הוא היה מים, היא הייתה אש,
Can I make it any more obvious?
הוא גוש של נוזל, היא קומזיץ שזז,
What more can I say?
הוא מעוניין, לה יש תסביכים
אפשר להגיד שהם הפכים
אבל אהבה, זה משהו מדהים
גם אם הכרתם לפני שלושה ימים
הוא היה ברז בוי
היא אמרה "אוי ואבוי"
הוא לא התאים לה לנוסחה
אבל יהיה סוף נחמד
הוא לא יישאר בדד
(זה סרט לכל המשפחה)
זה רום קום די בסיסי,
משל שהוא די שטחי
לאפליה והגירה
בדיחות שלא מצחיקות
דמויות לא מספיק טובות
(המוזיקה תכלס לא רעה)
תסריט שנכתב ביום
עיצוב דמויות די איום
למה הכול כה מכוער?
ויש משחקי מילים
מלא משחקי מילים
בחייאת פיקסאר מה נסגרררר???
אוקיי, זה היה כיף, אבל לצורכי הקוראים הפחות מוזיקליים, הנה גם ביקורת יותר סטנדרטית.
"אלמנטלי" הוא הסרט החדש של פיקסאר, אבל תכלס הוא נראה ומרגיש כמו סרט של אולפן סוג ד' שמנסה לחקות את "הנוסחה" של פיקסאר בלי להבין למה היא (בדרך כלל) עובדת: יש עולם פנטסטי שמאוכלס על ידי גרסאות מואנשות של משהו ששייך לקטגוריית הדומם בארץ עיר, יש בירוקרטיה מדומיינת על תקן מגאפין שמכריח את העלילה לקרות, ואפילו יש דמות בחיפוש זהות.
רק שבדרך כלל פיקסאר מגבים את כל זה עם תסריט מצחיק ויעיל, שמשלב איכשהו את המסע המסקרן בעולם החדש הזה עם רגש מתפרץ ואמירה עוצמתית. זה לא קורה פה. כלומר, יש רגש, יש אמירה, אבל הדרך לשם עוברת בבדיחות עצלות, עלילה גנרית ורגש שלא מצליח להרגיש אותנטי, למרות שהסיפור אשכרה מבוסס במידת מה על הביוגרפיה של הבמאי פיטר סון. זה תכלס ממש חבל, כי למרות שהקונספט קצת מטופש יש פה בסיס של משהו מעניין, כזה שאחרי עוד כמה סבבים של שכתוב ועריכה היו יכולים להפוך למשהו משמעותי.
הגיבורה שלנו הפעם היא אמבר (בעברית אש-לי), בתם של זוג מהגרים שנמלטו בלית ברירה מארץ האש – ממלכה של להבות אנושיות בהשראה אסייאתית, לא חבל הארץ האמיתי שבקצה הדרומי של ארגנטינה. בעיר היסודות שאליה נמלטו ההורים חיים בני אדם שעשויים ממים (גוש כחול עם פרצוף), אדמה (תכלס ראשי דשא) ואוויר (עננים בצבעי צמר גפן מתוק), שהדבר היחיד שמאחד ביניהם באמת הוא הגזענות כלפי אנשי האש. כדי לחיות ללא דחייה מתמדת מהחברה והממסד, וגם להימנע משפריצים מסכני חיים של מים, אנשי האש הקימו רובע משלהם בעיר. ברובע הזה החנות של משפחתה של אמבר היא נקודת מפגש קהילתית – היא מוכרת את המאכלים המסורתיים, מארחת לקוחות קבועים ופרלמנטים ומוארת באש-תמיד שהוצתה בלהבה המשפחתית מהמולדת הרחוקה.
אמבר אמורה לרשת את החנות ולהתחיל לנהל אותה בעצמה, אבל המזג הלא יציב שלה מפריע לקידום הרעיון – היא לא ממש מסתדרת עם הלקוחות וחוטפת התקפי זעם אלימים למדי. פגישה מקרית עם וייד (בעברית פלג) מובילה אותה לחלקים בעיר שלא מותאמים לצרכים שלה ושל בני עמה, אבל גם מאפשרת לה לגלות מי היא במנותק מהמורשת שלה. וייד הוא טיפוס רגשן ומתאהב בה פחות או יותר מיידית, אבל אמבר צריכה קצת שכנוע – לא רק בגלל שהיא סופר לחוצה ועמוסה בעבודה, אלא גם כי החיים שלה הם מאבק הישרדות מתמשך. לא הייתה לה את הפריווילגיה להתמסר לרגשות שלה, או לחשוב לעומק על הזהות שלה והחלומות שלה.
אם הסיפור הזה מרגיש לכם טיפ טיפה מוכר, זה כנראה כי כל אלמנט בסרט הזה כבר נעשה יותר טוב בסרט דיסני-פיקסאר אחר. "קוקו" ו"אנקאנטו" צללו לטראומה בין דורית, "זוטופיה" העמיקה יותר בהתנגשות בין הצרכים של קהילה מסוימת לפחדים ודעות קדומות של שאר האוכלוסייה, וכמובן היו גם "אדומה אש" ו"לוקה" שפעלו ממש באותה נישה – יחסי הורים וילדים על רקע התנגשות תרבויות. זה לא שכל הסרטים האלה היו נטולי פגמים, אבל היו בהם תובנות ורגעי שיא רגשיים של"אלמנטלי" פשוט אין. אם מסתכלים ספציפית על מערכת היחסים של אמבר עם ההורים שלה, הרבה מהקונפליקט מבוסס על תקשורת גרועה ועל הניתוק של הדמות הראשית מהרגשות שלה, כך שבמקום דרמה עמוקה ואמיתית אנחנו מקבלים רצף של אי הבנות וטעויות.
הסרט עובד קצת יותר טוב כשהוא מנסה להיות קומדיה רומנטית על זוג מעורב. אומנם איפיוני הדמויות טיפה מילוליים מדי ל"יסוד" שלהם (אמבר עצבנית ואגרסיבית, וייד זורם ובוכה המון), אבל יש משהו יפה בחיבור הזה בין כימיה ממשית לכימיה רומנטית או מינית. ההתאהבות בין שני הצעירים מרגישה כמעט בלתי נמנעת, למרות ואולי גם בגלל הסכנה הפיזית שבה. ברגע שחושבים על זה טיפה מעבר לרעיון הבסיסי הזה מתחילות לצוץ שאלות, נניח, האם מדובר בזוג הראשון אי פעם בהיסטוריה של בני יסודות שונים, או איך לעזאזל הרבייה של היצורים האלה עובדת. אלה המקומות שבהם הסרט היה יכול להבריק באמת, להתעמק בבניית העולם מעבר לשכבה הראשונית, אבל זה לא הסוג הזה של סרט.
החידוש ש"אלמנטלי" היה יכול להביא הוא העיסוק בזוגות "מעורבים" ובהתאהבות במקביל ולמרות אפליה שיטתית של אחד הצדדים על ידי החברה. זה קורה מדי פעם, נניח כשאמבר מגיעה לפגוש את המשפחה של וייד ומופתעת מהמנהגים המשונים והמיוחדים שלה, או כשכל הפעילויות הרומנטיות שווייד מתכנן לדייט מתנגשות עם הפיזיקה הבוערת של אמבר. הבעיה היא שגם הנושא הזה לא באמת נחקר או נפתר לעומק – הכול מתחיל ונגמר בשאלה האם הגיבורים יכולים ורוצים להיות ביחד, אז במקום לדבר על משהו כללי דרך סיפור מסוים, ההבטים החברתיים של הסיפור פשוט נזנחים ונשארים נטולי עוקץ או שורה תחתונה. ומילא אם העלילה הרומנטית הייתה באמת מספקת, אבל גם לה יש את הבעיות שלה וכמה רגעים תמוהים שמעלים את השאלה למה שני אלה כל כך אובססיביים זה לזו שנייה וחצי אחרי שנפגשו.
