עימות חזיתי

שם רשמי
עימות חזיתי
שם לועזי
Face/Off

במקור: Face/Off
במאי: ג'ון וו
תסריט: מייק וורב,
מייקל קולירי

שחקנים: ניקולס קייג', ג'ון
טרוולטה, ג'ואן אלן, ג'ינה

גרשון, דומיניק סוויין

אני אורב לו. אב גאה – לקח את הבן שלו לבלות זמן איכות בלונה-פארק. קצת חבל לי על הילד שיאבד ת'אבא, אבל ככה זה בחיים. בינתיים הם נהנים על הסוסים המסתובבים, לא יכולים לנחש מה אני מתכנן להם. לו.
הפנים השמנות שלו במרכז הכוונת. שון ארצ'ר. בלש במשטרה. פוץ מדופלם.
והם ממשיכים להסתובב, להסתחרר.
הוא עומד בגבו אלי, מחבק את הילד. אני מכוון אל הלב, ויורה.
לא יודע מה קרה שם – רוח, אולי ההדק הוסט, אולי הוא סתם זז. כאילו שזה חשוב מה היתה הסיבה. העובדות הן ששון ארצ'ר חי. הילד מת.
שיט.

זה הרס אותי. לגמרי הרס אותי.
חיי נהרסו כליל: הילדה שלי עושה צרות בביה"ס, אשתי לא מדברת עימי יותר, ועל יחסים אינטימיים אני אפילו לא חושב. הו, מה הטעם להמשיך כך?
אבל אני אתפוס אותו, את בן הבליעל שהרג לי את הילד.
קסטור טרוי. ארכי פושע, אני עוד אתפוס אותו.

הולך לעוף מפה. לטוס. להתחפף.
אני גדול! נהנה מעצם המחשבה שבזכותי, תוך שבוע, כל העיר הזו תימחה מעל פני האדמה, ושון ארצ'ר איתה. הללויה!
אה, רק דיברנו על החמור… מגיח כמו הסוס על האביר הלבן, ומקיף את המטוס בציי רכב. הביא גם את הדובדבן שבאפרסק: הליקופטר שיעשה קצת רעש מלמעלה. חושב שהוא יכול למנוע ממני להמריא. אלוהים, איזו אובססיה יש לבחור!
אני נמלט לאיזה האנגר, יורה לכל הכיוונים (אקשן, בייבי! אקשן!). רואה בעיניים שלי, איך תופסים את אחי. אבל הוא לא יגיד מילה. לאאא. הוא נאמן לי. הוא יודע שאני אשחרר אותו (איפה אתה ארצ'ר? אתה רוצה לשחק בחתול ועכבר? – אני כאן, מחכה לך), אני אשחרר אותו. אם רק…

נבל מנובל! אינו חס על נשמותיהם הטהורות של ילדים תמימים. הוא טמן פצצה, גז, במקום כלשהו בעיר, ועלי מוטלת החובה להסיר את האיום מעל התושבים. ולא – עיר שלימה תימחה מעל פני האדמה.
"חמודה, אני יודע שהבטחתי", המבט של אשתי יכול לקטול, "אני יודע. אבל אני צריך לעשות עוד משימה אחת אחרונה ואז אשאר איתך. אני אפצה אותך. מבטיח". היא שותקת.
במקום לפנות את התושבים מן העיר, הגתה מישהי רעיון מופרך: להחליף פרצופים עם קסטור טרוי. להיות הוא. פרט לשני אנשים אף אחד לא יודע על התוכנית המטורפת הזו. אפילו אני סקפטי. מדובר הרי בניתוח פלסטי שאפתני: השתלת עור פניו של אדם במקום פני שלי. את העור שלי, המקולף, ישמרו בצנצנת, עד שאוכל לחזור ולהיות אני.
אני – הוא – אלך לכלא, אל אחיו של קסטור (מעתה, אחי. עלי להתרגל), ואחלץ ממנו את מקום הימצאה של הפצצה. רק עם קסטור הוא מוכן לדבר, רק עם אחיו. ואני הרי מכיר את קסטור יותר טוב מכל אדם אחר…
להיות הוא. להיות קסטור טרוי.

