1. נפתח עם הטריילר ל"ג'ון וויק 4" (אז זהו? רשמית הסרט השלישי בסדרה הוא היחיד עם תת כותרת בשם שלו? זה מעיק לי ב-OCD):
אוקי, בטריילר של ג'ון וויק 3 זה היה מרדף האופנוענים והסוס, בטריילר של ג'ון וויק 2 זה היה האיחוד בין לורנס פישבורן וקיאנו ריבס. אבל בטריילר לסרט החדש אין דבר שלא ראינו קודם, אף לא משהו אחד שאומר "תראו איזה דברים חדשים ומעניינים יש לג'ון וויק 4 להציע" (וסליחה ממעריצי ביל סקושגורד). אולי היוצרים הבינו שכוראוגרפיית אקדחים, מרדפים וקיאנו ריבס זה מספיק כדי לעשות כסף.
"ג'ון וויק 4", בכל אופן, יעלה לאקרנים בסוף מרץ. נסו לחפש הקרנה עם הפסקה כי הסרט הוא שעתיים ו-50 דקות.
2. חזון יוחנן בברית החדשה מתאר את האירועים שיובילו ליום הדין, קץ הימים: ארבעת פרשי האפוקליפסה, נהר האש, החיה והסימן 666 וכל אלה. אבל האגדה מספרת על אירוע נוסף, אירוע בלתי נתפס וכה נוראי עד שהאפיפיור פטרוס הקדוש הורה, בשנת 33 לספירה, לשמור את דבר קיומו בסוד – ושליחיו קברו את הטקסט שמתייחס אליו מתחת לאדמה במָקוֹם לא ידוע. אבל לפני ימים אחדים איתרו ארכיאולוגים את הטקסט שנחשב עד כה לאגדה, והם בחרו לחשוף את תוכנו לעולם כדי שנהיה מוכנים. ובכן, מוכנים? "החברים של נאור" תהפוך לסרט. Dios mío.
כנראה נאור ציון קינא בשלום אסייג שמביא את "שנות ה-90" למסך הגדול גם כן, ושניהם קינאו בהצלחה של "לשחרר את שולי". חכו חכו לסרט "סברי מרנן: אקסטרה סברי, אקסטרה מרנן".
3. אולי זו עבודת עריכה מניפולטיבית של הטריילר, אבל יש לי תחושה שאני הולך לבכות הרבה ב-"Past Lives" שמסתמן כאחד הסרטים הבולטים של השנה (לצד, כמובן, מרמדיוק):
הסרט זכה לשבחים כשהוצג בפסטיבל סאנדנס לפני כחודש ובפסטיבל ברלין לפני כשבוע, לא רע בכלל עבור סרט ביכורים של הבמאית והתסריטאית שלו, סלין סונג, שלפי ויקיפדיה ביימה בעברה עיבוד של "השחף" של צ'כוב באמצעות… סימס 4, עיבוד שהוצג בשידור חי בטוויץ'. עוד לא ראיתי שום דבר שלה והיא כבר עכשיו אחת היוצרות האהובות עליי בפלנטה.
4. אולפני וורנר חתמו על עסקה שתביא סרטים חדשים של "שר הטבעות" למסך. הם טוענים שעוד אין פרטים על הסרטים החדשים אך החפרפרת שלנו באולפני וורנר (קוראים לה מיצי) השיגה מידע בלעדי על הסרטים שירכיבו את פייז 1. והנה הם להלן: "טום בומבדיל: המחזמר", "היום החופשי של אלרונד", "על גמדים וגנבים", "היום החופשי של אלרונד 2: קונדסים ושטויות במורדור", "אחוות הטבעת הצעירה", "היום החופשי של אלרונד 3: התרגיל המסריח", "גנדלף נגד קינג קונג", "פגעה בי משאית ועכשיו אני חקלאי בארץ התיכונה " (אנימה) ו"מועדון ארוחת הבוקר השנייה".
5. הטריילר לסרט של "טטריס" הוא לא טריילר לסרט שמבוסס על טטריס (לצערי), אלא התיאור האמיתי-הנכון-והמדויק-לחלוטין-למה-אתם-מפקפקים של איך המשחק "טטריס" בא לעולם (31 במרץ באפל TV+).
נראה אחלה אבל תגידו, מתי טרון אגרטון נהיה פרי אהבתם האסורה של טום הולנד ודיקפריו?
6. וטריילר לסרט כיפי נוסף שמתאר, כנראה בהקצנה, היסטוריה של משחק שכולנו אוהבים אבל לא חושבים עליו ביומיום – פינבול.
אני מניח שבעוד כמה שנים יפיקו סרט על האופן שבו מיינקראפט הגיע לעולם.
7. יוצר הקולנוע מאמורו אושי, שקנה לעצמו מוניטין כבמאי של "הרוח במעטפת" ומאז לא עשה סרט טוב שאינו נפוח מחשיבות עצמית, מציע לך (כן, לך אישית) קורס קולנוע בן 4.5 שעות שבמסגרתו מסביר אושי את התהליך היצירתי שלו, ואיך עושים סרטים כמו מאמורו אושי – בתקווה שהם יותר "הרוח במעטפת" ופחות "זחלני השמיים" (כן יש לו סרט בשם "זחלני השמיים" וזה כדור השינה הכי טוב שראיתי).
הקורס עולה 75$ (נכון לכתיבת שורות אלו יש הנחה של 14 דולר) והוא מלווה בתרגום לאנגלית.
