ביקורת: חיות הפלא – הסודות של דמבלדור

יש הרבה חסרונות ל"חיות הפלא" השלישי, אבל גם שני יתרונות עצומים: אווירה קסומה, ותיקון לדמותו של דמבלדור.
שם רשמי
חיות הפלא: הסודות של דמבלדור
שם לועזי
Fantastic Beasts: The Secrets of Dumbledore
סרט מס' 3 בסדרת חיות הפלא

מה עושים עם סרטים שאתם יודעים שהם לא באמת טובים, אבל אוהבים אותם בכל זאת? קחו למשל את "חיות הפלא: סודותיו של דמבלדור". אני מניח שבאמות מידה "אובייקטיביות", אם יש דבר כזה, מדובר בסרט לא טוב בכלל. הו לא. אבל איכשהו, בכל זאת, נהניתי ממנו מאוד.

העלילה הפעם: הפושע גלרט גרינדלוולד (קולין פא, אה לא, ג'וני ד-, אה, מצטער, הפעם זה מאדס מיקלסן) מנסה להמשיך ולבסס שליטה בעולם הקוסמים, ובשביל זה הוא מתכנן להתמנות לתפקיד רב השפעה ובעל סמכויות חוקיות. מי שמנסה להכשיל את מזימותיו הוא אלבוס דמבלדור הצעיר (ג'וד לאו), ששוב לא מתלהב מלטפל בעסק בעצמו ולכן מגייס לעזרתו את זואולוג הקסם ניוט סלמנדרה (אדי רדמיין), אחיו תזאוס (קאלום טרנר), המוגל ג'ייקוב קובלסקי (דן פוגלר) ועוד שתיים שלוש-דמויות, אבל את שמותיהן אני לא זוכר מבלי לבדוק בגוגל.

מן הצד השני, מגייס גרינדלוולד לעזרתו את קרידנס (עזרא מילר), הנער המתוסבך עם הכוחות הלא ברורים שקשור איכשהו למשפחת דמבלדור, את קוויני (אליסון סודול), שהתאהבה בקובלסקי המוגל ואז הצטרפה למי שרוצה להרוג אותו ועוד שתיים-שלוש דמויות, אבל את שמותיהן אני לא אזכור גם אחרי שאבדוק בגוגל.

הייתי רוצה לפרט עוד קצת על העלילה, אבל אין ממש מה. קטע מרכזי בחציו הראשון של הסרט נסוב סביב העניין שגרינדלוולד השיג איזושהי יכולת של ראיית העתיד, ולכן גיבורינו יוצאים למשימות שאין להם מושג למה הן מובילות כי זה אמור לבלבל אותו; התוצאה היא שהם חוזרים מהמשימות הללו בלי להתקדם במאומה, במה שמרגיש כמו בזבוז זמן. כדי להוסיף חטא על פשע, הסרט עצמו מתייחס לדריכה הזו במקום אבל אז מתעלם ממנה בלי לספק תשובה.

ובואו נמשיך עם הנימה השלילית: אם ג'יי קיי רולינג הפליאה לעשות בסדרת ספרי הארי פוטר עם דמויות מורכבות, משכנעות ואמינות, הרי שכאן כמעט אין במה לנעוץ שיניים. ניוט עצמו נותר אותו גיבור רגיש ושקט שהיה מאז שהכרנו אותו, וגם אם הדמות שלו חביבה ולא שגרתית, היא דורכת במקום כבר שלושה סרטים. לא עוזר שאת האינטרס הרומנטי שלו העלימו מהסרט כמעט לחלוטין.

אפרופו רומנטיות, הזוג ג'ייקוב-קוויני, שעל הנייר יכול לספק מתח ועניין, גם הוא לא זוכה לשום עומק מיוחד. הם נשארים באותו מקום שעצרנו בסרט הקודם, ובעוד דן פוגלר לפחות זוכה לכמה שורות מוצלחות בתפקיד ההפוגה הקומית, הרי שאליסון סודול נכשלת בכל היבט אפשרי. הדמות שלה פשוט מיותרת ולסיפור אין מושג מה לעשות איתה. 

אבל הפספוס הגדול ביותר של הסרט הוא קרידנס. הפוטנציאל בדמות הזו הוא עצום, אבל הוא נהרס עד היסוד בכתיבה שלא נותנת לו שום עומק ושום מוטיבציה הגיונית. מדמות מסקרנת בעלת אופי כלשהו בסרטים הקודמים נשארנו עם דמות שהשאלות היחידות שמובילות אותה הן "האם אוהבים אותי או לא" ו"האם אני טיפש כמו נעל ימין או כמו נעל שמאל". העובדה שמילר עושה את הדמות מתוך שינה לא עוזרת.

כמו כן, הסרט מתעקש לזרוק את ההיגיון של עולם הקוסמים לכל הרוחות. חורים בעולמות פנטזיה הם חלק מהז'אנר, אבל הצורה שבה החוקיות של דברים נשברת בסרט הזה כבר מרגיזה ממש. קרב קוסמים אחד באמצע הסרט הוא ממש מרהיב ויזואלית, אבל אין לי שום הסבר קוהרנטי ל"מה ואיך בדיוק קרה שם". וזה לפני שדיברנו על הכרונולוגיה של העולם, שכבר בסרט הקודם הושלכה לכל הרוחות לטובת הופעת אורח של מינרווה מקגונגל וכעת נזנחת עוד יותר.

ועוד לא דיברתי על המשל הגס על אדם שרוצה לעלות לשלטון באמצעים חוקיים כדי לבצע רצח עם בגרמניה של שנות השלושים, או על התסרוקת המזעזעת של קרידנס, או שלל חולשות אחרות של הסרט – אבל יודעים מה? אני לא רוצה. כי כמו שאמרתי, אני באמת אוהב את הסרט הזה. 