חושך. כל כך חושך.
ממשש ת'פרצוף. רבאק, הוא מלא תחבושות כמו מומיה. מקלף אותן, יש לי את כל הזמן שבעולם. משהו לא מרגיש בסדר. כשאני מסתכל במראה אני מבין למה. מגחך בפראות: תראו איך אני נראה, או יותר נכון – איך אני כבר לא נראה. גילחו לי את הפנים מהפרצוף. נהדר! כאילו אני איזה נקבה שעשתה פילינג עמוק מידי… אני מעביר ת'זמן בצפייה בקלטות שמתעדות את הניתוח. עבודה יפה. עם הסיגריה ביד אני עושה טלפון אחד: "הלו, חבר, אני צריך איזו טובה".

"יש לך ביקור", אמרו לי.
אני עומד במרכז חדר הביקורים בכלא, המגפיים המגנטיות מכבידות על תנועתי, עומד וממתין.
אני נכנס אל החדר ומחייך אלי.
אני מתבלבל לרגע קט, אך מייד מתעשת. יש לו אומץ, לחצוף.
מסתבר שהוא התעורר מהתרדמת, ולקח את הפנים שלי – את הזהות שלי – כדי לנקום.

אני חוזר לביתי המטופח. אני – שון ארצ'ר – בלש במשטרה.
מנסה לקלוט את הלך הרוחות בבית, לזרום עם זה. "מהיום, הרבה דברים ישתנו" אני אומר לילדה. כזו פרח. חמודה דווקא.
מכין לאשתי ארוחה רומנטית לאור נרות. שתהנה קצת, למה לא. שנתיים הם לא עשו סקס, היא ושון ארצ'ר, האפס ההוא. יש לו בעיה – הוא פשוט לא יודע לעשות כיף, הסתום.

חייב לברוח, להשתנות, לחזור לעצמי, לפני שיהיה מאוחר מידי: לפני שאשכח מי אני. מרגיש את אופן החשיבה שלו משתלט על שלי. אני אחר. אני הוא. מזכיר לעצמי מי אני, מה קרה, אבל אף אחד לא מאמין לי. ואיזה הוכחות יש לי?

אני לא מאמין! גם בתור אני הוא פוץ אובססיבי! חבר, תלמד ליהנות! אקדחים זה צעצוע, מרדפים זה בשביל הספורט. תירגע קצת, תלמד להיות Cool, להתנחמד לאנשים, לשחק עם נשים. תהיה פרוע: כאילו אין חוקים. מה כאילו – אין חוקים. רק אקשן. וכיף, כיף, כיף.

"אתה יודע, אני לא יודע מה אני שונא יותר – את הפרצוף שלך, או הגוף שלך. ועד כמה שאני נהנה לדפוק את אשתך, בוא נודה בעובדות – שנינו מעדיפים את המצב כמו שהוא היה. בוא פשוט נתחלף בפרצופים בחזרה, הא?"
"לא תוכל להחזיר לי את מה שלקחת ממני"
"טוב, שיהיה. עוברים לתוכנית החלופית: בוא פשוט נהרוג אחד את השני".

באנג!

יריות, יריות, יריות. ובאמצע כל הבלגאן הנוראי הזה – בין שברים לרסיסים – אני פשוט מוכרח לתהות מי האידיוט שחשב להכניס לכאן יונים, שככה יתעופפו לכולם בין הרגליים.

אני צופה בכתוביות הסיום עולות.
"חבל", אני אומרת, "איזה פספוס".

טוב, זה לא שציפיתי למשהו עמוק, הרי בסך הכל מדובר בסרט אקשן. ונכון ששם המשחק היה מכות ופיצוצים, ובכל זאת – מאחורי כל סצינות ג'ון וו המסורתיות, עמד רעיון מעניין. זו רק הצדקנות הזו שנוטפת מהסרט, שהורסת אותו.
קייג' דווקא היה נחמד לאללה בתפקיד הפושע. לא הייתי רוצה לראות אותו בתפקיד השוטר הטוב. לאאא. הוא היה פושע חכם. הרבה יותר חכם מהשוטר. הרבה יותר כיפי. הרבה יותר מעורר הזדהות. ג'ונטרה – לעומת זאת – הוא כבר הרבה זמן לא כזה שם חם. ומה, הבוק הזה, שנראה כאילו הוא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות, הבוק הזה מקבל את תפקיד הגיבור הטוב, ומזדהה כל כך עם הפוציות שלו, שישר מאחלים לו למות במקום הבן שלו.

אני הולכת להתקלח. מוודאת מול המראה שלא החליפו אותי. כאילו שבאמת אפשר לדעת. אז אהבתי? לא אהבתי? אני חושבת שכן. כל עוד אני יכולה לבחור לא לראות את הסוף.