יש רשימה ארוכה מאוד של שמות מפורסמים על הפוסטר של "אוורסט" – ג'ייק ג'ילנהול, ג'וש ברולין, קירה נייטלי, רובין רייט ועוד כמה כאלה – אבל הכוכב של הסרט הוא זה שהשם שלו כתוב באותיות הכי גדולות: ההר. חתיכת הופעה הוא מגיש. מוצק, משכנע, קשוח, אבל בעיקר חתיך. וגם, אם תסלחו לי על השטחיות, גבוה.
"אוורסט" הוא סרט שכדאי לראות בתלת-מימד, ועל מסך גדול ככל האפשר, רצוי איימקס. כמה זמן כבר לא אמרתי את זה. הניסיון המתמשך של תעשיית הקולנוע לדחוף לנו משקפי תלת-מימד לגרון נמשך כבר כל כך הרבה זמן שיש כבר ילדים שעוד לא נולדו כשכולם אמרו "וואו אווטאר הוא כזה מדהים" והיום הולכים לראות את "מפלצת של מלון 2" בתלת-מימד, כמובן, ולא חיו יום אחד בעולם שבו הדבר הזה היה חדש ומרגש. ובכל זאת, דבר אחד נשאר בדיוק כשהיה: ברוב המוחלט של המקרים זה מיותר לגמרי. התלת לא עושה שום דבר. אבל הצילומים המדהימים של הרי ההימליה ב"אוורסט" הם אחד מהמקרים הבודדים שבהם ההקרנה התלת-מימדית ממש משמעותית: ההרים אולי לא מוצגים ממש בגודל טבעי, אבל חוויית הגודל מעורר היראה עוברת. הנופים מרהיבים ומפחידים. כל זאת בהנחה, כמובן, שאתם נמצאים באולם בו מקרנה תקינה, ולא אחת מאלה שבהם המשמעות המעשית של "תלת מימד" זה "אפל ונטול צבעים", כאילו מנסים להדגים לנו איך נראה העולם מיד אחרי פרידה קשה או אלכוהוליזם. אז, כאמור, איימקס מאוד רצוי.
רוב סרטי טיפוס ההרים שהוקרנו בעבר, כמו "מעבר לגבול הסכנה" ו"קליפהאנגר", צילמו כמה נופים יפים והציגו עלילות הוליוודיות אידיוטיות שהקשר בינן לבין טיפוס הרים אמיתי הוא בערך כמו הקשר בין "מהיר ועצבני 7" לבין הפקק באיילון דרום ביום חמישי אחרי הצהריים. הגישה של "אוורסט" שונה: הסרט מבוסס על מקרה אמיתי, ומשתדל להישאר קרוב למציאות, ולכן האופן שבו הוא מציג את ספורט הטיפוס ריאליסטי הרבה יותר מהמקובל. יש פחות אנשים עם ניטרו-גליצרין על הגב שקופצים מצוק לצוק על רקע פיצוצים, ויותר אנשים שבודקים חמש פעמים שכל חבל מאובטח היטב לפני שהם יוצאים לדרך, ולא חושבים לעלות להר בלי אספקת חמצן. ועדיין, טיפוס על האוורסט הוא לא טיול למכולת, וכל אדם שעולה להר צריך לדעת שיש סיכוי לא-אפסי שהוא לעולם לא ירד משם.
רוב הול (ג'ייסון קלארק) הוא "מדריך תיירים" לאוורסט: תפקידו לאמן ולהנהיג קבוצות של אנשים שאינם בהכרח מטפסים מקצועיים להגיע אל הפיסגה. באביב 1996, הוא יוצא עם משלחת של שמונה לקוחות משלמים לתחילת התהליך. בעיר האוהלים ב"בייס קאמפ" (חבר של אח שלכם עשה פעם טרק לשם בטיול לנפאל והיה מהמם) נמצאים גם מדריכים וקבוצות אחרות. לכולם יש משפחה שמחכה להם בניו-זילנד או ארצות הברית, וסיבה לעלות על ההר. הרבה זמן עובר עד שהם מתחילים בטיפוס ממש – ורק אחרי שהם מגיעים ממש קרוב לפיסגה מזג האוויר מתחיל לעשות בעיות. זה דבר שקורה, כשאתה בגובה של שמונה קילומטר.
הסופה שלכדה את המטפסים על ההר הופכת את הסרט לסרט אסונות, ולא כל אלה שעלו גם יירדו. ומהרגע הזה, אין לסרט המון מה לחדש, מבחינת העלילה: סרט אסונות הוא סרט אסונות, ואת כל הוריאציות בטח כבר ראיתם. יהיו הנשים הבוכיות שנותרו דואגות בבית, תהיה שיחת טלפון מרגשת עם ההוא שתקוע על ההר, ויהיו אנשים שינצלו ברגע האחרון ואנשים שיקריבו את עצמם. רמה מסוימת של קיטש היא הכרחית.
