ביקורת: אמילי בפריז

"אמילי בפריז" היא אחת הסדרות הכי מטומטמות שאי פעם נוצרו. זה לא משנה.
שם רשמי
אמילי בפריז
שם לועזי
Emily in Paris

אמריקאים אוהבים את פריז. לא סתם יש מספר מגוחך של קומדיות רומנטיות שמתרחשות בעיר, בחלקן שמה אף נמצא בכותרת. גם דארן סטאר, שמוכר בעיקר בזכות יצירת המופת  "סקס והעיר הגדולה" מיקם קו עלילה שלם בעיר האורות. אבל יותר משאמריקאים אוהבים את פריז, הם אוהבים לשווק אותה בדרכם האמריקאית, וזה בדיוק מה ש"אמילי בפריז" עושה: מדובר במוצר שהוא כמעט יותר פרסומת מסדרה: כולם נראים כמו דוגמני תחתונים, גבוהים ומסותתים להפליא, ובעיקר – לבנים והכל מרגיש כמו פרסומת מאוד ארוכה לבושם. אבל "אמילי" לא מסתירה את זה ולא מתנצלת, אלא הולכת עם זה בגאון, ואולי זה חלק מהקסם שלה. 

שני דברים הבנתי על הסדרה במהלך הפרק הראשון שלה. דבר ראשון: זאת אחת הסדרות הכי מטומטמות שראיתי. בוודאות הכי מטומטמת שראיתי השנה. היא כנראה אחד הדברים הכי מטומטמים שנטפליקס יצרה – ויש תחרות. דבר שני: אני אסיים את כל עשרת פרקיה הקצרים באותו יום. זו סדרה גרועה, אבל היא כל כך כיפית. בין השאר כי היא מתמסרת לטמטום שלה באופן שאי אפשר ממש לזקוף לחובתה. זה כמעט כאילו הגישה הזאת מגנה עליה מפני כל ביקורת: אי אפשר לצחוק שהמלך הוא ערום כשהוא מבהיר שהוא נודיסט מוצהר. 

אמילי קופר (לילי קולינס החמודה) היא אמריקאית משיקגו שעוברת לפריז במסגרת מיזוג של חברת השיווק שבה היא עובדת לחברה פריזאית. היא לא יודעת צרפתית, מה שגורר ביקורת והקנטות מצד הממונים עליה, ובעיקר מצד הבוסית הצרפתייה הקשוחה, סילבי. לא ברור למה, הרי בסדרה כולם מדברים אנגלית מושלמת (כאשר לפעמים המבטא הצרפתי שלהם אף נעלם כלא היה) – אפילו אחד עם השני כשאין אף אמריקאי בחדר.

בדירה מתחתיה גר גבריאל (לוקאס בראבו) שנדמה שתמיד נמצא לשירותה ופנוי לכל גחמותיה. הוא גם שף מבטיח, כי למה לא. בעיקר, הוא נראה כאילו נוצר במחשב על פי נתונים שלכאורה, כל אחד מוצא אטרקטיביים בגברים. לגבריאל אין פגמים חיצוניים או פנימיים, מלבד העובדה שיש לו חברה בשם קאמי, או קאמיל, תלוי ביכולות המבטא הצרפתי שלך. אבל במפתיע, היא אינה מכשול שהגיבורה צריכה לעבור על מנת להגיע אל אהובה, אלא בחורה נחמדה שהופכת במהרה לחברה טובה שלה ואף לקשר משמעותי יותר עבורה מגבריאל עצמו.

כמו בפרסומות לבושם, "אמילי בפריז" מחפיצה את כל האומה הצרפתית. כל הצרפתים נבזיים, סקסיים, לא הולמים או כולם ביחד. דארן סטאר מאמין ש"מי טו" לא הגיע לצרפת ומנצל את זה לכמה סצנות שמבחינתי עוברות כהטרדה לכל דבר, כולן נעשות במעין גישה של "גיחי גיחי". בחור במסיבה אומר לה שהוא "אוהב כוס אמריקאי", אביה של חברתה יושב ערום מולה בבריכה, ולקוח של אמילי שולח לה תחתונים יקרים, אבל זה "סבבה" כי הוא "מעצים אותה". אלה לא רגעי "הצרפתים האלה!" היחידים בסדרה: היא עמוסה בכאלה, אם לא מורכבת מהם במלואה. הכל שם בשביל הצחוקים, אבל זה פשוט לא כזה מצחיק – מה גם שהסדרה מכילה כמות מפתיעה של בדיחות חרא וזין ברמה של כיתה ג'. 

אם חשבתם שלפחות העלילה תהיה סבירה, אז פחות. כמו בגבינה צרפתית, בעלילה הרבה חורים – אבל העיקרי בהם הוא זה: אמילי גרועה בעבודה שלה. לא ממש ברור מהי בכלל, אבל שום החלטה שאמילי עושה לא הגיונית, והאופן שבו היא מצליחה לצאת מכל צרה שלא תהיה פשוט לא אמין. ואם זה לא מספיק גרוע, דארן סטאר בחר לשים את הגיבורה שלו – שאמורה לעורר הזדהות בקרב הצופים במשבצת הכי פחות מעוררת הזדהות שיכולה להיות: משפיענית אינסטוש, ועוד אחת ממש מעצבנת. כל העניין פשוט מרגיש כמו ניסיון מאוד כושל להתחבר לקהל צעיר, אבל ככל הנראה סטאר חושב שכל הצעירים ממש מטומטמים. 