ואם אפשר להרשות לעצמי להיות טיפה חמדנית – היה כאן מקום לדמיין את חוויית החיים של היצורים האלה ברמה הרגשית, הרוחנית אפילו. אנחנו יודעים שווייד נתקע פעם בתוך ספוג, או רואים את ווייד ואמבר "נבלעים" בתוך האלמנט שממנו הם עשויים, אבל איך דבר כזה מרגיש, בתכלס? איך אפשר לתאר אותו למישהו שעשוי מיסוד אחר ולעולם לא יחווה את זה בעצמו? ואיך מרגיש המפגש הפיזי בין יסודות כאלה ואחרים? הרגע היחיד בסרט שבאמת מנסה לחקור את הפן החושי הזה הוא גם הרגע הכי חזק ומעניין בסרט. ואז חוזרים למשחקי מילים מטופשים.
למרות שהבעיה מבחינתי היא בראש ובראשונה התסריט, בל נשכח שגם אסתטית "אלמנטלי" הוא כישלון מדהים. מגניב שפיקסאר מנסים לגוון ולחדש את הסגנון הרגיל שלהם, אבל למה ככה? קשה לי להחליט מה הפריע לי יותר – מבנה הגוף המוזר של יצורי האש? הפרצופים המרחפים? הצבעוניות המצועצעת? הנופים שכל כך מנסים להרשים ולא מצליחים? חלק מהבחירות סתם לא היו לטעמי (נניח, ראשי הדשא), אבל אנשי האש פשוט נראו כאילו לא סיימו לצייר אותם. אנשי האוויר נראים הכי סביר, אולי בגלל שהם דומים מאוד לעננים מהסרט הקצר והמוצלח "מעונן חלקית" שביים פיטר סון. חבל שהם לא באמת חלק מהסיפור הזה, אלא סתם משהו צבעוני שמסתובב ברקע ולפעמים קורה לו משהו "משעשע". כנ"ל לאנשי האדמה, אבל כאמור, לא רציתי לראות עוד מהם.
לזכות הסרט אגיד שצוות הדיבוב (באנגלית, צפיתי רק בגרסת המקור) מוצלח למדי ועושה את העבודה, גם בלי שמות גדולים ונוצצים. ליה לואיס ומאמדו אצ'יי טובים מאוד בתפקידים הראשיים וקתרין או'הרה (לנצח מוירה רוז מ"שיטס קריק") מצטיינת בתפקיד האמא החביבה והממהרת להתרגש של וייד. תוסיפו לזה פסקול מוצלח של תומאס ניומן וקיבלתם סרט שנשמע יותר טוב ממה שהוא נראה. נו, גם זה משהו.
אבל היי יש ביקורת אז הרצף לא נשבר
״אחד״ זה בשבילך
אני עדיין חושב שהיה עדיף לכתוב ביקורת על באג לייף במקום
(ל"ת)
הוא לא יותר טוב
(ל"ת)
רגע, אש התמיד בארץ אנשי האש, היא גם חיה ומואנשת?
(ל"ת)
לא, היא סתם אש. וזה מוזר
(ל"ת)
אה, כמו גופי ופלוטו.
(ל"ת)
מעונן חלקית
באיכות ראויה:
https://www.youtube.com/watch?v=PfyJQEIsMt0
אין דבר כזה באמת לראות סרטון של פיקסאר כמו שצריך דרך היוטיוב
הסרטון הזה מדלג על הפתיחה וגרוע מזה: מחליף את הפסקול המקסים שמייקל ג׳אקינו הלחין לסרטון בפסקול אחר של ג׳אקינו (מהסרט ״למעלה״, הסרט ש״מעונן חלקית״ הוקרן לפניו בקולנוע) שהוא אמנם מקסים לא פחות, אבל הוא לא הפסקול שהולחן בשביל הסרטון הזה.
וזה נכון לכל סרטון של פיקסאר שזמין באופן פיראטי ביוטיוב. תמיד הפסקול והסאונד יהיו שונים ולפעמים גם העריכה תהיה שונה, על מנת שדיסני לא ימחקו להם את הסרטון מיוטיוב.
אין מה לעשות, האופציה היחידה לצפות כמו שצריך ב״מעונן חלקית״ היא באמצעות דיסני פלוס או לחילופין באמצעות ה-DVD או הבלו ריי של ״לֹמעלה״ או של אוסף הסרטונים הקצרים של פיקסאר (אם אינני טועה, זה נמצא בחלק השני).
מבאס. מבאס מאוד.
תודה על הביקורת. חיכיתי שתעלה באתר וקיוויתי שאולי בכל זאת נשארה איזו נשמה בפיקסאר אחרי "נשמה".
נראה שעדיף לחכות עד שהסרט יגיע לסטרימינג ולקפל כביסה בזמן שהוא ברקע.
לפחות יצאה מזה ביקורת מנומקת וחדה.
באותו נושא: העם (אני) מבקש עוד ביקורות בסגנון שירי פופ! זה היה פשוט מוצלח.
(ווקאנדה לנצח: אני פנתרה?)
"לוקה" קיים
ותגיד מה שתגיד עליו – נשמה יש שם.
נקודה טובה
לא ראיתי אותו. כדאי לנסות ולראות. כל השיח מסביב לסרט גרם לי לרתיעה ממנו ואז הסרט נשכח כי כנראה שהיו דברים אחרים.
אבל אם אומרים שהוא מוצלח – אז כדאי לנסות.
מוצלח ביותר
בזמנו חשבתי שהוא ו"נשמה" אולי מסמלים התאוששות של פיקסאר, אבל מסתבר שלא. נחכה ל"הקול בראש 2", מי יודע
נשמה יצא כולה ב2020 כן?
(ל"ת)
הנקודה החשובה
היא שאף סרט של פיקסאר לא הצליח לייצר סביבו קונצנזוס ממש חיובי מאז.. ובכן, הקול בראש.
אנשים מדברים על דעיכה מוחלטת של פיקסאר, ואז נזכרים שבעצם לוקה או נשמה יצאו ממש לא מזמן, ועדיין התחושה היא של התדרדרות. הסיבה היא כי גם הסרטים האלו פשוט לא הצליחו לשחזר את הבאזז החיובי המטורף שהיה לסרטי עבר של האולפן.
לרגע ורבע היה נראה שנשמה הולך להיות כזה, ואז הרבה מאוד אנשים אמרו: "רגע, מה?". בנוגע ללוקה – יש הרבה אנשים שאהבו ממש, ועוד יותר הרבה שאמרו "כן, חביב מאוד. למה לא.."
קוקו גם קיבל יחס טוב, בעיקר באופן רטרו. אבל מסכים. פיקסאר לא יחזרו לרצף המטורף של רטטוי וול אי למעלה לשס 3
(ל"ת)
קוקו הוא הסרט שהתלבטתי לגביו
אבל החלטתי שהוא בפירוש לא התקרב למימדים של ההצלחות הגדולות של פיקסאר. יש לו אהדה גדולה בימד"ב, אבל באופן כללי הוא לא התקבל עד כדי כך טוב. אפילו כאן בעין הדג אפשר לראות את ההבדל ביחס.
