ביקורת: אופוריה

לא חפה מפגמים, אבל לא נראית ולא מתנהגת כמו אף סדרה אחרת בטלוויזיה.

אומרים שהתיכון הוא הזמן והמקום להתנסות בחוויות ולעשות שטויות. ובכן, זאת לא ממש החוויה שלי. שנאתי מסיבות ושנאתי אפילו טיולים שנתיים, ובהפסקות ישבתי בספרייה. מאז, היו רגעים שהסתכלתי לאחור ותהיתי אם אולי הגזמתי בשנאה שלי לכל הדבר, ואז הגיעה "אופוריה", וכל חרטה שהייתה לי נעלמה כאילו לא הייתה. כאילו כן, אולי הדבר הכי מחמיא שכתבו עליי בספר מחזור זה שאני "טוב לב ונעים הליכות" אבל לפחות לא התמכרתי לסמים ונהייתי נרקיסיסט חולה מין עם בעיות שליטה בעצבים.

"אופוריה" מבוססת על סדרה ישראלית שיצר רון לשם, שתיהן עוסקות בבני נוער בעולם שבו הם מחפשים את עצמם, מחפשים ריגושים ומנסים להישמע חכמים. כאן פחות או יותר נגמר הקשר בין השתיים; "אופוריה" הישראלית (שהייתה בת עונה אחת) בנתה את היסודות שלה סביב רצח שאירע שנה לפני מאורעות הסדרה, רצח שהוביל את גיבוריו להתמודד בדרכים, הממ, מעניינות, עם הטראומה הזו (וגם כמה טראומות אחרות). כמעט ולא רואים בגרסה הישראלית מבוגרים, וציר עלילה מרכזי בה מרגיש בכלל כמו ספר מסוים של מורקמי.

העיבוד האמריקאי, שאותו יצר סם לוינסון, עוסק בבני נוער שמכניסים עצמם לעולם של כאוס, בלי גורם מקשר כמו רצח. "אופוריה" נפתחת כשגיבורת הסדרה, רוּ בנט (זנדאיה), חוזרת בדיוק ממוסד גמילה מסמים. אביה של רו נפטר והיא מצאה נחמה בעולם של הזיות. במקביל לחזרתה מצטרפת אל בית הספר נערה טרנסג'נדרית בשם ג'ולס (האנטר שפר) שגרה לבד עם אביה. ג'ולס ורו נהיות BFF והכל טוב ויפה וכולן שמחות ומאושרות.

או לפחות הן אמורות להיות, על הנייר. "אופוריה" לא מתרחשת בשכונת פשע אלא בעיירה רגילה, וכמעט כל עלם חמודות בה מגיע ממעמד סוציואקונומי שהוא לכל הפחות סביר (אם יש ב"אופוריה" משפחה עם בעיות כלכליות, זה לא משהו שהסדרה טורחת להתעכב עליו). אני כמובן לא רומז שאם אין צרות כלכליות אז אין צרות, אך כמו שמניין המתים ב"האנטומיה של גריי" גבוה להחריד יחסית לבית חולים, ואפילו יחסית לשדה קרב, עד שקשה שלא לתהות האם לא מדובר בבית חולים שפשוט ריכז אליו את כל הרופאים הכי שלומיאלים – כך גם ב"אופוריה" התחלתי לתהות מה הסיבה לכזו כמות של סמים, אלכוהול וזנות שלא תבייש את ג'ורדן בלפורט.

ולא לוקח זמן רב לעלות על המכנה המשותף: הורים. אביה של רו, כאמור, הלך לעולמו, ואמהּ של ג'ולס לא בסביבה. אביהן של שתי אחיות מבית הספר קם והלך, הוריו של סוחר הסמים המקומי מתו ואביו של כוכב הפוטבול נמצא אומנם בסביבה, אבל נגיד ככה: עדיף היה שלא יהיה.