כי איכשהו, כל דבר שאמילי מעלה לרשתות החברתיות ומתקבל על ידי כולם בסביבתה כתרגיל שיווק גאוני, לא פחות, למרות שמעמדת הצפייה שלי כל העסק פשוט גרם לי למבוכה עצומה. הסדרה מאדירה את תרבות האינסטגרם במידה שגרמה לי לבדוק האם הסדרה ממומנת על ידה, עד כדי כך ששום דבר בה לא מרגיש אמיתי יותר: פריז מצולמת בה כמו סט עם תפאורה ולא כמו עיר אמיתית.

בגזרת המשחק של "אמילי", אני מאוד רוצה להיות בעד לילי קולינס, ולא רק כי אני קצת מאוהבת בה ובגבות שלה עוד מתקופתי כמנויה לראש אחד. היא מסוג השחקניות שקצת נופלות בין הכיסאות, לרוב לתפקידים גרועים, אבל פעם בכמה זמן מפציעה במשהו טוב ומוכיחה שדווקא יש לה יכולות. לצערי, ב"אמילי" היא לא טובה (גם אם לא לחלוטין באשמתה, קשה לי מאוד לדמיין שחקנית שתצליח לגלם את אמילי הבלתי נסבלת בחינניות). ואם לא תחשבו שלוקאס בראבו חתיך כנראה תתפנו לראות שהוא שחקן עצי להפליא. דווקא קאמי ראזה היא נקודת אור בלונדינית וחמודה להפליא שגם מתלבשת די סביר. כמוה רוב השחקנים הצרפתים, שכנראה ניחנו בהרבה הומור עצמי. עוד ראויה לציון היא אשלי פארק, גם אם לרגעים נראה שהיא שם על תקן "דמות לא לבנה", שמגלמת את אחת הדמויות הכי כיפיות שנראו על המסך לאחרונה.

ל"אמילי בפריז" יש גם כמה נקודות דמיון ל"סקס והעיר". כמו עם קארי בראדשו במנהטן, נדמה שאין בפריז אף לא בחור אחד שלא מחזר אחרי אמילי. כולם, כאמור חתיכים ולבנים ומתחילים איתה בישירות שפשוט לא קיימת במציאות. עוד נקודת דמיון היא גיבורה שאמורה להיות פאשניסטאת העולמות, אבל מתלבשת פשוט מזעזע. ברצינות: מי שאחראי על שילוב הצבעים וההדפסים בסדרה צריך להתפטר. ב"סקס והעיר" לפחות היה איזה דיבור סביב נעלי העקב של קארי, אבל אמילי וחברותיה פשוט יוצאות למכולת ולשבת בגינה בסטילטו בגובה 10 סנטימטרים והעולם שותק. 

ההבדל העיקרי בין שתי הסדרות הוא השטחיות. "סקס והעיר" הייתה די מטופשת לרגעים, אבל אף פעם לא זלזלה באינטליגנציה של צופיה. גם כאשר הסדרה עצמה נטתה לשטחיות, הדיונים שהיא יצרה מעולם לא היו שטחיים. היא הצליחה לשלב בין רצינות לשטחיות, ולעשות הכל עם מודעות עצמית עצומה וחן באופן ש"אמילי בפריז" לא עושה.

הסיבה העיקרית לטעמי להצלחה האדירה של הסדרה (וגם להנאה שלי ממנה), על אף כל ההסתייגות שלי ממנה בביקורת, זה אלמנט האסקפיזם. כן, שום דבר באמילי בפריז לא דומה אפילו למציאות. אבל למקרה שלא שמתם לב, המציאות חרא. זו סדרה על בחורה אמריקאית רזה ויפה שאוכלת קרואסנים וקרפים כאוות נפשה, שכל עולמה הוא מושי מושלם וכאמור, היא בפריז. פריז, המקום אליו איש מאיתנו לא יגיע בשנה הקרובה. זה אסקפיזם קצת עקום ,כזה שבמובן מסוים נתפס על החולשות שלנו כרגע. אבל אם לומר את האמת, לי זה לא כזה משנה.

כאמור, את עשרת פרקיה הקצרים גמעתי בשקיקה (ואינני מבנג'ג'ת בדרך כלל, נולדתי בלי היכולת) ואפילו הצטערתי כשהיא נגמרה. יש לה כמה רגעים מצחיקים, ואפילו נכונים ("למה את אוכלת? תעשני סיגריה" זו לא קלישאה על צרפתים אלא אמת) היא בעיקר אסקפיזם טהורולא מהול, ישר לווריד. למרות שהיא קצת הרבה מאוד מאוד מטומטמת.