ביקורת: המשחק של אנדר

זה היה יכול להיות אפוס מד"בי על מלחמה, שלום, אלימות וחמלה, אבל במקום זה זאת הרפתקאה בחלל לבני הנעורים. גם טוב

אני מנסה להיות מישהו אחר, אבל גם הפעם אני חייב להיות ההוא. כלומר, ההוא שקרא את הספר. ‏‏"המשחק של אנדר" הוא אחד הסרטים האלה שקהל הצופים בהם יתחלק לשתי קבוצות: הקבוצה ‏שלא מפסיקה להתעסק בהשוואות לספר, זעקות ולחישות על שורות של רון שניתנו להרמיוני ‏וסצינה חסרה פה ופרט שונה שם, והקבוצה שמנסה לגרום לקבוצה האחרת לסתום כבר כדי שהם ‏יוכלו ליהנות מסרט בשקט. הפעם אני שייך לקבוצה הראשונה. בדרך כלל, אני משתדל מאוד ‏לשפוט כל סרט כסרט, בין אם הוא מבוסס על ספר או על קומיקס או על עטיפה של מסטיק – אבל ‏במקרים מסוימים קשה לעשות את ההפרדה הזאת. לצפות ב"המשחק של אנדר" כשאנחנו כבר ‏יודעים מה קורה, מה יקרה ומה קרה בספר זו בוודאי חוויה שונה לחלוטין מצפיה בסרט כדף חלק. ‏

אז "המשחק של אנדר". אחד מספרי המדע הבידיוני האהובים ביותר של הדור ומשהו האחרונים. ‏סיפורו של ילד גאון, אנדרו "אנדר" וויגין, שנשלח לבית הספר ללחימה שממוקם אי שם במסלול ‏סביב כדור הארץ, כדי לפתח את כישורי האסטרטגיה שלו, ולהפוך אותו למנהיג צבא האנושות ‏במלחמה נגד גזע של חרקים חייזריים שמאיים להשמידה. זה היה הספר. הסרט הוא אותו הדבר, ‏אבל אני מניאק אם התיאור שבו נעשה שימוש בפיץ' לאולפן לא היה: "זה כמו הארי פוטר, אבל ‏בחלל".‏

הרי זה בדיוק אותו הדבר. ילד אחד מגלה שהוא נועד להיות ‏The One‏, זה שיביס את האויב ‏הגדול, ונשלח אל בית הספר המיוחד שבו התלמידים מחולקים לקבוצות יריבות שמתחרות זו בזו ‏ומקבלות נקודות – זה הרי בדיוק זה! בחלל! "אנדר" הסרט מגיע לקולנוע כחלק מהטרנד של ‏עיבודים לספרי נוער. מה שהיה יכול להיות סרט על טבען של אלימות, חמלה, מלחמה ושלום, ‏מוגש באריזה נוחה לעיכול בתור הרפתקאה בחלל לבני הנעורים. ובתור סרט כזה, הוא בהחלט ‏בסדר גמור. יש אפקטים וכל מיני.‏

הסרט נעשה באופן הארי-פוטרי מבחינה נוספת: הוא מאוד מכבד את הספר. הוא מנסה לא לוותר ‏על שום דבר ובסוף מפספס את הכל. זה מדהים: ‏"המשחק של אנדר" הוא הרי כולו 262 עמודים. ‏אם אתם קוראים מהר, לא ייקח לכם הרבה יותר זמן לקרוא אותו מאשר לצפות בסרט. אז איך זה ‏שהספר כולל כל כך, אבל כל כך הרבה דברים שהסרט משמיט? ואני לא מדבר אפילו על פרטים ‏כמו עלילת המשנה של לוק ודמוסתנס, שנעדרת לחלוטין ובאופן מובן לחלוטין. אני מדבר בעיקר ‏על מה שהיה לב הספר: האימונים ‏בבית הספר ללחימה, הצבאות השונים, ההוויי של הילדים ‏הלוחמים, חדר הקרב – כל זה עובר בסרט ביעף. אנדר לא יודע להילחם; סצינה אחת, שני ‏משפטים – והנה אנדר כן יודע להילחם. הילדים האחרים בבית הספר, חבריו ואויביו של אנדר, הם ‏ברובם הגדול לא יותר מבליפים על הרדאר של הסרט. בין מופיע, אומר "היי, אני בין", ובכך פחות ‏או ‏יותר מסתכם תפקידו בסרט. פטרה (היילי סטיינפלד, שנדמה לי שהזכרתי לא מזמן שהיתה ‏נהדרת ‏ב"אומץ אמיתי") פוגשת את אנדר, היא נחמדה אליו, וזה מלוא עומק הדמות שאליו היא ‏תגיע. חלק גדול מהסרט נראה כמו קריאה ברפרוף של הספר, כאילו נדגמו שתי שורות מכל עמוד.‏

