסרט לייב-אקשן.

ככה קיבלנו את "פו הדוב: דם ודבש", שנפתח עם מה שנראה כמו קטע אנימציה נחמד שמספר על פו הדוב וחבריו חזרזיר, ארנב, טיגר ואיה (הסרט מתאר אותם כיצורי-כלאיים אנתרופומורפיים) שגרים ביער מאה האקרים ועל כריסטופר רובין, בן האדם שדואג לבקר אותם ולהאכיל אותם. יום אחד כריסטופר רובין נאלץ לעזוב אותם כדי להתחיל ללמוד בקולג', וכאן האנימציה הופכת להיות פחות נחמדה: בלי האוכל וההדרכה של כריסטופר, החבורה נאלצת לאכול אחד משלהם כדי לשרוד את החורף. הם מפתחים שנאה כלפי בני אדם ומחליטים לנטוש את הצדדים האנושיים שלהם ולחסוך בתקציב להפסיק לדבר.

העלילה היא כמו כל סלאשר שראיתם אי פעם: קבוצה של נשים מגיעה לשהות בבית שנמצא ביער מאה האקרים, למורת רוחם של פו וחזרזיר (שתי החיות האחרות נעדרות באופן בלתי מוסבר, אולי מחכות לסרט ההמשך). זה הגיוני, בכל זאת נקודת המשיכה כאן היא פחות הדמויות האנושיות ויותר העובדה שהרוצחים הם בדרך כלל דמויות ילדים אהובות. מצד אחד, נראה שמאמץ לא היה פה ופשוט שמו מסיכה מושקעת של פו הדוב על מישהו (קצת עשה לי חשק לסרט על שודדי בנק עם מסכות של דמויות "פו הדוב"). אבל לעזאזל, זה אפקטיבי: אדם זר רץ לעברי? מוזר, אבל הגיוני, אולי הוא ממהר לתפוס אוטובוס. רוצח עם מסכה ומצ'טה רץ לעברי? קצת מפחיד, אבל סביר להיתקל בהם בבקתות מבודדות באמצע שום מקום. אדם גדול עם חולצת פלנל ואוברול וראש של פו הדוב רץ לעברי? נופ, לא תודה, אני פותח בספרינט עצבני לכיוון השני.

זה נשמע קצת כאילו אני בעד הסרט ולכן חשוב לי להדגיש ש"פו הדוב: דם ודבש" הוא לא סרט טוב. לשחקניות הראשיות יש רזומה של סרטים שלא שמעתם עליהם, אין שום דבר מיוחד בבימוי או בכתיבה, ראיתי עבודות תאורה טובות יותר בסרטי סטודנטים ונראה לי ששכחו לצלם את הסוף (או שנגמר התקציב) כי הסרט מסתיים באופן די אקראי. ובכל זאת, למרות שהוא לוקח את עצמו ברצינות די גבוהה, העובדה שאת כל האימה הזאת מטילים "פו" ו"חזרזיר" גרמה לי ליהנות ממנו, איכשהו. בקרוב נקבל גם גרסאות אימה של "במבי" ו"הגרינץ'", ואני לא יכול לחכות לצפות גם בהם ביום הבכורה. אבל זה , כאמור, אני – לו הייתי אתם, לא הייתי מבזבז זמן וכסף על הסרט הזה. קנו לעצמכם איזו צנצנת דבש טובה במקום. (מתן בכר)