8. וכעת ליוצר אנימה שאנשים מעריכים: לייג'י מצומוטו הלך לעולמו בגיל 85. מצומוטו ידוע בתור היוצר מאחורי אופרות החלל "קפטן הארלוק", "ספינת החלל יאמאטו" (שודרה בישראל בתור "חלוצי החלל") ו"גלקסי אקספרס 999" – כולן מתרחשות באותה הגלקסיה, מה שטכנית הופך את מצומוטו לאחד הראשונים שיצרו יקום פיקטיבי משותף ("Leijiverse" בפי המעריצים), אבל אצלו כל סדרה עומדת בפני עצמה.
ואל תתנו לעובדה שהיצירות של מצומוטו בנות מספר עשורים: הסיפורים שטווה לא רק שעומדים במבחן הזמן אלא הם, גם כיום, דוגמה ומופת להרפתקאות חלל פר אקסלנס. אם בכל זאת חשקה נפשכם בהפקה חדשה, אני ממליץ בחום על סדרת הריימייק "ספינת החלל יאמאטו 2199" וסדרות ההמשך שלה, ואפילו סרט הלייב אקשן מ-2010 הוא אחד המקרים הבודדים האלה שבהם גרסת לייב אקשן עושה צדק למקור (כמו כן, שלא במתכוון, זה סרט "מסע בין כוכבים" הכי טוב שיצא במאה ה-21. אה, ואת שיר הנושא שלו מבצע סטיבן טיילר אם אתם זקוקים לשכנוע נוסף).
אתם מוזמנים לקרוא את פוסט הפרידה של רז גרינברג מהיוצר האהוב.
9. אני מתבייש להודות, אבל הטריילר של ג'ימי קימל לאוסקר הקרוב (שאותו הוא מנחה) הצחיק אותי.
היי איזה יופי, רק בדיחת סטירות אחת.
10. סטיבן ספילברג עובד על מיני-סדרה בת 7 חלקים ל-HBO על נפוליאון. הסדרה מבוססת על תסריט שכתב סטנלי קובריק כחלק מסרט שלא הוציא לפועל. קובריק תכנן (אי שם אחרי "2001: אודיסאה בחלל") לצלם את הפרויקט ברחבי אירופה ולעשות שימוש ב-40,000 ניצבים, ולתפקיד הראשי עלו שמות כמו ג'ק ניקולסון ודיוויד המינגס, ואודרי הפבורן הייתה אמורה להיות ג'וזפין. אבל הכישלון המסחרי של "ווטרלו" (1970) גרם למפיקים לקחת צעד אחורה.
יהיה משעשע אם "נפוליאון" של רידלי סקוט, שתעלה ב-2023 באפל TV+, ייחשב גם הוא לכישלון שיגרום לתסריט של קובריק לחזור למגירה.
11. בריטים שעושים מבטא אמריקאי זה דבר שנהיה נפוץ כמו טעמים חדשים של במבה (מה זה "טעם אוורירי"? יש פחות במבה בכל במבה ואתם גובים על זה אותו מחיר, גנבים!), ולרוב לאף אחד לא אכפת איך הם נשמעים ואם הם נשמעים מדויק, כי לאמריקאים אין כבוד עצמי (כמו אנשים שאוהבים במבה אדומה). אבל כשאמריקאים עושים מבטא בריטי, אותם שחקנים לרוב תחת זכוכית מגדלת. הרי צריך להיות שחקן יוצא מן הכלל כדי לעשות מבטא בריטי מוצלח ולא להישמע כמו פרודיה (לכן אני מעריך את קריסטן סטיוארט האמריקאית שעשתה עבודה נהדרת ב"ספנסר", במיוחד כי גילמה את אחת הנשים הבריטיות האהובות בכל הזמנים).
לענייננו, הבלשן (הבריטי) ד"ר ג'ון לינדסי העלה בערוץ היוטיוב המקסים שלו סרטון שבו הוא מספר על המבטא הבריטי הכי מוצלח ששמע בסרט קולנוע כלשהו. לא אספיילר לכם כי כיף לנחש לפני שהוא חושף את התשובה, אבל סמכו עליי – זה כנראה לא משהו שחשבתם עליו.
12. האוסקר עדיין מעבר לפינה ולמרות זאת יש כמה טקסי פרסים שרוצים לעשות שמח.
הראשון הוא טקס האנני (זה ההוא שמחלק פרסים לסרטי וסדרות אנימציה) שנערך זו הפעם ה-50, והזוכה הגדול הוא, הפתעה הפתעה, "פינוקיו" (האחד של גיירמו דל טורו, כמובן) שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר, פרס הבימוי, אנימציית הדמויות, המוזיקה ועיצוב הפקה. "מרסל הקונכייה עם הנעליים" זכה בפרס סרט האינדי הטוב ביותר, פרס הדיבוב (לג'ני סלייט) והתסריט. הסרט בן חצי השעה "הילד, החפרפרת, השועל והסוס" (ובו משתתפים אידריס אלבה, גבריאל ביירן וטום הולנדר) זכה בפרס ההפקה המיוחדת (והסרט זמין לצפייה באפל TV+), ואילו הסרט "סוחרי הקרח" זכה בפרס הסרט הקצר. פרס האפקטים הלך ל"אווטאר: דרכם של המים".
אם תהיתם היכן חביב הקהל "החתול של שרק: משאלה אחת ודי", הסרט זכה בפרסי העריכה והסטוריבורד. גם הסרט המוצלח האחר של דרימוורקס מ-2022, "לא רעים בכלל", זכה בפרס עיצוב הדמויות. בגזרת הטלוויזיה, הסדרה "הבורגרים של בוב" זכתה בפרס הגדול ואילו "אוני: מעשייה של אל רעם" זכתה בפרס המיני סדרה.
