ביקורת: אל קמינו

סרט? פרק ארוך? למי אכפת, ג'סי פינקמן חוזר וזה אדיר.
שם רשמי
אל קמינו: שובר שורות - הסרט
שם לועזי
El Camino: A Breaking Bad Movie

[ספויילרים לשובר שורות]

חברים טובים היינו, "שובר שורות" ואני. כל כך טובים שאפילו הכרתי אותה לחברים ולמשפחה. אך כמו שנ"צ טוב או ביסלי בצל, יש דברים טובים שלא נועדו להימשך, וכך נפרדו דרכינו ונותרתי עם הזיכרונות (אני עדיין מתראה עם אחותה הקטנה "סול". סיפור ארוך, אל תשאלו). למרות הכיף שעברנו לא היה לי כל צורך לדעת מה עבר עליה בשנים האחרונות, ואם היינו נפגשים ברחוב הייתי כנראה אומר "איזה קטע לפגוש אותך פה, חייבים לשבת מתישהו על בירה" – אבל לא באמת הייתי מתכוון לזה. 

בסוף השבוע האחרון היא הופיעה על מפתן דלתי עם שישיית בירה. מה, אני אגיד לה לא?

טרם הצפייה תהיתי לא מעט כיצד עשוי בכלל להיראות המשך של "שובר שורות": האם זה יהיה מרדף כמו "הנמלט"? מסע בדרכים א-לה "תלמה ולואיז"? אולי בכלל שוד מתוחכם סטייל "אושן 11"? בכל התרחישים שדמיינתי, לא תיארתי לעצמי שזה יהיה משחק קווסט. אמנם האביר הגיבור הוחלף בבשלן קריסטל מת', האוצר האגדי הוא כסף שחור, המכשף האפל הוא חבר כנופייה והיער הקסום הוא מחסן עם פעילות מפוקפקת, אבל כל שאר האלמנטים פה: ג'סי הולך בסרט מנקודה א' ל-ב' כדי להשיג את X אך מגלה שעליו לדבר קודם עם Y בנקודה אחרת, וחוזר חלילה. "אל קמינו" ("הדרך" בספרדית) לא שאפתני במיוחד מבחינה גיאוגרפית כי המסלול של ג'סי פינקמן הוא, ברובו, באלבקרקי רבתי.

"אל קמינו" (זמין בנטפליקס הקרוב לביתכם) עוקב אחרי ג'סי ואחרי ג'סי בלבד. לא ג'סי הצעיר, המקלל והמתלהב ממגנטים של פעם, אלא ג'סי פגוע ומצולק (נפשית ופיזית)  – וחדור מטרה. הבחור כבר ראה ואיבד הכל ועד לאחרונה הוא היה צ'יוואווה של ניאו-נאצים וגר בכלוב (שבתל אביב היו גובים עבורו 3,500 ₪ שכירות). עם תחליף אב שכעת בר-מינן וילד שיצא מכלל סכנה, ג'סי רוצה לשרוד למען עצמו, וג'סי שכזה הוא הג'סי הכי מסוכן והכי מעניין. הוא רק צריך, בקטנה ככה, להתחמק ממאות שוטרים, בלשים וסוכנים שתרים אחריו כי היה שותף באימפריית סמים. אין, קטעים עם הג'סי הזה.

"אל קמינו" עוסק בבסיסו ברעיון די פשוט: בעודו מוכה פוסט-טראומה (ולא מהסוג שיכירו לו בביטוח לאומי) ג'סי מנסה לברוח כמה שיותר רחוק, ולְשֵם כך הוא זקוק לכסף. הרבה כסף. על-מנת להשיג את מבוקשו, ג'סי לא רוקם תכנית מופרכת שכוללת מגנטים, מקררים או שוד רכבת. למעשה, רגע האקשן הכי מרהיב בסרט הוא פיצוץ גנרי ודי חסר הצדקה עלילתית (כנראה נשאר עודף בתקציב). ג'סי כבר יודע איפה מוחבאים המזומנים והוא רק צריך להגיע לשם. זה הכל.

