ביקורת: ארוויג והמכשפה

לכל מי שרוצה לראות סרט של ג'יבלי עם מכשפה צעירה - אולי פשוט תלכו לראות "שירות המשלוחים של קיקי" במקום.
שם בתרגום חופשי
ארוויג והמכשפה
שם לועזי
Earwig and the Witch

מ"הטירה בשמיים" (1986) ועד "כשמארני הייתה שם" (2014) לא חלפו יותר משנתיים בין סרט ג'יבלי אחד לאחר, וגם כשמיאזאקי עצמו היה בפרישה #429 תמיד היה מישהו שעבד על סרט כלשהו במסדרונות הסטודיו. אבל שינויים כאלה ואחרים התרחשו, ויצא ש"ארוויג והמכשפה" הוא סרט ג'יבלי הראשון מזה שש שנים וחצי – תקופת יובש ארוכה לכל הדעות, לא רק עבור ג'יבלי אלא עבור כל אולפן סרטים שמתפרנס מהדבר השולי הזה של הפקת סרטים (אני מקווה לטובתם שהמוזיאון ההוא שלהם רווחי מאוד).

לכן אפשר היה להבין את גודל הציפיות מ"ארוויג והמכשפה" – זה אולי לא הפרויקט הבא של הייאו מיאזאקי (שעדיין לא ברור מתי יצא), ובכל זאת מדובר בסרט של ג'יבלי – ועוד עם שם המשפחה "מיאזאקי" שדבוק אליו כמו שטר התחייבות. אפילו יותר טוב מזה, "ארוויג" מבוסס על ספר של דיאנה וין ג'ונס, הסופרת הבריטית האהובה שאחראית על "הטירה הנעה". כולנו אוהבים את "הטירה הנעה", נכון? אז הנה נו, זה כמו זה!

חוץ מהחלק שזה לא.

הסרט מתרחש בבית יתומים באנגליה. אני יודע שמילים "בית יתומים באנגליה" מעלות קונוטציות דיקנסיות קודרות, אבל לא זה המצב פה: זה אחלה בית יתומים, בעיקר עבור ארוויג בת העשר שמנהיגה את קבוצת היתומים לארגן מתיחוֹת ולעשות מה שילדים בני עשר אוהבים לעשות: שטויות. ארוויג נהנית שם ומרגישה חופשייה, ואף אחד לא יהרוס לה את זה, רק שלא משנה, היא נשלחת לאימוץ.

כבר מהשנייה הראשונה ברור שמשהו עם הזוג שמאמץ אותה לא בדיוק תקין. היא, בלה יאגה קוראים לה, מכשפה – הן באופי והן במקצוע. בלה יאגה מעבידה את ארוויג במעבדה הדוחה והמבולגנת שלה, ולא מאפשרת לארוויג לעזוב את הבית שננעל בדרכי קסם. הוא, מנדרייק שמו, נראה כמו שליח השטן, ולא נראה שיש לארוויג הרבה מה לעשות מלבד לקבל את מר גורלה. כלומר, זה כנראה היה המצב אם ארוויג לא הייתה מגלה שהיא בעצמה מכשפה (מה שהופך את השם של הסרט למוזר, על משקל "להציל את טוראי ריאן ואת הבן-אדם").

אגיד כבר עכשיו שעל מנת ליהנות מ"ארוויג" כדאי שתנמיכו ציפיות. ואז עוד קצת. ועוווד… זהו. מספיק. מזל טוב, עכשיו לא אכפת לכם שהסרט בהנפשה ממוחשבת בינונית.

הרי "סרט ג'יבלי" הוא לא רק קרדיט יבש של אולפן, אלא תיאור הדרך שבה סרט שלהם נראה: הבעות פנים עגלגלות, רקעים עשירים ושיער כזה שסומר בצורה מוזרה כשדמות מפחדת – ואף לא אחד מהאייקונים הוויזואליים האלה מקבל ביטוי ב"ארוויג". למעשה, גם בלי השוואה לג'יבלי קשה לומר שהאנימציה ב"ארוויג" נראית כאילו היא מהשנים האחרונות. אנחנו יודעים הרי שתעשיית הקולנוע ביפן יודעת לעמוד בסטנדרטים של פיקסאר כשהיא רוצה, אבל "ארוויג" דומה יותר לסרט CGI בסדר-כזה מימי 2010.