וגם האוסקר הבריטי, סליחה – הבאפט"א (רק אומר שאוסקר ובאפטא זה אחלה שמות לכלבים) נערך והביא עמו גל ניחושים חדש לקראת הטקס האמריקאי. את הפרס הגדול קטף "במערב אין כל חדש" שגם לקח הביתה את פרס הבימוי (לאדוארד ברגר), פרס התסריט המעובד, פרס הסרט הזר (סליחה, הם קוראים לזה "סרט שאינו באנגלית"), פרס הצילום, פסקול וסאונד.
ואיזה עוד בשורות יצאו מהבאפט"א? אוסטין באטלר זכה על תפקידו כאלביס בסרט "אווטאר: דרכם של המים" וקייט בלאנשט זכתה על תפקידה כמנצחת העל לידיה טאר בסרט "רכבת הקליע". אולי אני מתבלבל, לא יודע, יהונתן לא משלם לי מספיק או בכלל בשביל שאני אדייק בדברים האלה. בכל אופן, בארי קיוגאן זכה על תפקידו ב"רוחות אינישרין" ואיכשהו גבר על ברנדן גליסון מאותו הסרט (באפט"א, מה נסגר?), וקרי קונדון זכתה גם היא על תפקידה מ"רוחות אינישרין". בכלל, "רוחות אינישרין" גם קטף את פרס התסריט המקורי ואת פרס "הסרט הבריטי המצטיין", קטגוריה שבה הוא הביס סרטים בריטיים מוצלחים דוגמת "בתולים" שבכלל לא הועמד.
חביב הקהל "הכול בכל מקום בבת אחת" לא יצא עם שלל רב מהטקס, אבל מה הבריטים האלה מבינים (חוץ מבקולנוע, טלוויזיה, ספרות ומוזיקה)? לפחות הוא יכול להסתפק בפרס העריכה שבו זכה מבין 10 הקטגוריות שבהן הועמד. ולסיום, "פינוקיו" זכה בפרס האנימציה ואת פרס הדוקו קטף "נבלני" שעוסק באלכסיי נבלני, מה שכנראה מגדיל את סיכויו באוסקר. במצב זהה נמצא "פרידה אירית" שזכה בפרס הסרט הקצר ו"הילד, החפרפרת, המכשפה, הארון והמכוער" שזכה בפרס הסרט המונפש הקצר.
ויש עוד שלושה טקסי פרסים חשובים-פחות שנערכו, ובכל זאת הם אולי מצביעים על כיוון הרוח של האוסקר הקרוב.
הראשון הוא טקס גילדת הבמאים שבו זכו הדניאלס (דן קוואן ודניאל שיינרט) על "הכל בכל מקום בבת אחת". שרלוט וולס, במאית "אחרי השמש", זכתה בפרס סרט הביכורים. סם לוינסון זכה בגזרת הטלוויזיה על "אופוריה", מה שאומר שנראה בעונה השלישית פרקים אפילו יותר מוזרים ונפוחים מחשיבות עצמית, וביל היידר זכה בפרס הבימוי על "בארי".
בשני, בטקס של גילדת המפיקים, זכה "הכול בכל מקום בבת אחת" בפרס המרכזי, "נבלני" בפרס הדוקו ו"פינוקיו" (די, חלאס. אתם יודעים של מי) זכה בפרס האנימציה. בגזרת הטלוויזיה, "הלוטוס הלבן" זכה בפרס הסדרה, "הדוב" קטפה את פרס הסדרה האפיזודית, ו"עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס" זכתה בפרס המיני סדרה. "מוזר – סיפורו של אל ינקוביק" קטף את פרס סרט הסטרימינג / טלוויזיה הטוב ביותר.
והאחרון שנערך ממש לפני כמה שעות הוא טקס גילדת השחקנים, שבו "הכל בכל מקום בבת אחת" שבר את שיאי הטקס וזכה בארבעה פרסים (עד כה השיא היה שלושה): הסרט זכה בפרס האנסמבל, פרס השחקנית הראשית (מישל יאו), פרס שחקן המשנה (קי הוי קוואן) ופרס שחקנית המשנה (ג'יימי לי קרטיס). ברנדן פרייז'ר ("הלוויתן") הוא הזוכה היחיד שלא ב-"הכל מקום בבת אחת" והוא לקח את פרס השחקן הראשי. "אהבה בשחקים: מאווריק" לקח את פרס הפעלולים.
מה זה אומר? אתן ליהונתן שאמור להיות במילואים בכלל, אבל אם אתם אומרים "אוסקר" שלוש פעמים הוא מופיע בפתאומיות ומתחיל לפזר פרשנויות.
מה שזה אומר זה שטקס האוסקר הקרוב הולך להיות מותח במידה מסוימת, וזה כיף נורא.
כי כן – מהמר חכם ושקול ישים כרגע את כל הז'יטונים שלו על "הכל בכל מקום בבת אחת" לזכייה בפרס הסרט והבימוי. השחקנים אוהבים את הסרט הזה, הבמאים אוהבים את הסרט הזה והמפיקים אוהבים את הסרט הזה (שזה חשוב, כי שיטת ההצבעה שלהם חופפת לאוסקר). אבל מי לא אוהב את הסרט הזה? הבריטים. ולא כדאי לזלזל בבריטים – הם גוש משמעותי באקדמיה שיודע לקחת זכיות מרגשות לצ'דוויק בוזמן ולהביא אותם לאנתוני הופקינס.
