ביקורת: חולית

"חולית" הוא הרבה - והוא רק חצי.

הבהרה לפני שמתחילים: את "חולית" ראיתי כמעט בלי ידע מוקדם או רגשות מגובשים מראש על הסיפור, הדמויות והעולם. לא קראתי את ספרי "חולית" ואפילו את הגרסה של לינץ' עוד לא ראיתי. את כל המידע שיש לי בנושא קיבלתי מהסרט הדוקומנטרי (הנהדר) "חולית של חודורובסקי". אם ראיתם וקראתם את הגרסאות האחרות יכול לראות שתראו את הדברים אחרת וזה בסדר, רק קחו בחשבון שזאת נקודת המוצא שלי. אחרי שפינינו את המכשול הזה מהדרך, בואו נדבר על "חולית", גרסת דני וילנב.

אחרי שביסס את עצמו כאשף סרטי מד"ב אפיים ועצומי מימדים עם "המפגש" ו"בלייד ראנר 2049", וילנב קיבל משימה שבמשך שנים נחשבה בלתי אפשרית. "חולית" נחשבת לסדרת ספרים קשה לעיבוד: יש הרבה דמויות, עלילות שמתרחשות על כוכבים שונים והספרים, כמו ספרים, קופצים מנושא לנושא בקלי קלות. גם היום, כשיש את כל האפקטים המשוכללים הדרושים וכל אולפן רוצה יקום קולנועי משלו, "חולית" הוא הימור – כי חוץ מעולם עשיר בפרטים יש שם גם רעיונות פילוסופיים ורוחניים, מלא אלימות וכל מיני דברים שהם לא בדיוק חומרי הגלם של שובר קופות קליל וקצבי.

בעיה נוספת בעיבוד של "חולית" היא שסדרת הספרים הייתה כל כך משפיעה שהיא מרגישה מוכרת קצת למי שראה דברים כמו "משחקי הכס" ו"מלחמת הכוכבים". אפילו על הפוסטר נכתב "שילוב של משחקי הכס ומלחמת הכוכבים", וזה קצת לא חוכמה, כי "חולית" היה קודם. זה קצת כמו לכתוב על "שר הטבעות" שהוא "שילוב של רומח הדרקון והארי פוטר". אבל, כן: כמו ב"משחקי הכס", זה סרט עם מערכת כוחות פוליטית סבוכה שבה בתי אצולה נאבקים על כוח ושליטה. כמו ב"מלחמת הכוכבים", העולם הוא פנטסטי-חללי, מוכתם באבק, כשבמרכז הסיפור נער צעיר עם כוחות קסם מסתוריים ומפתיעים.

כאן מתגלה הכוח של "חולית": גם אחרי כל ההשפעות וההתפתחויות בז'אנר, זה נשאר סיפור מעניין ועמוק. אם המלחמות של "מלחמת הכוכבים" הם יותר מאבק גרילה מאשר ממש מלחמה, ב"חולית" יש דם ואש וגועל נפש, אסטרטגיה, תהליכים ארוכי טווח, בגידות, בריתות ועוד. זה כיף, זה מותח ועם הטכנולוגיה של ימינו והבמאי הנכון זה גם נראה מדהים. זה סרט שכדאי לראות על המסך הכי איכותי שתמצאו (האיימקס ביס פלאנט ראשון מתאים), וכדאי מאוד לראות אותו בריכוז. זה לא הסרט הכי מהיר או קצבי, אבל קורים בו הרבה דברים, נזרקים בו הרבה שמות ויש גם בניית עולם חשובה.

את פול, אותו נער צעיר עם כוחות מסתוריים, מגלם טימותי שלמיי. גם מי ששלמיי הוא לא פחית הקולה זירו שלהם כנראה יסכימו שפול הוא דמות מתאימה עבורו – סקרן, נלהב, מבוהל ומורכב ממשהו כמו 95 אחוז תסמונת מתחזה. פול הוא בנו של לטו אטריידיס (אוסקר אייזק), ראש בית אטריידיס שמקבל לידיו את כוכב אראקיס המדברי ומלא האתגרים. אראקיס הוא כוכב קריטי כי יש בו "תבלין" – גם סם פסיכואקטיבי לטקסים דתיים וגם דלק ששווה מלא כסף, אותו הרוויח במשך שנים בית הארקונן המתחרה. אך אנשי הארקונן האכזריים לא יוותרו על אפיק ההכנסה הזה בקלות.