לדעתי מעורבת בכל העניין לא רק ירידה באיכות החומר, אלא גם העובדה שפיקסאר היו כל הזמן אוברייטד, עם הילה שאמנם החזיקה שנים, אבל בסוף התפוגגה.
גם כאן מסכים. עם כל האהבה לסרטי פיקסאר, המעמד שהגיעו אליו בעיני הציבור אינו פורפורציונלי בשום מידה.
אגב שכחת את אדומה אש שיש לו כמה מעריצים מושבעים שטוענים שהוא מפסגות פיקסאר ואפילו לצשס 4 וקדימה יש כמה אוהדים. באז שנות אור זה התחתית של התחתית.
טוב, אני בטח האיש היחיד בעולם
שסרט הפיקסאר האהוב עליו הוא אוניברסיטת המפלצות.
סרט מאוד אנדרייטד
העובדה שהאוסקר השאירו אותו מחוץ למועמדים לסרט האנימציה בשעה שגנוב על המיניונים דווקא כן הצליח לקבל מועמדות, היא אחת מנקודות השפל הגדולות ביותר באוסקר לאנימציה, אם לא הגדולה ביותר.
אני גם אוהב ויש לו כמה מסרים מאד חתרניים בעולם סרטי הילדים, אבל קצת חסר קסם שגורם לסרטים אחרים להיות כאלה rewarchable
(ל"ת)
״התחתית של התחתית״ זה ממש מוגזם
שנות אור דווקא זכור לי כסבבה של סרט.
ולפחות מהצפייה היחידה שהייתה לי בו, הוא זכור לי כמהנה יותר מצעצוע של סיפור 3 ו-4.
כן, יש בו החלטות טפשיות (בעיקר אחת בנוגע לזורג), אבל הוא עדיין סרט מהנה עם משחק מעניין בנוגע לממד הזמן שלא רואים הרבה בסרטי אנימציה לילדים ועם רצפי איימקס נהדרים בחלל.
כן, לאף כמעט לא אכפת מהסרט הזה. סרט פיקסאר בלי רגש מתפרץ זה פשוט
סרט פיקסאר אמיתי. ולהיות נולאן לעניים לא מוסיף הרבה קרדיט.
אבל הוא בכל זאת עדיף ממכונית ומוצאים את דורי והדינזואור הטוב אפ זה עוזר לך.
אני חייב לציין משהו
לא קשור דווקא לתגובה הזאת ולא כדי לפגוע או משהו, אלא כי זה באמת קצת מפריע.
לאחרונה התגובות שלך נהיו קצת בלתי קריאות, עם הרבה טעויות של תיקון אוטומטי / כתיבה מהירה שלא מעט פעמים מאוד מקשות על הקריאה.
אני מציע, ולא רק לך אלא לכולם, לעבור על התגובה לפני השליחה כדי לוודא שאין טעויות.
גם אז זה לא מבטיח שלא יהיו טעויות שיחמקו מהעין, אבל זה לפחות יכול להוריד אחוז ניכר מהטעויות (ואני מדבר מנסיון) ולהפוך את התגובות לקריאות יותר.
זאת הסיבה שכשמעלים תגובה היא לא ישר עולה, אלא מופיע לך מסך עם תצוגה מוקדמת של התגובה, שווה לנצל את זה כדי לעבור על התגובה ולתקן טעויות.
אין ולא צריכה להיות הגדרה ל״סרט פיקסאר אמיתי״
מצדי שפיקסאר יעשו גם קומדיות פרועות בלי שום דבר רציני או מיוזיקל בסגנון ברודווי או סרט אנימציה ידנית או כל דבר שרק מתחשק להם, העיקר שיהיה טוב.
זה נכון שבמשך השנים נוצר איזה סטייל אחיד לסרטי פיקסאר (אם כי ממש לא מי יודע מה אחיד, ויעידו על כך רצף הסרטים ״מוצאים את נמו״ ״משפחת סופר על״ ו״מכוניות״, שכל אחד הוא משהו אחר בהחלט), אבל זה לא אומר שהם חייבים מעתה ועד עולם להיות נעולים במשבצת צרה ולעשות כל הזמן את אותו סוג של סרטים.
סרט של פיקסאר לא חייב לרגש, כשם שסרט של דרימוורקס לא חייב להצחיק, סרט של אילומיניישן לא חייב להיות ״מזון מהיר״ וסרט של דיסני לא חייב להיות סרט נסיכות מוזיקלי.
כל אולפן אנימציה יכול ליצור סרטי אנימציה בכל סגנון שרק יחפוץ.
זה שסרט הוא מאולפן X לא מחייב שום דבר בנוגע לסגנון שלו.
פיקסאר פשוט לא חזרו לעצמם מאז "הדינוזאור הטוב"
והעובדה שדיסני זורקים עליהם לא מאוד עוזרת
באמת הייתה חסרה לי כבר הרבה זמן אהבה לאווריל בעין הדג
(ל"ת)
סליחה על הwokeness אבל
מאוד מכעיס לראות את המגדור הטיפשי של גבר ואישה פולש לעולם שבו אין באמת מין ואין צורה גופנית שתקבע מגדר.
יכולתם לכתוב סיפור אהבה נטול מגדר לחלוטין, שבו שני יצורים פשוט מתאהבים, שוני בחברה וכו'. למה צריך לאפיין להבה כמשהו נשי או לא?
בסופו של דבר יהיה להם קול אנושי, ולקול אנושי יש מגדר
(ל"ת)
יש כל כך הרבה דרכים לענות על זה,
שבסוף בחרתי לשאול מי המדבב של בארט סימפסון.
זה שונה אצל ילדים
הרבה פעמים עובדים עם נשים כי הקול דומה ויותר קל לעבוד עם מבוגרים
וכן עדנה מוד.
(ל"ת)
לעדנה מוד יש קול של מאפרה ולכן זה עובד גם פה
(ל"ת)
מאז ומתמיד
כותבי מד"ב ופנטזיה עם דמיון פורה ומלהיב הגו תרבויות שונות ומשונות: אלפי שנים לעתיד, מיליוני שנות אור מכאן, ממדים קסומים… ועדיין בבסיס, החלוקה המגדרית – מהלבוש ועד לתפקידים – כמעט תמיד נשארה זהה.
מגדר חייזרי זה משהו שהרבה כותבי (בעיקר כותבות) מד"ב ופנטזיה שיחקו איתו
צד שמאל של החושך, הגאווה של שאנור, יושרה שניונית ושורדים על מאדים זה מה שאני זוכר בשלוף אבל אני יודע שהיו עוד.
יש מד"ב "רך" מוצלח
הרוב הוא בדיוק מה שמכירים או שינויים "בתוך הקופסה", כמו ההבדלים בעולמנו בין תקופות ומקומות.