כמו תמיד, האהבה שלי לסרט (ולסדרה) היא לאו דווקא "הגיונית". את הסרט הראשון בסדרה ראיתי בזמן בחיים שלי שהיה מחורבן בצורה שקשה אפילו להתחיל לתאר, והבריחה שהוא הציע לי – שהועצמה על ידי אולם איימקס שהייתי היחיד בו ופסקול פשוט אלוהי – הגיעה בדיוק בזמן. הסרט הזה (שהוא בסדר לחלוטין, כן?) עבד עליי ברמה כל כך לא הוגנת עד שראיתי אותו מלא פעמים רק כדי לשחזר את החוויה ההיא.

על הבסיס הזה נבנתה הסלחנות שלי לסרט השני, שכבר היה הרבה פחות טוב; וכעת, כשמגיע התוצר השלישי, אני לא רוצה להטעות כאן אף אחד רק בגלל הפינה החמה מדי שיש ל"חיות הפלא" אצלי בלב. 

עם זאת, אני כן חושב שגם במבט אובייקטיבי, יש משהו בסרט הזה שעובד, או אולי יותר נכון – פנייה שהסרט לוקח שהוא היה צריך לקחת מזמן ושתאפשר לסדרה לצמוח בכיוון חיובי.

נחזור אחורה: הבעיה העיקרית של הסדרה היתה השם שלה. סדרת סרטים על חיות פלאיות לא יכולה להחזיק בפני עצמה, אלא אם הולכים עד הסוף, שוכרים את דיוויד אטנבורו ונותנים לו לקריין קטעי אנימציה של חיות פלא שפשוט מתקיימות להן בטבע.

מכיוון שלצערנו, זה לא הכיוון שהלכו אליו, קיבלנו משהו שהוא שילוב של "היי, תראו, הנה חיית פלא" ביחד עם הרחבה של עולם הקוסמים שעבדה לא רע כשהיא לא התעקשה לקשר את הסרט למה שמוכר לנו כבר מהעולם הזה, קצת כמו החטא הקדמון של "מלחמת הכוכבים". 

בסרט השני הבעיה הזאת הפכה למצוקה אמיתית, כיוון שמצד אחד הנושא של חיות הפלא נזנח לכאורה לטובת המאבק מול גרינדלוולד בתוספת קריצות בלתי פוסקות למעריצים, ומצד שני עדיין נשארנו עם הבסיס של הסרט הקודם. התוצאה היתה ערבוביה חסרת תכלית וחסרת מיקוד.

אבל הפעם, שינוי הפוקוס הושלם בהצלחה. חיות הפלא נזנחות כאן כמעט לגמרי כמניעות עלילה – נשאר העץ הקטן שאינו גרוט, הניפלר שאוהב דברים נוצצים והרכש החדש: במבי קטן וחמוד שכולם מחכים למוצא פיו. אה, וגם קבוצה ענקית של עכבישי-מנטיקור שאחראים לסצינה המצחיקה ביותר בסרט. ניוט עצמו כבר לא מתפקד כדמות ראשית אלא כסיידקיק, וצריך להודות שהוא עובד כך הרבה יותר טוב; במקום זה, הפוקוס עבר לאלבוס דמבלדור, שאיתו הסרט נפתח ואיתו הוא מסתיים.

ו-וואלה, עלילותיו של דמבלדור דווקא מעניינות אותי מאוד. כי נכון שהתסריט מאוד לא אפוי, בעיקר בגלל שהוא לא מצליח להנחית בשלום כמעט שום כדור שהוא העלה לאוויר בסרטים הקודמים – אבל ההופעה של ג'וד לאו כל כך מוצלחת שזה אשכרה שווה את זה. סיבה מרכזית למה סרטי הארי פוטר לא עבדו בשבילי היא השחיטה שעברה שם הדמות של דמלבדור בגילומו הבלתי נסלח של מייקל גמבון; דמבלדור של לאו הוא התיקון שכל מעריץ הארי פוטר חייב לעצמו, ובדחיפות. ככה הוא היה צריך להראות מהרגע הראשון: חכם, שליו, תמיד רגוע, עוצמתי אבל שקט, לעולם לא מרים את הקול ושולט במה שקורה גם כשנדמה שלא.

גם מאדס מיקלסן כגרינדלוולד עושה יופי של עבודה. גרינדלוולד שלו שונה מזה שעשה ג'וני דפ בסרט הקודם, ועדיין מרפרר אליו בהופעה מצוינת שמתמודדת יפה עם התסריט הבעייתי.

וצריך מתישהו גם לדבר על הבימוי המוקפד של דייוויד ייטס: בלי מצלמות רועדות ובלי חיתוכים גסים, הויזואליה שלו ניכרת וכל פריים פה מלוטש, ובעולם הקולנועי ההיפר-אקטיבי שסביבנו אני ממש מעריך את הנינוחות הזו.

ובסוף בסוף, זאת האווירה. זה העולם הזה. עולם הקוסמים של ג'יי קיי רולינג, שאני פשוט מת עליו ורוצה לבלות בו עוד, ועוד, ועוד, בוודאי כשאין לי ספרים להשוות אליהם ולהתעצבן. התסריט בעייתי, דמויות רבות חסרות אפיון או מוטיבציה וטוויסטים נערמים בלי היגיון אמיתי – אבל האווירה הזאת (בסיוע עוד פסקול מופלא של ג'יימס ניוטון הווארד) היא קסם שאין בשום מקום אחר ומבחינתי שווה הכל. והיי, מי יודע? אולי אחרי שהסדרה התגבשה על הכיוון שלה, הסרט הבא כבר יהיה טוב באמת.