על הנרטיב הדל יחסית מחפים פלאשבקים: בעיקר זיכרונות טראומתיים מחייו מלאי התמורות של ג'סי, ובעיקר מתקופת השבי. רציתי להתלונן על מה שהרגיש לפרקים כמו מצעד נוסטלגיה, אבל אני לא מסוגל להתלונן על דקות יקרות בחברתם של באדג'ר, סקיני פיט (הייתם מתים לחבר כמוהו) וחבר'ה נוספים שמסתבר כי התגעגעתי לפרצוף שלהם. מודה שהיה לי קשה עם זה שחלק מהשחקנים ממש לא נראים כפי שנראו לפני 6 שנים, עת הסתיימה הסדרה אותה "אל קמינו" ממשיך. למזלנו, אהרון פול בן ה-40 הוא זה שאנחנו מבלים איתו הכי הרבה זמן, ובזכות הבייבי-פייס שלו וההתעללות הפיזית שהדמות שלו עברה, לא קשה להאמין שג'סי עדיין בן 25. שחקנים אחרים, לעומת זאת, לא זכו בגנים המשובחים של אהרון פול ועל כן המראֶה שלהם קצת פחות אמין. מי מכם שיראו את הסרט מיד אחרי פרק הסיום של "שובר שורות" צפויים להרים גבה, שתיים או ארבע.

בתור מופע של איש אחד, אהרון פול דופק פה את הופעת חייו. אהרון פול, שלא בדיוק נסק אחרי סוף הסדרה, מזכיר לא רק כמה הוא מוצלח בתור ג'סי "ידעתם ששמו האמצעי הוא ברוס?" פינקמן, אלא מביא את הדמות לשיאים אמוציונליים חדשים: אין שחקנים רבים שמסוגלים להביע בו-זמנית כעס, פחד וחרדה ועדיין לשכנע אותנו שזה קורה לילדון מפוחד שרק חיפש כל חייו טפיחה על השכם ואהבה בלתי מותנית. בנוסף, "אל קמינו" הוא הפעם ראשונה בתולדות הפרנצ'ייז שבו ג'סי הוא "האחד שדופק" – ופול מצליח להראות בדיוק איך דבר שכזה נראה. מבחינתי, תנו לבחור עוד פסלון אמי (או אוסקר? איך זה עובד פה?).

עבור הקוראים שמסתקרנים מ"אל קמינו" אבל לא צפו ב"שובר שורות", אין לי עבורכם בשורות משמחות: הסרט לא עומד בפני עצמו ועל מנת להבין ולהינות ממנו צריך לצפות קודם בסדרה. עבור אלו שצפו בסופה של הסדרה לפני שש שנים, אני ממליץ למצוא ריקאפ קצר ביוטיוב כדי להיזכר מי מה ומו (או יותר טוב: תנו לאהרון פול בכבודו ובעצמו להזכיר לכם מה קרה). סדרת הפריקוול "סמוך על סול" פחות רלוונטית פה, אך מומלצת בפני עצמה.

לא רציתי סרט המשך של "שובר שורות", אך אני שמח שהוא פה. הוא לא גורע מהסוף של "שובר שורות" ולא מעמיס עליו עודף אינפורמציה – הוא הסיום שלא ידעתי שאנו זקוקים לו. מלבד סגירה של קצוות פרומים (שאני מקווה שתשתיק סוף סוף יוטיוברים חובבי קונספירציות), "אל קמינו" הוא גם סגירת מעגל עבור גיבור שעבר את המהפך הגדול בסדרה אך לא זכה לאפילוג ראוי. החשש העיקרי שלי היה שנקבל סיבוב נוסף של פורנו עינויים, אבל נראה כי גם גיליגאן לא היה מעוניין לבחון כמה נמוך עוד אפשר להוריד את המסכן. לא שאין פה רגעים לא פשוטים לעיכול – כאלה שבסופם תרצו לחבק את ג'סי ולומר לו "ששש יהיה בסדר חמוד. בוא, רוצה פיצה?" – אך "אל קמינו" הוא ברובו סרט העֲצָמה. להבא אדע לסמוך על וינס גיליגאן, ואם הוא יחליט שאנחנו זקוקים למיני-סדרה על וולט ג'וניור וניסיונותיו להיגמל מדגני בוקר – לא אפקפק ברעיון. אולי אפילו אביא את הבירות בעצמי, ביץ'.