ביקורת: עוד סיבוב

נוסטלגיה: ביקורת על סרט שיוקרן על מסך גדול. בתקווה שיהיו עוד הרבה כאלה.

למרות שבתי הקולנוע סגורים יש כל מיני סרטים שיצאו לצפייה VPN-ית או פיראטית, ובכל זאת יש משהו מבאס בלכתוב עליהם ביקורות. כשאפשר לפחות לדמיין שבתי הקולנוע ייפתחו בקרוב, ושאפשר יהיה בקרוב, אולי, להמליץ על סרטים כמו שצריך, יש משהו מבאס בלכתוב עליהם ביקורת רק כי הם כבר הופצו בצורה שאחוז מסוים מחובבי הקולנוע כבר ראה; סרטים שאי אפשר להגיד שלא נהניתי מהם במסך הקטן, אבל אפשר להרגיש איך הם קוראים לך אל אולם הקולנוע: לחוות באינטנסיביות של אולם קולנוע, עם עוד עשרות אנשים, להישאב לסרט בחוויה שתחליש את החסרונות ותעצים את היתרונות; סרטים כמו "טנט", או "צלילי המטאל" או "ארץ הנוודים" או מיודענו הנוכחי, "עוד סיבוב".

"עוד סיבוב" הוא סרט טיפוסי למדי שמתחבא מאחורי גימיק לא טיפוסי בכלל. הגימיק הלא טיפוסי שנותן לו את מהות העלילה הוא זה: ארבעה מורי בית ספר בגילומם של מאדס מיקלסן ("קזינו רויאל", "חניבעל"), תומאס בו לארסן ("החגיגה", מאת אותו הבמאי של "עוד סיבוב"), לארס ראנטה, ומגנוס מילאנג ("ניצוד", גם מאת אותו במאי) מחליטים לעשות ניסוי מבוקר בלהיות שיכורים לאורך כל היום, על מנת לשפר את איכות החיים. הם מתחילים עם מידת אלכוהול של בערך כוס יין אחת, אבל אז לאט לאט הם מעלים.

זה גימיק מעולה, שכן הסרט הוא לא על אלכוהוליזם כמו שסרטים טובים עוסקים בנושא וסרטים פחות טובים מחקים את הסרטים הטובים שעסקו בנושא. הסרט הוא על אלכוהול, אותו סם פסיכואקטיבי האהוב על רוב האנושות, על כל גווניו: מהאנשים ששותים בירה אחת פעם בכמה זמן ועד השתיינים הכבדים. מהבאזז הקטן ביותר ועד ההנגאובר הרצחני אחר לילה שאתם משתדלים לשכוח.

אבל כאמור, זה הגימיק – הסרט מציין לא פעם את כל המצבים וכל הדרכים בהם אלכוהול מוצא את דרכו לחיי אדם בוגר, אבל הסרט הוא לא על אלכוהול. הסרט – וכאן נכנסת הטיפוסיות שלו שהזכרתי קודם – הוא על משבר אמצע החיים: אותו משבר מוכר וידוע על גבר בן 40+ שמרגיש אבוד בעבודה שלו ובקשר המשפחתי שלו ואף אחד לא מבין אותו והוא רק רוצה להרגיש צעיר שוב ואז הוא מוצא מישהי/משהו שמעוררים אותו בחזרה לחיים והוא לומד לקח חשוב, או משהו. ראיתם את הסרט הזה, ככל הנראה, בגרסה כזאת או אחרת. ו"עוד סיבוב" ינסה לשכנע אתכם שזה לא אותו סרט כי תראו, הוא בדנית, ותראו, מאדס מיקלסן ממש טוב כאן, ותראו, אלכוהול! אבל זה כן אותו סרט.

אבל זה ש"עוד סיבוב" הוא עוד סיבוב בז'אנר ובקלישאות האלו לא אומר שהוא סרט רע בשום צורה. להיפך –  "עוד סיבוב" הוא אחד הסרטים היותר כיפיים שאפשר יהיה לראות בקרוב על מסך גדול. המסע של הסרט אל נבכי הגיבור התקוע באמצע החיים ושלומד למצוא את עצמו בזכות ולמרות הטיפה המרה (וכאמור, מאדס מיקלסן ממש טוב בתפקיד הזה בצורה לא הוגנת כמעט) הוא אחד ממסעי הגיבור היותר כיפיים שאפשר לראות על המסך הגדול.

הוא כתוב בצורה פשוטה, מבויים ביד בטוחה, והוא לא מתחכם. ואמנם כולנו יותר אוהבים לאהוב סרטים כשאנחנו יכולים לקשור להם כתרים על כמה הם יוצאי דופן, אבל "עוד סיבוב" הוא לא כזה – הוא פשוט סרט כיפי ומרומם נפש, עם מספיק ציניות וחמקמקות בשביל שלא תגלגלו עליו עיניים, אבל בלי אף תפקיד ראוי לאישה כלשהי בקאסט שלו כדי שלא תתנו לו לחמוק בלי אף טיפת ביקורת.

ואולי הוא היה מסתפק בתיאור הזה של "אחלה כיף", אלא שאז מגיע הסיום שלו. כי אם הסרט בכלליותו הוא סרט כיף וזורם, הסיום מעלה אותו לרמת "תקשיבו, אתם צריכים לראות את זה". אין הרבה בסיום הזה (נגיד, שורות טקסט כלשהן), אבל יש בו רוח אנושית ושיר קליט ומאדס מיקלסן אחד, ומסתבר שזה מספיק בשביל להיות משהו שהוא לא רק אחד מסופי השנה, אלא אולי גם אחד מהסופים הכי טובים אי פעם, ומשהו שמיידית משדרג את כל מה שהיה לפניו. ואני עוד ראיתי את זה בבית, כן? בקולנוע, על מסך גדול, אין לי ספק שזאת חוויה מרגשת וגדולה הרבה יותר.


"עוד סיבוב" יוקרן בסינמטק ירושלים בשבוע הקרוב ובתקווה אחר כך פשוט בבתי קולנוע.