ביקורת: יעד סופי – קשר דם

בכל ספר בסדרת "סדרה של צרות" של למוני סניקט, שלושת היתומים הגיבורים מגיעים לאפוטרופוס שיש לו "קטע" אחר. בספר השלישי מופיעה דמותה של הדודה ג'וזפין, שהקטע שלה זה שהיא מפחדת בערך מכל דבר שקיים. היא לא מדליקה רדיאטור בביתה מחשש שיתפוצץ, לא שמה שטיח כניסה לבית מחשש שמישהו ימעד וישבור משהו, והיא דוחפת דלתות במקום להשתמש בידיות מחשש שהן יתנפצו ויפצעו אותה. אם סרטי "יעד סופי" היו קיימים ביקום של סניקט, הם כנראה הסרטים האהובים עליה, כי הם די מצדיקים את כל הפחדים האלה. זאת אומרת, הם היו האהובים עליה לו הייתה רואה אותם, אבל היא כנראה נמנעת מלנסוע לקולנוע או להדליק טלוויזיה בגלל פחד שהמקרן ייפול עליה או שהשלט יחשמל אותה.

כתבתי פה כבר על חמשת הסרטים הקודמים בסדרת קומדיית האימה הזאת עם הפרמיס הפשוט והיעיל: למישהו יש חיזיון של אסון גדול ונוראי שהורג הרבה אנשים, הוא מזהיר ומצליח להציל כמה מהם ואז המוות עצמו – בצורת משב רוח זדוני – הורג את השורדים בזה אחר זה בשלל דרכים יצירתיות ומורכבות. הסוף של הסרט החמישי היה מבריק בעיניי, ונתן לסדרה סיום ראוי ביותר, 10/10, תודה רבה, אין צורך להמשיך. אבל כמו שהמוות לא מפסיק לעבוד, כך גם תסריטאים בהוליווד לא מפסיקים לחלוב מותגים מוכרים, וכך מגיע אלינו סרט חדש 14 שנים לאחר הקודם (יותר זמן מאשר הפער בין הסרט הראשון לחמישי).

אז איך מעדכנים את המותג? חוזרים הרחק אל העבר: סיקוונס אסון הפתיחה הארוך, המורכב ולדעתי גם המוצלח ביותר של הפרנצ'ייז מתרחש בכלל בשנות השישים, כשאישה צעירה בשם אייריס ובן זוגה מגיעים למסעדה מפוארת שנמצאת בראש מגדל. לאחר כמה צירופי מקרים שכוללים רצפת זכוכית, ברגים משוחררים וילד מעצבן אחד, המקום קורס וכל הנוכחים מוצאים את מותם. ואז מגיע עוד טוויסט שמשחק עם הציפיות – בסרטים הקודמים, בשלב הזה היינו אמורים לחזור אל אייריס ולראות איך היא מזהירה את כולם ומצילה כמה אנשים. במקום זה אנחנו קופצים להווה, בו סטפני קמפבל (קייטלין סנטה חואנה) מתעוררת בבהלה לאחר שחלמה על האסון הנוראי (למרות שסרט תקופתי של "יעד סופי" זה לגמרי משהו שאני בעדו).

מסתבר שאייריס היא סבתא של סטפני, ושהמשפחה לא בקשר איתה כבר הרבה זמן. גם דרלין, אמה של סטפני, עזבה את המשפחה לפני שנים בנסיבות מסתוריות. סטפני מאתרת את סבתא שלה ומגלה שהאסון ההוא במסעדה בשנות השישים אכן קרה ושאייריס אכן חזתה אותו. אבל היא לא הצליחה להציל רק כמה אנשים, אלא את כל הנוכחים. הסרטים הקודמים לימדו אותנו שהמוות לא אוהב שמרמים אותו ושהוא מתחשבן עם מי שעושה זאת. אבל מה קורה כשעשרות אנשים עושים זאת? מסתבר שעד שהמוות מתחשבן עם כולם, לחלק מהניצולים, כמו אייריס, היה זמן להקים משפחות, שבדומה לניצולים, לא אמורות להיות קיימות. אייריס הצליחה לחמוק מאיזו תאונה מחרידה בזכות כך שהסתגרה מן העולם במשך הרבה זמן, אבל כעת המוות מצא אותה והגיע להתחשבן עם כל המשפחה שלה (אולי היה לוקח לו פחות זמן אם הוא היה מוכן לתת לאנשים התקף לב או שבץ במקום תאונות שמצריכות מינימום חמישה גורמים).

