מהיר ועצבני: טוקיו דריפט

במקור: The Fast and the Furious: Tokyo Drift
במאי: ג'סטין לין
תסריט: כריס מורגן
שחקנים: לוקאס בלאק, באו וואו, נטלי קלי, בריאן טי

"הבל הבלים," אמר קהלת. "הכל הבל."
והוסיף ואמר, "אין חדש תחת השמש."
ובכן, לא באתי לחלוק עליו, אלא לטעון שגם אם דבריו כוונו לשלילה, הרי שלעתים ההבלים הישנים והבלתי מקוריים יכולים להיות מהנים למדי. כמו למשל במקרה שלפנינו. אם הנוסחה של סרטי 'מהיר ועצבני' הקודמים עבדה היטב, למה לא לייצר ממנה עוד? כל המרבה מכוניות מרהיבות שעושות דברים שאנו, פשוטי העם הפלבאים, לא נעז לעולם, הרי זה משובח.

הסרט הנוכחי מתחיל במרוץ לא חוקי אחד יותר מדי של שון בוסוול, תלמיד תיכון ארה"בי ממוצע בן 24 (ונראה אפילו קצת יותר, לעיני הבלתי מאומנת). במהלך עלילתי מופרך ראשון מני רבים מסכימה המשטרה להגלות את שון אל מחוץ לגבולות ארה"ב, במקום להגיש תביעה. ולאן ילך הילדון אם לא אל אביו החייל האמריקאי המוצב בטוקיו? טוקיו, כידוע, נמצאת ביפן, ויפן זה מקום זר, מגניב, ומוזר, מלא במכוניות מגניבות עוד יותר. אה, ויש שם יפנים, שהיו קהל יעד נהדר לסרטים הקודמים. אז למה לא?

כאן, יש לציין, הנוסחה חורגת מעט מהסרטים הקודמים, אך נעה במסלול המוכר יותר מסרטי אומנויות הלחימה. הלוחם הנועז והצעיר מגיע למקום חדש, מובס על ידי האנשים הרעים, ומוצא לו מאסטר שיאמן אותו בנבכי האומנות הסודית. מאוחר יותר הוא ינקום באנשים הרעים בדו-קרב מרהיב, וישיב לעצמו את כבודו. ואת כבודה של האומה האמריקאית, אם אפשר באותה הזדמנות.

בסרט הזה, אומנות הלחימה הסודית היא ה"דריפט". אני לא בטוח אם יש לכך מונח הולם בעברית. מדובר בסוג מתוחכם למדי של זריקת זנב המכונית בסיבוב, מה שמאפשר סיבובים חדים ביותר, ושחיקת צמיגים מהירה, קולנית וריחנית באותה מידה. את הניחוחות של הגומי השרוף, לצערי, הסרט לא הצליח להעביר היטב. אך כל שאר הפטישיזם המכוניתי היה אחלה דשופרא.

במרוץ הראשון של שון השחצן בטוקיו הוא מצליח לרסק לחלוטין מכונית ששאל מאדם שאינו מכיר (העלילה מופרכת, ציינתי כבר?) וכך הופך הוא לאיש חובו של האן, משאיל המכונית, ונאלץ לבצע עבורו משימות מפוקפקות כגביית כספים. אבל בד בבד, האן מתחיל גם לחנוך את שון, ומשפר את מיומנויות ה'וורום וורום!' שלו. כלומר, האן הוא אחד מהחבר'ה הטובים. אז מי האיש הרע? את התפקיד ממלא די-קיי (קיצור של דריפט-קינג), מאפיונר יאקוזה נטול אף. די-קיי ושון גם לגמרי במקרה דלוקים על אותה נערה, תיכוניסטית חביבה (בת 21 בלבד) ושמה נילה. צופים שבילו יותר משמונה דקות בקולנוע בימי חייהם מוזמנים להמר במי תבחר נילה לבסוף. בין הפותרים נכונה יוגרל פותר שרואה את סרטי 'מהיר ועצבני' בעבור העלילה.

כי העלילה, מה לעשות, לא ממש קיימת. כמו בסרטים מז'אנרים דומים, הטקסט הוא רק תירוץ לחיבור בין מפגנים מעוררי קנאה. מרוצי המכוניות מעולם לא נראו טוב יותר. הביצועים מדהימים, והשליטה של נהגי הפעלולים במכוניות המבהיקות מעוררת יראה. מישהו, למען השם, באמת עשה את הדברים הללו. בכל הנוגע לסצינות המכילות מכוניות, הסרט לא פחות ממושלם. הצילום נהדר, וזוויות הצילום מפתיעות כל פעם מחדש. העריכה מדויקת, והתוצאה בהתאם.

מי שיכול להסתפק במפגנים ויזואלים מרהיבים, יצא מהסרט ותאוותו כולה בידו. מי שלא? נו, ממילא לא היה לו מה לחפש כאן מלכתחילה. ומצד שני, ההורים מבין הקוראים, יתכן וראוי שישקלו פעמיים שלוש אם להרשות לילדיהם לראות את הסרט. ומאחר שסביר שההורים לא באמת יכולים לשלוט על הרגלי הצפייה של צאצאיהם, ומרבית קהל היעד הטפש-עשראי כבר ראה את הסרט, אנא שקלו לא לתת להם את האוטו שבועיים-שלושה לאחר הצפייה. מפחיד אותי הרעיון של נער בן 17-18 יוצא מהסרט, ומנסה ליישם את שראה. הגבלת צפייה או השלכותיה אינה בהכרח דבר רע. ואם להגביל, הרי שיש בעולמנו דברים קצת יותר מסוכנים מסקס (ואפילו מסקס בין שני גברים, דבר המקפיץ תמיד את בלוטות הצנזורה בארץ). נהיגה פרועה היא דבר מסוכן בהרבה, והכסתו"ח המוצע בשקופית בסוף הסרט רחוק מלספק בטיחות לעוברי אורח תמימים הנקלעים למסלולו של דריפטאי צעיר.