ביקורת: אנולה הולמס

"אנולה הולמס" הוא לא סרט טוב, אבל הוא סרט חינני וכיפי, וזה לא עניין של מה בכך.
שם רשמי
אנולה הולמס
שם לועזי
Enola Holmes
סרט מס' 1 בסדרת אנולה הולמס

"אנולה הולמס" הוא שילוב מסוכן של כל מיני גורמים בלתי נסבלים בקולנוע של ימינו האחרונים: יצירת עוד סרט ספינאוף שקשור לאיזשהו מותג במקום לנסות פשוט לעשות סרט מקורי, דיבור ישיר יענו "מטא" למצלמה ועצירה חורקת של הסרט רק כדי להבהיר בנאום חד ולא ממש אמין את המסרים שלו. אבל הקוקטייל הזה מלא באנרגיה חיננית שמונעת ממנו להיות סתם סרט מעפן שלא שווה לצפות בו או לעוד "סרט נטפליקס" (ואכן, למרות שהסרט עלה בנטפליקס, הוא יועד להפצה מסחרית ורק לאחר גברת קורונה נמכר לענקית הסטרימינג). 

הסרט מספר על אנולה הולמס (מילי בובי בראון, "דברים מוזרים"), אחותם הקטנה של שרלוק ומייקרופט הולמס (ששונה לחלוטין מהאחות האחרת שהצמידו לשרלוק הולמס בעיבוד מודרני אחר), שלאחר שאחיה עזבו את הבית גדלה עם אמה (הלנה בונהם קרטר, דברים מוזרים) בשמחה ובאקסצנטריות. אך יום אחד אמה נעלמה, צמד האחים שלה חזר לחייה ואם זה לא מספיק גרוע: מייקרופט (סם קלאפלין), האח הבכור, רוצה לשלוח אותה למוסד לחינוך נערות על מנת שתהיה אישה למופת, ושרלוק (הנרי קאוויל) אמנם מתנגד אבל לא מספיק בשביל להזיז את התחת שלו לכיוון כלשהו. 

במצב כזה, אין מה לעשות – אנולה בורחת מביתה האהוב במטרה למצוא את אמא שלה ולהשיב את החיים על כנם. בדרך היא נתקלת בנער אחר שבורח מהבית שלו והסיפורים של שניהם מצטלבים בתעלומה בלשית אחת סבוכה (או יותר נכון: שני הסיפורים מצטלבים לתעלומה בלשית אחת די פשוטה ואחת שנזנחת באמצע הסרט ואז בסוף נזכרים בה ותוקעים איזה סצנה לא מספקת לגביה). 

וזה באמת די כיפי – לכל הפחות בהתחלה, שבה אנולה הולמס יוצאת למסע עצמאי ונתקלת בקשיים ובכלליות מרגישה כמו דמות עם מטרה מובהקת (למצוא את אמא שלה) שמסתבכת בעל כורחה בסיפור של מישהו אחר ואז מזגזגת בין שתי המטלות ועוד שאר מעמסות ומכשולים שהיא נתקלת בהם ובין האנוכיות שלה והאלטרואיזם שלה. 

זה כיף גם כי בניגוד לשרלוק, אנולה מוצגת כדמות לא מושלמת: היא לא העיפרון הכי חד בשולחן, לא השולפת הכי מהירה בשכונה ולא הילדה הכי שנונה באנגליה. היא חכמה, מוכשרת, מצחיקה וגם די חזקה – אבל הסרט מבהיר בכל פעם שיש לה מה ללמוד ושהיא לא קוסמת כל יכולה והרבה פעמים היא לא מנצחת אלא רק מצליחה לחמוק מאתגר עד שהיא צריכה לעמוד בו שוב. מילי בובי בראון אמנם לא מפילה בשום שלב את הצופים לרצפה, אבל היא חביבה וכיפית ונחמד להעביר איתה את הזמן. 

הבעיה היא שלקראת סוף הסרט, הסרט זונח את הכיף הזה ומחליט שהוא סרט שדן ברצינות כלשהי על מצוקות נשים בעולם הויקטוריאני. וזה חבל. כלומר, אני מניח שיש מישהו שתת העלילה הזאת והבוטות שהסרט נוקט בה בחלק הזה תדבר אל ליבו, אבל עבורי סרטים עובדים יותר טוב ככל שהם מתרחקים מהצורך להגיד דברים באופן מפורש. 

הרי ידעתי שאנולה היא חכמה ומוכשרת ושזה אבסורדי לצמצם אותה לתפקיד אישה ויקטוריאנית שכל שעליה לעשות הוא להתחתן ולעשות ילדים. ידעתי את זה לא כי הסרט אמר את זה בצורה מפורשת אלא כי הסרט הראה את אנולה עושה דברים, וקשה לפספס את הרעיון הזה. הצורך של הסרט להבהיר בשלל נאומים את היחס של דמויות לנשים או של נשים לחברה הוא מיותר ומעמיס על הסרט והופך את הטון הקליל שלו לרציני בלי צורך. 

