ביקורת: בחורים טובים

הביקורת? אתם ככל הנראה כן מסוגלים להתמודד עם הביקורת!
שם רשמי
בחורים טובים
שם לועזי
A Few Good Men

שעת בוקר מוקדמת באחת ממפקדות הצבא האמריקאי. לוטננט-קומנדר ג'ואן גאלוויי (דמי מור), קצינה צעירה בפרקליטות הצבאית, נכנסת בהיסוס למשרד של המפקד שלה ומבקשת לקבל על עצמה את ההגנה על שני נאשמים – נחתים בבסיס הצבאי גוואטנמו-ביי בגבול קובה, שעשו זובור אלים לאחד מחבריהם ליחידה, זובור שהסתיים במותו. המפקד מחליף מבטים מודאגים עם שותפיו למשרד, ואז מציע בחביבות לגאלוויי לצאת ולהכין לעצמה כוס קפה.  

"תודה, המפקד, אני בסדר," היא משיבה.

המפקד נועץ בה מבט חד. "צאי בבקשה מהחדר כדי שנוכל לדבר עלייך מאחורי הגב"

וכך בשנת 1992 נחשפו לראשונה מיליוני צופים ברחבי העולם לדיאלוגים של אחד, אהרון סורקין, בסרט "בחורים טובים" בבימויו של רוב ריינר. סורקין כתב את התסריט (עם עזרה נטולת-קרדיט מוויליאם גולדמן) בהתבסס על המחזה שלו שרץ בהצלחה יתרה בברודוויי כמה שנים קודם לכן. הסרט של ריינר הפך אותו לכוכב בהוליווד, והפך את הזירה המשפטית למגרש הביתי שלו (ראו גם "הרשת החברתית", "המשחק הגדול" ו"משפט השבעה משיקגו" שרץ בימים אלה בנטפליקס). 

וב"בחורים טובים" מדובר בזירת קרב. המפקד של גאלוויי מכיר בכך שהיא סנגורית מוכשרת אבל גם ברדקיסטית לא קטנה, ומאחר והוא לא רוצה שסיפורים על מעשי זובור יזכו ליותר מדי תהודה הוא מחליט להעביר את התיק לסגן דניאל קאפי (טום קרוז). קאפי הוא פרקליט צבאי עם מוניטין של אחד שסוגר תיקים בשקט ובמהירות. למרות הניג'וסים מצדה של גאלוויי, קאפי מצליח לסדר לנאשמים שלו עסקת טיעון מהחלומות: רק כמה חודשים בכלא. אבל כשהוא מתייצב לפניהם, הם מבהירים לו שזה לא יקרה – מה שהם עשו לחברם ליחידה היה בעקבות הוראה מהמפקד שלהם, והם לא מתכוונים לקבל על עצמם את האשמה. קאפי מוצא את עצמו נגרר לבית המשפט, אבל ככל שהוא נכנס עמוק יותר לתיק הוא מתחיל לחשוד שמשהו אכן רקוב, ולא רק בפרשה שבה מעורבים הנאשמים שלו, אלא בכל ההתנהלות בגוואנטנמו-ביי תחת פיקודו של הקולונל ג'ספ (ג'ק ניקולסון). הבעיה היא שג'ספ הוא קצין נערץ שנחשב לסוג של אלוהים בצבא האמריקאי – האם קאפי יצליח לשכנע את המושבעים שהוא האשם האמיתי? 

"בחורים טובים" הוא אחד הסרטים שבישרו על סוף האייטיז ותחילת הניינטיז בהוליווד. המחזה המקורי עלה על הבמות כשהמלחמה הקרה כבר היתה במצב של מוות קליני. הסרט עלה למסכים אחרי קריסתה של ברית המועצות, הספקות שהתחילו להתעורר בעקבות המעורבות של ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה שנה קודם לכן והבחירה בביל קלינטון לנשיאות. אחרי עשור שבו גיבורי אקשן אמריקאים הסתובבו ברחבי העולם והביאו איתם את בשורת החירות והצדק בסיוע של נשק אוטומטי, "בחורים טובים" העלה שאלות נוקבות על המיליטריזם האמריקאי והמחיר שהוא גובה, לצד עיסוק בנושאים כמו משמעת צבאית ומילוי פקודות. הזמנים השתנו, אבל הנושאים האלה נותרו רלבנטיים מתמיד – גוואטנמו-ביי והנהלים המפוקפקים שעל פיהם הוא פועל קיבלו תשומת לב עגומה למדי בתקופה שלאחר 11 בספטמבר, כשעם שאלת הפקודה החוקית כן/לא יכול להזדהות כל צופה ישראלי.

