ביקורת: חילוץ

'חילוץ' הוא תבשיל צפוי ולעוס. למזלו, הוא מוגש עם מנת צד של סצנות אקשן מהטובות שראיתי בחיי.
שם רשמי
טיילר רייק: חילוץ
שם לועזי
Extraction (2020)
סרט מס' 1 בסדרת טיילר ריק

יש ליד הבית שלי מסעדה שאני בעיקרון מחבב. יש שם אווירה נחמדה, מחירים סבירים ומנות טעימות למדי. רק מה, הם תמיד מתעקשים להקיף את מה שטוב במה שלא. כמה שהסטייק יהיה עסיסי – סלט הירקות יהיה תפל, כמה שהשיפוד נצלה במיומנות – הוא יבוא עם צי'פס מלוח מדי. בלי לדבר על כך שתמיד נופלים בסוף על איזו מנת קינוח מזעזעת, כאילו חשוב שם למישהו שלא יצאו חלילה מהמקום עם טעם טוב בפה.

נזכרתי במסעדה הזאת כשצפיתי ב"טיילר רייק: חילוץ", סרט שלא הייתם אמורים לשמוע עליו יותר מדי. יש הרבה סרטי אקשן נשכחים בנטפליקס ורובם חולפים לנו מתחת לרדאר (מישהו שמע על 'משולש הגבולות' של הבמאי המוערך ג'יי. סי. צ'נדור? זה מה שחשבתי). רק מה, ליצירה הספציפית הזו שותפים כמה שמות גדולים שיכלו אולי לעורר את החשד שיש כאן משהו: האחים רוסו – אלילי הגיקים – מפיקים, אחד מהם אפילו אחראי על התסריט, ואל הרעם, כריס המסוורת', מככב בתפקיד הראשי.

אבל אפילו זה לא היה מספיק אילולא החל הסרט לצבור באזז ברחבי העולם בגלל נקודה אחת: האקשן שלו. קיבלתי המלצה אמינה על העניין והלכתי לבדוק; התוצאה – מורכבת. הייתי בהחלט מזכה את הסרט בהמלצה חד משמעית אילולא לצערי, כמו באותה מסעדה, היה האקשן המשובח מוקף בכל כך הרבה בינוניות.

העלילה – הקלישאתית לאימה – בקצרה: טיילר רייק (המסוורת') הוא שכיר חרב עם טראומה בעברו (צ'ק), שחי בבקתה נטושה באמצע שום מקום (צ'ק), שנשכר על ידי ברון סמים (צ'ק) לחלץ את בנו בן הארבע עשרה שנחטף על ידי ברון סמים מתחרה (צ'ק), ואז משהו משתבש (חבר'ה, אני חושב שיש לי בינגו).

אה, וכל זה קורה בין הודו לבנגלדש, כי כנראה נמאס לאנשים לראות את מקסיקו. ובכן, אני במתח: האם יווצר קשר מיוחד בין הלוחם הקשוח לילד עליו הוא מגן? האם הוא יהיה מוכן לסטות מהקוד שלו כדי לסייע לילד, בניגוד לעמדת שותפיו? האם הטראומה שבעברו קשורה לכך?

כן, ג'ו רוסו כנראה לא משהו כתסריטאי. העלילה צפויה מהדקה הראשונה עד הדקה האחרונה. יש כמה סצינות חסרות תכלית (חייבים ביקור במועדון עם קלוז-אפ על ישבן אקראי? ממש חייבים?) ודמויות מיותרות לחלוטין, בעיקר בגזרת הנבל הלא ברור. גזרת המשחק גם היא לא משהו – המסוורת' כל כך הרשים בסצינה הידועה שלו עם רוקט מ'מלחמת האינסוף', שכאן הוא קיבל הוראות מהבמאי להסתובב ככה כל הסרט. המסוורת' עושה את הפרצוף המיוסר הזה טוב, אבל זה נמאס נורא מהר. את שלל השחקנים ההודים שמקיפים אותו אני לא מכיר, ואחרי הסרט זה נשאר בערך אותו הדבר. יש הופעת אורח קצרה של דייוויד הארבור, כוכב 'דברים מוזרים', אבל תהרגו אותי אם אני יודע מה הוא תרם לעלילה.

