ביקורת: יורוטריפ

'יורוטריפ' לא מצא קהל בזמן אמת, אבל לאט לאט עבר מפה לאוזן ונהפך לקומדיה בולטת ומוכרת, בייחוד בישראל. למה, בעצם?

כשאומרים לרוב ש"סרט עבר מפה לאוזן" לא ממש מתכוונים לזה מילולית. מישהו כתב על זה משהו, מישהו המליץ על זה בכתב, מישהו רשם על זה משהו, יש מקום שאפשר להצביע עליו כנקודת ההתחלה. איזה ביקורת שגילתה אותו, איזה ערוץ שהריץ אותו, איזה משהו. חוץ מסרט אחד – "יורוטריפ". אין לי מושג ממי לראשונה שמעתי עליו, ויש לי פחות מושג איך לפתע כולם שמעו עליו, אבל שנתיים אחרי שהוא נחת בישראל בדי.וי.די הוא פשוט היה בכל מקום, כל זה למרות שעד היום יש עליו רק ביקורת אחת בעברית (מ-2016), וגם היא מבלוג קטן (באתר ההתייחסויות היחידות לסרט מופיעות בכמה דוחק"וים). במילים אחרות, "יורוטריפ" הוא באמת הסיפור של הסרט הקטן שהצליח. או ליתר דיוק, השיר הקטן שהצליח.

בטקס האוסקר לסרטי 2004, זכה סרט כלשהו בפרס השיר המקורי הטוב ביותר (ואם אתם מצליחים להיזכר בשיר ובסרט ממנו הוא בא, סחתיין) ובאותו הרגע מאט דיימון היה צריך להתפרץ לבמה, להגיד "מה. נראה. לכם.", לתת כאפה לאנשים על הבמה, לחטוף את האוסקר ולהביא אותו ללהקת Lustra על המנון הפופ-פאנק על בנות זוג לא נאמנות ובני זוג פתיים– "Scotty Doesn’t Know". שיר גס, בוטה, מטומטם, ואמרתי כבר שהוא גס? אבל לעזאזל כמה שהוא קליט. זה עוזר שהסרט משמיע אותו לכל אורכו בכל מיני גרסאות, אבל הסיפוק הבסיסי שיש בלשיר שוב ושוב "סקוטי לא יודע, סקוטי לא יודע" (המילים שמרכיבות את רוב השיר) עם המנגינה המקפיצה הן לבדן הסיבה שהוא הפך ללהיט. למען האמת, הוא כל כך סוחף שהוא גם בערך לבדו הסיבה ש"יורוטריפ" הפך ללהיט – אבל לא כל הסיבה. כי למרות שכאשר אומרים למישהו "יורוטריפ" הדבר הראשון שהוא חושב עליו זה אותו השיר, יש גם מה להגיד על "יורוטריפ" חוץ מאותו השיר.

כמו לא מעט סרטי קומדיה, לסרט אין בדיוק עלילה. יהיה יותר מדויק להגיד שליורוטריפ יש חוט מקשר (נער אמריקאי מנסה להגיע לנערה אירופאית אותה הוא אוהב) בין מערכונים שמתרחשים ברחבי אירופה, עם הופעות אורח משעשעות. ולמרות שאף אחד לא יטען ש"יורוטריפ" הוא אחת מ-10 הקומדיות הכי טובות אי פעם, או שיש לסרט מסר חתרני או הומור פורץ דרך או כל דבר שהוא מעבר להנאה שטחית, יש סיבה שהסרט עבר מפה לאוזן: כיף לצפות בו, כיף לצפות בו שוב פעם, כיף לצפות בו שוב פעם עם חברים ובכלליות הוא פשוט אחלה. הסרט לא לוקח את עצמו ברצינות, מרשה לעצמו להשטות (אבל יודע גם להחביא בדיחות יותר מתוחכמות כשצריך), ויחסית לסרט שבא משום מקום עם אפס יומרות חוץ מ"בוא נצחיק אנשים", הוא מצליח לעשות את העבודה שלו בצורה מעולה.