אם עומס הציפיות מפול כיורש של אביו החזק לא מספיקות, אמא שלו, ג'סיקה (רבקה פרגוסון), הורישה לו כוח עצום שאין לו שמץ של מושג איך להשתמש בו. אמו חברה במסדר המסתורי של בנות גשרית הקסומות ואלה חושדות שהבן הוא בעצם המשיח עליו דיברה איזו נבואה. פול המסכן לא מעוניין בכל השיט הזה: הוא רק רוצה להגיע לאראקיס ולפגוש את צ'אני, הבחורה המגניבה שמופיעה לו בחלומות (זנדאיה). הוא עוד לא יודע את זה, אבל צ'אני היא בת לעם הילידי של אראקיס, פראים-אצילים בהשראה משולבת של בדואים ובודהיזם. הם מחוברים למדבר ומשדרים חום ורוחניות, לעומת בני הארקונן הרעים שהם טיפוסים לחים, קרים ומלחיצים שרוצים את הכוכב לעצמם.

זה הרבה? זה הרבה. זה אפילו לא הכל. יש דיונים פוליטיים וסביבתיים, יש יחסים מורכבים בין האצילים למקומיים, כמובן שיש תולעים ענקיות שאוכלות הכל. בסרט הזה יש המון דמויות וזה עוד אחרי קיצוץ שהשאיר בחוץ לפחות דמות אחת משמעותית מהספרים, שלא ברור מה יעלה בגורלה בסרטי ההמשך (אם יבואו).

לוקח לסיפור קצת זמן להתרומם (כאמור, הרבה בניית עולם) אבל בשלב מסוים הסרט שואב אותך אליו. אולי זה בגלל שיש כאן המון שחקנים טובים (קצת ניימדרופינג: ג'וש ברולין, ג'ייסון מומואה, חבייר בארדם, דייב בטיסטה, שרלוט רמפלינג, סטלן סקארסגארד), אולי זה העיצוב היפה של העולמות או האקשן המרשים, אבל נראה לי שזה בעיקר בניית העולם והתחושה שיש עוד הרבה מה לחקור ולגלות פה.

הדמויות מדברות ביניהן בתמציתיות ובפאתוס שיכולים להישמע מגוחך לפעמים. לפעמים זה גם מרגיש מכוון, כמעין לגלוג על הטקסיות של האצילים, אבל זה לא אומר שהסרט מרוחק רגשית. להפך, זה סרט מאוד רגשי שבו הגיבורים עוברים דברים מטלטלים ומשני חיים, וכולם – גם הרעים המפלצתיים – מחוברים לרגשותיהם בצורה מוחלטת. לי זה איפשר להתחבר לעלילה גם כשלא היה לי מושג מה קורה לעזאזל, אבל יש גם צופים שכל הדרמה הזאת תרחיק אותם. כאילו, את כל הדברים האלה יש לנו גם ב"מלחמת הכוכבים", אבל שם גם יש את האן סולו ורובוטים מצחיקים בשביל האיזון.

יש בסיפור משהו קצת מיושן, בכל זאת נבואות ואנשים לבנים ש"מתרשמים מהילידים", אבל איכשהו דווקא בגלל זה הדמות של פול מרגישה רלוונטית. קולוניאליזם, פוליטיקת זהויות, פריווילגיות ו"אשמה לבנה" הם נושאים שהעולם מדבר עליהם נון סטופ בימינו. גם אם הסרט חוטא בעצמו בהתלהבות יתרה מהבדואים מהחלל, יש לרעיונות האלה פוטנציאל לאמירה מעניינת. וכן, ילדים עשירים ובכיינים זה לא מאוד מעורר הזדהות, אבל כולנו למדנו מ"משחקי הכס" (או מ"12 הממלכות", אם צפיתם בערוץ האנימה הישראלי זצ"ל) שילדים עשירים הופכים למאוד מעניינים כשהם שצריכים להתבגר מהר.

"חולית" הוא הרבה. הוא ארוך וקצת תובעני, הוא מלא פרטים ופוליטיקה, והכי גרוע – הוא בעצם התחלה של סיפור. יש בו דברים מעניינים ויפים אבל הוא לא לגמרי עומד בפני עצמו, כך שאם הסרט ייכשל ולא יגיעו סרטי המשך הוא בצרה רצינית. אני מקווה מאוד שההמשך אכן יגיע, כי ההתחלה הייתה מספיק טובה כדי לגרום לי להתעניין וכי תמיד יותר נחמד לאכול מנה שלמה מחצי מנה. אם זה לא יקרה, לפחות יישארו איתי השוטים של ג'ייסון מומואה בועט לאנשים בראש.