ביקורת: נצחיים

אולפני מארוול גאים להציג: מלא דמויות חדשות שלמי אכפת מהם השם ישמור.

"נצחיים" כולל בתוכו הרבה פריצות דרך עבור מארוול: זה הסרט הראשון שנוצר על ידי במאית זוכת אוסקר (כי טכנית, טאיקה וואטיטי הוא תסריטאי זוכה אוסקר), הסרט הראשון של החברה שכולל דמות של גיבור על הומוסקסואל (באופן שנוכח על המסך וכולל אפילו נשיקה חד-מינית – אבל לא באופן שאי אפשר לחתוך באיזה "גרסת סין" שבה נחתכו כל חמש השניות ושני האזכורים לדבר), הסרט הראשון שלה שכולל סצנת מין (סצנת מין אליבא מארוול, אם תהיתם, זה "שני אנשים ערומים מצולמים מהכתף ומעלה זזים בקושי, כאשר הם ממלאים חצי מהפריים, ואז מדי פעם יש תקריבים לפנים שלהם שבהם הם נראים מאוד מובכים ומבולבלים מהסיטואציה"), הסרט הראשון שמתעסק בשאלות כבדות משקל כמו אמונה (הוא מתעסק בהן באופן לא משהו בכלל, אבל זה נושא אחר), והסרט הראשון הגרוע של מארוול. הידד!

עכשיו, צריך לשים את המושג "הסרט הראשון הגרוע של מארוול" בהקשר ראוי: "נצחיים" הוא לא הדבר הכי גרוע שאתם יכולים לעשות לעצמכם, והוא לא קטסטרופה של סרט – הוא פשוט סרט לא טוב. בכלל. כשאני אומר "לא טוב", אני מתכוון שאין לו אף אלמנט שמצליח להפוך אותו למשהו מלהיב ומגניב – יש בדיחות חמודות, הסרט יפה בסך הכל, האקשן סביר, הדמויות זניחות, ואז אחרי ששעה עוברת אתה שואל את עצמך "השם ישמור, אנחנו עדיין באקספוזיציה?"

כי לסרט הזה יש מאסה של עלילה, הסברים, פלאשבקים וסיפורי דמויות שהוא מכה בכם איתם עד שאתם מתפתלים בפינה וצועקים "נכנעתי! נכנעתי! רק בבקשה שיקרה משהו מעניין!" ואז הסרט צועק עליכם "לא! לא הרווחתם את זה! קחו עוד קרב מול מפלצות CGI!". אנסה לתקצר אותה: פעם היה חייזר-על-שאינו-אל מזן ה"שמימיים" העונה לשם ארישם, והוא יצר מלא מלא חייזרי-על-אבל-פחות-על-ממנו-שאינם-אלים שנקראים "נצחיים" ויש להם כוחות מופלאים כמו "כוחות סופרמן מעלי אקספרס", "שטיפת מוח", "זיקוקים קטנים", ו"להפוך דברים לפרפרים". המטרה של הנצחיים היא להילחם ב"סטיות", זן מפלצות CGI גנריות שנועדו לתת לגיבורים אפס נקיפות מצפון כשהם הורגים אותם ומרביצים להן כי הן מפלצות CGI גנריות.

אני מדלג קצת, כי הסרט חוזר לפלאשבקים שמתפרשים על פני 7,000 שנה, אבל בגדול בזמן שהסרט לא מראה לנו עוד סצנה מהעבר שהיה אפשר להעביר באופן אלגנטי וחסכוני יותר, הוא מראה שבזמן ההווה (של מארוול, אז אחרי אירועי "סוף המשחק") יש לפתע רעידות אדמה חזקות מסביב לכדור הארץ ויש עוד סטיות שחזרו, אז אחרי שכל הנצחיים הלכו והתפזרו ברחבי הארץ, זה הזמן לאסוף את החברה מחדש, להבין מה האיום, ולתכנן איך לנטרל אותו. עוד בתוכנית: תככים, גילויים מפתיעים, סודות, ריבים, ועוד דברים שמתרחשים כשתוקעים שמונה אנשים ביחד למשך אלפי שנים על אותו כדור. לא בתוכנית: דמויות שאכפת לנו מהן, תחושת איום אמיתית, פיתולי עלילה שאינם צפויים להחריד, עורך.

כי אומנם "נצחיים" הוא לא קטסטרופה משמידת עולמות, אבל הוא בהחלט משמים עולמות. הסרט מציג גלריית דמויות ענקית ומגוונת שאחרי שביליתי שעתיים וחצי איתן אני יכול להגיד שאני יודע עליהן בדיוק את השטיק האחד שלימדו אותי עליהם וזהו: איקאריס (ריצ'ארד מאדן) הוא (לא) מנהיג הנצחיים, פאסטוס (בריאן טיירי הנרי) אוהב להמציא תכסיסים, קינגו (קומיל נאנג'יאני) מדליק אבל חוצפן, תינה (אנג'לינה ג'ולי) סובלת מאלצהיימר. קוואבנגה!

