ביקורת: השופט דראד

יש מה לומר לטובת סרט שמורכב בעיקר מדם, ברזל והסנטר של קרל אורבן
שם רשמי
השופט דראד
שם לועזי
Dredd

השופט דרד (רבאק, זה דרד, עם סגול. ‏Dredd‏. אין שום סיבה לתקוע א' באמצע) הוא החוק. הוא ‏משוטט ברחבי העיר מוכת הפשע, ומשמש שוטר, חבר מושבעים, שופט, תליין, קלדן ומחלק ‏תה. יש לו רובה רב-שימושי, קסדה גדולה, אופנוע גדול וסמכות למצוא ולהרוג את מי שבא לו. ‏במילים אחרות, הוא לא שונה בהרבה מגיבור האקשן הממוצע, שמחלק צדק בכוחות עצמו ממילא ‏‏– רק עם הצדקה חוקית. דרד חי כבר הרבה שנים בקומיקס, ובשנות התשעים הגיח לרגע לקולנוע ‏בסרט עם סטאלון, שנחשב בקרב חובבי הקומיקס לאהוב ונאמן למקור בערך כמו שחובבי באטמן ‏אוהבים את "באטמן ורובין". אבל זה לא אומר שהוא לא דמות שמגיע לה סרט, ועכשיו הוא ‏קיבל עוד אחד. התוצאה הפעם הרבה יותר מוצלחת.‏

השופט דרד חי בעולם פוסט-אפוקליפטי גדול ומפורט, שבו מלחמות גרעיניות הפכו את רוב העולם ‏לעיי חורבות רדיואקטיביות, והיתר – ערי ענק צפופות, מוכות עוני ופשע. אחת מהן היא מגה סיטי ‏‏1, שמשתרעת על חלק גדול ממה שהיה פעם ארצות הברית וחיים בה 800 מיליון תושבים. ומכל ‏זה אנחנו רואים מעט מאוד, כי 90% מהסרט מתרחש בתוך בניין ענק אחד. זו אינה תלונה. צמצום ‏האקשן לזירה מצומצמת אחת רק מוסיף לו פוקוס. תשאלו את כל מי שראה את "הפשיטה", סרט ‏האקשן האינדונזי המשובח שהעלילה של "דר(א)ד" מזכירה אותו במידה חשודה.‏

דרד נקרא אל אותה עיר-בבניין-אחד כדי לטפל בעניין משטרתי שגרתי ושולי: רצח. מישהו פשט את ‏עורם של שלושה אנשים וזרק אותם מהקומה ה-200. אתם יודעים איך זה. בראש אותו מגה-בניין ‏דרה לנה הדי, הידועה גם כסרסיי לאניסטר. כאן היא לא פחות ביץ', אבל במקום גינוני מלכות היא ‏מסתובבת עם מבט של הומלסית מסוממת. מתוך מושבה בפנטהאוז היא שולטת על ייצור והפצת ‏סם פופולרי בשם "סלו-מו", שגורם לעולם לנוע בהילוך איטי (מתברר שזאק סניידר מכור כבר ‏שנים). כשדרד מתחיל לעשות לה בלגן, הביג בוסית מכריזה על עוצר כללי, אוטמת את הבניין ‏ומכריזה על פתיחת עונת ציד השופטים.‏

מכאן והלאה, בעיקר יריות. ‏

את השופט דרד מגלם הסנטר של קרל אורבן, באחת ההופעות הטובות ביותר של סנטר ‏בקולנוע מאז הסנטר של כריסטיאן בייל ב"האביר האפל" וריס וויתרספון.‏ יתר הפנים של אורבן לא ‏משתתפות בסרט, כיוון שדרד לעולם לא מסיר את הקסדה שלו, ולכן גם לא נקבל תשובה ‏למסתורין הגדול של הסרט: איך הוא רואה משהו עם הפסים האדומים האלה שמכסים לו את ‏העיניים. המשחק של אורבן בסרט מתמצה בעיקום הפה בזוית מרשימה כלפי מטה בעוד הוא ‏מדקלם שורות מחץ בקול רובוטי טרמינייטור-סטייל, ואת זה הוא מבצע היטב. לצידו נמצאת ‏אוליביה תרילבי בתפקיד אנדרסון, שופטת בהתמחות; בניגוד גמור לדרד, היא אף פעם לא חובשת ‏קסדה, כי זה עלול לפגום בכוחות הטלפתיים שלה וכי הקהל צריך משהו יפה לשטוף את העיניים ‏בין זעף ליריה.‏

מה שחשוב פה הן היריות, והמכות והאנשים שנקרעים לגזרים. לומר שהסרט אלים לא מעביר את ‏מלוא המשמעות: "דראד" לא מסתפק בסתם לירות באנשים, אלא מתענג על כל טיפת דם וקישקעס ‏כמו על סטייק עסיסי. אם אי פעם תהיתם איך נראית לחיו של אדם בעודה נקרעת על ידי כדור ‏רובה בהילוך אולטרה-איטי – כאן תקבלו תשובה. הסרט מלא בשוטים יפים ומקוריים של אלימות ‏פוטוגנית, גם אם הצירוף של כולם יחד לא תמיד מקל על ההבנה מה בדיוק קורה ולמי.‏

זה לא סרט חכם, ואם היתה לקומיקס אי פעם יומרה לסאטירה חברתית, היא נבלעה עמוק עמוק ‏מתחת לשכבות של ברזל ובשר – אבל זה טראש כמו שטראש צריך להיות. את דרד עצמו אי ‏אפשר לקחת ברצינות, אבל זה בסדר, כי הסרט לא דורש מכם לעשות את זה: יש הרגשה של קצת ‏גיחוך בכל פעם שהוא פולט עוד איזה "אני החוק!". נכון שהסיפור הזה היה טוב יותר כשקראו לו ‏‏"הפשיטה", אבל גם בתור "דראד" מדובר במנה יפה של אדרנלין ודם.‏

הערה: הסרט צולם ומוקרן בתלת-מימד, ונראה שהוא עושה באפקט הזה שימוש מוצדק: יש די ‏הרבה סצינות שבהן העומק של התמונה ניכר. אלא שבהקרנה שבה ראיתי אותו (ב"יס פלאנט", שבדרך ‏כלל יודעים להקרין) היתה כנראה תקלה כלשהי שגרמה לצבעים מסוימים לרצד ולתמונה להציק בעין. הבעיה כנראה נעוצה בהקרנה הספציפית הזאת ולא בסרט עצמו, ובכל זאת, ההמלצה לא השתנתה: אם אתם רוצים להיות בטוחים שתוכלו לראות את הסרט כמו שצריך, עדיף לבחור בגירסה הדו-מימדית.


פורסם במקור בוואלה