קרב האמות: השוואה בין הספר והגרסאות הקולנועיות השונות של "אמה"

כולנו מכירים או הכרנו איזו אמה - השאלה היא רק איזו גרסה.

עיבודים. אני אוהבת עיבודים. לאו דווקא את המוצר עצמו, יותר את ההתבוננות עליו לעומת המקור שעליו הוא מבוסס. בעצם, בואו נקרא לילד בשמו: לנטפק. אני אוהבת לנטפק. אני אוהבת להשוות בין המקור לבין העיבוד, לראות מה ירד ואיך ולמה. בכלל, עצם קיומם של עיבודים מעניין בעיני, כי עדיין לא לגמרי ברור לי למה אנחנו מרגישים צורך להפוך "דבר" שהוא "דבר" ודי בסדר עם להיות "דבר" ל"דבר אחר" שהוא כמו "הדבר" הקודם רק במדיום אחר. האם מאז ומתמיד היה לנו חסך במקוריות?

דווקא את המקרה של "אמה" ושל עיבודים תקופתיים בכלל אני יכולה להבין, כי המקור מתיישן ובעיבוד אפשר לעשות לו מעין "רענון" ולהוציא ממנו את המיטב. זאת גם הסיבה שעיבודים של שייקספיר לא ימאסו לעולם.

אבל יחד עם זאת, הופתעתי מכמות העיבודים ל"אמה", ספרה של ג'יין אוסטן, כאשר האחרון בהם יצא ממש השנה. אבחן כאן שלושה עיבודים שבעיני הם הבולטים ביותר: קלולס (1995), אמה (1996) ו-אמה. (עם נקודה. 2020).

נפלו בעריכה: הגרסה ההודית (Aisha, 2010), "אמה מאושרת" (Emma Approved), סדרת רשת שעלתה ביוטיוב, ושלל הגרסאות שיצאו לטלוויזיה. 

הספר

ג'יין אוסטן כתבה על גיבורת ספרה: "אני הולכת ליצור גיבורה, אשר איש לא יחבב מלבדי". מה אומר, היא הצליחה. אבל החסרון הנ"ל הוא גם נקודת החוזקה של הספר והסיבה שהוא ממשיך לעורר עניין גם יותר ממאתיים שנה מאז יצא לדפוס. כולנו מכירים או הכרנו איזו אמה. אחת שהיא קצת מפונקת, מעט נרקיסיסטית ונטולת כל מודעות עצמית, אבל אנחנו לא באמת שונאים אותה כי אין לה כוונות רעות, להפך.

העלילה היא כזאת: אמה היא צעירה עשירה ומפונקת שחיה עם אביה ההיפוכונדר באחוזתם, אותה פוקד בקביעות מר נייטלי, האח הגדול של בעלה של אחותה של אמה. 

לאחר שהאומנת וחברתה הטובה של אמה עוזבת את האחוזה ומתחתנת עם מר ווסטון, אמה נשארת עם הרבה זמן פנוי בידיה, ומאחר שהיא מניחה שהיא זו ששידכה בין השניים (רגע אחרי שהיא הדליקה את השמש בבוקר, כמובן) היא מחליטה להעסיק את עצמה כקופידון מקומי. 

כאשר לאיזור מגיעה הארייט ,צעירה קלולסית ונטולת ייחוס, אמה מחליטה להפוך אותה לפרויקט החדש שלה ולשדך אותה אל מר אלטון, הכומר. אך העניינים מסתבכים ואנשים שונים מתאהבים אחד בשני ואז נעלבים ומעליבים אחד את השני בזמן שכולם מאוד בריטים. 

"אמה" הוא לא ספר מעניין במיוחד בפני עצמו. יסלחו לי חסידי אוסטן, אני יודעת שיש לא מעט, אבל בכל זאת מדובר בספר מיושן עם הומור בריטי מעט יבשושי, והמון המון עלילה שבעצם לא קורה בה הרבה אבל וואו יש המון ממנה. 

מבחינת הדברים שעובדים, מדובר בעיקר בדמויות. דמותה של אמה כתובה היטב, גם אם מעצבנת, ובצד הטוב של העסק הזה נמצאים גם דמותו של אביה ההיפוכונדר ומערכת היחסים בינה לבין נייטלי שיש בה הרבה פחות דרמה או תשוקה גדולה והרבה יותר יומיומיות מתוקה שכזאת. הביקורת של נייטלי כלפי אמה היא לא בריונית והתגובה שלה היא אף פעם לא נעלבת. יש ביניהם דבר שנוטה להישכח בכתיבת מערכת יחסים והוא תקשורת טובה.

אך הבעיה העיקרית ב"אמה", יותר מכל דבר אחר, היא שמדובר בספר שזועק למודעות עצמית. בניגוד לספרים אחרים של הסופרת דוגמת "גאווה ודעה קדומה" או "תבונה ורגישות", הגיבורים שלה ב"אמה" לא חווים שום מצוקה כלכלית, או בעצם, מצוקה כלשהי בכלל. הם חבורת ילדי שמנת נטולי מודעות שבאף שלב לא מעומתים עם היותם כאלו. זה יכול להיות יתרון, מאחר וילדי שמנת נטולי מודעות תמיד יהיו ובכל מדינה, וכולנו הכרנו כאלה. ככה שאם הוא מעובד נכון, הסיפור עדיין יכול לפנות לקהל מודרני. אז באמת, איך הוא מעובד? 

קלולס (1995)

לא עפתי על "קלולס" בצפייה ראשונה לפני כמה שנים. לא באמת הבנתי את הסגנון ואת ההומור ולמה בכלל זה הפך לקלאסיקה. הצפייה השנייה (וגם השלישית) כבר הייתה חוויה אחרת לגמרי, בינה לבין הראשונה קרו שני דברים. הראשון, קריאת הספר. השני, וכנראה המשמעותי מבין השניים, הוא שעברתי את התיכון בעצמי. 

"קלולס" הוא עיבוד נפלא אך הוא גם סרט תיכון די מדהים בפני עצמו, שמתחת לכל המוקצנות שלו הופתעתי למצוא גם מן החוויה האישית ולא מעט אנשים שהכרתי במהלכה. כאמור, כולנו הכרנו איזו אמה (או שר הורוביץ), אבל כולנו הכרנו גם איזה אלטון, איזו טאי, ואיזה זוג דיון ומורי. בניגוד לרוב סרטי התיכון, ב"קלולס" הדמויות מתנהגות וחושבות כמו אנשים בתיכון. שר לובשת בגדים שהם בקושי בגדים, אבל היא לא באמת משדרת שום מיניות כי היא לא באמת נמצאת במקום הזה. טאי מתלבשת כמו סקייטר עזוב ודיון עושה ניסויים מוזרים עם כובעים. כולן מתעסקות במה שהן אוכלות באופן כמעט אובססיבי. הבנים מתלבשים באופן מטומטם ונטול היגיון כי ככה כולם מתלבשים. בנוסף, המורים שלהן לא מוצגים כמנוולים והתלמידים לא באמת שונאים אותם.

אבל מעבר לזה, "קלולס" הוא גם אדפטציה נפלאה. לא רק שהוא אדפטציה נפלאה, בעיני הוא גם שיעור בעיבוד. הוא לוקח את חומר הגלם, מותח, גוזר ומדביק אבל יודע להשאיר את המהות. קווי עלילה ודמויות משמעותיות מהספר ירדו או זזו משבצת (הדמות של דיון למשל, לא ממש קיימת בספר והיא מעין נגזרת מדמותה של מיס טיילור, כמו גם דמותה של המורה מיס גייסט).

אם שתי ה"אמות" האחרות נצמדו לחומר הגלם כמו דבק מגע, זו די מצפצפת עליו, אבל זה לא באמת חשוב כי כאמור, המהות נשארת. אם יש סרט תיכון על פי סיפור תקופתי שיצא בניינטיז (ויש הרבה!) שבאמת הגיוני שנעשה, זה קלולס. 

כי המקור הוא לחלוטין ספר תיכון, רק בלי החלק של התיכון. הדמויות בו מדברות ללא הרף על אהבה כשהן לא מבינות בה דבר וחצי דבר, שזה בדיוק מה שעושים בגיל שש עשרה. אספקט "ילדי השמנת נטולי המודעות" נלקח כאן לקיצון. בניגוד לספר וגם לאדפטציות האחרות, בהן העניין הכלכלי לא באמת עולה במפורש, כאן יש אמירה מוחלטת שכולם עשירים להחריד, מפונקים להחריד ולא מודעים לכך להחריד. בכלל, מילת המפתח היא "הקצנה". העושר מוקצן וכל הדמויות מוקצנות. אבל זה עובד, כי אין בזה טיפת שנאה. מה גם שכל השחקנים, ובראשם אלישיה סילברסטון, נראים כאילו התפקידים נתפרו בשבילם. 

יש כמה נקודות שבמבט לאחור עוברות באופן צורם (מה עשו לך הפרסים?) אבל הן מעטות. נסכם שזה סרט מדהים. סבבה? סבבה.

אמה (1996)

לתפקיד אמה בגרסה זו נבחרה אישה שככל הנראה משתווה אליה ברמת חוסר מודעות עצמית ומעצבנות כללית: גווינית' פאלטרו (למרות שאז זה פחות ניכר עליה). את תפקיד נייטלי (שהוא גם החביב עלי מתוך מועדון הגברים הקלוקלים של אוסטן) ממלא ג'רמי נורת'ם (למה הוא בכל כך מעט דברים? תעשו שהוא יהיה ביותר דברים בבקשה). מלבדם נמצאים בקאסט גם יואן מקגרגור, טוני קולט ואלן קאמינג.

מבחינה ויזואלית, זה סרט תקופתי בסיסי ונטול התחכמויות מיותרות. בכלל, "אמה" גרסת הניינטיז הוא אדפטציה תקופתית על פי הספר (כאילו, לא מילולית אבל נו הבנתם) אבל אולי דווקא זה מה שהופך אותו לחביב עלי מבין שני העיבודים הישירים. 

בגרסה הזו אין איזה עוקץ או משהו שיגרום לצופה להסתכל עליה באופן שונה. במקום זה היא עושה את מיטב המאמצים לעשות לכם נעים במוח, ואפילו מוציאה את התותחים הכבדים – כלבלבים. ותראו, מה לעשות, אני אוהבת שנעים לי במוח. מבחינת שינויים בחומר הגלם, לא נעשו הרבה ואלו שכן נעשו לא היו מורגשים וזו לגמרי מחמאה. יש בסרט משחק עם עניין הקופידון (תראו הם יורים בחץ וקשת!) שלא היה בספר והיה מאוד חמוד בעיני.

כל חברי הקאסט חמודים מאוד גם הם (ונורא צעירים). טוני קולט הזכירה לי איך היא שברה לי את הלב ב"חתונתה של מיוריאל" ויואן מקגרגור, בתצוגת משחק כמעט הפוכה מזאת שעשה בטריינספוטינג שיצא באותה שנה, הוא הדמות הכי מוקצנת כאן ואולי אפילו הכי נשית. פאלטרו ונורת'ם משתחלים שניהם לתפקידיהם בחינניות יתרה. דווקא אלן קאמינג מרגיש קצת לא שייך לכל הסיפור הזה, אבל יכול להיות שפשוט אמרו לו "תתנהג נורמלי" וזה מה שקרה.

"אמה" גרסת 96' הוא סרט חמוד מאוד, נאמן למקור ברובו, משוחק טוב ומבוים באופן חינני. לא סתם מילים מן השורש ח-מ-ד נאמרו כאן פעמים רבות. הסרט מעולם לא הפך לקלאסיקה, כנראה כי מעולם לא נועד להיות כזו. זו אדפטציה חמודה שנשכחה כי זוהי דרכו של עולם.