גם אם לא מתייחסים לסבטקסט, "בחורים טובים" הוא סרט מצוין. הדבר הראשון שבולט בסרט הוא הליהוק, וכאן מדובר בעוד נקודת ציון חשובה, רגע קסום שבו עתודת השחקנים הצעירים של הוליווד משנות ה-80 התבגרה והבשילה: קרוז, מור, קווין בייקון (בתפקיד התובע במשפט) וקיפר סאתרלנד (בתפקיד קצין ביחידה של הנאשמים) מפגינים פה כמה מההופעות הטובות ביותר בקריירה שלהם. חבל שהקריירות של רובם לא הצליחו להגיע לאותה רמה בשנים שלאחר מכן, ולפחות במקרה אחד (של מור) התדרדרו לזבל מוחלט. דווקא ג'ק ניקולסון, השם הכי גדול (אז) בקאסט מרשים קצת פחות – הוא מפגין הופעה אפקטיבית עם חיוך שטני, אבל לא כזו שתירשם כפסגה עבורו.

מעל הכל, "בחורים טובים" הוא סרט של הצמד סורקין-ריינר. ניכר שזהו התסריט הראשון של סורקין – הוא כתב דרמת בית משפט מסורתית של התחלה-אמצע-סוף, בלי פלאשבקים והתחכמויות עלילתיות אבל עם הרבה שיאים דרמתיים ראויים, מחקירת העדים השונים על הדוכן ועד להתחבטויות הנפש של הגיבור. הכל מלווה כמובן בכישרון המפורסם של סורקין לכתיבת דיאלוגים, וכמו ביצירות המאוחרות יותר שלו, לדיאלוגים האלה יש נטייה לגלוש לנאומים. אבל, וזה עוד משהו שהצפייה ב"בחורים טובים" חושפת – אף אחד לא כותב נאומים קולנועיים כמו סורקין. גם כשהם מגיעים מפיו של האיש הרע, יש בנאומים שלו משהו מעבר לשורות המחץ שהופכות למטבעות לשון מצוטטים. כשהדמויות של סורקין נואמות, יש בזה משהו סוחף ומסעיר שמשאיר את הצופים דרוכים בקצה המושב. במציאות חלופית כלשהי האיש הזה היה עושה הרבה כסף מכתיבת נאומים לפוליטיקאים.

וכפי ש"בחורים טובים" היה אקורד הפתיחה בקריירה ההוליוודית של סורקין, הוא היה במידה רבה גם אקורד הסיום בזו של ריינר. ריינר מביים את הסרט באופן שהולם את סגנון הכתיבה של סורקין – הכל, מצילומי הנופים בוושינגטון, דרך הבסיס הצבאי בגוואטנמו-ביי ועד לאולם בית המשפט, מצולם באופן מצוחצח, מבריק ובלי רמז לחספוס (בשלב כלשהו של ההפקה ריינר רצה לצלם באולם דיונים של בית דין צבאי אמריקאי אמיתי. הוא ירד מהרעיון כשהתברר לו שכל אולם כזה נראה עלוב ומוזנח יותר מקודמו. המראה המוקפד של בית הדין בסרט הוא פנטסיה מוחלטת). וזה עובד: כמו סורקין, גם ריינר הוא בסופו של דבר יוצר "ממסדי" מאוד, שמאמין ביכולת של המנגנון לתקן את הכשלים של עצמו. "בחורים טובים" הוא סרט ביקורתי, אבל הבימוי של ריינר מזריק לו גם אופטימיות חשובה באותה מידה. 

כמעט 30 שנה אחרי צאתו, "בחורים טובים" נותר רלוונטי לא רק בגלל המסר שלו, אלא בגלל שהוא סרט מצוין שאיתו הצופים הכירו את סורקין, נפרדו מריינר (של הסרטים הטובים, לפחות) וזכו לחזות בכמה מההופעות הטובות ביותר של הכוכבים בתקופה שבה הוא יצא. הוא בעיקר מומלץ לצפייה ביחד עם "משפט השבעה משיקגו", וגם בפני עצמו.