במאי: די. ג'יי. קארוזו
תסריט: דן מקדרמוט, ג'ון גלן, טראויס רייט
שחקנים: שיה לה באף, מישל מונהאן, בילי בוב ת'ורנטון, רוזריו דוסון, מייקל צ'יקליס
מכירים את ההרגשה הזו שמישהו צופה בכם? קולט כל תנועה, כל מילה, כל קלישאה חבוטה שאתם אומרים? ז'אנר סרטי האדם הנרדף על ידי כל הממשל ואשתו צירף לשורותיו חבר חדש, והפעם זהו שיה לה-באף ('רובוטריקים', 'דיסטרביה') שמתגלגל לתפקיד אויב המדינה. צמד המילים האחרון הוא לא במקרה גם שמו של סרט משנת 98', ש'לכודים ברשת' לוקח ממנו המון.
הרעיון הבסיסי: אם יש לך קוצץ מלפפונים חשמלי על השיש במטבח, הממשלה יודעת מה אמרת לאשתך לפני השינה אתמול בלילה וכמה מסטיקים הדבקת מתחת לשולחן בבית הספר היסודי. על פי הסרט, ניתן לשלוט בכל מכשיר או מכונה בקלות, עד לרמה שבה אם אתם מבוקשים על ידי ה-FBI על קשירת קשר עם ארגון טרור, כדאי לכם להרחיק את קוצץ המלפפונים ההוא מחדר השינה, לבל יהפוך לסמן לייזר שמכוון אליכם טילי הלפייר דרך החלון.
לה-באף הוא ג'רי שאו, בטלן טיפוסי שעובד בחנות צילום כעוזר מכונת צילום משנה בכיר. לאחר שאחיו התאום בעל העבר המסתורי נהרג, מגלה ג'רי להפתעתו שחשבון הבנק שלו מפוצץ בכסף (אירוע חשוד אך משמח), ושתוך שעות ספורות דירתו התמלאה בארגזי אמל"ח בהיקף שמספיק לצייד ארגון טרור בינוני (חשוד אך הרבה פחות משמח). בדיוק ברגע הזה, ג'רי מקבל שיחת טלפון. על הקו קול נשי קר שפוקד עליו לעשות דברים, בסנכרון מעורר פליאה עם מה שמתרחש סביבו. "יש לך 10 שניות לשכב על הרצפה. שכב על הרצפה עכשיו. פנה שמאלה. הלו, אמרתי שמאלה!". אם עלתה לכם בראש אותה סצינה משרדית מ'מטריקס', קבלו 2 נקודות. בסוף המשחק יוגרל תסריט שמורכב מטלאים של סרטי אקשן מהעשור האחרון.
אל התערובת נכנסת רייצ'ל (מישל מונהאן), אם חד הורית ששולחת את בנה האידיאלי-מכדי-שלא-יעמוד בסכנה-בהמשך-הסרט לטיול בוושינגטון יחד עם חבריו לחוג הנגינה. גם אליה מתקשר אותו קול נשי מסתורי, וגם היא, כמו ג'רי שאליו היא חוברת, מתנגדת בהתחלה, אבל במהרה מגלה שאין טעם ושעדיף לציית. הקול מעברו האחר של הטלפון מוביל אותם דרך מרדפי מכוניות, ביצוע פשעים חמורים יותר ופחות ומעשים טיפשיים להפליא (כמו קפיצה מבניין גבוה אל מסילת רכבת שבסופה ייצאו ללא כל פגע) אל מטרה שאותה לא טרחו להבהיר להם.
על אף חוסר המקוריות והמופרכות בהם הוא מלא, הצליח 'לכודים ברשת' לשמור אצלי על רמה של עניין בתחום ה"מה יקרה עכשיו". די.ג'יי קארוזו ('דיסטרביה') מביים את האקשן התכוף בצורה תזזיתית ומהירה מדי לעתים, אך אפקטיבית לרוב. לטובה אציין את מרדפי המכוניות, שכוללים הרבה מכוניות שנמעכות בתזמונים מופלאים לכדי בלגאן גדול, וביניהם היו הקטעים הכיפיים והמגניבים ביותר בסרט. הכל סביר ובהתאם לז'אנר, עד שבשלב מסוים מגיע גילוי שמעלה את רמת המופרכות לגבהים שגרמו לחצי מהקהל באולם בו ישבתי לפלוט קריאות "וואט דה פאק", תוך התלבטות האם לדפוק את הראש בכסא שלפניהם או פשוט לצחוק. לאחר התפנית הזו, כפי שהתרגלתי בזמן האחרון גם מסרטים טובים הרבה יותר, מגיעה מערכה אחרונה מבולבלת, מטופשת וחסרת אחיזה במציאות. בשלב הזה יכולת הסיספונד שלי (כלומר, היכולת להאמין שמה שקורה על המסך יכול לקרות, גם אם זה בעולם הפנימי של הסרט) התנוונה כתוצאה מעודף שימוש.