חוץ מאלה יש עוד בערך 5-6 דמויות ראשיות שיש להם אפילו פחות אפיון, וזה בעייתי – בייחוד כשאחת מהן היא הדמות הראשית. וזה אולי מה שכל כך מוזר: אם יש משהו אחד שמארוול מצטיינת בו, גם בסרטים החלשים שלה, זה הצגת דמויות שקונות את עולם הצופה ושבכלליות אכפת לו מהן ושהוא רוצה בטובתן. ולא רק הדמויות הראשיות: מארוול גרמה לאנשים להתאהב בדמויות משנה שהצליחו להיות משהו מעבר להפוגה קומית, או מדי פעם נשארו הפוגה קומית – אבל הפוגה קומית מיוחדת, מעניינת ומגניבה שרצינו עוד ממנה. כאן… זה לא המצב. הסרט זורק עלינו דמות אחר דמות ומצפה שיהיה לנו אכפת מהן כי כך כתוב בתסריט, או לכל הפחות כי הביאו שחקנים מהשורה הראשונה שיגלמו אותן, אבל השחקנים הולכים לאיבוד בהוראות בימוי שאומרות להם "להביט באופן מאוד דרמטי", עריכה מגושמת, ושורות דיאלוג לא טובות בכלל, והתוצאה היא בליל דמויות שקשה להתחבר או להיקשר אליהן. ואז כשהן רבות ומסתכסכות ומתרגשות ונלחמות וקרובות למוות, זה פשוט לא מעניין. אני רוצה להגיד שאולי דון לי (שמגלם את גלגמש), קומיל נאנג'יאני או בריאן טיירי הנרי מתקרבים אולי לדמויות מובחנות, אבל אם הם לא יחזרו אף פעם, אני לא באמת אתגעגע – הם מבצעים את הדמויות באופן נחמד, אבל הדמויות עצמן כאילו יצאו מבנק דמויות גנרי. ראיתי עשרות, אם לא יותר, סוגים של הדמות הזאת.

בעצם, יודעים מה, יש דמות אחת שאכפת לי ממנה ואני רוצה לדעת מה קורה לגורלה: קארון, בגילומו של האריש פאטל, שנותן לסרט לא רק הומור אלא גם רגש כן ומערכת היחסים והדינמיקה שלו עם קומיל נאנג'יאני באמת נהדרת. חבל רק שהוא מופיע בדיוק לחמש דקות והוא הדמות השנייה הכי שולית לעלילה – הראשון הוא קיט הרינגטון שמגלם את בחיר ליבה של ג'מה צ'אן. אה, כן, שכחתי להגיד – עקרונית סרסי (ג'מה צ'אן, שכבר גילמה תפקיד אחר ביקום של מארוול) היא הדמות הראשית עם קונפליקט מנהיגותי שנראה סתום לחלוטין, כי לא נתנו לה אפיון כמעט בכלל. ועל זה אפשר להגיד: חבל.

אז אין הרבה דמויות מרתקות ב"נצחיים", וקורים לדמויות הלא מרתקות האלה הרבה דברים מסובכים ומסורבלים שלא לצורך, וכל זה קורה במשך שעתיים וחצי, שזה פשוט הרבה יותר מדי זמן לבלות בחברת אנשים שלא אכפת לנו מהם. אבל לפחות הסרט כמעט ועומד בפני עצמו ולא צריך להכיר את כל הסרטים והסדרות של מארוול? זה לא מאוד מעודד. מה לגבי זה: האקשן… סביר? מינוס? הבדיחות נחמדות? ובסך הכול יפה בעיניים כשמסתכלים על המסך? לא, נו, כאמור: אין בסרט הזה משהו אחד שממש טוב.

"נצחיים" הוא הפאשלה הרצינית הראשונה של מארוול מזה הרבה זמן, וראוי להעריך את האולפן שהגיע לפאשלה שכזאת רק בסרט ה-25 שלהם, ולתהות האם אי פעם נשמע מה קרה מאחורי הקלעים ולמה קלואי ז'או בסדר עם כך שהיא מופיעה פעמיים בקרדיטים כתסריטאית. אולי פייגי מראש לא האמין שאפשר ליצור סרט טוב עם דמויות כל כך מופרכות כמו "הנצחיים" ולכן הוא השקיע פה פחות, אולי מארוול רצו להראות לנו איך זה נראה כשיוצא להם סרט לא טוב, ואולי סתם כולם קיוו שהכול יהיה להיט ובסוף זה מה שיצא. אין לי מושג. הדבר היחיד שאני יודע זה שלראשונה בתולדות מארוול, הכתובית "הנצחיים יחזרו בסרט הבא" נשמעת יותר כמו איום מאשר הבטחה.


שתי סצנות אחרי הכתוביות. שתיהן "מקדמות עלילה". השנייה מעליבה את האינטליגנציה של הצופים ומשהו שבכנות לא ציפיתי לו ממארוול. אין שום סיבה לראות בתלת מימד.