עדות להצלחה שלו ניתן למצוא בשם שלו – "יורוטריפ" היה בזמנו סוג של הטעייה. הוא רומז על קשר לקומדיה המצליחה בזמנה (אם כי לאו דווקא מוצלחת) "רוד טריפ", למרות שאין ביניהם שום קשר. "רוד טריפ", שנולד בעקבות חוש ההומור האופייני ל"אמריקן פאי" (ולמרבה הצער, לא חוש הדרמה של אותו הסרט), גם הוא מספר על מסע של חבורת חברים (הפעם ברחבי אמריקה), אבל הוא נעלם מהתודעה כמעט לחלוטין, בניגוד ל"יורוטריפ", וזה למרות שלו הייתה את נקודת הפתיחה החזקה יותר (יותר שמות מוכרים, מסע פרסום יותר חזק, ועוד) – וכך עלה החיקוי על המקור, אפשר לומר.

אז למה? אולי זה כי הומור הסקס-גיחי-גיחי של "יורוטריפ", שבהחלט אפשר לקרוא כבדיחות שמביישות נערים על החיפוש האינסופי שלהם למין ורואות ברוב הנשים (אם כי לא כולן) אובייקט מיני, נטמעות בתוך בדיחות מעניינות בהרבה על הבדלי התרבות בין האמריקאים ושלל המדינות האירופאיות השונות, בצורה שמלגלגת הן על האירופאים והן על האמריקאים בצורה כמעט שיוויונית. כשנוסע ברכבת מתקרב עוד ועוד בצורה לא נוחה אל חבורת הנערים, מה שמצחיק זה לא "הוא הומו!" אלא "מי סקוזי, מי סקוזי" – אותה התנצלות לא ברורה שמקשה להבין מה ממש עובר בראש שלו. כשביקור במועדון הופך להיכרות זריזה עם עולם הסאדו-מאזו, הבדיחה היא לא "חה חה הוא חשב שיקבל מין אבל מתעללים בו" אלא "הולנדית זאת שפה מסובכת". השילוב של הבדיחות האלה אחת בשנייה עוזר לשכוח את הטעם הרע שנותן הקצה האחד שלהן ולהתענג על הצד השני. הולנדית, הרי, זאת באמת שפה מסובכת (למרות שאני הייתי כנראה בוחר בצרפתית או אירית לאותה הבדיחה, או כל שפה אחרת בה לא מבטאים חצי מהאותיות הכתובות). ואולי זה גם בגלל שלמרות כמה סצנות בולטות, הרבה מהסרט בכלל לא נשען על הומור גיחי-גיחי-מין, אלא על דברים כמו הסתבכות עם חוליגנים שנגמרת בשירת שיר מומצא, העובדה שזה שהבת בחבורה חושבת על לצאת למסע רומנטי בספינה עם בחור זה קצת "גיי" ודברים שפשוט מצחיקים.

אולי זה גם בגלל שכל הדמויות בסרט הזה כל כך סימפטיות. הגיבורים ב"אמריקן פאי" או "רוד טריפ" ואפילו סרטים שיבואו לאחר מכן כמו "סופרבאד" הם חבורה של נערים גסים, מעצבנים, חסרי אמפתיה ובכלליות דמויות שהטייטל "גיבור" גדול עליהם. הדמויות ב"יורוטריפ" לא מאופיינות בצורה עמוקה (קומדיה טיפשית אמרנו?), אבל אף אחת מהן לא מרושעת במידה כזאת שהייתה, נגיד, מכניסה דברים למשקאות של אנשים אחרים (היי, "אמריקן פאי") או מנסה לגרום למישהו להשתכר מספיק כדי שתשכב איתו (היי, "סופרבאד"). אפילו הדמות ה"חרמנית-מצחיקולית-תחמנית" היא די חביבה, בסך הכל, ונראה שהבחור באמת דואג לגיבור הראשי ולמסע שלו ולא סתם מנצל אותו למטרות האישיות שלו.

יהיה מה שיהיה, "יורוטריפ" היה בשנות ה-2000, ואולי גם עדיין בימינו – תופעה. לא מספיק בשביל ליצור הקרנות קאלט חודשיות, לא מספיק בשביל להזניק את הקריירה של השחקנים שלו, אבל מספיק בשביל שדור שלם של אנשים שקורא את זה יזמזם לעצמו עכשיו "סקוטי דוסנט נו, סקוטי דוסנט נו סקוטי דוסנט נווווו", ומספיק בשביל להצדיק צפייה לילית בבית כשאין משהו יותר טוב לעשות, אפילו אם ראית את הסרט כבר פעם או פעמיים, ובעדיפות עם כמה חברים. וזה הרבה יותר ממה שרוב הסרטים האחרים הצליחו להשיג.