ביקורת: תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של FIRE SAGA

הרבה לב, קטעים מוזיקליים מהנים, ובדיחות על אלפים רצחניים. זה תמיד נחמד.
שם רשמי
תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של FIRE SAGA
שם לועזי
Eurovision Song Contest: The Story of Fire Saga

ההברקה הכי גדולה ב"תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה" בכלל לא קשורה לסרט עצמו, אלא לאכסנייה שלו. סרט אירוויזיון הוא רעיון כל כך לא כלכלי בשוק האמריקאי שהוא כנראה בכלל לא היה מגיע לבתי הקולנוע שם, אבל עם קצת עזרה מנטפליקס ומתאגיד השידור האירופי, וויל פארל הגשים חלום ושלח אותו היישר אל הלפטופים של אירופה. כשלא צריך להתעסק עם חוזי הפצה לבתי הקולנוע, ולא רק בגלל שפאקינג אין כאלה עכשיו, אפשר לכוון מראש את המוצר שלך למי שבאמת ירצה לצפות בו. בערך ארבעים מדינות משתתפות בתחרות מדי שנה, בכל אחת מהן יש קהל פוטנציאלי עצום שרואה את התחרות כל שנה + מעריצים אובססיביים שיהפכו את הסרט לקאלט. זאת ועוד – ב-2020 התחרות הרשמית בוטלה והשידור שהיה אמור להחליף אותה היה משעמם ונטול קלוריות, כך שלא היה זמן יותר מתאים בהיסטוריה לסרט אירוויזיון.

לא עשיתי סקר שוק מבוקר לקהל היעד המתבקש של הסרט – הגרופיז – אבל אם לשפוט על פי סיבוב שטחי ברדיט של האירוויזיון ולפי כמות הצרחות שנפלטו לגרופית שהיא אני מהפה במהלך הצפייה, נראה לי שההימור הצליח. וויל פארל, שגם כתב את התסריט לצד אנדרו סטיל, מעריץ את התחרות מאז שאשתו השוודית הפגישה אותו עם התופעה ב-1999. ניכר שהמטרה שלו לא הייתה (רק) להצביע ולצחוק על תופעה ביזארית, אלא גם להדגיש את הצדדים היפים, ההומניים והמרגשים שלה. שוב, המדיום הוא המסר ויצירה של סרט אמריקאי דובר אנגלית שקהל היעד העיקרי שלו איננו אמריקאי (או סיני) היא לא דבר מובן מאליו. לא מאמינים? חכו לסצנות שבהן וויל פארל צועק על תיירים אמריקאיים שחושבים שאירופה היא עיירת הנופש שלהם ושהאירוויזיון זה "משהו כמו דה ווייס".

"פייר סאגה" הוא, בכל המובנים, ממתק. הוא מרים, צבעוני, מצופה סוכר ולא מזין. הוא לא מגיע לרמה של "והרי החדשות" או "אחים חורגים", אבל תודה לאל, הוא ממש לא "הולמס & ווטסון" ואפילו לא "גבר גבר". זאת קומדיה חמודה ומהנה מאוד עם שחקנים טובים שמתחייבים לדאחקה. יש כמה בדיחות מצוינות, עלילה בסיסית לגמרי אבל גם אווירה טובת לב שמפצה על הרגעים החלשים ועל התסריט המחורר מאוד. פייר סאגה הם לארס וסיגריט, שהכירו כילדים בערב שבו אבבא לקחה את האירוויזיון. מאז ועד היום הם מנגנים ושרים יחד, חולמים על היום שבו יזכו ליצג את איסלנד מולדתם בתחרות. סיגריט (רייצ'ל מקאדמס) הייתה ילדה שתקנית ובבגרותה עדיין מדברת בלחישות מפוחדות, בעוד לארס (פארל) הוא ילד מגודל ואובססיבי, מקור בושה לאביו החתיך (פירס ברוסנן).

איסלנד מעולם לא ניצחה באירוויזיון ולא נחשבת למתחרה חזקה בו, אבל המשדר זוכה בה מדי שנה לרייטינג פסיכי של למעלה מ-95 אחוז צופים. העובדה שאיסלנד בילתה את רוב העשור האחרון מחוץ לגמר ושב-2019 היא הגיעה למקום העשירי והמכובד בזכות הרכב של ווירדים כועסים בבגדי BDSM, לא מונעת מהסרט להתעקש שדווקא פייר סאגה ושיר הפופ הדי גנרי שלהם הם בחירה איומה ונוראה. הם סוג של וואן היט וונדר מקומי שידוע רק בזכות "יא יא דינג דונג" שהוא כנראה פארודיה על Sing Ding Ding Dong ושאר להיטי אירוויזיון מתקתקים מהסבנטיז. הוועדה האיסלנדית יותר בקטע של כוכבת הפופ קטיאנה (דמי לובאטו בקוספליי של דאינריז), אבל כצפוי, התוכניות משתבשות ושני הגיבורים נשלחים אל התחרות באדינבורו.