מצד שני, קשה להאמין ש"במערב" יצליח ללכת עד הסוף ולזכות בפרס הסרט, ומבין הטקסים המקדימים שנערכו עד כה, אין לסרט של הדניאלס מתמודד ראוי שקם מולו על הפרס הגדול. מה שזה אומר זה שכרגע "הכל בכל מקום בבת אחת" הוא כנראה בשיא הכוח שלו, עם זכייה אפשרית ב-7 קטגוריות (סרט, בימוי, תסריט מקורי, שחקנית ראשית, שחקן משנה, שחקנית משנה, עריכה). עכשיו הוא יצטרך להתמודד עם כל העוצמה של כוח האש שיפעילו נגדו עכשיו שהוא המתמודד המוביל ולראות כמה מהפרסים האלה הוא יצליח להעביר איתו עד הטקס. זה נשמע ברור מאליו, אבל זה לא – ההצבעה הסופית מתחילה רק ביום שישי הקרוב, והרבה יכול לקרות בשבוע מבחינת דעת קהל. מספיק אנשים יכולים להגיד שהזכייה שלו בפרס הסרט היא סגורה, אז יאללה בוא נפנק את אינישרין בתסריט המקורי ואת ספילברג בבימוי. מספיק אנשים גם יכולים להגיד שהזכייה שלו כל כך ברורה, ולהזיז אותו שני מיקומים למטה במעטפה שלהם ובכך לסגור את גורלו.
ובכל זאת, מהמר חכם כרגע יהמר על "הכל בכל מקום בבת אחת" לכל הפחות בפרס הסרט והבימוי. והנה החלק הבאמת כיפי – בכל שאר הקטגוריות? אין לנו ממש מושג מה יקרה.
כלומר, כן, סביר מאוד שקי הוי קוואן יוצא עם אוסקר – אבל הזכייה של בארי קיוגן מראה שהבריטים לא בעדו, והבריטים משמעותיים מאוד בפרסי המשחק. פרס שחקנית המשנה כרגע הלך לשלוש זוכות שונות בטקסים הגדולים (קרי קונדון, אנג'לה באסט וג'יימי לי קרטיס) ופרסי המשחק לשחקנים הראשיים ממשיך להיות מירוץ דו-ראשי בין באטלר ופרייז'ר ובלנשט ויאו. וקשה לי להגיד מי ייקח מביניהם. וכאמור – זה פשוט כיף נורא.
13. ולסיום, אוהבים "פקמן"? אז הנה גרסה אונליין של "פקמן", רק שפקמן הוא הפעם הרודף, והוא בכלל לא פקמן אלא דוב… על קוקאין.
רם, הכל בסדר?
הירויוקי סונודה ודוני ין בסרט אחד. וזה שבסרט יש את קיאנו ריבס, לורנס פישבורן ואיאן מקשיין זה רק בונוס.
חוץ מזה, Past Lives נראה כמו גרסא אמריקנית-קוריאנית של וונג קאר וואי וזה מדהים.
ולגבי שר הטבעות – זה אפילו לא רק וורנר. חברת הגיימינג אימברייסר קנתה זכויות למשחקים, וגם לסרטים וסדרות. אז כאילו, דיסני גם ככה גרמו לי להפסיק לאהוב את סטאר וורס ואת מארוול – כנראה שדבר דומה יקרה גם עם שר הטבעות כי בעוד 5 שנים נקבל 2 סרטים בשנה וסדרות ללא הפסקה ביקום הזה.
קצת נמאס לי מסרטים שאנשים בוגדים בבני הזוג שלהם וזה סופר רומנטי
ב"מצב רוח לאהבה", לכל הפחות, וונג קאר וואי מצליח לפצח את זה על ידי כמה טריקים (קולנועיים ומוסריים). פה זה קצת… פחות. לפחות על פי הטריילר.
כנראה שלא ראיתי הרבה כאלה. בכל מקרה, אני נותן לטריילר ליהנות מחמת הספק.
(ל"ת)
הירויוקי סאנדה
יצלם גם ברכה לבר מצווה אם יציעו לו.
דוני ין זה נחמד אבל לא מספיק כדי שהתלונה שלי תשתנה: הטריילר לא מציג שום דבר מסעיר שלא ראינו קודם, ואני אומר את זה בתור חובב גדול של סדרת הסרטים ואני מצפה גם לרביעי בכיליון העיניים, ואני בטוח שיהיו לו דברים מסעירים להציע (בטח ובטח עם כזה אורך). זה פשוט הטריילר שיכול היה להיות טריילר לג'ון וויק 3 ולא הייתי מבחין בהבדל.
בארי קיוגאן.. לגמרי בארי קיוגאן
הבחירה היחידה של הבאפט"א שגרמה לי לרצות לחבק אותם. דווקא בגלל שכולם חושבים שלגליסון מגיע יותר, וטועים בענק.
הפקמן... זה... נהדר.
(ל"ת)
צפיתי בטריילר של ג׳ון וויק
בעיקר כדי לוודא אם ״ביל סקושגורד״ זה אכן ביל סקארסגארד או שיש שני שחקנים בהוליווד עם שמות כל כך דומים. ספויילר: אכן אותו שחקן.
כלל האצבע שלי
הוא ללכת על פי ויקיפדיה.
אפשר גם לחפש ביוטיוב איך האיש עצמו מבטא את זה
https://www.youtube.com/watch?v=8iQqctWDWIE
טוב זה לא ביל, זה אח שלו. ככל הנראה אותו שם משפחה.
(ל"ת)
זה מעולה!
(ל"ת)
ויקיפדיה טועה.
(ל"ת)
ביל נילסן
https://www.youtube.com/watch?v=w3LKTAwonW0
וואו, הם ממש מקפידים על עמימות בנוגע לשם הנכון
(ל"ת)
תודה לרם על ההפניה להספד שלי על מצומוטו
(יש גם גרסה בעברית שפרסמתי בקבוצה של עין הדג).