אבל הסרט מבוצע באופן רציני, ולא סנסציוני. אם מישהו נופל אל מותו, הסרט לא עושה מזה מופע זיקוקים. כשאנשים תקועים בשלג, זה לא נראה כיף בכלל. וכל מבט מלמעלה מפעים כמו שהוא צריך להיות. לא רק התמונות המדהימות אלא גם עבודת הסאונד מרשימה ומפחידה. את הכינורות סוחטי הדמעות מחליפות שאגות רוחות שנשמעות כמו אריות מורעבים. ולכן הוא אולי שגרתי מבחינת המבנה, אבל בהחלט אפקטיבי. וכאמור, מאוד יפה. אם סרטים אחרים העוסקים במקומות רחוקים ומסוכנים עשויים לגרום לכם לרצות לקום ולצאת למסע, "אוורסט" עושה את ההיפך – הוא מציג נימוקים משכנעים מאוד לכך שטיפוס הרים הוא עניין לטיפוסים אחרים, ושבסדר גמור להישאר קרוב לגובה פני הים, באולם בטמפרטורה נוחה עם משקפי תלת מימד.
פורסם במקור בוואלה
לא סרט טוב
הסרט בנאלי לחלוטין. כבר מהסצנה הראשונה יכולתי לדעת איך הוא יגמר. אז כן, הצילומים של השלג והCGI של ההר מאוד מרשימים, אבל כל הקטעים עם "האישה הקטנה שנשארת בבית" כל כך בנעליים ושובינסטיים במידה מסוימת. הקיטש מתחיל להימאס בשלב מסוים.
בנאליים*
זה ברור מאליו שידעת כיצד ייגמר.
זה סרט אסונות, לא פרק של ילדי האנרכיה או מד מן. ציפית ל"טוויסטים" כלשהם בסרט אסונות טיפוסי? 99 אחוז מסרטים כאלו צפויים מראש. כשאני בא לקרוא ביקורת על סרט כזה, אני כבר יודע מראש כמעט מה אראה כשאצפה בסרט. מה גם שעין הדג זה גם ככה אתר שמבקר בעיקר/גם סרטים "רגילים"/הוליוודיים/מסחריים לחלוטין, ולא רק סרטי ארט האוס, "קולנוע איכותי" וסרטי סינמטק 'פלצניים' (שיכולים להיות טובים או גרועים כמו כל סרט הוליוודי מסחרי אחר, כמובן).
אחלה ביקורת, במיוחד המשפט "טיפוס הרים הוא עניין לטיפוסים אחרים"
רק הוא לבדו שיכנע אותי לראות את הסרט.
ההערה על הבייס קאמפ מעולה! :)
(ל"ת)
אז מה שאתה אומר בעצם זה שהסרט הזה...
ההר הוליד עכבר?
הסרט הכי טוב EVER?
סיפור שעורר סערה?
לא נפאל-ת מהכיסא?
לא פסגת היצירה?
קשה לשמור על קור רוח?
לא רואים את הלבן בעיניים של הדמויות?
מעניין כשלג דאשתקד?
אין אפילו פתית של עניין?
הדמויות קרות מדי?
קשה לשרוד את הצפייה?
לא משב רוח רענן?
מבטיח הרים ואז קופא במקום?
זורע רוח וקוצר סופה?
מטפס על העצבים?
לא שווה את מחיר הקר-טיס?
קפוא עליך לראות אותו?
לאיזה עדיף ללכת?
יש לי התלבטות קלה בין זה לסיקאריו,למישהו יש הצעות?
סיקאריו יותר טוב לדעתי
(ל"ת)
עוד קול
לטובת סיקאריו
טוב תודה
כנראה שאלך לסיקאריו ברגע שאליח לגייס שותף
שכחתה משהו
וזה חלק שאלה חלק משהו קורה בלא מעט סרטיי אסונות ,הבעל והאישה שלא מסתדרים או מגורשים ועקב אירועיי הסרט מחליטים לחזור להיות ביחד כי הם מבינים עד כמה הסיבות שהם נפרדו היו טיפשיות וחסרות חשיבות ביחס למה שקורה בסרט ועל כמה שהם באמת מאוהבים אחד בשני , יש את זה בסרט?
לא.
(ל"ת)
אין לי שום אינטרס להתווכח על זה.
(ל"ת)
תודה, מש"א
(ל"ת)
חייב לתקן-חייב לתקן-לא יכול לעצור את עצמי
*שכחת
*גרושים- מי גרש אותם מי?