בית הספר ללחימה מפוספס גם מהבחינה הטכנית. חדר הקרב, מרחב בעל אפס כבידה שמשמש ‏את הילדים להדמיה של קרבות בחלל, היה יכול וצריך להיות הדבר המגניב ביותר בסרט, המקום ‏שאליו אתם רוצים ללכת רגע אחרי שהסרט נגמר. הוא נראה לא רע, התיאור מהספר משוחזר ‏בנאמנות, אבל הקטעים המעטים יחסית שמתרחשים בו עשויים בחוסר השראה מייאש. למה ‏כשאנדר עומד לצעוד אל תוך מה שהוא, מעשית, תהום בגובה עשרות מטרים, אנחנו לא מרגישים ‏טיפה של ורטיגו? למה, אחרי שאנדר מסביר בשפה פשוטה שבחלל אין משמעות לכיוונים ולצורך ‏העניין שער האויב נמצא למטה, הסרט ממשיך להראות את כל המשתתפים תמיד כשראשיהם ‏מכוונים ל"למעלה" של המסך, ושער האויב נמצא מצד שמאל? הצלם לא קרא את התסריט? (ועוד ‏שאלה: למה זה לא צולם בתלת מימד? זה הרי היה יכול להיות השימוש המוצדק ביותר בתלת אי ‏פעם).‏

דווקא המשחק של אנדר, באופן קצת מפתיע, הוא לא רע בכלל. הליהוק של אסא באטרפילד הוא ‏לא אחת מהטעויות של הסרט. הוא ילד מוכשר, ואת המועקה של אנדר, בתור ילד בודד שנמצא ‏תחת המון לחץ, הוא מעביר טוב, כשצריך. הוא פחות אמין כמנהיג כריזמטי שאמור לסחוף אחריו ‏צבאות. האריסון פורד, בתפקיד קולונל גראף – שמלווה את אנדר מהגיוס הראשוני ועד הסוף – לא ‏יחייה את ימי האן סולו בזכות הסרט. הוא בעיקר נוקשה, והוא טוב בזה, אבל אותו הדבר נכון לגבי ‏שולחן המחשב שלי.‏

העניינים משתפרים בהרבה בחלק האחרון של הסרט, שכבר לא מתרחש בבית הספר ללחימה. ‏הצורה שהסרט בחר להמחיש ויזואלית את ההתרחשויות היא חכמה, וגם אנדר וקפטן פורד ‏מגישים את המשחק החזק ביותר שלהם. וכמובן, אם אתם לא מכירים את הסוף מראש, תגלו ‏של"המשחק של אנדר" יש יופי של סוף. המערכה האחרונה מספיקה כדי שלא להרגיש ש"המשחק ‏‏– הסרט" היה בזבוז זמן.‏

במקרה הזה, קשה לי לשים את עצמי במקום מי שלא קרא את הספר, אבל אני חושב שהם יחשבו ‏שזה היה סרט לא רע. פחות טוב מה"הארי פוטרים" המאוחרים, אבל יותר מ"פרסי ג'קסון וים ‏המפלצות". שווה אפילו לחכות לסרט השני בסדרה, "אנדר וויגין ומסתרי החור השחור" או משהו. ‏לגבי מעריצי הספר, "המשחק של אנדר – הסרט" הוא לא האסון שרבים ציפו לו. זה היה יכול ‏להיות הרבה יותר גרוע – אבל כדי לעשות צדק עם הספר, זה היה צריך להיות הרבה הרבה יותר ‏טוב.‏


אורסון סקוט קארד הוא שמוק הומופוב, אבל זה לא קשור לסרט. המקום לדבר על זה הוא כאן.