זה נורא תלוי מה המטרה של השימוש בעולמות הפנטזיה/ מד"ב
כקוראת יסודית של פנטזיה וכמתנסה זה כמה שנים בכתיבה- דבר ראשון, הרבה יותר קשה לכתוב דמויות ראויות לשמן ועלילה מאשר להמציא תרבויות חדשות. מגדר הוא חלק חשוב בזהות של דמות, בעולם המציאותי שלנו, וקשה לכתוב דמויות טובות ששונות מאיתנו ברמה הזאת. בסופו של דבר גם דמויות לא ישראליות יהיה לי באופן אישי קשה לכתוב באופן משכנע, וגם דמויות שאינן זהות לי (באזור מגורים, מעמד, חולקות איתי את אחת התרבויות שאני משתייכת אליהן), מבוססות רק על אנשים שפגשתי והכרתי וגוללו את קורות חייהם וחוויותיהם הייחודיות באוזניי. אני חושבת שהאנשים האמיתיים האלה היו הבסיס למצבים מפתיעים בסיפורים שלי שלא הייתי יכולה לשער מתוך דמיון בלבד או קריאה יבשה או ייצוגים תרבותיים שלהם. אני מתכוונת, קשה ליצור משהו אותנטי בתחום האנושי והרגשי בלי להתבסס על משהו קיים.
כמובן, יש ספרי פנטזיה ומד"ב שהזניחו את כל העניין של כתיבת דמויות לטובת רעיונות, אבל זה לא עוזר לנו בדיון.
דבר שני, אפשר להבדיל לדעתי בין יצירות פנטזיה/ מד"ב שיוצרות "עולם אגדות" מודרני, שנועד לדון בסוגיות בעולמנו שלנו (חברתיות, אישיות) בתוך "מרחב בטוח" כזה, ובין יצירות שמנסות לבחון מה קורה אם משנים חוקים מסוימים ואיך זה משפיע על החברה כולה. הרי העולם של אגדות העם האירופאיות מעולם לא התקיים, בטח לא העולם שהאחים גרים יצרו בספרים שלהם, אבל הוא יוצר מסגרת שמוכרת לכולנו. מלחמת הכוכבים היא לדעתי השימוש הכי ברור במד"ב כעולם אגדות, גם הארי פוטר רוב הזמן עושה את זה, אם כי בכישרון אדיר (העולם החברתי ורב הרבדים ומערכות היחסים המסועפות בעולם הקוסמים הם הישג מיוחד במינו), ונטען שהדיון שלו בגזענות בתוך עולם האגדות הזה יהיה אפקטיבי יותר מדיון ישיר בתוך יצירה ריאליסטית.
עוד עולם שמשמש עבורנו כ"עולם אגדות" הוא היקום שנברא ביצירות התיכון למיניהן. זה עולם עם חוקים ברורים ומאפיינים ויזואליים זהים, לא משנה באיזו מדינה הוא מתרחש (חלוקה לשניים: תיכונים מלוקקים למעמד הביניים ותיכונים מחוספסים בשכונות ממעמד נמוך יותר): יש מעמדות חברתיים, הם מבוססים על מראה חיצוני, פעילות מינית, בני זוג והצטיינות בספורט, יש אלימות מסוג מסוים, תמיד פיזית, יש יחסי מין, הם אף פעם לא באמת לומדים, יש צורה קבועה מאוד לכל דבר. הדמויות עוברות מסעות אישיים, לפעמים, עם מוסר השכל חברתי בצידם, אבל זה לא דומה בכלל לשינויים ההתפתחותיים האמיתיים שעוברים בני נוער, אפילו מגיל 16 לגיל 18. להפך, הגיבורים מתנהלים ביקום הזה כמבוגרים לכל דבר. יש מלכים, יש פשוטי עם, יש מנודים, יש שאיפה לניידות חברתית. לפעמים, בגרסאות המחוספסות, מתייחסים לעוני והתמכרויות ושאר בעיות של החברה (שנוגעות למבוגרים באותה מידה). איכשהו גם ההתבגרות המינית מוצגת כהתפתחות מעמדית- בתול/ה זה מעמד נמוך, פעיל מינית זה מעמד גבוה, מקסימום יחסי מין ראשונים הם "טקס כניסה לחברה" חד ומהיר ובינארי. זה לא ריאליסטי, זה לא אמור להיות ריאליסטי, זה החוקים של עולם האגדות הזה. לא סתם קל ללהק מבוגרים לתפקיד תיכוניסטים. יש אנשים שממשיכים את היקום הזה ליקום הקולג'ים האמריקאיים, ובישראל- לסרטי הצבא. בעולמות האגדיים האלה, מגיל 15 עד 22 ההתנהגות אחידה לגמרי והיא של מבוגרים.
הבעיה היא שלפעמים יש אשליה שזה מייצג משהו ריאליסטי כשבפועל הגילאים האלה מרגישים, בבוטות, כמו גורי אדם אפויים למחצה בתנור לא אחיד. גורי אדם חמודים מאוד, יש לציין, ואנושיים מאוד, ונוגעים ללב (כאחת כזאת), אבל עם דרך ארוכה להתפתח.
בקיצור, רוב יצירות הפנטזיה והמד"ב משחזרות את רוב העולם שלנו כדי להגיד את המסרים שלהם "שם", חלק מהיצירות הן ניסיוניות ומנסות לראות איך עולם יתפתח אם נשנה כמה מוסכמות יסוד. וגם אז, רוב המוסכמות האלה לא יהיו משהו ממש בסיסי כמו מגדר, אבל לפעמים כן. אני, למשל, רציתי מאוד לכתוב על עולם שניתן יהיה להעלות באוב מתים כדי שיעידו על הרצח שלהם במשפט ויהיה אפשר לקרוא מחשבות בפיקוח מחמיר, כדי לבדוק האם החוק הפלילי עדיין ישאיר הרבה אשמים מחוץ לכלא. אני חושבת שכן.
כל חברה בכל גיל היא מעמדית ומבוססת על הון מיני, כלכלי ו/או אחר.
(ל"ת)
כן ולא, זה בדיוק העניין
ברור שעולם סרטי התיכון מזכיר מבנים חברתיים אמיתיים. מזכיר. באופן קלוש. כמו שהוגוורטס מזכיר את איטון ואז עוד יותר קלוש. וסינדרלה מזכירה את המציאות באירופה בימי הביניים ומלך האריות מזכיר את המערכת הביולוגית בסוואנה באפריקה או את ההיסטוריה של בית המלוכה הדני, וחלום ליל קיץ מזכיר את החיים ביוון העתיקה.