למתעניינים
הסרט אוורסט שיצא בשנת 1998 הוא דוקו שצולם באוורסט עצמו בשנת 1996 בזמן שקרה שם האסון.
הם פיתחו מצלמות איימקס חדשניות לתקופתן על מנת לסחוב אותן במעלה ההר ולתעד את הטיפוס.
הסרט ממחיש את האווירה במשלחת הטיפוס בצורה מעולה.
ויש לנו אפילו ביקורת על הסרט ההוא:
כאן.
לרוע המזל הסרט הזה הוקרן בארץ באופן שהרס אותו: הקרנת חיקוי-איימקס בעייתית ודיבוב מגוחך לעברית.
קצת מצחיק שבסרט "אוורסט" (החדש), מוזכרת כמה פעמים "המשלחת של איימקס" – שהיא אותה משלחת שצילמה את הסרט "אוורסט" (הישן).
הביקורת הישנה
הביקורת הישנה ממש צועקת שהיא נכתבה לפניי למעלה מ-10 ,כי את רוב הדברים שתיארת שם (חוץ מהדיבוב לעברית (מה הקטע של זה?!)) שהיו חדשניים היום אפשר למצוא כמעט בכל קולנוע גדול בארץ.
תתקן אותי אם אני טועה?
אתה טועה לחלוטין.
לא רק שאי אפשר למצוא את זה היום בכל מקום – אי אפשר למצוא את זה היום ב*שום* מקום (בארץ).
אם כבר מדברים על סרטי טיפוס הרים:
אז אני ממליץ בחום על Touching the Void שמבוסס על סיפור אמיתי.
ככל הנראה סרט טיפוס ההרים הטוב ביותר שנוצר בינתיים.
טוב, אם לומר את האמת, זה לא שיש יותר מדי סרטי טיפוס הרים, אם כמובן נניח לרגע ש"קליפהאנגר" לא נחשב לכזה. אז לכן זה אולי לא כזה הישג. זה סרט טוב למדי, עם מספר בעיות, אבל העובדה שהוא "טוב למדי" הופכת אותו ליותר טוב מכל דבר אחר שניסו לעשות עם הז'אנר הזה בהוליווד, שזה כבר דבר מרשים.
והסיבה העיקרית לכך, עבורי לפחות, היא שהסרט בראש ובראשונה תופס יותר מכל סרט אחר שנוצר בנושא את, אין דרך יותר טובה לכנות את זה, "תרבות טיפוס". אני לא מדבר על הפאן הטכני של "לבדוק חמש פעמים שכל חבל מאובטח היטב", אלא יותר על האנשים עצמם. אני לא הולך לעוף על עצמי ולהגיד שעשיתי דברים שאפילו מתקרבים ללהתקרב ללהיות שמינית מטיפוס על האוורסט, אבל כן טיפסתי על הרים בחיי, במסגרת תחביב שעובר במשפחה, ואני חייב לומר שהסרט תפס באופן די דומה למציאות את האופי של האנשים שיוצאים לטיולים שכאלה, אתה הניואנסים של כל אחד לחוד ושל האינטראקציה בין חברי המשלחת ואת תחושת האחווה ששוררת במקרה כזה בין אנשים שחלקם רק הרגע הכירו. כן, ככה זה מטפסי הרים (או יותר נכון תרמילאים, לא חייב הר בשביל שזה יהיה טרק אבל זה מאוד רצוי, מי רוצה ללכת קילומטרים על סתם מישור), ככה הם מתנהגים אחד עם השני.
בשבילי, התפיסה האותנטית הזאת של כל האווירה של המקצוע היא שגרמה לכך שהסרט סחף אותי, והסיבה שבגללה היה אכפת לי מאוד מהדמויות למרות שבואו נודה, רובן אופיינו במשפט אחד. זה, וכמובן העובדה שהן היו משוחקות מצויין (הרגע שבו יאסוקו מניחה את דגל יפן על הפסגה ומתפללת היה אולי הרגע הכי קרוב שהיה לי להוזלת דמעה בקולנוע… מאז אני חושב אי פעם למען האמת). יוצא הדופן היחיד הוא סקוט, שבתור מישהו שמגולם כנראה על ידי השחקן הכי נוצץ בסרט ומגלם את הדמות הכי מוזרה בו, קצת מוזר שהוא די נזרק הצידה במשך הסרט ולא ממש מקבל תשומת לב. אני לא אתפלא אם הרבה מאוד צופים לא ממש קלטו שהוא מת במהלך הסרט ורק בכתוביות הסיום הבינו את זה, עד כדי כך הסרט משום מה לא הקדיש לו זמן).