רק מה, התבשיל הצפוי והלעוס הזה מוגש, כאמור, עם מנת צד של סצנות אקשן מהטובות שראיתי בחיי. סופרלטיבים קל לפזר, אבל אני אנסה להצדיק אותם: רבע שעה פנימה, טיילר נלחם מול כמה אנשי מיליציה הודים בסצינת מכות/יריות מעולה ממש, עם עבודת מצלמה נהדרת שמשלבת את הטריק ההוא מ'משודרג' יחד עם האנרגטיות הסוחפת של הסצינות הטובות ביותר מ'חייל החורף'. היריות, המרדפים והפיצוצים מבויימים ונראים כולם נהדר, אבל גולת הכותרת, הדובדבן שבקצפת, היהלום שבכתר, הוא שוט אקשן רציף בן שתים עשרה דקות שפשוט מופיע לו משומקום, קצת יותר מחצי שעה לתוך הסרט.

תקשיבו, רק לא מזמן ראינו שוט רציף של שעתיים, אבל מה שמופיע כאן בהחלט לא מתבייש לידו. לא שמעתי אף פעם על סם הרגרייב הבמאי, או על הצלם שלו ניוטון תומאס סיגל, אבל תהיו בטוחים שעוד נשמע עליהם: כאילו אין מגבלות פיזיות בעולם, המצלמה שלהם מלווה את טיילר והילד ממרדף מכוניות לסיקוונס חתול ועכבר בבניין רב דירות ומשם לסצינת מכות ברחוב הומה ואז לעוד סצינת מכוניות, וכל זה בלי פאקינג קאט אחד – ומבלי לגרוע מתחושת הלחץ התזזיתי. עבודת המצלמה בסיקוונס הזה היא כבר לא רק נהדרת, היא כבירה. אני לא יודע איך מחליפים בצורה חלקה כל כך זוויות צילום של פנים וחוץ ואיך שילבו בתוך זה כניסה ויציאה ממכוניות ומעבר בתוך זכוכיות וקפיצות למעלה ולמטה והחלפת נקודות מבט ומה לא. הדבר היחיד שיותר מדהים מהסצנה הוא, אני אנחש, הסרטון העתידי שבו נוכל לראות איך הם אשכרה הצליחו לצלם אותה.

וזה לא רק הצילום, אלא הבימוי. הדוגמה הכי קרובה לסרט גרוע עם סצינות אקשן טובות היא 'פצצה אטומית' שגם הכיל שוט אקשן ארוך, אבל מה שקורה כאן לא רואה אותו ממטר: המכות שם צולמו ביד יציבה וסטטית, ג'ון וויק סטייל, ולא עירבו קהל גדול מדי; כאן המצלמה משוטטת בעיר צפופה והמונית כאילו כלום, ניצבים נקצרים על ימין ועל שמאל, המצלמה יודעת להכניס את הצופים לתוך המהלומות והכי חשוב – הסיקוונס הזה גם מתוסרט. הוא לא רק "טיילר לוחם את דרכו דרך אנשים רעים", אלא עושה שימוש חכם בכך שיש שם גם ילד מבוהל שבורח מדי פעם ונתפס מדי פעם וצריך לשמור עליו.

וזאת, כמה מוזר, הבעיה האמיתית של הסרט: נפילת המתח שאחרי הסיקוונס הלא יאומן הזה. כשכל הגוף שלי רועד מאדרנלין, נאלצתי פשוט להשלים אט אט עם כך שהיוצרים בחרו לירות את הכי טוב שלהם עוד לפני אמצע הסרט ומשם הסרט פשוט לא מצליח להתרומם חזרה. הכתיבה הקלישאתית שבה ומרימה ראש, האקשן מגיע במנות קטנות יותר, ואפילו מערכת הסיום – מאבק רב קליעים על גשר חסום (דאבל צ'ק) – בעייתית. היא טובה, אבל בתכל'ס היא סתמית מאוד ולא מצליחה לרגש בכלל. בום בום, טאק טאק. הכתיבה שהקפיצה את השוט הרציף כמה דרגות מעלה נעלמת, וכל מה שנשאר זה מרדף גנרי מנקודה א' לנקודה ב'.

אז בתכל'ס? לא יודע. אני לא חסיד של לראות רק את 'הסצנה השווה' מתוך הסרט הבעייתי – סרט צריך לחוות מההתחלה עד הסוף, ובמקרה הזה, אני בהחלט משוכנע שהיכרות עם הנפשות הפועלות תתרום להנאה מסצינת המרדף המשובחת. אבל אולי אפשר להגדיר מחדש את הסוף. כשאני חושב על זה, צריך לראות את הסרט מההתחלה – סצינת המכות הראשונה שהזכרתי קודם גם שווה את זה בהחלט – אבל כשהחלק שלשמו התכנסתם מסתיים, אל תרגישו חייבים להמשיך עד הסוף ממש. תוכלו להשלים את השאר בראש, לחסוך את נפילת המתח, ואולי אפילו לשפר חלקים רבים מהסרט ולהישאר עם פחות חורים בעלילה.