מילא האקשן – הוא לפעמים עובד, אבל בתחום המשחק אפשר היה להבין מה הבמאי ניסה לעשות, ואיפה בדיוק לה-באף פישל. באחת הסצינות, לדוגמה, ג'רי בוחן מזוודה חשודה וחושב בקול רם: "יש רק שני דברים שאני מכיר שיש להם טיימרים, מכשירי מיקרוגל ו…" – ברגע זה בדיוק לה-באף בחר לעשות הפסקה דרמטית שהוקדשה כולה למפגן אובר-אקטינג מחריד. התזמון האיום הפך את כל הסצינה לנוראית והרס את דפיקות הלב שאולי היו יכולות להיגרם. גם בילי בוב ת'ורנטון מופיע בסרט וזוכה לתפקיד חסר ייחוד, גם אם עובר מסך, של הסוכן שמוביל את המרדף אחרי ג'רי ורייצ'ל.
סביר להניח ש'לכודים ברשת', בדיוק כמו שמו העברי, יימוג מזכרונכם מהר מאד. בתור סרט פופקורן הוא עובד לא רע, אבל אל תצפו לחדשנות או ערך מוסף כלשהם. אם שיה הקפיץ לכם את הפיוז כבר ב'אינדי 4' ואתם סובלים מתגובה אלרגית למשמע אחת מרוטינות ה-"לא לא לא לא לא!" שלו, מומלץ להתרחק. עבור אחרים, שנמצאים במצב רוח היתולי ואספו כמה חברים לסרט אקשן מטופש וכיפי, 'לכודים ברשת' ימלא את הדרישה.
סצנות האקשן הפריעו לי
טוב, גם המופרכות הכוללת של העלילה, המשחק הלא קיים של שיה לה-באף וזה שהבן של מישל מונהאן נראה כמו בנו הממזר של אלפרד אי. ניומן (הקמע של מגזין מאד). אבל יותר מכל הפריעו לי סצנות האקשן. משום מה, ברגע שהייתה התרחשות על המסך שדרשה תנועה מתמדת של הדמויות, המצלמה קרטעה בקלוז אפ לא מתאים ואי אפשר היה להבין מה קורה על המסך. אם האקשן אמור לכפר על החסרונות של הסרט, נוצר מצב הפוך בו קיוויתי שלפחות המתח יצדיק את חוסר היכולת לערוך מרדף או דו-קרב מכות כמו שצריך.
הוא לא ממש הצליח. לא סבלתי בסרט, אבל הוא יכול היה להיות הרבה יותר טוב בידיים של במאי אקשן מיומן.
אז זו ביקורת שלילית או מעורבת?
אפשר לומר שמעורבת
כמו חלק ניכר מהסרטים, זה סרט שמתאים לחלק מסוים מהאנשים – אלה שהיתרונות שציינתי קוסמים להם והחסרונות לא מבאסים אותם לחלוטין. אני ומי שצפה איתי בסרט יצאנו בהרגשה שאנחנו לא מאוכזבים, כי ידענו בדיוק מה מצפה לנו ובשבילנו זה היה סבבה. בשביל מי שרמות מופרכות כאלה גורמות לו לא ליהנות מהסרט, למשל, אני מספק כאן אזהרה שתחסוך לו עצבים על בזבוז של 35 שקלים לשווא.
את הראש בכיסא
אני דפקתי על זה שהלכתי לראות את הסרט בקריון, האיכות הטכנית של ההקרנות שם הייתה איומה בקומפלקס הישן ונשארה איומה גם בחדש שזה פשוט בזיון
ניתוח יפה, רק נא להזהיר מ
להבא
ב"נמל תעופה", אני מניח שהתכוונת לסרט "טרמינל".