בבתי ספר ותיכונים אמיתיים לא תמיד המעמדות נוקשים כל כך, הרבה פעמים הפרמטרים משתנים במהלך שנות בית הספר, בכל בית ספר, אפילו באותה עיר, ההון הוא אחר, לפעמים מדובר בחבורות שונות וקטנות באותה שכבה/ כיתה בעלות מדרג חברתי מסוים בתוכן לפי הנושא המאגד שלהן, אבל כל החבורות שוות אחת לשנייה. בטח לא המבנה החברתי שמוצג בסרטי תיכון, שמבחינת הריכוזיות שלו מזכיר את בית הספר היסודי (אז באמת אפשר לרכז את החיים החברתיים של התלמידים בכיתת האם) ומבחינת ההתנהגות של הדמויות ומידת ההתפתחות מזכיר אנשים מבוגרים. בתיכון שלי ההון היה ברוב החבורות הצטיינות בלימודים, אבל גם הצטיינות במגמות מסוימות (כמו תיאטרון) יכולה הייתה להקנות מעמד בשכבה, היו כמה וכמה קבוצות הצטיינות ממוסדות (כיתת מנהיגות, כיתת הצטיינות במתמטיקה, מגמת פיזיקה שרבע מהשכבה למדה בה) ולאף אחד לא היה אכפת מה הציונים של נבחרת הרובוטיקה, הם היו אלילים- אלילים חייכנים וטובי לב שנתנו לכולם להיכנס לחדר המגמה שלהם ולעזור להם לבנות את הרובוט לתחרות הארצית והדפיסו לכל מי שרצה ספינרים בעיצוב אישי במדפסת תלת ממד. ואחרי כל זה (יום לימודים די קצר, עד שתיים או שלוש בצהריים) חצי מהשכבה היו בשתי תנועות נוער, ומתוכם חלק היו בכנפיים של קרמבו, וגם שם היו כל מיני סוגים של הון, והתקיים קשר הדוק בין המתרחש אחר הצהריים למתרחש ביום הלימודים. אה, והיו לנו נבחרות ספורט, והן ניצחו בכל התחרויות הארציות של התיכונים, ואפילו לא שמנו לב (מאחר וזה דווקא כן היה תיכון פרברים אמיד, כל המגמות ניצחו בכל התחרויות הארציות בלי יוצא מן הכלל, כולל נבחרת הקטרגל בנות שאורגנה אד הוק והתאמנה אולי ארבע פעמים לפני הטורניר. אלופות הארץ, וכולל הכיתה למניעת נשירה וסרטי הקולנוע זוכי הפרסים שלהם). לא יודעת איזה מבנה חברתי זה היה, אבל לא מה שיש ביצירות תיכון, אפילו כאלה עכשוויות כמו לכל הבנים שאהבתי, אמת או חובה ועוצר נשימה.
אם כבר נגעו בזה קצת באותנטיות בדברים מוזרים, כשאותה חבורה באותו מוסד לימודים עוברת ממשחקי מבוכים ודרקונים (ומדידת המעמד החברתי לפיו) למשחקי ארקייד, ולכן המנהיג הקודם מאבד מכוחו בהדרגה, וגם היה תיאור חמוד של התבגרות מינית בחטיבת הביניים. כמה חבל שהם לא המשיכו לחקור את זה.
אבל סרטי תיכון לא מנסים להיות ריאליסטיים, הם מזכירים מציאות ריאליסטית כדי לדון במשהו, לעבד אגדות ויצירות קלאסיות לצורה מודרנית כביכול (אילוף הסוררת, אמה, גברתי הנאווה, רומיאו ויוליה, סינדרלה, סירנו דה ברז'ראק, הלילה השניים עשר, אותי מצער שלא עיבדו עדיין את הגיבן מנוטרדאם לסרט תיכון) כשהן ממשיכות להיות אגדות, או כדי לדון בסוגיות כלל חברתיות ופוליטיות כמו בילדות רעות. לפעמים הם גם מוסיפים נוסטלגיה ואופנות תקופתיות. הם ריאליסטיים כמו ניו יורק של הקומדיות הרומנטיות. או משרדי עורכי דין של קומדיות רומנטיות. או בלשים פרטיים בסרטי פילם נואר.
אם את מתכוונת
שסרטי תיכון אמריקאיים אינם מציאותיים ומוקצנים כמו סרטי בורקס אז כן, בזה אנחנו מסכימים, אבל כל יצירה מקצינה היבטים מסוימים ומרככת ומוסיפה אחרים בשביל לשמור על עניין וכן בשביל לספר את הסיפור שהיא רוצה לספר. אני קורא עכשיו את אמריקן פסיכו (הספר, לא הסרט. הסרט גם לא רע בכלל אבל מבחינת נאמנות למה שקורה בספר הוא בגדר אילוסטרציה כללית שכזאת שרצה מהר על כל הנקודות כדי להגיע כמה שיותר מהר לאקשן, ממש כמו בסרטי הארי פוטר) ואם יש משהו שמאוד בולט שם זה שפטריק מוצג כאיש עסקים עשיר אבל אליס לעולם לא מראה אותו עושה שום עבודה, וזה בספר שאפילו לא משתדל להתיימר לחקות את המציאות וגם סרטי תיכון וסרטי בורקס לא מתיימרים לעשות זאת, אז מה הבעיה? מהניסיון שלי, כל הקלישאות האלה של מלכת הכיתה וכן החלוקה למקובלים וללא מקובלים כבר חלפו מזמן מהעולם ועוד כשאני הייתי בתיכון הן כבר לא היו קיימות, ובכל זאת נחשקות מינית וכיבושים מיניים נחשבים להון שמאפשר ניידות חברתית בכל שכבת גיל שהיא.
ספר את זה לתלמיד בישיבה חרדית
או בבית ספר קתולי. לא חסרות חברות שבהן מיניות לפני הנישואין היא מוקצית ועלולה לפגוע במעמד החברתי. בטח עבור נשים, אבל גם עבור גברים. וזה נכון גם על הון כלכלי. חברות שונות מיצרות צורות שונות של היררכיות חברתיות, וכל נסיון לדבר על מה שנכון בכל חברה ובכל גיל יהיה בהכרח שגוי.
גם בחברה החרדית והקתולית יש שידוכים וזיווגים.
לצד המגבלות על מין לפני הנישואים, עדיין יש בהן היררכיות של בני זוג נחשבים יותר ונחשבים פחות, וגם ההיררכיות האלה מבוססות (בין השאר, אבל לא רק) על מראה חיצוני והון כלכלי. כי גם בחברה החרדית גבר גיבן וצולע בעל פיגור שכלי קל ממשפחה ענייה ייחשב לשידוך מוצלח הרבה פחות.
לא דיברת על מראה חיצוני
דיברת על כיבושים מיניים. וזה, מה לעשות, פשוט לא נכון.
אוקיי, חוזר בי
קיימות חברות שמרניות מסוימות כמו החרדים/נזירים/האמיש שמקדשות הימנעות ממין ולא ההפך, אבל אפילו ברוב החברות הנ"ל להיות בתול ו/או ערירי בגילאים מסוימים זאת כבר לא הנורמה, ושמעתי אפילו שיש מוסדות כמורה ונזירות מסוימים שאמנם מקדשים התנזרות ממין אבל דואגים לסנן בתולים כדי לוודא שהאדם שרוצה להתקבל אליהם כבר חווה מיניות והוא לא רוצה להיות כומר או נזיר רק כי הוא רוצה לברוח ממשהו/יש לו בעיות נפשיות כלשהן/אינסל.
יש הבדל בין
"להיות בתול בגילאים מסויימים זה לא הנורמה" לבין "מיקומך בההיררכיה החברתית מבוסס על כמה סקס אתה עושה". גם אם אפשר לטעון שהראשון הוא מאפיין אוניברסלי של חברות אנושיות (כי בני אדם אוהבים לעשות סקס), השני בפירוש לא. ובטח שזה לא מאפיין אוניברסלי כשמצמצמים את הדיון לשיחה על גילאי תיכון.
נתפשר על "אוניברסאלי בתיכונים חילוניים"?
(ל"ת)
לא. אתה עדיין מקצין.
