8 וחצי נשים

מאת
דן ברזל
– פורסם ב 6 במרץ 2001Posted in: ביקורות

במקור: 8½ Women
תסריט ובמוי: פיטר גרינוויי
שחקנים: ג'ון סטנדינג,
מת'יו דלמר, ויויאן וו,
טוני קולט

מין. ריח של קנריות. רד פיש. אישה. מילקשייקים עם קשיות סגולות. חדירה מאחור. רצון הבן לשכב עם אביו. גל (מייפל) מסיימת הודעות ב"יום לא-הולדת שמח". אישה. חזירה בשם הורטנז. BODY background=fisheye.gif. אורגיה. אמנדה פלאמר היא אישה יפה. דן ברזל שקרן פתולוגי. אישה. זוגות אופניים נופלים כמו דומינו ברעידת אדמה ביפן. גילוי עריות. איבר המין הגברי כמבנה הנדסי. זאב רווח הוא פתק לבן קולנועי וירטואלי. אישה. נזירה חשופת שדיים. TABLE width=528.

במבט ראשון זה נראה כמו רצף מקרי לחלוטין של אסוציאציות שלקוחות ממקומות לא ברורים, אך מבט בוחן יותר יגלה כאן הגיון מסוים: המילה הראשונה קשורה למין, השנייה היא רעיון מופשט עד גיחוך (אמנדה פלאמר אישה יפה?!), השלישית מאזכרת משהו מהווי "עין הדג", המילה הרביעית היא תמיד "אישה" והחמישית היא תיאור של דמות או חפץ. אחרי כל שתי סדרות כאלה מופיעה פקודת HTML, שזה דבר מאוד ארספואטי מצידי. בעברית, זה אומר שאני עוסק במדיום באמצעות המדיום עצמו. כמו סרט שמדבר על קולנוע. כמו '8 וחצי נשים' של פיטר גרינווי, שכבר בשמו מצטט את '8 וחצי' של פליני ובמהלכו מציג על המסך חלק מדפי התסריט.

אם הסרט הזה היה כתבה באינטרנט, הוא היה דומה לפסקת הפתיחה הנ"ל. כמו סרטים קודמים שלו, הוא מתנהג כמו תשבץ לבן אינסופי: בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי להבנה, אחר כך קולטים שיש הגיון מסוים. השאלה היא מי לעזאזל רוצה בכלל לפתור תשבץ כזה?

יש אנשים עם יותר מדי זמן פנוי. גרינווי הוא ללא ספק אחד מהם. הוא גם ללא ספק אחד הסמאחים המוזרים ביותר בעולם. מעין דייוויד לינץ' בריבוע כפול סטנלי קיובריק, פלוס המרכיב הסודי. לסרטים שלו יש שמות כמו 'הטבח, הגנב, אישתו והמאהב' או 'כרס של אריכטקט', והם מציגים מבחר עצום של סטיות ומוזרויות, שלקוחים מעולם האסוציאציות המדהים שלו. למשל, התייחסות להריון כאל סוג של אמצעי מניעה; שלוש דמויות ראשיות שלכולן קוראים סיסי קולפיט; אנשים שמתגרים מינית מקליגרפיה יפנית הנכתבת על גופם העירום; ראיונות פיקטיביים עם 92 אנשים ששם משפחתם מתחיל באותיות "Fall", שכולם נחשפו ל"תופעה האלימה הלא ידועה" והתחילו להאמין בכוחן של ציפורים. השיא מבחינתי הוא ב'טובעים במספרים', שם הסרט הופך למין "הציור השבועי לילד", והקהל מתבקש למצוא את הספרות 1 עד 100 שמתחבאות לאורכו. הכל תמיד עטוף באסתטיקה מוקפדת, סטריליות מקפיאה ועירום פרונטלי גברי ונשי בכמויות שלא היו מביישות חוף נודיסטים ממוצע.

ב-'8 וחצי נשים' גרינווי מוכיח פעם נוספת שרק אלוהים ואהוד ברק יודעים איך המוח האנליטי שלו פועל. איך רשימה של איברי גוף שנאמרת בלטינית מתקשרת למניית נשותיו של לואי החמישי או השישי ולאוסף מייצג של נשים מרחבי העולם? לא יודע. האמת, לא אכפת לי. מה שבטוח, זה מהמם לצפות בזה. צילום, תאורה, קומפוזיציה, עיצוב – כל הדברים האלו שאנחנו כעין-דגים מסורים אמורים להתעלם מהם, להדחיק אותם או סתם לא לקלוט אותם – פשוט קופצים לעין ואונסים אותה בברוטליות, ומשום מה היא מבקשת עוד (ויסלחו לי הפמיניסטים/יות על הדימוי).

"אם כל גבר חושב על סקס פעם בתשע דקות, על מה הוא חושב בשאר השמונה?" שואל הטאגליין השנון של הסרט. התשובה של גרינווי היא "על ייצוג דמות האישה בקולנוע ובתרבות המערבית בכלל". לא נעים לי לתקן סמאח בקנה מידה של גרינווי, אבל רוב הגברים ממלאים את שאר שמונה הדקות שלהם במחשבות על ספורט, שירותים, עיתון, בחורות, טלוויזיה, כסף, בירה והתמורות בכלכלת קוקמונגה, בהתאמה. האמת, כגבר בעצמי צר לי להודות שרוב הגברים בעולם בכלל לא מסוגלים לנסח משפט כמו "על ייצוג דמות האישה" וגו' באופן עצמאי. כאלה אנחנו.

בכל אופן, לאחר מות אשתו פיליפ אמנתל מתחיל לאסוף נשים, 8 וחצי במספר, יחד עם בנו החרמן סטורי. הוא משכן אותן בהרמונו, ודרכן אנחנו אמורים לקבל קטלוג של ייצוג דמות האישה וגו'. משהו כזה. בין הנשים ניתן למצוא את אמא-של-הילד-שרואה-אנשים-מתים בתור נזירה-זונה, שמסמלת את המיתוס הנוצרי של הזונה הקדושה ואת גלגולו המודרני בדמות הזונה בעלת לב הזהב ושאר בלה בלה בלה, וכאמור את אמנדה פלאמר הדוחה להפליא, שמסמלת משהו שהוא מעבר להבנתי. אולי את הסטיות של גרינווי.

שוב, זה לא מעניין במיוחד. אבל זה אסתטי להדהים, זה מגרה את המחשבה (ולא מגרה בכלל מבחינה מינית, למי שלא ראה סרטים של גרינווי מימיו והתבלבל לרגע), זה נועז ובוטה וזה לשנייה לא צפוי. לדעתי, בסופו של דבר, למרות שכל המשמעות האינטלקטואלית העמוקה של הסרט עברה כמה לונג ג'ונים מעלי (או מתחתיי?), זה היה מענג. אם נתעלם מסצינות העירום הרבות של אמנדה פלאמר. קשה, אבל אפשרי.

תגיות: