מכושפת

במקור: Enchanted
במאי: קווין לימה
תסריט: ביל קלי
שחקנים: איימי אדאמס, פטריק דמפסי, ג'יימס מארסדן, סוזן סרנדון, טימותי ספאל, רייצ'ל קובי

נתוני הפתיחה של 'מכושפת' הם הטעיה פושעת של הציבור. על הנייר הוא נשמע כמו בליץ אכזרי על המוח והטעם: סרט מצולם של דיסני, שמהווה מחווה לסרטי האנימציה הקלאסיים של דיסני, ובו נסיכונת מתקתקה מז'אנר 'היפהפיה הנרדמת' או 'בת הים הקטנה' נוחתת בניו יורק כדי ללמד את המקומיים הציניים מהי אהבת אמת. אם זה לא גרוע מספיק, הסרט הזה מופץ בשיא פאזת הנסיכה כמותג: אריאל, בל וחברותיהן מופיעות בימים אלה על יותר יומנים, מדבקות וזבלוני מרצ'נדייז ורדרדים ויקרים אחרים משאדם בריא בנפשו יכול לדמיין.

אבל כאמור, כל הנתונים האלה מטעים. בפועל לא מדובר בפיסת מרצ'נדייז דוחה שמטרתה להפנט עוד יותר את הפקאצות הקטנות – לפחות לא בבוטות שהייתם מצפים לה. זה גם לא חיקוי לפארודיות הדיסני של 'שרק': מלבד פתיחת הסרט, המוצגת באנימציה שמחקה את סרטי דיסני הקלאסיים, הסרט בקושי טורח לאזכר סרטים ספציפיים או דמויות מתוכם.

מה זה כן? פנטזיה קומית קטנה, צנועה להפתיע, משעשעת מספיק כדי להעביר את הזמן בנעימים וחיננית מספיק כדי לקזז את רוב הקיטש הרעיל. אם נתקלתם פעם בסרט פנטזיה בערוץ הולמארק שהתבלט מעל הטראש הרגיל, והצליח לעשות לכם מצב רוח טוב, אז כזה – רק עם יותר צחוקים.

הסרט פוצח, כאמור, בסצינה מצוירת פסטורלית ומשעשעת, בכיכוב ג'יזל, כוסית מונפשת על ספידים שמבלה את ימיה בקולולו וטרילילי עם חיות היער ובשירה על האביר שיבוא וייתן לה "נשיקה של אהבת אמת" (היכונו לזמזם את זה יומיים שלמים לאחר הצפיה). אבל לכשהאביר סוף סוף מגיע, מתברר שאמו החורגת והמכשפה (סוזן סרנדון) לא מרוצה מהשידוך, וכמיטב המסורת היא זורקת את ג'יזל לבאר ללא תחתית – כלומר יש תחתית, רק שהיא נמצאת ביקום אחר אז זה לא נחשב.

ביקום הזר הזה, התלת-ממדי להחריד, ג'יזל נופלת מהשמיים למעלה לביוב – אל תשאלו אותי איך זה עובד מבחינה פיזיקלית – ומוצאת את עצמה, על מלמלותיה וקרינולינותיה, במנהטן הרועשת, האלימה ואפופת הערפיח. אחרי הסצינות הנדרשות של היא-כמעט-נדרסת והיא-נחמדה-מדי-לאנשים ואופס-מישהו-מכייס-אותה, ג'יזל נופלת, מילולית, לזרועותיו של רוברט, עו"ד חביב עד מעו"ד אך ציני ומיואש, המגלם את ההיפך המוחלט מ"אושר ועושר עד עצם היום הזה": הוא עוסק בדיני גירושין, ומגדל לבדו ילדה קטנה, שאמה נטשה אותו.

