ניקיון פסח: ביקורות זריזות לסרטים שלא הספקנו לדבר עליהם

כנגד חמישה סרטים דיברה נעמה.

יוצא שמדי פעם אנחנו רוצים לכתוב על סרט כלשהו, והדבר מסתבך. זה יוצא ארוך מדי או מוזר מדי ומה שנשאר מכל העסק זו התחלה של ביקורת שמסתכלת עלייך בביקורתיות ממסמך הוורד הפתוח. ובכל זאת, היו כמה סרטים שיצאו בתקופה האחרונה שכן רציתי להגיד עליהם משהו, גם אם זה רק משהו קצר. אז הנה כמה מיני-ביקורות על סרטים מהחודש וקצת האחרונים.


אני, טוניה

Webp.net-resizeimage (2)

יום אחד מישהו קם ואמר "היי, אל תיבהלו או משהו, אבל אולי אם סרטי האוסקר הרציניים שלנו יהיו כיפיים, אנשים ירצו לראות אותם". המישהו הזה כנראה לא היה מרטין סקורסזה, אבל "הזאב מוול סטריט" שלו היה החלוץ בראש המחנה. אחריו הגיעו עוד סרטים כמו "מכונת הכסף", "כלבי מלחמה", "תוצרת אמריקה", שכמוהו משתמשים בעריכה קצבית, להיטי פופ, הומור, שבירת הקיר הרביעי ונראטיב מורכב כדי לגולל סיפור אמיתי ובלתי ייאמן; משהו חשוב ורציני אבל לא מספיק חשוב ורציני כדי להיחשב ביוגרפיה הוליוודית קלאסית.

הפרשה המוזרה סביב טוניה הארדינג וננסי קריגן היא חומר קלאסי לסרט כזה – סיפור פוטוגני, מרתק וטראשי, מסוג הסיפורים שאפשר לספר רק בהסתייגות מסוימת. כדי לא לצאת צהוב, "אני, טוניה" מתנער לא פעם מחד משמעיות ומהרהר בשאלת האמת – האם אפשר לדעת מהי, האם היא בכלל קיימת וכו'. הסרט מגולל גרסה מועדפת ויחסית מחמיאה לטוניה של האירועים, אבל זה לא העיקר; הסרט שומט את השטיח מתחת לשחזור הדרמטי שהוא עצמו מציג, כשטוניה רודפת אחרי בעלה עם רובה טעון ואז עוצרת, מסתכלת ישירות למצלמה ואומרת "בחיים לא הייתי עושה כזה דבר".

האתגר האמיתי שהסרט לוקח על עצמו הוא לגרום לקהל לחבב את אחת הנשים המושמצות ביותר באמריקה ולהבין מאין היא באה ואיך כל זה קרה, בלי קשר לשאלה "שיתפה פעולה עם אלימות כלפי מתחרה: כן / לא". לקט של שירי פופ יפים מלווה סיפור עצוב ומצחיק על אישה שחיה מציאות יומיומית של אלימות וכאב, עד שאלה חלחלו והרסו גם את הדבר היחיד שהיא אהבה – הקריירה שלה כמחליקה על הקרח. טרגדיה ידועה מראש, שמציגה את התוקפנית לכאורה כקורבן של נסיבות חייה. וזה אתגר לא פשוט.

מזל של"אני, טוניה" יש אס כמו מרגו רובי, שהיא לא רק הכוכבת הראשית שלו אלא גם המפיקה. היא זו שמאפשרת לסרט להגיע לעוצמות הרגש הרצויות – ברגעים הקצרים שבהם הארדינג חווה הצלחה ואושר וגם בנפילות הכואבות שלה. מרגו רובי לא מאוד דומה לטוניה (מבחינת מראה, זואי קאזאן היא זאת שיותר מתאימה לתפקיד הזה), אבל היא מתאימה לה בול: מקסימה מחד, טראשית ומפחידה מאידך; כמו הארלי קווין עם מחליקיים. היא מעוררת בצופה אמפתיה ורחמים גם כשהיא הכי מביכה, ואפילו מידה של גאווה והתרגשות בסצנות ההחלקה המשלהבות (גם אם היה בהן קצת יותר מדי קאטים). גם שאר הקאסט הראשי מצוין: סבסטיאן סטאן כבן הזוג המכה והכלומניק, אליסון ג'ני כאמא המתעללת ופול וולטר האוזר בתור חברו הטוב של בן זוגה של הארדינג, אחת מהדמויות המדהימות של השנה.