זה בקלות היה יכול להיות עוד סרט המשך שנוצר ע"י איזה במאי להשכיר ורק נועד לסחוט עוד כמה דולרים מסוס שכבר מת מזמן. אבל צמד הבמאים זאק ליפובסקי ואדם ב. סטיין באים עם אהבה לזיכיון, והם הביעו את זה כבר מההתחלה: בזמן הפיץ' שעשו לאולפנים בזום על החזון שלהם לסרט הם השתמשו בקטעים שצולמו מראש ואפקטים מיוחדים כדי לביים תאונה שמזכירה את אלו שבסרטים וקורית להם במהלך שיחת הווידאו. השניים יודעים מה הפרנצ'ייז הזה ומי הקהל שלו, וזה ניכר לאורך כל הסרט: יש לא מעט שורות משעשעות, התאונות החדשות מאוד יצירתיות ומבדרות (וגרפיות, כמובן) ולמרות כל הדרמות המשפחתיות, כל העסק אף פעם לא נלקח ברצינות רבה.

וזאת, אגב, עוד סטייה מהנוסחה המוכרת: בסרטים הקודמים השורדים היו תלמידים באותה שכבה, קולגות או זרים מוחלטים שנאלצים לשתף פעולה עקב הנסיבות. הפעם כל האנשים בסכנה הם בני משפחה, כך שאין רק פחד של "אוי לא, מה אם הבחור הזה ימות ואני הבא בתור?" אלא יותר "אוי לא, מה אם הבחור הזה ימות ואני הבא בתור וגם זה יהיה ממש עצוב כי הוא בן-דוד שלי". כאמור, כאן גם לאמא וגם לסבתא יש את הבעיות שלהן, והסרט היה עלול ליפול לעיסוק בנושא שכבר נראה קלישאתי מרוב כל הסרטים שנעשו עליו בשנים האחרונות – טראומה בין-דורית (יש קווי דמיון בולטים בין הסבתא לדמותה של לורי סטרוד מההמשך ל"האלווין" מ-2018). אבל בעוד סרטים אחרים היו רציניים וחקרו את הטראומות האלה וההשפעות שלהן, לסרט הזה אין זמן לשטויות כאלה כי יש מטאטא שצריך להזיז כדור טניס שצריך להפיל שולחן שעליו יש קערה מלאה בלבני לגו שמתפזרות בדיוק ליד חבית פתוחה מלאה בחומצה. וזה טוב, כי זה מה שבאנו לראות.

אבל זה לא אומר שהסרט נטול רגש לחלוטין – באחת הסצינות מופיע השחקן טוני טוד (מ"קנדימן" המקורי), האיש עם הקול הכי מחוספס ששמעתי. דמותו המסתורית הגיחה בקצרה בסרטים קודמים עם טיפים שימושיים לגיבורים על איך להביס את המוות. הפעם הוא אפילו מקבל קצת סיפור רקע. אולי ייקח לכם רגע לזהות אותו, כי בזמן הצילומים הוא נאבק עם סרטן קיבה, שהכריע אותו בחודש נובמבר האחרון. הבמאים ידעו שהוא חולה ונתנו לו לאלתר את השורות האחרונות שלו עם מסר שהוא רוצה להשאיר למעריצים, ויש סיכוי סביר שתמצאו את עצמכם מזילים דמעה או שתיים באמצע קומדיה שחורה על אנשים שמתים בדרכים טיפשיות.

שאר הקאסט עושה עבודה מספקת בשביל סרט שאנשים באים אליו פחות בשביל המסע הרגשי של הדמויות ויותר כדי לראות אותן מופצצות, נזרקות או נמחצות ע"י משהו. קייטלין סנטה חואנה סבבה והכל, אבל הדמויות הראשיות הן אף פעם לא המוצלחות ביותר בסרטים האלו, ותמיד יש איזה פייבוריט שאני מאחל לו שיצליח לשרוד. הפעם זה ריצ'רד הרמון, שמגלם בן-דוד של אייריס בשם אריק, שבזמן שכולם מפחדים מתאונה שאורבת להם מאחורי כל פינה, הוא הרבה יותר צ'יל לגבי כל העניין. כמו כן, אם בקרוב יעשו סרט על ההפקה של "ג'קאס", הוא ליהוק מושלם לתפקיד של בם מרג'רה.

בדומה למשפחתה של גיבורת הסרט, "יעד סופי: קשר דם" לא היה אמור להיות קיים. הייתי בסדר גמור לו החמישי היה נשאר סוף הסדרה עד יום מותי, שכנראה יכלול קליפת בננה, כדור בריכה מתנפח וגזיר קרטון של אדגר רייט. אבל הסרט השישי הוא תוספת מוצלחת ומבדרת: מספיק מנותק מהנרטיב של הקודמים בשביל להיות נגיש לצופים חדשים, אבל גם עושה כבוד לסרטים הקודמים בסדרה. אלה היו להקת בלו אויסטר קולט ששרו "עונות לא מפחדות מהמוות / גם לא הרוח, השמש או הגשם / נוכל להיות כמוהם". אפשר לפחד מכך שהמוות אורב בכל פינה ולהסתגר בבית לנצח, או לצאת ולהנות מהחיים כל עוד אפשר, כי בכל דבר יש קצת סכנה בימינו. אפילו, מסתבר, בללכת לצפות בסרט הזה. אולי הדודה ג'וזפין צדקה.