(ל"ת)
לא אני הוא זה שמקצין
אלא סרטי וסדרות התיכון למיניהם. ברור ששום תיכון לא מופרך ומוקצן כמו קריקטורה של סרטי נעורים וולגריים משנות השמונים, התשעים והאלפיים, ועדיין ״בתול״ היא קללה ברוב החברות החילוניות-ליברליות ואדם מכל מגדר שהוא שמצליח.ה להשיג יותר כיבושים מיניים/רומנטיים נחשב כבעל הון חברתי-מעמדי גבוה יותר. האם זה מעמדי באופן הקריקטוריסטי שבו סרטי נעורים מציגים את זה? מן הסתם לא. אבל הקריקטורות האלה, בדיוק כמו בסרטי בורקס, הן הקצנה של מצב קיים שמבוסס על סטריאוטיפים שיש בהם גרעין של אמת.
מה עם בנות, למשל? איזה שם יוצא להן בחלק גדול מאותן חברות חילוניות-ליברליות אם הן שוכבות בגיל שנתפס כצעיר מדי? או עם מה שנתפס כיותר מדי גברים? או אפילו עם מישהו שהוא לא החבר הקבוע שלהן? או עם מישהי? אני מסכים איתך שבגיל מסוים להיות בתול.ה נחשב דבר לא רצוי ולא מקובל, ושישנה חשיבות גדולה לסטטוס המיני שלך. אבל יש הבדל מגדרי גדול בין גברים לנשים מבחינה חברתית בנוגע למספר הפרטנרים, או הגיל שבו מאבדים את הבתולים, או עם מי מאבדים אותו. יש הבדלים גדולים בתוך אותה חברה ליברלית-חילונית בכל הנוגע למעמד, מוצא, מגדר, בין פריפריה למרכז. למי מותר לשכב? עם מי? עם כמה פרטנרים? מה הגיל המוקדם ביותר לפעם הראשונה? מה הגיל המאוחר ביותר? אלה שאלות שאי אפשר לתת להן תשובה חד משמעית, סגורה והרמטית כמו: "עדיין ״בתול״ היא קללה ברוב החברות החילוניות-ליברליות ואדם מכל מגדר שהוא שמצליח.ה להשיג יותר כיבושים מיניים/רומנטיים נחשב כבעל הון חברתי-מעמדי גבוה יותר".
לא אמרתי שזה הומוגני או לא סטראטוספרי או לא מורכב
ובכל זאת גם slutshaming שמופנה כלפי נערות ונשים הולך ופוחת, אם כי ברור שלא נעלם לגמרי, וכמובן שבגידה היא אף פעם לא דבר חיובי ומקובל. שמעתי כבר סיפור של אדם בן חמישים-שישים (שכמובן יישאר כאן בעילום שם) שמספר שכבר כשהוא היה בן 13, ילדים וילדות בגילו כבר התחילו לקיים יחסי מין מרצון והוא לא, מה שגרם לו לרגשי נחיתות. אותו אדם אגב גדל בגבעתיים, עיר די ״רגילה״ מבחינת הדמוגרפיה שלה, כלומר עיר חילונית-ליבראלית אבל לא ממש ״עיר חטאים״ כמו תל אביב. בקיצור, זה לא פשטני ולא לא-מורכב, אבל בוא נגיד שגם נשים שקיימו יחסי מין עם הרבה פרטנרים יזכו לפחות גנאי מנשים שלא קיימו יחסי מין בכלל.
לא, אתה טועה
ולהביא אנקדוטה זה לא סטטיסטי. ממש ממש בעבר ממוצע גיל תחילת קיום יחסים היה באמת נמוך כי היו הרבה נישואי קטינים כנורמה. בגדול, גיל תחילת קיום יחסי מין נמצא דווקא בעלייה. זה שכמות השיימינג לנשים על מספר פרטנרים ירד מעט, לא הופך את זה למדד חיובי, אלא לפחות שלילי. יש עוד דרך ארוכה לשיווין בין המינים…
בכללי, השימוש במחשבים וטלפונים בא על חשבון שאר הפעילויות כמו מין, מסיבות, סמים, אלכוהול, אלימות, ונדליזם ופשע לסוגיו – כולם במגמת ירידה (כמובן שיש שונות בין מדינות ותת אוכלוסיות, אבל הטרנד הגלובלי הוא כזה).
אחת הבדיחות שרצות היא ציטוט של מנכ"ל נטפליקס שהסביר שלפי הנתונים שלהם (כשעוד היו די מונופול), התחרות הגדולה ביותר שלהם היא מול שעות השינה של המשתמשים – ונטפליקס מנצחים.
נראה לי שהתפזרה לי קו המחשבה, אעצור כאן…
זה מסוג הדיונים שבו אם אני באמת טועה אני אשמח להיות טועה, אז...
(ל"ת)
נשמע שהיית בתיכון נהדר
אבל מה הקשר לתיכון בארה"ב? כל מדינה/אזור והתרבות שלה.
לא הייתי בעצמי, אבל החבר הכי טוב שלי היה ברילוקיישן בכיתות ט-י בעמק הסיליקון והיינו בקשר רציף תוך כדי ומן הסתם גם אחרי.
הדבר שהיה בשבילו שוק הוא כמה זה היה העתק הדבק לסרטי תיכון אמריקאים עם תיבול של 90210. ממש עם הספורטאים שהולכים לכל מקום עם הג'קטים ומדברים על הפרום הקרוב (היו מלא). באתי פעם לבקר וגם אני זוכר את התיאורים המפורטים במכתבים (ממש כאלה בכתב יד, החלטנו שזה מגניב לכתוב).
והוא עוד היה באזור לא אופייני (עשירים/עמידים הייטק), כי היו מלא תלמידי חוץ, מלא אסייתים והודים וכמעט אפס שחורים והיספניים – ועדיין הנרטיב של ביה"ס העריץ את המשחק הבא של הנבחרת מול התיכון השני, מדברים על "מי עשה את מי" , מי "מקובל" וכו, כמו בסרטים.
היו את כל החוגים, כמו av club, שחמט, רובוטיקה, ענפי ספורט, עידוד וכו כמו בסרטים, וזה הגדיר את תתי הקבוצות בדרגי הביניים (רוב הילדים הם רגילים – אלו שנמצאים ברקע בסצינות בקפיטריה). דרך אגב, החוגים היו חובה, לפחות 2 , ומי שרוצה אקסטרא קרדיט לקולג' היה משתתף בשלישי – זה תובעני וימי לימודים שם הם משמונה עד חמש ולכן זה ממש מגדיר קבוצות.
לעולם לא להתנצל על wokeness, ליברליזם או פרוגרסיביות. זו לא מילת גנאי.
(ל"ת)
אני חושב שהוא התכוון להנצל על עצם פתיחת דיון בנושאים האלה, שלהרבה אנשים כבר נמאס מהדיונים החוזרים ונשנים עליהם פה (דווקא הייתה לאחרונה הפסקה ברוכה), ולא על עצם העמדה
(ל"ת)
*להתנצל
(ל"ת)
כן הבנתי את זה, אבל לא צריך לפחד להעלות את הנושא. הוא קשור באופן מהותי בתרבות ולגמרי במקום להציף .
מי שלא אכפת לו אז באסה לו שידלג.