ובסוף כל הטריקים האלה – העריכה, הקריינות, השירים והתוכי שמנשנש את האוזן של אליסון ג'ני בעוד היא מדברת למצלמה – עבדו. הם גרמו לאנשים לפרש את הסרט כמוצר כיפי ומגניב, כזה שהולכים לראות גם מי שהאוסקר ממש לא מזיז להם. וזה מעניין כי בבסיסו הסרט הרבה יותר עצוב ואפל מהמון סרטים "רציניים" בהרבה ממנו, והוא בכל זאת מתפרש כסרט הקליל והפופי יותר.

ל"אני, טוניה" הגיע לקבל את המקום העשירי ברשימת המועמדים לאוסקר, אבל האקדמיה לא פחות אליטיסטית מהשופטים בתחרויות ההחלקה שמיררו את החיים של הארדינג: למה להצביע לווייט-טראש עם הפוני המוזר כשיש "סרט חשוב ורציני" עם כוכב מוערך בחליפת שומן עם מבטא בריטי?

 

אגדת המלך שלמה

Webp.net-resizeimage (3)

יכול להיות שאם "אגדת המלך שלמה", סרט האנימציה הישראלי החדש לילדים (מראה נדיר בהרבה מליקוי ירח), היה יוצא לפני עשור או שניים, הוא היה נהפך לקלאסיקה. יש לו לוק קלאסי, עם דמויות דו ממדיות שנראות קצת כמו מגזרות נייר, נעות בתיאטרליות ומדברות בעברית מליצית בשילוב מילות סלנג "גזעיות" בשביל הילדים, ואפילו מסר חמוד למען שלום וחיים משותפים של עמי האזור. אם כל זה היה מגיע בימי הרנסנס של דיסני או קצת אחריהם, עוד היה אפשר לסלוח לו על המגרעות ולהתרגש מההישג האמנותי הכביר. ואיך אמרה מירי רגב? יש במה להתגאות. אבל בימינו, בעיקר נותר להתבאס על זה שיחסית לסרט שמדבר על זה שיופי חיצוני זה לא הכל, עיקר ההצלחה שלו היא אסתטית.

למרות השם שניתן לו, העלילה דומה יותר ל"אלאדין" מאשר לסיפורי התנ"ך: שלמה המלך (עודד מנשה) רוצה להשתחרר מהצל של מורשת אביו, אבל גם לא ממש סגור על החיים שלו, על סגנונו כמנהיג או אפילו על עם מי הוא רוצה להתחתן. יש לו סיידקיק חמוד בדמות שועל מדבר (אורי לייזרוביץ', הוא גדליה מ"שבאבניקים") ומשולש רומנטי עם שתי בנות אצולה: מלכת שבא העוקצנית (רות אסרסאי) והנסיכה יסמין, כלומר, נעמה העמונית (עדן הראל). כדי להפוך למלך אמיתי ולבחור לו מלכה ראויה (הליהוק הוא סוג של ספוילר), שלמה ייצא להרפתקה קסומה אבל גם עמוסה ודי מבלבלת.

אולי עוד כמה שנים התסריט ישוכתב והסרט ידובב מחדש, ואז אפשר יהיה לצפות בו בלי להתפדח. כרגע, יש בו הרבה בעיות – המשחק של המדבבים הוא רק חצי-כוח, יש בסרט יותר מדי משפטים עילגים או מוזרים ובדיחות שלא עובדות, ויש לו גם בעיה של דמויות מבאסות כמו השועל הלא-מספיק-מצחיק או מלכת שבא, שכתובה כפקאצה גולדיגרית חד מימדית. איך היא מנהלת ככה ממלכה? לעולם לא נדע. אפילו האפיון של המלך עצמו לא ממש עושה חשק לבלות איתו זמן, ואכן נראה שגם הסרט מכיר במגרעות שלו ולכן מעביר אותו מסע משנה אופי. הבעיה היא שהמסע הזה לא ממש משכנע או משפר את המצב.

כאמור, זה לא סרט אבוד לגמרי שאין טעם לצפות בו ובטח שאין בעיה להראות אותו לילדים. אבל אם במקרה יש לכם רעשן בבית, מומלץ להשתמש בו בסצנות של טובי השועל.