וכמה המלצות, אם כבר עוסקים בנושא:
הזכרתי בהספד את Interstella 5555 – הסרט המוסיקלי שמצומוטו היה שותף להפקה שלו ומלווה את האלבום Discovery של דאפט פאנק. כמו שציינתי עוד בפוסט, זה הסרט שאתו אני סוגר כל סמסטר בקורס שלי על מנגה ואנימה, והוא תמיד סוחט קריאות התפעלות מהסטודנטים. אבל הסרט מתבסס, בסופו של דבר, על תסריט שכתבו חברי הצמד (גם אם ניכר שהם ספגו לא מעט מהרוח המצומוטו-אית בבואם לעבוד עליו). מה לגבי יצירות מקוריות של האיש?
ובכן, במסגרת זיכיון "ימאטו" המקורי בשנות ה-70 וה-80, מצומוטו היה מעורב עמוק בכל היבטי העיצוב, אנימציה ובימוי של הגלגולים השונים של הזיכיון הנ"ל בטלוויזיה ובקולנוע. חלק מאוד גדול מאותם גלגולים לא התיישן טוב מבחינת סיפור ואנימציה – כאמור, שנות ה-70 וה-80 המוקדמות. בולט לטובה בתוך הזיכיון הוא הסרט הלפני-אחרון בו – Be Forever Yamato שבו השילוב בין אירועים אפוקליפטיים, מעשי גבורה בחלל וסיפור אהבה טראגי מהסוג שהזיכיון התמחה בו מנוגן בווליום גבוה – אבל לא גבוה במידה בלתי נסבלת. הסרט מתהדר באנימציה מרשימה של סצנות האקשן. החיסרון היחיד – הסרט ממש לא עומד בפני עצמו, ודי נבנה על הסרטים וסדרות הטלוויזיה שבאו לפני (שמתהדרים, כאמור, באיכות נמוכה ממנו). זה לא בלתי-אפשרי להבין מה הולך, אבל למי שלא מכיר או אין לו זמן להתעמק בזיכיון כולו, זה דורש קצת מאמץ.
ומה לגבי יצירות הסולו של מצומוטו? אז זהו, שכאן זה נהיה מסובך. מצומוטו הוא בעיקר אמן מנגה ורוב הפקות האנימציה שקשורות בשמו נעשו בעצם ללא מעורבות שלו, אלא רק עיבדו יצירות שלו, לעיתים בחופשיות יתרה. זה לא שונה מ(נגיד) עיבודים מצולמים לגיבורי על, שלעיתים רחוקות מעבדים את סיפורי הקומיקס המקוריים ברמת אחד-על-אחד, מה שחשוב זה השמירה על רוח הדברים. הבעיה היא, שחלק גדול מהעיבודים האלה, גם כאלה ששמרו על הרוח, נעשו בחופזה יתרה במטרה לגרוף את הכסף ותו לא. על הרקע הזה, בולטות לטובה שלוש הפקות – אחת מהתקופה ה-"קלאסית" יותר של עיבודים למצומוטו, שתיים מהמילניום הנוכחי:
Galaxy Express 999 – הסרט הזה עשה היסטוריה כשהוא יצא בשנת 1979 והפך לסרט האנימה הראשון שהתמקם בראש רשימת שוברי הקופות של הקולנוע המקומי ביפן של אותה שנה. העלילה, שעוקבת אחרי מסע של ילד תאב-נקמה ויפהפייה מסתורית ברכבת שחוצה את הגלקסיה מביא לצופים "מבוא למצומוטו" – השילוב בין מרכיבים של מערבונים, סרטי וספרי מדע בדיוני, סרטי אימה גותיים וסרטי סמוראים נותן לסרט לא רק תחושה של מסע אפי, הוא גם מדגים את ההשפעה העצומה שהיתה למצומוטוו על הפקות שבאו בעקבותיו כמו "קאובוי ביבופ" (וממש לאחרונה גם ממורו הוסודה ציין אותו כמקור השראה חשוב). הסרט הזה הוא במידה מסוימת "הנוקמים" של המצומוטו-וורס באופן שבו הוא מפגיש גיבורים מהיצירות האחרות של האמן (אבל כאן היכרות מוקדמת עם אותם גיבורים לא נדרשת). הסרט מרתק, והסיפור האנושי שהוא מציג נהדר, כשהחסרון היחיד הוא – שוב – האנימציה שאפילו בסטנדרטים של העשור בו הסרט נוצר, היתה יכולה להיות טובה יותר. עדיין, קלאסיקה מומלצת.
Space Pirate Captain Herlock: The Endless Odyssey – הגיבור הכי איקוני שמצומוטו יצר, פיראט החלל המסוגר והמסתורי הארלוק, בסיפור מאוד טיפוסי עליו. אבל רוב הצופים שקוראים את ההודעה הזו, אני חושד, לא ממש מכירים את הסיפורים הטיפוסיים על הארלוק, ורוב העיבודים לסיפורים כאלה היו מה-זה מעפנים. הסדרה הזו מביאה סיפור כזה, אבל לשם שינוי, עושה את זה מצוין עם בימוי ותסריט סוחפים ואנימציה יפהפייה. לצד Interstella 5555, זו כנראה ההפקה שבישרה על חזרתו של מצומוטו לסצנת האנימה של המילניום הנוכחי.