לדעתי,
אני חושב שהכותבים מנסים להימנע מכשל 'כדור האנרגיה המרחף' כלומר הדמויות לא אנושיות אך מואנשות מספיק כדי שנוכל להתחבר אליהן. זו הסיבה גם שהם לא חוקרים את הזרות שלהם יותר מדי לעומק משום שהם לא מאמינים בכוח הסיבולת של ילדים (ומבוגרים) לרעיונות באמת מופרכים כל עוד הם נאמנים לעצמם. זה סרט שתוכנן לפחות במחשבה שילדים יוכלו וליהנות. אם היה סרט על יסודנים שמתנהגים כמו מלפפוני ים מבחינה מינית, זה היה הופך את הסרט הזה לסרט שפונה רק למבוגרים. עם זאת, למרות שלא שמתי לב לעניין הזה, האתר טי.וי.טרופס טוען שאחותו של וייד לסבית ויש לו קרוב משפחה א-בינארי בערך על הסרט.
ילדות וילדים דווקא גמישים יותר מחשבתית
חוץ מזה, מילא שני מינים, מילא אמא ואבא וקולות תואמים לשמות, אבל למה המגדור? גם הרגיל (בגדים וכו') וגם מגדור היתר של האנימציה (צורת גוף, ריסים כסממן מין…)
לדעתי,
דיברתי על צוות היוצרים של הסרט והנחות היסוד שלו שמאמינים שילדים לא יצפו בסרט על התגלמויות חיות של היסודות אלא אם כן 'יאנישו' אותם מספיק כדי שיעברו היטב בגרון (כשהבעיה נמצאת אצלם והיו צריכים לבצע הרצת מבחן מול ילד אמתי כדי לראות אצל מי הבעיה). בסך הכול, זה קורה גם עם חיות מונפשות שאין בינן לבין קרובותיהן בטבע שום דמיון, אז למה שיסודנים יהיו שונים? אפשר גם היה להפוך את היסודות מבחינת הגיבורים. אחרי הכול, מים ממיסים ואש יכולה גם להתיך.
והנחות היסוד האלו הופכות את הסרט לסרט הרבה פחות טוב מהפרמיס שלו,
כי במקום לומר "מה אם אש ומים היו באמת חיים", הוא שואל "מה אם סיפור של מהגרים, אבל במקום להיראות קוריאנים הם נראים כמו להבות"
נראה לי שזאת לא תהיה גניבה ספרותית אם תכתוב סיפור כזה בעצמך
כי, אולי יוצרי אלמנטלי רצו לדבר על הגירה של בני אדם וזיכרונות ילדות ולא על יסודות מואנשים ואיזה מגדרים אפשר לעשות עם זה. אולי זה הופך אותו ל"סרט טוסטרים", אבל כבר ציינתי כאן איפשהו שהביטוי הזה שטחי מאוד בעיניי ומצמצם את המחשבה והתרבות, כדרכם של עלבונות. האם משלי איזופוס הם גם סרטי טוסטרים, כי ההבדל העיקרי בין הארנב לצב הוא המהירות ולא מיליון ההבדלים הביולוגיים והחברתיים בין ארנבונים וצבים? ולא שיש בעיה עם סיפור שכן היה מתייחס להבדלים האלה ואיזו מערכת יחסים זה היה יוצר בין צב וארנב, פשוט לא הסיפור הזה. הם לא מתחרים ולא צריכים להתחרות, אלה שני דברים שונים.
רק להבהיר - משל הוא לא אוטומטית טוסטר
סרט יכול להיות משל על מהגרים קוריאניים, וליצורים בו יכולים להיות מינים סטנדרטיים, והוא לא יהיה טוסטר, כל עוד ההבדלים הדמיוניים הספציפיים יהיו חלק מהמשל.
המשל על הארנב הוא לא טוסטר, כי להבדל האחד בין צב לארנב, המהירות, יש משמעות בתוך הסיפור. למרות שאפשר לראות טוסטריות ומשמעותיות כספקטרום, ולהגיד שהמשל היה "עוד יותר לא טוסטר" עם הייתה חשיבות גם להבדלים אחרים.
התלונה שליסודנים יש מינים סטנדרטיים היא דבר נפרד מטוסטרים, למרות ששניהם שייכים לאותה הקטגוריה הכללית, שהיא "הסרט הדמיוני לא מימש את הפוטנציאל של הדברים הדמיוניים שבו".
הצב והארנב זה לא משל. זה ריאליזם טהור.
אינסוף ניסויים שניסו לשחזר את המשל הזה בחיים האמיתיים הגיעו תמיד לאותה תוצאה: הצב אכן תמיד מגיע ראשון מתוך נחישות, עקביות ודבקות במטרה בעוד שהארנב תמיד משתולל בצד ללא שום מוטיבציה לסיים את המירוץ.
אם זה מעודד אותך
הבנתי שיש בסרט דמות בשם Lake שהיא לא מוגדרת.
אני לא יכול להחליט מה יותר דיסטופי; השאלה, או התשובות העוקבות
סיפורים עוסקים בדמויות אנושיות, ברגשות ובפעולות שלהן. וזה ברור גם לילד קטן שגם אם הסיפור מציג איזה עולם פנטזי עם יצורים שנראים מאוד אחרת – האנלוגיה היא עדיין אנושית. והרעיון שאפשר להציג ולהניע בני אנוש ללא אחד מן האלמנטים המהותיים ביותר של קיומם, המגדר שלהם – הוא לא פחות מדיסטופי, בצורה המזעזעת והאיומה ביותר שאפשר לדמיין. בכללי, די ברור שכל המחשבה מאחורי הסרט הזה היא ניסיון להגיד משהו (בנאלי כשם שהוא שגוי) על הגזעים השונים של האדם. אין גזע, אין לאום, אין מגדר, אין מין, אין אדם – האפוקליפסה הסופית של הניהיליסטים, של המתאבדים ושל אלה שאינם מוצאים כל תוקף אחר לקיומם. האם אחד יכול בכלל לדמיין את צעצוע של סיפור נעשה היום בצורה שבה הוא נעשה אז?
הורים יקרים,
זאת התוצאה של חינוך מגדרי – מבוגרים עם זהות שברירית שתלויה באחרים.
כאילו, מחד, זה לגמרי נכון, אין מגדר בלי חינוך מגדרי, ומאידך, יש הרבה אנשים שיוצאים מחינוך מגדרי עם אמונות מסוימות בנושא אבל בלי להיות עד כדי כך שבירים, וזה נכון לגבי הרבה דברים אחרים – חינוך שמתמקד בדת, או בלאום, או באידאולוגיות שונות, וכו', יכול לייצר אנשים שחושבים שאותו דבר הוא בסיסי לאנושיות, למרות שאנחנו יודעים שמגדר לא נראה אותו דבר לאורך זמן, לאומיות זה דבר די חדש, ואנשים היו אנשים גם כשהם היו ציידים-לקטים עם שינויים תמידיים בקבוצה החברתית שהם הסתובבו איתה (ושינויים תכופים בשייכות לקבוצה).
אפשר לטעון שמישהו שחושב שמה שהופך אדם לאדם זו אך ורק הקבוצות שהוא שייך אליהן לא רק עבר חינוך ממגדר, אלא באופן כללי לא קיבל הזדמנות לחקור מה הופך אותו למי שהוא במנותק מהקבוצה שהוא שייך אליה, ומה משמעותי באופן אוניברסלי.
אני הייתי טוען שמה שהופך אדם לאדם זה הרצון לעזור לאחרים ולהכיר אותם, בהתאם לתפישת עולם מאד שונה, אבל יש הרבה דברים שהופכים אדם לאנושי. למשל, יש אנשים שחושבים שזה הרצון לעשות ולגדל ילדים (וזה יעצבן אלהורים). יש אנשים שחושבים שזה החיבור לטבע (וזה אולי זר ליושבי ערים). אני לא בטוח שיש תשובה נכונה, אבל אני בעד יצירות אמנות שחוקרות את זה, כולל כמה מהקצרים של פיקסאר – מה גורם לנו להזדהות עם פיסת נייר שרוצה להיות קרובה לפיסת נייר אחרת? אולי אנושיות זה רצון בקרבה?