 

אישה פנטסטית

Webp.net-resizeimage

שמעתי אנשים מתארים את הסרט הזה כ"עדין". נאלץ לא להסכים. אני מסכימה שמרינה (דניאלה וגה המושלמת יואווו מה זה) היא אישה עדינה במהותה שמעדיפה לנהוג באצילות כשבן זוגה האהוב נפטר בפתאומיות – אבל אין לה ברירה, זה שאר העולם שלא משחרר ממנה. דווקא בימים הכל כך קשים האלה, נראה שכל המעורבים בדבר החליטו לשתף פעולה ולרדת לה לחיים: הרופאים שמטפלים בבעלה ומזעיקים משטרה כי יחד עם המטופל שלהם הגיעה טרנסג'נדרית צעירה, השוטרים שמשוכנעים שמשהו בקשר בין השניים היה לא כשורה ומחטטים הרבה מעבר למה שצריך או משפחתו של הנפטר שחבריה נעים בין "תודה רבה ולכי לשלום" לבין זעם על עצם קיומה של מרינה בעולם.

כאן נכנסת העדינות שמדברים עליה לתמונה: במקום מלודרמה מהסוג הכי מניפולטיבי, הבמאי סבסטיאן לליו מטפל בכל הסחלה הזה בהרבה רגישות ואהבה לדמות הראשית שלו. ובכל זאת, זה לא סרט עדין וגם הטריקים הקולנועיים שהוא נוקט אינם כאלה. הוא אינטנסיבי ומכעיס, כמו שסיפור כזה צריך להיות, אבל יש בו מידה של ריסון שמאפשרת לעבור את כל רכבת ההרים הרגשית הזו בלי להגיע לפיק רגשי שמנתק אותך באמצע הסרט. העדינות של מרינה מפצה עבורנו על הגסות והרוע שמפגינות הדמויות האחרות, והרגעים שבהם היא בוחרת באסרטיביות "גסה" בעצמה מספקים מאין כמוהם. רק בשביל להכיר אותה היה שווה לעבור את כל הטלטלות האלה.

 

מוטלים בספק

Webp.net-resizeimage (4)

אני דלוקה על רן דנקר. רגע, רן דנקר? באיזה שנה אנחנו?

סרט הביכורים של אלירן אליה קצת נדפק מהשיבוץ שלו לצד סרט בכורה אחר, "פיגומים", בפסטיבל ירושלים האחרון: שני הסרטים מבוססים על חוויותיו של היוצר ומציגים מפגש רגשי ומשנה חיים בין מורה לתלמיד. אבל הם שונים מאוד בגישה, בטון ובהתפתחות העלילה מנקודה זו והלאה, אז ההשוואה קצת דופקת את שניהם; שניהם מצוינים כל אחד בדרכו, אבל את "מוטלים בספק" אני אוהבת יותר, והייתי רוצה שהוא יקבל קצת יותר תשומת לב, עכשיו כשהגיע לאקרנים.

"מוטלים בספק" מספר על תסריטאי תל אביבי בשם אסי (דנקר במראה היפסטרי) שנשלח במסגרת עבודות שירות להעביר קורס קולנוע לנוער בסיכון בעיר פריפריאלית קשוחה כלשהי. הטיפוסים שמגיעים לשיעור שלו מחוספסים וחסרי סבלנות, אבל נראה שדווקא זה מושך אותו אל העולם שלהם. הוא מתחיל להתחבר אליהם בהדרגה, במיוחד לנער בשם עדן (אדר חזאזי גרש) ונראה שלהיות חבר שלהם מעניין אותו יותר מאשר לחנך אותם או לעזור להם. האם הוא בכלל יכול, ראוי או צריך "לעזור" להם? זה דיון לא קצר בפני עצמו, אבל בפועל כל צעד שהוא עושה לכיוונם מעמיד את שני הצדדים בסכנה הולכת וגדלה. כל סצנה טעונה רגשית יותר מקודמתה והסרט כמעט הופך למותחן שמקור המתח שלו הוא קשר אנושי. זה לא סטנדרטי, וזה מהפנט.

ובכל זאת, כשאני מנסה לפרק את הסרט לגורמים, הוא מרגיש לי קטן מעוצמת החוויה הכוללת. ההצלחה הכי גדולה כאן (שוב, כמו ב"פיגומים", באסה) הוא הקאסט הצעיר של נון-אקטורז שלא רק שהם מעבירים את "השכונה הקשה" עבור המצקצק הממוצע בקהל, הם גם מצליחים לשכנע אותם בצ'ארם שמושך את אסי לתוך המציאות הזו. בסוף הם, ובעיקר חזאזי גרש, מתעלים עליו – דמותו של אסי היא בסופו של דבר לא רובין וויליאמס אלא צעיר קצת מלא מעצמו שהוא לא בדיוק סמכות חינוכית, ולכן קל הרבה יותר לחבב אותם מאשר אותו. זה לא אומר שהסצנות או האלמנטים הבודדים לא טובים, להפך – יש בו הרבה רגעים חזקים, אבל גם רגעים "יעילים" תסריטאית שמשאירים פחות אימפקט, וחבל.