יותר מזה – זה מרגיש פחות כמו נסיון העצמה ויותר כמו נסיון הפחתה: אם מישהו ממשיך להגיד לך עוד פעם ועוד פעם "כן, ברור שאתה לא צריך לעשות מה שהחברה דורשת ממך, אתה ממש מוכשר", קשה שלא לתהות אם אין מאחורי המילים שלו דווקא איזה זלזול. הרי אף אחד לא מרגיש צורך לציין לשרלוק הולמס ש"הוא לא חייב להיות גבר שמוליד ילדים ומתיישר על פי חוקי החברה" במהלך הסרט (או בכלל). בפעם הראשונה שהוליווד הדהדה את המסר היה בזה משהו מעצים. בפעם השמונים זה כבר מתחיל להישמע שאולי פספסתי איזה סרקזם או ציניות בקול שלה כשהיא מהדהדת את המסרים האלה. 

אולי זה המקום לציין שזה מה שמבדיל, גם אחרי שלוש שנים, את "וונדר וומן" משאר הסרטים שמנסים להציג נשים חזקות: וונדר וומן לא הייתה צריכה להתמודד עם החרא הזה. היא פשוט אישה חזקה שהאתגרים שלה הם להציל את העולם – לא להוכיח את מקומה. "אנולה הולמס" מתחיל כמו "וונדר וומן" כאשר הוא נותן לגיבורה שלו אתגרים שלא קשורים למגדר שלה, אבל לקראת סוף הסרט נראה שאיזה מפיק או בכיר בחברת ההפקה נכנס לחדר ושאל "אבל האם יבינו שזה פמיניזם???". חבל שהקשיבו לו. 

חוץ מזה, לחובבי שרלוק הולמס מומלץ להתרחק מהסרט (למרות שאני מניח שהסקרנות של אלה תגבור בכל מקרה): קשה לזהות מרכיבים מהותיים מהבלש אצל אחותו – דבר לא רע בפני עצמו, ודווקא חיובי ביצירת בידול – אבל נהיה קצת מגוחך כאשר הבלש עצמו נכנס לתמונה ונראה כמו סתם אדם גנרי שהדביקו לו את השם. אני מאוד אוהב את הנרי קאוויל, באמת – אבל הדמות שלו כאן פשוט לא כתובה. הוא נכנס לחדר, יוצא מהחדר, נראה מאוד יפה בזמן שהוא עושה את זה ולחלוטין לא מצליח להשאיר שום רושם בתור אחת מהדמויות הכי איקוניות בהיסטוריה של… הכל. וזה לפחות עדיף על הפרשנות המשונה והלא נחוצה למייקרופט שהדביקו לסרט והפכו אותו לפוץ בריטי גנרי חסר כל ייחוד. 

זה עוד לפני שמדברים על התעלומה הבלתי מספקת בעליל שבמרכז הסרט, או ההישענות המוגזמת על הקריינות הישירה למצלמה של מילי בובי בראון או המשחק הפושר של כמעט וכל מדמויות המשנה או העובדה שזה אמנם לא "סרט נטפליקס" אבל בכל זאת הסרט כן סובל מבעיה אחת של תוצרי נטפליקס – גם הוא נמרח יותר מדי בלי סיבה טובה או…. תקשיבו, זה לא סרט טוב. אבל בניגוד לסרטים לא טובים אחרים שלא מצליחים להתרומם בשום שלב, "אנולה הולמס" הוא מהסרטים שדווקא יש להם לא מעט מעלות, אבל שק החסרונות שהם סוחבים על הגב מוריד אותם ארצה ומכריע אותם. אולי למי שפחות אכפת ממסרים שמונחתים עליו עם נבוט, או פחות רגיש ליצירות של דויל, או שיותר נהנה מקריינות מטא, או שיותר מחבב את מילי בובי בראון או שיותר סלחן לכיף שלא מתיימר להיות משהו גדול מדי או כל העדפה אחרת לשיקול כזה או אחר יחשוב שדווקא כן מדובר בסרט טוב. 

אני, כאמור, לא הצלחתי ליהנות ממנו עד הסוף – היה לי כיף, אבל השעה האחרונה קורסת לתוך עצמה שלא לצורך ובקושי מצליחה להציל את עצמה לקראת הסוף. ובכל זאת – אם הסרט יצליח מספיק כדי לספק סרט המשך, והוא ככל הנראה כן – יש מצב שאהיה הראשון בתור לראות אותו: ברגעי השיא שלו, הסרט מצליח לחלוטין למצות את הפוטנציאל שיש בלב הפרמיס שהוא "האחות הקטנה של שרלוק הולמס". אבל בעודי עומד בתור אקווה שיצליחו להיפטר מהבעיות ולחזק את היתרונות, אחרת זה סתם יהיה בזבוז זמן.