להוציא את הנקודה הזאת, אותה אותנטיות והשקעה ביצירת האווירה המתאימה היא שגורמת לכך שהסרט הזה כתוב הרבה יותר טוב מרוב סרטי האסונות שנוצרו, אבל עדיין אין בו משהו שיגרום לו וואלה להתעלות מעל הז'אנר. הכתיבה המינימליסטית הזאת טובה מאוד, אבל היא גם אולי הסיבה שלסרט חסר את הפאנץ' שהוא היה צריך בסוף. דוגרי גם העובדה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי היא בעלת חלק בזה, הרי ככה אין באמת מבנה של ממש בכל הסיפור, ואין פיתוח תהליכי דמויות וכל מיני דברים כאלה. בסופו של דבר, גם אם מאוד נסחפתי והתרגשתי במהלך הסרט, הרי שבסופו, ללא כלשהו פאנץ' שכזה, אני מניח שעם הזמן אני ארגיש טיפה אדיש לגביו, וזה חבל, כי פוטנציאל היה שם. לרגע הסרט אפילו עשה רגע איזה פנייה לכיוון שאיתו היה אפשר לומר משהו מעניין על כל הנושא, וזה בסצינה שג'ון שואל לרגע את חברי המשלחת למה הם בכלל מטפסים על הרים. זאת שאלה מעניינת ביותר על התחום, שאפילו להרבה מאוד מהעוסקים הקבועים בו אין תשובה אליה, אבל הסרט די זורק את השאלה הזאת ולא עוסק בה יותר מדי מעבר לזה.
אבל בסופו של דבר, הסרט לא מנסה להיות כזה ואני יכול להבין אותו. הוא לא מנסה לתת איזו הצצה לתוך העולם הזה, שבסופו של דבר אנשים רבים בעולם הם לא חלק ממנו, אלא רק להיות סרט אסונות סוחף ומרגש, ובהחלט מצליח בזה כהוגן. זה סתם אני שאולי ציפה ליותר. בכל מקרה, אני עדיין מחכה שיום אחד יגיע איזה סרט באמת ראוי על טיפוס הרים ותרמילאות, משהו שאני בהחלט יכול להגדיר כאחד מ-4 אהבותי הגדולות (יחד עם קולנוע, רוק וארסנל. חברים ומשפחה אני מניח שזה מובן מאליו ולכן לא צריך להכניס את זה בשום קונטקסט של רשימה), ואתם יודעים מה, אני די בטוח שהוא יגיע יום אחד. אבל בגדול, "אוורסט" הוא בהחלט הכי קרוב לזה שיש בינתיים, והוא גם סרט מוצלח למדי בפני עצמו. אני אישית ממליץ, במיוחד אם אתם מעורים בתחום הזה בצורה כלשהי, אתם רואים את ההבדל באורך ופירוט התגובות, וכמו כן בדעה עצמה, בין מי שהנושא הזה קרוב לליבו לבין מי שלא. מצד שני אם אתם כאלה כנראה שכבר ראיתם אותו.
אגב, הסרט הזה, למרות האותנטיות *הכללית* שלו
כבר מואשם בלא מעט מקומות, בין השאר על ידי הסופר ג'ון קראוקאור עצמו ועל ידי אשתו של סקוט פישר כלא נאמן לאירועים כפי שבאמת קרו.
סיפור על אשמה ושלג
ראיתי את הסרט בטלוויזיה (קטנה), ולהפתעתי, הוא עבד עלי נהדר. המיקוד של הסרט הוא ההר, והטיפוס עליו – ולא, למשל, הטיפוסים שמטפסים עליו. בהתאם, מרגע שדברים מתחילים להשתבש, הסרט מתחיל לעסוק, ממש בעדינות אבל בצורה מפורשת מאוד, בשאלות של אשמה.
מי אשם? המדריכים המקומיים? השיקול המסחרי שהניע את רוב? הפזיזות של סקוט? המטפסים החובבים עצמם, שמתעקשים לא להקשיב למקצוענים? האנשים במחנה שלא מעיזים לסייע לאחרים כי הם חוששים, לגמרי בצדק, לחייהם? התשובה של הסרט היא גם וגם וגם, ולא ולא ולא.
בסרטים, ובכלל בבדיון, יש מערכות מוסר פשוטות יותר מאשר במציאות. אם אתה עושה משהו רע, אתה מקבל עונש. אם אתה עושה משהו טוב, אתה מקבל גמול. סרט שמצליח להיות אסתטי בצורה של תאמן כמעט, עם סיפור מעניין, שחקנים טובים ובימוי קר ומדויק – ובכל זאת, לא להיות תאטרון מוסר? הבו לי עוד כאלה, בבקשה.