דווקא כשחלומם מתגשם, שני החברים הטובים מגלים שיש ביניהם קרע הולך וגדל. עם כל סצנה הולכת ומתבהרת העובדה שזה בכלל לא הסיפור על איך לארס התאפס על עצמו, אלא דווקא סיפור ההתבגרות של סיגריט. האישה הביישנית שתמיד חשבה על עצמה כעל שחקנית חיזוק יוצאת בפעם הראשונה מהעיירה הקטנה ומה אתם יודעים, מסתבר שהיא בעצם הדבר האמיתי. הסלוגן המוביל של האירוויזיון הפיקטיבי בסרט הוא "הרמוניה מושלמת" והניסיון למצוא את ההרמוניה הזו מחדש, ואולי לראשונה אי פעם, היא בסיס הסיפור. זאת קומדיה מאוד מטורללת, אבל כשצריך להתחייב לדרמה הסרט עושה את זה, ואפילו די טוב. בידיה של רייצ'ל מקאדאמס סיגריט הופכת מלוזרית בסוודרים מצחיקים לנסיכת דיסני קסומה עם קול פעמונים (כאילו, השירה מדובבת, אבל בואו לא נהיה קטנוניים).

את המשבר בין הגיבורה לגיבור מתדלקים אלכסנדר הרוסי (דן סטיבנס), חתיך פומפוזי שמסרב לכפתר חולצות עד הסוף, ומיטה היווניה (אני לא אנסה אפילו לתרגם Melissanthi Mahut), דיווה שנבראה בצלם דמותה של אליינה פוריירה, ההיא מ-"Fuego". שניהם נראים כמו נבלים ברורים שעוד רגע יחשפו את תוכניתם המרושעת, אבל האמת היא שהם דווקא די בסדר, הם פשוט מגיעים בדיוק כשההרמוניה מסתבכת. הייתי רואה סרט המשך על העלילות של שניהם, ועל הבמה הם לגמרי נראים ונשמעים כמו הופעות אירוויזיון אמיתיות.

בכלל, כפארודיה אוהבת "פייר סאגה" עושה עבודה מעולה. מאוד קל להמציא "שיר אירוויזיון" חסר מעוף וגימיקי, אבל כאמור, זה סרט שנעשה באהבה (ובשיתוף מארגני התחרות האמיתיים) וכיאה לכזה אפילו השירים הפארודיים שלו מבינים בדיוק איך התחרות נראית היום. היא נראית כמו אוסף שירי פופ אמריקאיים כושלים, רק עם אנגלית גרועה ומשפטי מחץ זכירים. זה נשמע רע, אבל בשביל זה אנחנו פה – בשביל הופעות מוגזמות ואידיוטיות עם הפרשנות של אגדת האירוויזיון גראהם נורטון. 

ב-Vulture אמרו ודייקו שהסרט הוא קצת כמו גרסת הסרט של Love Love Peace Peace, הפארודיה המבריקה שביצעו באירווזיון 2016 המנחים מטעם שוודיה פיטרה מידה ומאנס סלמרלוב (שזכה בתחרות ב-2015 עם השיר Heroes). הסרט מלא בעקיצות ורמזים קטנים למעריצים, מנגן רחוב תמים שהוא בעצם זוכה מהעבר ועד לרגע שבו אלכסנדר מציג בפני סיגריט את הנציגים הבריטיים ואומר "הם דווקא בסדר אבל אף אחד לא אוהב את בריטניה". השיא מגיע בסצנת מיוזיקל מרהיבה בסגנון פיץ' פרפקט שבה משתתפי וזוכי עבר (כולל קונצ'יטה ונטע ברזילי) מבצעים יחד מחרוזת להיטים אמריקאיים + ווטרלו + שיר האירוויזיון של סלין דיון. כל כך נהנתי מהסצנה האחת הזו שמבחינתי היא מצדיקה את כל קיומו של הסרט, והיא בטח תספק גם את מי שאינם גרופיז.  

אם גם לסרט היה סלוגן מתקתק משלו, הוא כנראה היה "בואו לא נהיה קטנוניים", כי יש ממש המון להתקטנן פה. הזמנים לא מסתדרים, חוקי התחרות לא מדויקים, לדמויות יש שמות דניים ולא איסלנדיים, הצמד הראשיים מבוגר יותר ממה שהגיוני שהוא יהיה, האירוויזיון מתרחש באדינבורו למרות שסקוטלנד לא משתתפת באירוויזיון ואת בריטניה, כאמור, כולם שונאים, וזאת רשימה ממש חלקית בלבד. כידוע, כאן בעין הדג אנחנו לא ממליצים לכבות את המוח כשמפעילים סרט, אבל אנחנו גם לא Cinema Sins ולא שופטים סרט על בסיס היגיון פנימי נטו. אני יכולה להעיד ספציפית רק על עצמי, ואצלי סרט מקבל נקודות זכות אם יש בו הרבה לב וקטעים מוזיקליים מהנים. אה, ובדיחות על אלפים רצחניים. זה תמיד נחמד.