למרות שאני מסכים עם רוב מה שכתבת, נראה לי שאת מגזימה בהערכת המעורבות של ספילברג ביצירת הסרט. הקרדיט שלו הוא כמפיק בפועל, כאשר עיקר פיתוח הסרט הוא של הבמאי די.ג'יי קרוזו וצוות התסריטאים. אני לא יודע עד כמה ספילברג היה פעיל מעבר להוספת שמו כדי להבטיח הזרמה שוטפת של כסף להפקה.
ניתוח יפה, רק נא להזהיר מ
להבא
שפילברג גם הביא את הרעיון לסרט
לא מסכימה לדבר אחד
העדפת הכלל ע"פ הפרט מאפיינת משטרים טוטליטריים, ואילו במשטר דמוקרטי אמורים לשים דגש על הפרט ופיתוחו יותר מאשר על הכלל. לפחות בפוטנציה.
זה חוק ידוע
גם באחד ה'מת לחיות'-ים, ברוס ויליס יורה במזוודה שמכילה את הלפטופ של האיש הרע, מה שאוטומטית מפסיק את הפעולה של איזה לווין (או משהו כזה) וגם הורג אותו.
בכלל מה שווה כל הטכנולוגיה הזאת, אם אפשר לנטרל אותה בהרמת מתג חשמל?
מתג זה טכנולוגיה מתקדמת לעומת כמה מהפתרונות שראיתי
אאז''נ, זה סטיבן סיגל ב''תחת מצור'' (''מצור ימי 2'' ).
אני ניטפוק
הטכנולוגיה המיושנת ביותר בהיסטוריה האנושית הייתה קרובה יותר לעצם שהקופים זורקים בתחילת הסרט.
טכנופוביה
לשחק על שטיק הטכנופוביה בסרט משנת 2008 זה לא קצת מגרד את הפתאטי?
מ"מטרופוליס" של שנת 27 ועד מטריקס בשנות ה-90 מנסים להפחיד אותנו שיום אחד "המכונות" יקומו עלינו להורגנו. זה לא קורה. אז די כבר.
תן לי להציע הימור:
זה לא הולך להיגמר. אולי לעולם, אבל בטח בשני העשורים הקרובים.
מטרופוליס? המכונות יקומו עלינו?
לא ולא. אלה -הפועלים- שיקומו עלינו.
פועלים?! קשקוש!
תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אני בא מהעתיד ואני יודע מה הולך לקרות. סמורים – זה כל מה שאני אומר…
עם העמלות החדשות, לא בטוח שזה לא כבר קרה.
סרט איום ונורא
אני קורא קבוע, אבל בדרך כלל לא כותב.
הפעם לא יכולתי לשתוק: אני חש שהביקורת מאוד מטעה.
בדרך כלל אין לי בעיה עם סרטים מופרכים – אני נהנה לצחוק על המופרכות ולהנות מכל השאר. במקרה הזה לא היה ממה להנות.
המשחק של שיה וחבורתו מזעזע ובעיקר משעמם, מהדקות הראשונות בסרט.
האקשן מצליח להשאר חסר מעוף גם כשמדובר בקרב אווירי…
חוסר ההגיון הפנימי הוא הרבה הרבה מעבר ל"מופרכות".
אבל עיקר הבעיה של הסרט היא שהוא פשוט משעמם בצורה קיצונית.
הסרט גרם לי להרגיש שאני צופה בו מהצד ולא ממש מעניין אותי מה יקרה בהמשך. שום דבר לא מחבר אותך לסרט – לא הגיבור הראשי (אלא אם כן אתה לוזר שיש לו אח תאום מוצלח במיוחד),
לא שאר הדמויות שאין להן שום סיפור רקע שאי אפשר להגיד בשלוש מילים, וכמובן לא העלילה המטופשת. כל זה גורם לסרט להיות פשוט משעמם.
בקיצור, אם מישהו קורא את זה לפני שהוא הולך לסרט – אל תלכו. לא כדאי. זה הסרט הגרוע ביותר שראיתי השנה. לכו תראו את האביר האפל עוד פעם במקום, זה יהיה ניצול יותר טוב של הכסף.
סרט איום ונורא
"טועה" – במובן של הטעם שלי ושל המבקר שונה ואני חושב שהוא טועה בשיפוט שלו של רמת ההנאה שאפשר להפיק מהסרט.
"מטעה" – המבקר שנא את הסרט כמוני והוא מנסה להטעות אותכם לצפות מאיזושהי סיבה (הסכם חלוקת רווחים עם המפיצים?)
מטעה = ''גורם לאחרים לטעות''
לאו דווקא מתוך כוונה תחילה.