Galaxy Railways – וזה כבר עיבוד ממש-ממש רופף לרעיון של Galaxy Express – הפעם מדובר בצי שלם של רכבות-חלל במקום ברכבת אחת, והקשר ליצירה המקורית של מצומוטו נגמר בערך כאן (ובעיצובי וטיפוסי הדמויות), אבל זה לא ממש משנה. הסדרה הזו, על נער צעיר שיוצא לשרת באותו צי אחרי שאביו ואחיו נהרגו במהלך השירות שלהם הופך את הפאתוס של סיפורי מצומוטו הרגילים למאבק נחוש של הגיבור בדרכו לצמרת, ועושה את זה מצוין מכל בחינה: תסריט, עיצוב ואנימציה. אחת מהפקות האנימה שבאמת לא קיבלה מספיק תשומת-לב בנשות ה-2000. מומלץ.
למה סרטי 3D לא עובדים
(במקור הייתה המילה Immersive, אבל אני לא מת על המילה "סוחפים")
נרדרייטר הכין סרטון על 4 דרכים עיקריון שבגללן תלת-מימד הוא יותר מכשול ולא משהו שמועיל לסרט.
ואני כמעט מסכים.
ענייני הפוקוס ממש נכונים אבל איכשהו העיניים שלי מצליחות להסתדר איתם, בסרטים הבודדים שצולמו או עברו המרה כמו שצריך. ואני עדיין מבין למה להרבה אנשים עם עיניים אחרות זה סיוט מתמשך.
הקטע של המסך הקטן יותר – הרגשתי את זה לגמרי ב"אווטאר"ים ו"טיטאניק" ולא היה לי מושג שזאת "תופעה". ראיתי אותם באולמות שאני הולך אליהם קבוע וישבתי באותה שורה והכל הרגיש קטן, ברמה שפשוט ירדתי שורה כשהתאפשר. מעניין אם יש לזה הסבר מדעי כלשהו.
ועניין החושך – הוא צודק, ובגלל זה מאוד קריטי ללכת לאולמות הכי טובים ב-3D או פשוט לוותר וללכת להקרנה רגילה. הקרנה "רגילה" של "אווטאר 2" הייתה לי מאכזבת והקרנה באמת טובה שיפרה לי את החוויה לגמרי.
אז כש-3D טוב רק בתנאים מאוד ספציפיים ולאנשים שהעיניים שלהם מצליחות לעכל את זה, קשה באמת להמליץ עליו כפורמט. והיה לי כיף לראות ככה סרטים של קמרון בכל זאת.
רשימת שינדלר של קובריק
אם כבר הוזכרו ספילברג וקובריק באותו האייטם, אז אשאל פה:
לפני שנים רבות קראתי איפשהו שלקובריק הייתה כוונה לעשות סרט עלילתי על השואה ושאפילו היה גם תסריט או רעיון לתסריט, אבל לאור זה שספילברג עבד על ״רשימת שינדלר״, הסרט של קובריק ירד מהפרק.
כשחיפשתי על זה מידע באינטרנט, בחיפוש שטחי, לא מצאתי. יש למישהו מושג על מה אני מדבר?
https://en.wikipedia.org/wiki/Wartime_Lies
הקרנה גרועה הורסת את החוויה הקולנועית
מולטיפלקסים נכשלים בתפקיד הבסיסי ביותר: להציג תמונה בהירה וחדה.
מאמר מאת ליין בראון ב-Vulture, שתרגמתי כדי להוציא עצבים אחרי הקרנה גרועה שהייתי בה אתמול.
מישל פייפר וג'ונתן מייג'ורס נראים כמו חרא. בדרך כלל, הם שניים מהאנשים בעלי העור הכי קורן ויוצא דופן. אבל כרגע, הם קליפה תשושה של עצמם, פניהם ריקים מצבע כל כך שאפשר לחשוב שהם גוויות.
אני רואה את "אנטמן והצרעה: קוונטומאניה", שם היא משחקת את אמא של חברה של אנטמן, ג'נט ואן דיין, והוא משחק את הנבל הנוסע בזמן קאנג הכובש – בקולנוע AMC אמפייר 25 ליד כיכר טיימס. הכרטיס עלה יותר ממנוי חודשי לנטפליקס, אבל התמונה על המסך הייתה כל כך מעומעמת שהיה קשה להבין הרבה מהאקשן שבסרט, וכוכביו הזוהרים הפכו לאפורים וכהים. נמצא איתי ג'ק תיקסטון, מומחה להקרנה ועובד קבלן במעבדות דולבי, שאיבחן את הבעיה מיד: הם מקרינים את "אנטמן" בדו-מימד, אבל עובד רשלני שכח להסיר את פילטר התלת-מימד מהמקרן.
"זאת עדשה מקטבת שמורידה שליש מבהירות התמונה", הוא אומר. "הם צריכים להסיר את זה כשהם עוברים לדו-מימד, אבל בתי קולנוע שוכחים לעשות את זה כל הזמן. אפשר לדעת שזה קורה אם תסתכל על חלון הזכוכית, במקום תמונה אחת תראה שתי תמונות אחת מעל השנייה". הוא מצביע על התא מאחורינו, ואכן יש שתי קרני אור אחת מעל השנייה.
תיקסטון, שהוא גם חבר באיגוד טכנאי הקולנוע IATSE Local 306, הסכים לבלות איתי את אחר הצהריים בניתוח איכות המקרנים במולטיפלקסים AMC אמפייר ו-Regal E-Walk, סניפי הדגל של שתי רשתות הקולנוע הגדולות באמריקה. קניתי לנו כרטיסים לסרטים שונים, ואנחנו עוברים מאולם לאולם.
ב-AMC "אנטמן" הוא הגרוע ביותר, אבל באולם אחר מוקרנים טריילרים על מסך מקומט ונפול. גרוע כמעט באותה מידה: תמונה בצורת טרפז במקום מלבן, תופעה מוכרת בשם Keystone, שקורית כשהמקרן לא מאונך למסך. ניתן לתקן את זה בעזרת התוכנה של המקרן, אם מישהו יטרח לעשות זאת.