מה שמבאס, כי האולפן הוא למעשה אחד החלוצים באימוץ טכנולוגיות הנפשה ממוחשבת; זוכרים את השדים ב"הנסיכה מונונוקי" שעשו לכולנו סיוטים בלילה? עבודת מחשב גבירותיי ורבותיי. אפילו לפני זה, ב-1995, ביים הייאו מיאזאקי קליפ (שהוא תכלס סרט בן 6 דקות) בשם "On Your Mark" ובו מבצע מיאזאקי ניסוי מוצלח ברקעים ממוחשבים. לכן קיוויתי שאולפן עם היסטוריה לא קצרה בכל הקשור להנפשות דיגיטליות ישחרר בשנת 2021 סרט שנראה יפה יותר מ"שרק 3". זה לא נורא (הרי אנחנו לא מפסיקים לאהוב סרטי CGI ישנים רק כי הטכנולוגיה בסרטים חדשים התפתחה), אבל זה מאכזב.

הסרט עצמו די קצר (82 דקות) וזה אידאלי לסרט שאין בו הרבה עלילה. אומנם זה לא סרט שהרבה מבוגרים ייהנו ממנו אם יצפו בו לבד, אבל בתור מוצר להושיב מולו גם צוציקים בני שלוש הוא מעביר את הזמן בכיף; יש בו רגעים מצחיקים למכביר ובדיחות סטייל "שכחו אותי בבית" להנאת כולם. כאמור, "המסע המופלא" זה לא, אבל אנחנו עובדים עם הנמכת ציפיות, להזכירכם.

לכן מטח הביקורות השליליות שהוא מקבל ברשת לא הוגן – הביקורות שופטות את "ארוויג" ביחס לסרט ג'יבלי סטנדרטי, אבל הוא לא – הוא סרט ילדים (וילדים בלבד) ששודר בכלל בטלוויזיה, ולא נראה שגם בתוך ג'יבלי מישהו ייחס לו חשיבות כהפקה הקולנועית הראוותנית הבאה שלהם. למעשה, ידענו שהסרט הזה קיים רק בערך חודשים ספורים לפני שהוא בכלל שודר. לכן אני מאמין שיש לשפוט את "ארוויג" בצורה הוגנת, ומכל בחינה שבה הוא עומד בפני עצמו אני אומר שהוא סרט חמוד. לא שומט לסתות אבל בסדר בסך הכול: ה"מכוניות" של ג'יבלי, אם תרצו. או לפחות, הוא בסדר בסך הכול עד שהוא פשוט מסתיים.

וזאת הבעיה שלי איתו: "ארוויג" נהיה סרט מעניין פי כמה כשנדמה שהוא עומד, ממש בכל רגע, להפיג את מסך הערפל סביב בלה יאגה ומנדרייק, וגם להסביר את המסתורין סביב אמה הביולוגית של ארוויג, אלא שאז הסרט… מסתיים. בלי בושה עולים הקרדיטים בלי שקיבלנו אף תשובה לשאלות שהסרט עצמו מעלה. ייתכן שלעובדה שדיאנה ויין ג'ונס, אשר נפטרה במהלך כתיבת הספר המקורי ב-2011, יש קשר לאותו סיום קטוע, אבל ג'יבלי אף פעם לא היה אולפן שאהב לדבוק בחומר המקור, והם יכלו להעניק לסיפור סוף מקורי משלהם. תחושת ההחמצה הזו מלווה אותי יותר מההנאה שלי מהסרט עצמו.

בעיה נוספת היא ההטעיה. קמפיין הפרסום של הסרט מדגיש את היותו של "ארוויג" סרט על טהרת המוזיקה; הביטו רגע בפוסטר ותגידו לי איך אפשר לחשוב אחרת. אז אומנם יש בסרט אלמנט מסוים של מוזיקה אבל הוא מינורי, ורובו קשור באותו עבר מסתורי של הדמויות המבוגרות. ארוויג עצמה בטח לא שרה ולא מנגנת – מה שגורם לי לחשוד שהסרט תוכנן להיות ארוך ממה שהוא, ודברים אחרים נחתכו ממנו ברגע האחרון – דבר שהוא עקרונית בסדר, אבל לא אחרי מסע פרסום שכזה.

אחרי שמנמיכים ציפיות ויודעים למה נכנסים, אפשר לראות את "ארוויג והמכשפה" בחיוב: סרט קומדיה חמוד לילדים וטף, מהסוג שלא טורח לדחוף מוסר השכל לילדים. באמת, אין לסרט הזה שום מסר וארוויג אפילו לא לומדת כלום בסופו – ומבחינתי זה שינוי לטובה. אנימציה שאינה תואמת את רוח ג'יבלי וסיום קטוע מעיבים על מה שיכול היה להיות סרט מוצלח בהרבה, אבל הוא בטח ובטח לא הסרט הרע שעשו ממנו. אבל אם אתם רוצים סרט נהדר באמת של ג'יבלי עם מכשפה צעירה, "שירות המשלוחים של קיקי" לא הלך לשום מקום.