כמובן שהיעדר דמות אב/אם הוא לא ערובה להתנהלות מסוג שכזה – בכל זאת יש בסדרה מספר בני נוער נטולי אבא/אמא שלא איבדו את השפיות – וגם ההיפך (ילדים עם הורים סבבה שפונים לאפיקים שכאלה) הוא הנכון, אבל מה שסם לוינסון בא ומצביע עליו הוא שאותן בעיות הפשיעה וההתמכרויות לא שמורות רק לבני נוער בהארלם, אלה שלא הייתה להם ברירה אחרת, וגם לא רק לילדי העשירים המשועממים של בברלי הילס. לא. הן זמינות גם לילדים רגילים שגדלו בבית רגיל, חלקם נכנעו לפיתויים וחלקם לא. בקיצור, "אופוריה" אומרת שההורים שלנו דופקים אותנו בצורה כזאת או אחרת, וחלק לא מספיק חזקים להתמודד עם זה. אבל לא את, גאיה, אימא שלך ואני עושים הכול ואת הולכת לצאת 100%, את שומעת?

עכשיו, הייתכן ש"אופוריה" מעט מגזימה? אני רוצה לומר שכן, אבל מודה שאני לא באמת יודע. הכי הארדקור שאי פעם הייתי היה בגיל 6 כשלקחתי ברוב טמטומי שאכטה מסיגריה דולקת שהושארה במאפרה. מי אני שאבוא ואגיד "נו באמת, בני נוער לא עושים כל כך הרבה סמים," כי מאיפה לי? ומאיפה לכם?

כשסיימתי תיכון, האייפון הראשון חגג רק שנה ולא הכרתי אחד בגילי שהיה לו מכשיר. ואני אומנם מסתכן בלהישמע כמו בומר, אבל אין היום נער שלא נושא בכיס מחשב עוצמתי, כזה שמסוגל לקשר אותו לכל גורם מפוקפק שירצה. ואם מציאת הריגושים, אופוריה, נהייתה קלה יותר מתמיד – הסטנדרט של מה נחשב לריגוש עלה גם הוא. ברור שלא כולם נופלים לפיתויים שמסביב, אבל אי אפשר לטמון את הראש בחול ולהאמין שלא כולם נתונים להשפעה רעה. כך למעשה "אופוריה", עבור רבים, היא הקצנה של המציאות, ועבור אחרים היא תמונת ראי.

והסדרה מודעת לכך היטב, ומשחקת עם הצופים על התפר הזה שבין מציאות לפנטזיה – ואני בהחלט יכול להחשיב אותה כסדרת פנטזיה באופן שבו היא מתנהלת. אין ב"אופוריה" נרטיב בעל מבנה אחיד. "אופוריה" היא למעשה ניסוי שבו סם לוינסון (שכתב את כל הפרקים) עושה מה שהוא רוצה. בעונה הראשונה עוד היו בפניו כמה חסמים – הייתה לסדרה קשת עלילתית ובמאים אחרים עבדו על פרקים שונים, אך את העונה השנייה הוא כתב וביים לגמרי בעצמו, וכשלוינסון לא צריך לתת לאחרים הסברים כיצד "אופוריה" אמורה להיראות, אלא עושה זאת בעצמו, התוצאה היא סחרור ויזואלי (וכוללת לפחות שלושה פרקים מיוחדים שכמוהם עולם הטלוויזיה לא ראה).

אין כמעט סצנה בעונה השנייה שניתן להגדיר כ"נורמלית". כל רגע הוא תיאטרלי ופסיכדלי. וכמה שזה יפה, ככה גם מעייף. הסדרה מדהימה, אין ספק, אבל העלילה המינימלית לא מצדיקה את כל הפומפוזיות הזו. התחושה היא שלוינסון לא באמת כתב תסריט שיכול למלא 8 פרקים בני שעה, לכן הוא מרח את זמן המסך בכל מה שהוא יכול היה לחשוב עליו: שירים, מונולוגים, חלומות, פלאשבקים, ואותם פלאשבקים מזווית אחרת.