מעבר לרחוב ב-Regal E-Walk, יש וילון מיסוך קרוע בהקרנה של "החתול של שרק: משאלה אחת ודי", מקרן לא מכויל שיוצר צבע מעוות ב"טיטאניק" בתלת-מימד והקרנה של "מג'יק מייק: הריקוד האחרון" שגולשת בכמה סנטימטרים מעל המסך. ושתיקסטון לא יתחיל לדבר על המחזה העגום שבלובי המולטיפלקסים, כתוצאה משיפוצים מתמשכים. "לא מקובל לראות קירי גבס חשופים ככה", הוא אומר בדרכנו החוצה. "הייתה להם מגפה שלמה לשפץ את המקום והוא עדיין נראה זוועה".
כל מי שעדיין מרגיש מחויב לראות סרטים בקולנוע כמוני צריך הרבה סבלנות. בתי קולנוע ממשיכים למצוא דרכים חדשות להפוך את החוויה לגרועה יותר, משיתוף פעולה עם מסעדת אפלבי עד ההכרזה של AMC על תוכנית לגבות מחיר שונה לפי המיקום באולם. אבל הדבר העיקרי שגורם לי בעקביות להתחרט שלא חיכיתי עוד קצת לסטרימינג הוא הקרנה גרועה. אם בית קולנוע לא מסוגל לבצע את התפקיד הבסיסי ביותר שלו ולספק תמונה חדה ומוארת, עם צבע וניגודיות נכונים, אז אפשר לסגור את העסק.
עבור חלק מבתי הקולנוע, נראה שזאת בקשה מוגזמת. למרות חוסר העקביות, האמפייר וה-E-Walk הם בין המולטיפלקסים היותר טובים שביקרתי בהם לאחרונה, והם בהחלט עדיפים על המתחרים מחוץ לעיר. שנה שעברה ב-Regal בהמפטון בייס, ראיתי הקרנה של "באטמן" שהייתה כל כך חשוכה שהייתי צריך לקרוא את התקציר בוויקיפדיה כדי לגלות איך הסרט נגמר. ב"אל תדאגי, יקריתי" בפארמינגדייל, התמונה גלשה ימינה ב-30 ס"מ.
למען ההגינות, בתי הקולנוע מרוששים. הם היו סגורים לשנה בגלל המגפה, מה ששיבש את אספקת הסרטים של הוליווד וגרם להם לפתוח בלי מספיק סרטים למלא את לוח ההקרנות. בינתיים, רוב הסרטים החדשים מגיעים לשירותי סטרימינג אחרי כמה שבועות, ורבים מוותרים על הקולנוע. מכירות הכרטיסים, שהיו בירידה כבר שני עשורים, נמצאים בצניחה חופשית: ב-2022, מכירות הכרטיסים ירדו ב-30 אחוז לעומת 2019. חברת האם של Regal הגישה בקשה לפשיטת רגל בספטמבר, ו-AMC נמנעה מהגורל הזה בינתיים הודות ל"משקיעי ממים" שקנו את המנייה של החברה מתוך אירוניה.
אבל בעיות ההקרנה קדמו לקורונה. רבות מהן מגיעות מ-2009, כשבתי הקולנוע החליפו את מקרני הפילם במקרנים דיגיטליים, שיוצרו בעיקר על ידי סוני, כדי להקרין את "אווטאר" הראשון. האולפנים התלהבו מהשינוי, כי המשמעות הייתה שיוכלו לחסוך כסף בהפצת סרטים דרך האינטרנט במקום משלוח של עותקי פילם כבדים. מנהלי בתי קולנוע התלהבו כי אפשר לתכנת מקרנים דיגיטליים להקרין בלי שמקרין אנושי יפעיל אותם ויחליף גלגלים.
אבל המקרינים האלו היו מהנדסים ופותרי בעיות מוכשרים מאוד. עכשיו כשבתי הקולנוע משתמשים בהקרנה אוטומטית, הטיפול בתקלות באחריות מנהלי המתחם, שבתקופת הצנע של היום, הם לפעמים אותם האנשים שקורעים כרטיסים או מוכרים פופקורן. אם קורת תקלה חמורה שדורשת יותר מ"העברת ויש" על העדשה או לאתחל מחדש את המערכת, יכולים לעבור כמה שבועות עד שיגיע טכנאי, או אפילו יותר אם אף אחד לא מתלונן.
היום, הבעיה העיקרית שצופים בקולנוע יכולים להיתקל בה היא תמונה כהה ודהויה. סיבה אחת היא שהרבה מהמקרנים מעידן "אווטאר" עדיין בשימוש והוותק שלהם בולט. ב-2020, סוני הודיעה שהיא עוזבת את שוק מקרני הקולנוע ולאחרונה הופסקה התמיכה בדגמים שבשימוש ברשתות הגדולות. זה בעייתי במיוחד כי למכשירים האלו יש בעיית אמינות לטווח ארוך, לפי אנליסט שסיפר ל-Digital Cinema Report: "האור האולטרה-סגול מהמנורה של המקרן הורס לאט-לאט את מכשיר ההדמיה (imaging device), והתמונה המוקרנת מאבדת מהצבע. הפתרון הוא להחליף את מכשיר ההדמייה פעם או פעמיים בשנה". אבל זה תיקון יקר, אז לא מספיק בתי קולנוע עושים אותו.
