ביקורת: מהיר ועצבני 7

האקשן יותר גדול, והעלילה יותר טפשית. כלומר, "מהיר ועצבני 7" הוא המהיר ועצבני האולטימטיבי

למה "מהיר ועצבני 7" הוא סרט "מהיר ועצבני" הכי טוב עד היום:‏

‏1.‏ כי האקשן גדול עוד יותר.‏

אי שם, בעבר הרחוק הלוט בערפילי האגזוז, "מהיר ועצבני" הראשון היה סרט אקשן עם מכוניות. ‏הרעיון היה לקחת ספורט אקסטרימי מגניב – כמו גלישה ב"נקודת פריצה", רק שהפעם אלה מרוצי רחוב – ולהוסיף לו איזו ‏עלילת פשע. אז היו כמה סצינות יפות בהחלט של מירוצי מכוניות, והמכוניות עשו כמה דברים מגניבים כמו להתהפך אחת מעל לשניה וכאלה. מאז, סרט אחרי סרט, הסדרה ‏מנסה – ובדרך כלל מצליחה – להתעלות על עצמה ולהציג בכל סרט דברים פחות ופחות סבירים ‏לעשות עם מכוניות. וזה לא קל. הסרט הראשון ההוא נראה כל כך תמים היום, כשהדבר המטורף ביותר שקורה בו הוא שמכונית עוברת מתחת למשאית נוסעת. היום לעבור מתחת למשאיות זו שגרה, ולקפוץ מחלון של מכונית אחת למכונית אחרת ב-160 קמ"ש בכיוונים מנוגדים זה כמו ללעוס מסטיק. קשה יותר ויותר למצוא דברים מדהימים שעדיין לא נוסו.

אבל הסרטים מנסים, ומצליחים. וזה נכון בהחלט גם הפעם. המילה "מרדפים" כבר מזמן קטנה על הסצינות האלה: אלה סצינות אקשן ‏מוטוריות ענקיות, מטורפות, ומופרכות יותר מבדיחת אחד באפריל.‏ אם ראיתם את הטריילרים והפרסומות, וסביר מאוד שראיתם, אתם כבר ‏יודעים שיש בסרט ‏קטע עם ‏אוטובוס וצוק וקטע עם מכונית ובניין. שתיהן מתארות דברים שלא יכולים בשום אופן לקרות במציאות. שתיהן סצינות אקשן ענקיות, ‏מטופשות, יקרות, ומצולמות וערוכות ממש טוב. שתיהן כיפיות נורא. ‏ואף אחת משתיהן היא אפילו לא סצינת השיא של ‏הסרט.‏ ‏

‏2.‏ כי הסיפור מטופש עוד יותר – ויודע את זה

מאז הסרט השלישי, "מהיר ועצבני" נמצאת בידיו של הבמאי ג'סטין לין, ובמשמרת שלו היא הפכה ‏מסדרה שולית וגוססת לאחד הפרנצ'ייזים הקולנועיים המובילים בעולם. ובכל זאת, ‏אפילו צוות ‏מנצח ‏מתחלף בסוף. ב"מהיר ועצבני 7" בוים על ידי ג'יימס וואן – ‏שהיה ידוע עד היום ‏בעיקר ‏כיוצר של סרטי אימה – ומתברר שהשינוי הוא רק לטובה.‏

וואן עושה סצינות אקשן לא פחות (ואולי יותר) טוב מלין, אבל חשוב מזה, יש דבר אחד שהוא ‏מבין בנוגע ל"מהיר ועצבני" שלין מעולם לא קלט: העובדה הפשוטה שהסדרה הזאת לא ‏רצינית. הסרטים הקודמים היו רציניים מדי. בכל אחד מהם היו כמה סצינות אקשן מטורפות , ובינהן – שממות ארוכות מדי של עלילה שכאילו לקחה את עצמה ברצינות מלאה. ‏כאילו לא שמנו לב שמדובר בחבורת שחקנים שנפח השרירים שלהם יותר מרשים מיכולת המשחק ‏שלהם, ושהסיפור נכתב באמצעות זיפזופ אקראי בין חמישה סרטי אקשן ממוצעים משנות ‏השמונים. האקשן ב"מהיר ועצבני" היה כיף; כל השאר היה טירחה שצריך לסבול בדרך אל האקשן.‏