אמה. (עם נקודה כי זה "Period Piece", נו באמתתתתת)

העיבוד הנ"ל הוא העיבוד הפחות אהוב עלי מבין השלושה. לפני (וגם אחרי) שצפיתי בו, רוב התגובות אל "אמה." מסביבי היו חיוביות בסך הכל, אז יכול להיות שאני מתמרמרת עליו רק בגלל שהציפיות שלי ממנו היו לא ריאליות. יכול גם להיות שלא.

במהלך הצפייה ב"אמה." התחושה שעולה היא שיוצרי הסרט ממש רצו להיות נאמנים למקור (הארוך) מבחינת עלילה, והדרך שלהם לעשות זאת בזמן מסך סביר יחסית הייתה – בפשטות – להוריד את העניין הזה של אקספוזיציה. כי בספר יש וואחד אקספוזיציה והיא שם מסיבה מסוימת. וכשאין אותה, לוקח זמן להבין מי נגד מי. 

גרסת 2020 אמנם נאמנה מאוד למקור, אבל אולי היא נאמנה מדי: יוצריה לא עשו התאמות, הן מבחינת קצב והן מבחינת תוכן, לקהל מודרני.

"קלולס" הוא הדוגמה הקיצונית לאותן התאמות, אבל גם בגרסת פאלטרו מ96' יש התאמות. העריכה בה הרבה יותר קצבית מאשר בספר והרבה אירועים בספר שתופסים נפח רב צומצמו בסרט. אבל הגרסה הזאת איטית. זה סרט שזז בקצב של ספר. הפעמים היחידות שבהן יש חריגות מהמקור הן גם הרגעים הצורמים שלו. 

הדבר הכביכול חדש ש"אמה." עושה הוא במישור הוויזואלי. אם הגרסה מ96' הולכת על כיוון קונבנציונלי ופשוט, זאת עושה משהו הפוך לגמרי. השפה הוויזואלית מצועצעת להחריד. הכל פסטלי, פסטלי לבכות, פסטלי למות. חוץ מזה יש… יש כל כך הרבה הרבה. כל כך הרבה דברים קורים בפריים אחד וזה מכאיב במוח. 

זה עוד דבר שתורם לחוסר היכולת להבין את העלילה. קצת קשה להתרכז במה שהדמויות אומרות כשכל הטררם הסימטרי הזה קורה מעליהן, מימינן ומשמאלן ובעצם גם עליהן עצמן. 

יש גם מה לאהוב בגרסת הנקודה, בראש ובראשונה, הקאסט, שהוא גם הסיבה העיקרית לציפייה שלי מהסרט: חבורת שחקנים בריטים שהם מעין סלבס נישתיים שכנראה שלא תצליחו לשים את האצבע על מאיפה הם מוכרים לכם. והכי חשוב, נראה שממש כיף להם לעשות את מה שהם עושים. זאת קצת קלישאה להגיד על שחקנים צעירים ש"יש להם להט בעיניים!" או משהו, אבל זה גם קצת נכון במקרה הזה. ביניהם בולטים ג'וש אוקונור ("הכתר" ו"ארץ אלוהים" המעולה) שבעיני הוא השחקן הכי מעניין שפועל כרגע וג'וני פלין המוזיקאי – שחקן – פשוש (שמלבד סצנת ישבן תמוהה זוכה גם להפגין את כישוריו כנגן כינור מקצועי. באמת). פלין הוא לא בדיוק הבחירה הברורה לתפקיד נייטלי (קצת בלונדיני וחמודי מדי) אבל עושה אותו חמוד נורא.

האכזבה העיקרית בגזרת המשחק מגיעה, לצערנו, מכוכבת הסרט, אניה טיילור ג'וי. לגרסתה של טיילור ג'וי לאמה יש הבעה אחת, ואני לא באמת בטוחה מהו הרגש העיקרי בה. חוץ מזה, היא פשוט לא מעצבנת מספיק, או להבדיל – משאירה חותם באיזושהי צורה.