הגשם השוטף (מה סרטים רומנטיים היו עושים בלעדיו?) גורם לרוברט לקחת את ערימת המלמלה הרטובה והאומללה הביתה. יכול להיות שהוא מתחרט על זה כשחישוקי השמלה שלה לא עוברים בדלת, והנסיכה עצמה מתגלה כעליזה ומטושטשת במידה מדאיגה. אבל ההחלטה מתגלה כנבונה מאוד, כי חוץ מזה שג'יזל מסתדרת טוב עם מורגן הקטנה – שמופתעת ומוקסמת לגלות פרינצסה אמיתית מחוץ לסרט של דיסני – היא גם אוהבת, כדרכן של נסיכות, לנקות בתים ביסודיות, בלוויית שירה ופיזוזים ובעזרתן של חיות אדיבות. למרבה הצער, בהעדר ארנבונים וסנאים ושאר פיסות פסטורליה במנהטן, החיות שעוזרות לג'יזל הן עכברושים, יונים, זבובים וג'וקים. עוד למרבה הצער, בת זוגו של רוברט, ננסי, באה לבקר בבוקר יום המחרת ומוצאת את רוברט בנסיבות מרשיעות עם ג'יזל הרטובה ועטוית המגבת. בינתיים גם הנסיך אדוארד (ג'יימס מרסדן) עוזב את לה-לה לנד ומגיע למנהטן, כדי לחפש אחר ג'יזל שלו.

כעת כבר קיבלתם את כל המידע הדרוש כדי לחשב את שאר הסרט בגיליון האלקטרוני שלכם, כן? יש כאן סיפור אהבה שיגיע למקומו בשלום, והעו"ד יגלה שאפשר להיות שמח, וניו יורק הקרה תלמד משהו על רומנטיקה ושמחת חיים מעולם האנימציה; בשלב כלשהו יהיה מונטאז' שופינג; וכיוון שהסרט הזה לא מאוד מעצבן, אז גם הילדה תלמד שלמצוא נסיך שייקח אותך לאישה זה לא הכל בחיים, ושקריירה זה בסופו של דבר נחמד.

בזזזז: Wrong. כלומר, כן, אושר ועושר וכו', אבל עם עניין המימוש העצמי הנשי לא קורה דבר. הכל רומז שזה הולך להיות חלק חשוב מהסרט: הספר על הנשים החשובות בהיסטוריה שרוברט נותן לבתו, התיאור של ננסי כמישהי שדומה לנשים מהספר הזה, או העובדה שהילדה אמנם חובבת נסיכות של דיסני אבל במקביל לומדת ג'ודו. אלא שמישהו חתך החוצה את העלילה שהיתה אמורה לתת משמעות לכל הרמזים האלה, ומה שנשאר בסוף הסרט הוא ניצחון מוחץ של "אהבת האמת" נוסח דיסני על העליבות והבדידות של מה שאנחנו נהנים לכנות "העולם האמיתי". מה שאומר שאולי מדובר בסרט-מצב-רוח-טוב, אבל היציאה מאולם הקולנוע אחרי הסרט, בהנחה שאתם גרים בעיר ישראלית ממוצעת ולא בפנטסיה בצבעי פסטל, לגמרי הולכת לדכא אתכם.

הגדולה האמיתית של הסרט היא ליהוק חכם. איימי אדמס פעורת העיניים מצליחה דרך פלא למלא את תפקיד הצייצנית ההיפראקטיבית בלי לעצבן, העו"ד (פטריק דמפסי) משכנע בתור אבא חד הורי עייף, והילדונת השמנמנה והשתקנית (רייצ'ל קובי) בהחלט דורשת חיבוק דוב אבל רחוקה מלשדר מלאכיות סכרינית בסגנון דקוטה פאנינג. הנסיך של ג'יזל מתגלה כתהיה-יפה-ותשתוק מהסוג הקטלני ביותר, אבל לפחות הוא (א) מצחיק ו-(ב) יפה. ורק באשר למלכה המרשעת סוזן סרנדון (שמופיעה גם היא בעולם האמיתי, שהרי לא לקחו את סוזן סרנדון רק כדי שתדבב את הפתיח המונפש) – ובכן, בין התלבושת המביכה להעוויות המוזרות, מדובר בבזבוז מוחלט של שחקנית שנולדה להיות מלכה ביצ'ית, ולגמרי היה עדיף אם היתה נשארת בארץ האנימציה.

ובאשר למונטאז' השופינג, הוא אכן מגיע – דהיינו, סצינה שבה הבנות נכנסות ויוצאות מכל מיני חנויות יקרות כשאינספור שקיות קניות בידיהן, חיוך על פניהן וברקע מוזיקה עליזה. זה מביך ממש כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם. מה שמרשים הוא שזו הסצינה היחידה בסרט המאוד שמרני ולא מאוד מבריק הזה שבאמת מעוררת איזושהי התנגדות. כל השאר פשוט סימפטי מדי.