ג'יימס וואן, הבוס החדש, יודע שכל העסק הזה ממש טיפשי. הוא לא ניסה להפוך את "מהיר ‏ועצבני" לחכמה יותר או מציאותית יותר, אלא בדיוק להיפך. אם הסדרה ממילא ‏מתנהלת על פי ההגיון של סרטים מצוירים, אז למה לא ללכת עם זה עד הסוף? ‏אז ב"מהיר ועצבני 7" יש יותר סצינות אקשן, והחיבור בינהם הוא קלוש ומטופש עוד יותר מאי פעם. ‏אם תגיעו לסרט הזה בטעות בציפיה למשהו שדומה איכשהו למציאות, תבלו את כולו בפליטת ‏‏"לאאא" ו"זה בחיים לא היה קורה" ו"נו, באמת?!". הסרט הזה בלתי אפשרי מבחינה פיזית, לוגית, ‏פיננסית, מעשית, עלילתית, וכל בחינה אחרת שתוכלו לחשוב עליה. וכולם נהנים מזה. וין דיזל טען בראיון לא מזמן ש"מהיר ועצבני 7" צריך להיות מועמד לפרס ‏האוסקר לסרט הטוב ביותר. התרחיש הזה הוא רק קצת יותר מופרך מאלה ‏שמוצגים בסרט עצמו.‏

כל משפט שוין דיזל אומר בסרט הוא שורת-מחץ שהיתה נשמעת במקומה בפיו של מקביין, ‏הגירסה הפארודת של שוורצנגר מבית הסימפסונס. דוויין ג'ונסון – שנראה, כרגיל אצלו, יותר כמו ‏רובוטריק עשוי מבלונים מאשר כמו בן אנוש – מתנהל כל ‏הזמן ‏בחיוך ‏כזה, כאילו "אתם לא באמת ‏לוקחים אותי ברצינות, נכון"? ‏אל הצוות מצטרף קורט ראסל, בתפקיד שבו הוא מפגין את המידה ‏הרבה ביותר של שביעות רצון עצמית לס"מ מעוקב מאז דודו טופז בשיאו – ונהנה מכל ‏רגע. דג'ימון הונסו מגלם רשע ששיטת המשחק שלו מושפעת בבירור מריטה רפולסה ‏מ – האופן שבו הוא מנענע את ראשו בכל פעם שהוא אומר משפטים כמו "מה?!" ‏ו"אל תיתן ‏להם להימלט!". ‏ אה, וג'ייסון סטייטהאם גם שם. הסדרה בנתה את הדמות שלו – עוד ‏מסוף הסרט הקודם – בתור האולטרה-ביג-באד, האיש הכי מפחיד בעולם, ובסופו של דבר בסרט ‏הוא מתפקד בערך כמו ווייל אי. קויוטי. הוא מגיע מאוחר לכל סצינה, רודף קצת אחרי וין דיזל וחוטף ‏מכות. זה אידיוטי לחלוטין. זה נהדר.‏

‏3.‏ כי למרות הכל, הפרידה קצת מרגשת

הפיל שבאמצע מסלול המירוצים הוא העובדה שאחד השחקנים הראשיים בסרט הוא רוח ‏רפאים. ‏פול ווקר נהרג – בתאונת דרכים שלכל הדעות, נשמעת כאילו היא לקוחה מתוך סצינה ‏ב"מהיר ‏ועצבני" – באמצע צילומי הסרט הזה. למרות זאת, הוחלט להמשיך בצילומים, לסיים ‏את הסרט ‏ולהפוך אותו לסוג של מצבת זיכרון לווקר. ואני חייב להודות – לא הערכתי במיוחד את ווקר כשחקן בחייו, אבל הוא מגיש כאן את אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי של אדם מת. באמצעות שיחזורים דיגיטליים וכפילים, ווקר משתתף גם ‏בסצינות שצולמו אחרי מותו. אם מחפשים, אפשר למצוא את הרגעים הצורמים, שבהם אפשר להבין שמה שאנחנו רואים הוא עריכה של קטעי ארכיון וצילומים מאחור שנועדו להסוות את העובדה שהוא לא באמת שם – אבל אם לא תחפשו, כנראה לא תשימו לב. הפרידה מווקר משולבת בסרט עצמו, ונעשית באופן, מה יש לומר, הכי מרגש שניתן ‏היה לצפות לו מסדרת סרטים שבה בכל סרט חייבים להיות לפחות עשרה קלוז-אפים על מנועי מכוניות וישבנים אקראיים. ‏

אחרי שבעה סרטים, סדרת "מהיר ועצבני" יודעת מה היא, במה היא טובה ובמה לא. אם אתם ‏הולכים לסרט בידיעה למה אתם מצפים (מרדפים מטורפים) ולמה לא (פעילות מוחית) – לא תהיה ‏לכם שום סיבה להתלונן. "מהיר ועצבני 7" הוא לא "האזרח קיין", אבל אולי הוא "האזרח קיין" של סרטי "מהיר ועצבני".