מזלה הגדול של "אופוריה" הוא שזנדאיה בסביבה – או שמא, מזלה הגדול של זנדאיה הוא ש"אופוריה" כאן להוציא ממנה יכולות משחק פנומנליות, כאלה שלא רק מצדיקות את האמי שכבר קיבלה, אלא גם שימציאו עבורה פרס נובל למשחק. לא כל פרק בסדרה מוציא ממנה את ההלן מירניות שבה, וטוב שכך, אבל כשרו בתחתית זנדאיה פורחת. בשונה משחקניות ושחקנים אחרים שהיו נכנעים למלודרמה ומכערים עצמם לדעת, רו של זנדאיה היא קשת של אמוציות: היא חברה טובה והיא מצחיקה (קורעת אפילו), והיא נכתבה כך שנאהב אותה ממש. לכן לראות אותה נופלת זה כמו לראות בן משפחה במצוקה.

אולם הסדרה לא נקראת "המופע של רו" ומלבד ג'ולס יש סביבה עוד דמויות בנות גילה, חלקן נמצאות במה שמרגיש כמו סדרה נפרדת לחלוטין ממה שזה לא יהיה שעובר על רו (רו למעשה כמעט ולא נפגשת עם כמה מגיבורי הסדרה האחרים, אפילו שהם הולכים לאותו תיכון). הבולט מכולם הוא נייט ג'ייקובס (ג'ייקוב אלורדי, "דוכן הנשיקות", "דוכן הנשיקות 2" ו"דוכן הנשיקות 3"), אותו כוכב פוטבול עם תסביכי אב. נייט הוא פסיכופת, ואם הוא לא יגדל להיות רוצח סדרתי זה רק כי הוא יגדל להיות משהו יותר גרוע, סוחר NFT או משהו. נייט, באפתיות גמורה, עושה דברים מחרידים לאנשים שאנחנו אוהבים (אני מזכיר שזה אותו שחקן מ"דוכן הנשיקות"), אבל הנה הקטע: אני לא שונא אותו. כי גם את הגרוע שבגרועים "אופוריה" לא מציירת בשחור כמו שגם את הטובים והנחמדים הסדרה לא מציירת בלבן.

זה נכון גם לגבי הנערה הפופולרית בתיכון, מעודדת ראשית שנראית כמו אחות קרדשיאן אבל יש לה יותר אמפתיה ושכל מרוב הדמויות האחרות, וזה נכון גם לגבי הפמליה שלה שלא מורכבת מנערות פופולריות שטחיות חסרות אופי. למרבה האירוניה, זה נכון במיוחד לייצוג של סוחר הסמים, פזקו; הבחור הכי נחמד, תומך ומקסים ב"אופוריה", והייתי רוצה להיות חבר שלו במציאות.

רציתי בנקודה הזו לצקצק על הדרך שבה הדמויות, כולל זו של רו, לפעמים מדברות – בעיקר ברגעי משבר; הרבה פאתוס, פילוסופיה בשקל תשעים ורצינות תהומית של חייל שחזר מויאטנם. אבל בסופו של יום זו סדרה על בני נוער, ומי מאיתנו בגיל 16-17 לא חשב שהוא יודע הכול.

"אופוריה" מנסה להיות הרבה דברים וגם מצליחה להיות הרבה דברים. היא דרמה עמוקה אבל מצליחה גם להצחיק. מדי פעם היא סדרת פשע שגורמת גם ל"שובר שורות" להזיע. לפעמים היא אופטימית ולפעמים פסימית. לעיתים היא קצבית ומדליקה, לעיתים דורכת במקום וכבדה. היא לא חפה מפגמים אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה: היא לא נראית ומתנהגת כמו אף סדרה אחרת בטלוויזיה.