נראה לי שיש שאלות שווה לשאול גם אם אין להן תשובה נכונה אחת, או תשובה בכלל, ו"מה זה להיות אנושי" זו אחת השאלות האלו.
מסכים לחלוטין עם מה שכתבת
החיפוש אחרי האנושי בתוכנו ובעולם לא הולך להיגמר בקרוב. זה מי שאנחנו. אנחנו צריכים וחייבים הגדרות כבני אדם. אנחנו יצורים חברתיים, והגדרות עוזרות לנו לתווך עולם פנימי שנראה כאוטי, לסדר אותו פנימה ולקבל הכרה חיצונית. אין דבר כזה לחקור את האדם במנותק מהקבוצה שאתה משתייך אליה. אתה תמיד אתה ביחס לאחרים, ואתה לומד מאחרים מי אתה.
וזה מה שמפספס שלומי ושמרנים אחרים: יש הגדרות גם בעולם הפוסט מודרני. הרבה יותר הגדרות. הן הרבה יותר מדויקות וממוקדות ממה שהיה בעבר. לא רק "גבר/אישה", אלא סוגים שונים של גבריות ונשיות. לא רק "הומו/לסבית/בי", אלא הרבה יותר הגדרות על הרצף הזה. זה ניסיון למצוא נקודת איזון חדשה בין אינדיבידואלי לקולקטיבי, סדר חדש שמתחשב לא רק בקבוצות גדולות, עצומות ממדים כמו מין ולאום, אלא בזהויות שוליים קטנות יותר, שתמיד היו קיימות, ורק עכשיו מקבלות שיום.
זה עוזר לנו למצוא את עצמנו, את הזהות שלנו, ולמצוא אנשים אחרים שמקיימים את אותה זהות. בעידן הזה יש יותר קהילות מאי פעם, ויש יותר חפיפה בין קהילות, מה שיכול לעזור לשמור על סדר ליברלי חדש. אני, למשל, גבר, וגם הומו, וגם דתי לשעבר, וגם חילוני מאמין, וגם יהודי וישראלי וליברל ושמאלני מדינית אבל ימין רך כלכלי. אני יכול להזדהות עם אנשים בפורום קהלת (קשה אבל אפשרי), ועם יהודים דתיים, ודתיים בכלל, ועם דתל"שים ועם להט"בים. ויש עוד זהויות שלא כתבתי כאן. כל זה מתאפשר רק בזכות זה שאני לא מגביל את עצמי לזהות על אחת, אבל כן מגדיר את עצמי.
אני בעד יצירות אמנות שחוקרות את הרצף הזה, שבונות את הסדר החברתי מחדש. סדר שלא יכול להיגנז כי אנשים כיצורים חברתיים זקוקים לו, למרות החששות הדיסטופיים של שמרנים ולמרות החתירה המתמדת לאינדיבידואליות מוחלטת, שהיא פשוט לא אפשרית. יצירות אמנות שיאפשרו לנו לחקור את הסדר הזה, שיעזרו לנו לקיים אותו בעולם משתנה תמידית, שלא יגבילו אותנו למה שהיה אלא יסתכלו קדימה על מה שאפשרי שיקרה.
תן לי לנחש, אתה מאותם אנשים שטוענים שתנועת המי טו הלכה רחוק מדי?
(ל"ת)
נראה לי שהוא זה שטען
שרק גבר יכול להיות דמות מפותחת ומורכבת.
כמובן שאני לא מסוגל לדמיין את צש"ס נעשה היום בצורה שבה הוא נעשה אז.
האנימציה נוראית, הטקסטורות לא קיימות, המודלים גסים ומעוטי-פוליגונים. אפילו את הרף של ג'אנקאנימציה הסרט הזה לא עובר (מבחינה ויזואלית, כלומר).
במיוחד כשמדברים על הכלב
כיום הוא נראה פשוט מזעזע
ואנדי נראה כמו עוד צעצוע
(ל"ת)
אני מודאג מאד מהמצב של פיקסאר.
מכניס בי עצב רב לדעת שהאולפן האהוב עלי קרס. פעם הם היו היחידים בעיר השעשועים שידעו לספק את הסחורה…בשנים האחרונות המצב חרבנא….
מסכים אלמנטלי סרט חובבני שהזכיר לי סרטי גאנקימציה מגאורגיה. פיכס
(ל"ת)
חמוווווווווווד
כן, בעלילה אין חידושים בכלל והכל צפוי וסטנדרטי הן מבחינת הנרטיב, המסר והעולם של הסרט אבל כל מה שמסביב שאב אותי לגמרי לחוויית צפיה כיפית ממש. העיצובים של העולם מרשימים ורואים שהושקעה בהם המון מחשבה, האנימציה מרהיבה ביופייה (מכוער? באמת? אני פלטתי "ואוו" התפעלות אחד לעשר דקות לאורך כל הסרט מרוב שוטים יפהפיים), האנרגיה של הדמויות מדבקת וכיפית, הפסקול של תומאס ניומן הוא אחד הכי טובים שלו וההומור הצליח להצחיק אותי שוב ושוב ושוב. גם הגאגים הויזואליים היו מעולים. המדבבים גם עשו עבודה נהדרת (למרות שהדמות הראשית נשמעה לי דומה באופן חשוד לג'ניפר לורנס וזה הציק לי לאורך הצפייה).
רחוק מלהיות החזרה של פיקסאר לימי הזוהר שלהם מבחינתי אבל עדיף בהרבה על כל הסרטים שהם הוציאו מאז "קוקו" ב-2017.
אבל אני יכול להבין את השנאה. התסריט לא מאוד חזק (אבל גם לא כזה רע) ואם לא מתחברים לויזואליה ולהומור אז אין לסרט מה להציע חוץ מזה.
פיקסאר אף פעם לא ממש הלכו עד הסוף על סיפור אהבה אז בניגוד לביקורות זה כן היה סרט שיוצא מאיזור הנוחות שלהם.
והם הצליחו לשרטט סיפור אהבה ממש חמוד סך הכל.
אבל פיקסאר אכלו אותה בכך ששלושת סרטיהם האחרונים הלכו ישר לדיסני פלוס. המותג שלהם מרגיש מדולל. עדיין הרצף של נשמה לוקה אדומה אש ואלמנטלי הוא ממש ממש טוב (באז הרס).
אם יש לך דיסני פלוס, אני ממליץ על ״כימיה טובה״, שזה המאחורי הקלעים של הסרט
מסתבר שהכל פחות או יותר זה אוטוביוגרפיה של חייו של הבמאי פיטר סון.
אפילו קטעים ספציפיים מאוד כמו הבדיחה על הסבתא שאומרת לנכד שיתחתן רק עם מישהי מהגזע שלו ואז שנייה אחר כך מתה מבוסס על החיים שלו מילה במילה.
חוץ מזה, באמת אחל׳ה סרט, רק שאני, בשונה ממך, נהנתי מהסרט דווקא בזכות העלילה שלו בזמן שדווקא האנימציה לא נראית לי טובה כל כך.