ליידי בירד

Webp.net-resizeimage (1)

בעוד אמריקה נכבשת ע"י נוסטלגיית נעורים דביקה, גרטה גרוויג כתבה סרט התבגרות עם אלמנטים אוטוביוגרפיים בלי לנג'ס או להתרפק על סממני התקופה; סרט שמהדהד חוויות של מתבגרי שנות האלפיים המוקדמות, אבל גם היה יכול להתרחש עכשיו, בשנות התשעים או אפילו קודם בלי יותר מדי שינויים. בצורה דומה, זה סרט שהוא סיפור ספציפי של מתבגרת ספציפית כמו שהוא סיפור אוניברסלי על "להיות מתבגר": גם אם לא אימצתם שם ממש דבילי בגיל 16 או ניסיתם לאמץ זהות חדשה ושיקרתם את דרככם אליה, כנראה שתהיו מסוגלים להתחבר לסנטימנט שממנו הפעולות של ליידי בירד (סירשה רונן מושלמת כרגיל) נובעות. מעל כל זה מרחפת תחושה של נוסטלגיה אמיתית, והנוסטלגיה האמיתית היא תחושה די מחורבנת. תחושת הקלה ואהבה גדולה שמהולים בגעגוע וכאב כמעט בלתי נתפסים. לא פעם זה געגוע למשהו שבזמן אמת לא ידעת שאתה אוהב עד כדי כך, כמו הפרבר המבאס ששעמם אותך כל הילדות, או הבית שכל מה שעשית בו היה להתפלל לחיים חדשים.

מה שהופך את הסרט לכל כך מקסים בעיניי הוא בניית הדמות לא רק על בסיס הפעולות האופייניות לה, אלא הדברים הקטנים ששונים מ"האפיון" שלה, למשל כשאימא שלה נוזפת בה על שהשתמשה בשתי מגבות, היא מיד מתנצלת ומחזירה אחת למקום. וכך, מי שנחשדת בתחילה כדמות המילניאלית המפונקת הסטנדרטית שכבר למדנו להשתעמם ממנה מתגלה בהמשך כדמות אמינה מאוד של נערה מתבגרת, לא חשוב מאיזה דור: היא אוהבת לבהות בטלוויזיה ולא ממש אוהבת ללמוד אבל היא גם יודעת שכדי להשיג דברים צריך לעבוד קשה, אבל אולי לא כרגע. היא יכולה להיות בלתי נסבלת והיא עושה המון טעויות, אבל בסוף היא תמיד עושה את הדבר הנכון, גם אם באיחור – היא הרי לא אדם רע, היא פשוט עוד לא יודעת את כל הדברים.

ובגלל זה ברור שהיא תהיה בסדר, גם כשהיא בשיא הבלבול והפניקה, ומצד שני אפילו ברגעי שיא של אושר והשלמה, ברור שתהיה עוד נפילה, אולי אפילו מחר. ויותר מכל, יש כאן ההבנה שכל זה דרמטי ומשמעותי אבל לא בהכרח חשוב, הדברים שקרו לנו בתקופה הזאת אומנם עיצבו אותנו אבל הם היו רק תחנה בדרך למה שהפכנו להיות.

באופן מעניין, סיפור ההתבגרות של הגיבורה שזור בשורה של סיפורים ומשברים של דמויות אחרות שלא נמצאים שם כדי להשליך עליה או להדהד את הקשיים שלה. לליידי בירד קורים דברים מחורבנים, אבל לא נראה לי שיש דמות בסרט שלא קורה לה משהו רע או קשה בסרט, וכולן גם זוכות למידת של אמפתיה, הבנה ונחמה מאחרים. אולי הם שם בגלל שתהליך התבגרות כולל בהכרח את היכולת לראות מחוץ לעצמך ולטראומות הפרטיות שלך, או אולי בגלל שהפרבר כולו חשוב לסיפור לא פחות מהנערה האחת שחיה בו. וזה עובד כי התסריט ריאליסטי במובן הלא מעיק של המילה, והשחקנים שקיבלו אותו לידיהם עושים עבודה די מושלמת, מהתפקידים הכי קטנים ועד המועמדת המוצדקת לאוסקר לורי מטקאלף בתפקיד האימא או ביני פלדשטיין (אהלן, האחות הקטנה של ג'ונה היל) בתור החברה הטובה.