משחק כפול

Duplicity

תסריט ובימוי: טוני גילרוי
שחקנים: קלייב אוון, ג'וליה רוברטס, פול ג'יאמטי, טום ווילקינסון

מאז שברית המועצות התמוטטה והמלחמה הקרה נגמרה, עולם הביון המערבי במשבר. סין היא חלום שהתנפץ: במקום להפוך לאימפריית הרשע החדשה, המעצמה המזרחית העדיפה לייצר אייפודים. גם הטרור האסלאמי מאכזב: יש גבול להיקף התעסוקה המודיעיני שאפשר להוציא מבין לאדן, ההומלס של האיומים הקיומיים שזרוק באיזו מערה בפקיסטאן. להיות סוכן חשאי היום זה לא מה שהיה פעם. במצב כזה, המרגל הקטן ששואף להבטיח את הפנסיה שלו נוטש לטובת המגזר הפרטי.

קלייר האמריקאית (ג'וליה רוברטס) וריי הבריטי (קלייב אוון) נפגשו לראשונה בדובאי לפני כמה שנים, לסטוץ של לילה אחד, כששניהם עבדו עבור הארגונים החשאיים של ארצותיהם. אבל מאז הזמנים נעשו קשים. ריי עבר משירות הוד מלכותה לשירות חברת "אקוויקרום", יצרנית שמפו אכזרית. למעצמת-העל הזאת בתחום ההיגיינה האישית יש יריבה מרה, חברת "ברקט רנדל", שעוסקת בפיתוח מוצר חדש ומסתורי. מנכ"ל אקוויקרום (פול ג'יאמטי) חייב לגלות מהו אותו מוצר, ולגנוב אותו. זו לא רק היריבות העסקית ומיליוני הדולרים – זו גם ההזדמנות שלו לנצח, להשפיל, לבזוז, לרמוס עד היעדר צלם אנוש, את מנכ"ל "ברקט רנדל" ואויבו המושבע (טום ווילקינסון).

כחבר בצוות מודיעין אזרחי קטן שעובד עבור אקוויקרום, משימתו של ריי היא להשלים בהצלחה את מבצע החדירה למחלקת הפיתוח באגף הטיפוח של החברה המתחרה. ריי מגיע לפגישה סודית עם החפרפרת שנשתלה שם, ונתקל בקלייר, שלא נמצאת שם במקרה. אחרי סבב הכרחי של עקיצות הדדיות, קלייר וריי מחליטים לשתף פעולה ומגבשים תוכנית לרמות את שתי ענקיות הקוסמטיקה. המטרה: לגנוב את הנוסחה למוצר המהפכני החדש, ולמכור אותה לצד שלישי תמורת עשרות מיליוני דולרים. במקביל, שניהם ממשיכים לשחק משחקי מוחות ולהונות זו את זה, כי הם לא יכולים אחרת.

'משחק כפול' מזכיר את 'מייקל קלייטון', הסרט הקודם של הבמאי-תסריטאי טוני גילרוי, בכך ששניהם מתרחשים מאחורי הקלעים של העולם התאגידי. אבל בניגוד ל'מייקל קלייטון', 'משחק כפול' הוא סרט קליל, שילוב של מותחן, קומדיה רומנטית וסרט טוויסטים. החלק של המותחן עובד בזכות סיטואציות קלאסיות של מרוץ נגד הזמן, כמו הניסיון להגניב נוסחה סודית מתוך הבניין של "ברקט רנדל" תוך עשרים דקות וגם להסוות את העקבות. העיסוק בריגול התעשייתי נדיר יחסית בקולנוע ומרענן, ושיטות הריגול והריגול-הנגדי שמוצגות בסרט מעניינות ונראות אמינות. בהשוואה לנוסחה המוכרת של "המרגל הפטריוטי הנאמן נגד המחבל הפסיכוטי התורן", נחמד לראות אנשים שנותנים מעצמם בשביל כסף, במקום לרוץ אחרי הערכים.

על מרכיב הזוהר בסרט – ועל רוב הדיאלוגים השנונים – ממונים ג'וליה רוברטס וקלייב אוון, צמד יריבים רומנטיקומים שיוצרים כימיה חזקה. שניהם כריזמטיים, נבונים, מיומנים ולא-מוסריים. כל ויכוח ביניהם הוא גם אישי ("אל תשקר לי, אני יודעת שאתה בוגד בי עם אישה אחרת!") וגם מקצועי ("אני יודע שאת משקרת לי, אל תבגדי בי עם ארגון אחר!"). יחסית לסרט שמנסה קודם כל לבדר, 'משחק כפול' גם עושה עבודה לא רעה בלהראות איך החיים של שתי הדמויות הראשיות, והיכולת שלהן לתקשר עם אנשים אחרים, נדפקו טוטאלית אחרי כמה עשורים בתחום הריגול – עד כדי כך שהם יכולים ליהנות באמת רק ממישהו כמוהם, שאי אפשר לבטוח בו.

לצד רוברטס ואוון בולטים בסרט בעיקר שני השחקנים שמגלמים את המנכ"לים הכוחניים. פול ג'יאמטי צריך לקבל בעתיד אוסקר מיוחד על מפעל חייו בתרומה לדמות הקולנועית של "התחמן הנבזי בעל פני העכברוש", וטום ווילקינסון מזכיר – במראה, בהתנהגות, ונדמה לי שגם במבטא – דיקטטור סובייטי עם עצירות מתמדת, שזה תמיד דבר חיובי.

המגרעת העיקרית של הסרט היא סיבוכיות יתר: מרוב פיתולים וקנוניות בתוך הונאות, נדמה שיש בו פלאשבק מיותר או שניים, וטוויסט עודף או שתיים (עם חורים קלים בהסברים). 'משחק כפול' משובץ בפלאשבקים שמאירים באור חדש, בכל פעם מחדש, את היחסים ושיתוף הפעולה בין קלייר לריי. בפעמיים-שלוש הראשונות הפלאשבקים האלה מוצלחים מאד. אחר כך התעייפתי מהם במקצת. ברבע השעה האחרונה הרגשתי שהעלילה, בדומה לכלב תחש היפראקטיבי, נמתחת יותר מדי ומתפתלת סביב הזנב של עצמה. אבל הסוף עצמו כיפר על התחושה הזו, כשהפתיע אותי לטובה.

'משחק כפול' הוא סרט מהנה ואלגנטי, בזכות איזון טוב בין מתח, הומור, הפתעות וכריזמה של השחקנים. הוא גם נראה מסוג הסרטים שלא מאבדים הרבה במעבר למסך הקטן, אז אם לא בקולנוע, שווה לתפוס אותו ב-DVD בהזדמנות.