יוזמת הקולנוע הדיגיטלי, מיזם משותף של אולפני הקולנוע הגדולים, ממליץ לבתי קולונוע מסחריים לפחות ב-14 footlamberts, סטנדרט של בהירות ששקול בערך לאור של 48 נרות שעווה למטר מרובע של מסך. טכנאי תחזוקה אחד, שביקש להישאר אנונימי בעודו מבקר את בתי הקולנוע שמעסיקים אותו, סיפר לי שיש מקומות עם מקרני סוני ישנים שמגיעים רק ל-6 footlamberts.
תורם נוסף לתמונה העכורה הוא מנורות שחוקות. מנורות מקרן מיועדות לשימוש לכמות שעות מסוימת, בדרך כלל בין 1,000 ל-5,000, תלוי בוואט שלהן. אבל היות ומנורה אחת יכולה לעלות 1,500 דולר, בתי קולנוע רבים משתמשים בהן מעבר לתוחלת החיים. "נורת קסנון תהפוך לחשוכה עם הזמן כי היא צוברת פיח בתוך הזכוכית", אמר תיקסטון. "המקרן מדווח כמה זמן הנורה בפנים. אני נכנס לחדר הקרנה ורואה אור אדום בחלק האחורי של המקרן – אה, כן, הנורה הזאת בשימוש כמה מאות שעות מעבר לתוקף – אבל הם ימשיכו להשתמש בה עד שתישרף". החלפת נורה הוא "תהליך של 15 דקות", תיקסטון אומר. "אבל צריך מיומנות כי הנורות האלו דחוסות מאוד, והן מתפוצצות כשהן נשברות".
אפילו כשמשתמשים בו כמו שצריך, פילטר התלת-מימד כמו זה של "אנטמן" מחשיך את הסרט בערך ב-4 footlamberts. לעיתים קרובות בתי קולנוע יפצו על כך בהתקנת מסכים מוגברים עם ציפוי כסף, שמשקפים יותר אור ממסך מט לבן רגיל. המסכים האלו מוארים יותר לאנשים שיושבים באמצע, אבל אם תשבו בצד, התמונה תיראה הרבה פחות בהירה. (אגב, לכל בעיות הבהירות האלו עוזרת העבודה שהסרטים היום הופכים לכהים יותר ויותר).
התקשרתי לכמה מקרינים, שלא רק הסכימו אלא אפילו התמוגגו לשתף את הקיטורים הספציפיים שלהם לגבי שיטות ההקרנה היום. אבל נראה שרובם הסכימו שהכל הלך לעזאזל כשמולטיפלקסים הפסיקו להשתמש במיסוך (masking) – החבאת שולי המסך כדי שהתמונה המוקרנת תמלא את כל השטח. "אני כל כך מתעצבן כשהמיסוך לא בשימוש", אומר גרגורי וולפי, מקרין שעובד בלינקולן סנטר כבר 30 שנה.
טכנית, חוסר במיסוך זאת בעיה בתצוגה – סימן שלבית הקולנוע כבר לא אכפת – אבל זה גם יכול להוביל לבעיות בהקרנה. בתי הקולנוע בדרך כלל מקרינים בשני יחסי מסך, flat הגבוה יותר (1.85:1), ובן דודו הרחב יותר scope (2.39:1). עד לפני כמה שנים, היו וילונות ממונעים שכיסו את השטח שלא בשימוש בצדדים (ב-flat) או למעלה ולמטה (ב-scope). אבל חלק מבתי הקולנוע חסרי הווילונות ייתנו לתמונה לחרוג מהגבולות או יכוונו את המקרנים לחתוך את הסרט, מה שעולה לצופים באור ורזולוציה. "כנראה תבחין בזה רק כשתציג תבנית בדיקה על המסך", אומר טכנאי התחזוקה, אבל המצב יכול להיות גרוע יותר לסרטים עם יחס מסך פחות נפוץ. "לפעמים כותרות הסיום נחתכות בצדדים".
"והווילונות האלו לא שומשו רק למיסוך", תיקסטון אומר. "הם גם הגנו על המסך. בסוף הערב, כשצוות הניקיון מגיע למולטיפלקסים האלה, הם מביאים מפוח עלים להעיף הכל. בגלל זה רואים כתמי פופקורן קטנים על המסך. ואי אפשר לנקות לגמרי מסך. אם תנסה, תהיה נקודה אחת נקייה לגמרי והשאר ייראה עוד יותר מלוכלך".
אבל היות ורוב הצופים בקהל לא יודעים כמה התמונה אמורה להיות בהירה, מה זה מיסוך, או מה להגיד במקרה של תקלה, אפילו בעיות פשוטות יכולות להצטבר ולהעלות מוגלה. "ראיתי חרק מת על זכוכית תא ההקרנה שעושה צל גדול מספיק כדי להכהות את כל התמונה", מספר ג'נביב האמאייר-קינג, מקרין ומומחה ותיק לאוסף הדיגיטלי בספריית הקונגרס. "אפשר פשוט לנקות את הזכוכית והכל ייראה טוב שוב".
בשנים האחרונות, תגובת נגד למקרנים הדיגיטליים והאוטומטיים יצרה שוק נישתי ופורח לפילמים ישנים. בתי קולנוע ייחודיים כמו Nitehawk, Quad, Metrograph ו-Roxy בניו יורק, ה-New Beverly בלוס אנג'לס, ו-Alamo Drafthouses ברחבי המדינה משווקים את מקרני 35 המ"מ שלהם. אבל רוב המקרינים שדיברתי איתם הם "אגנוסטי מדיה" (media agnostic, שיכולים לעבוד בכמה מערכות) כופרים, ואמרו לי שעם טיפול נכון, הדיגיטל יכול להיראות טוב כמו צלולואיד – או אפילו יותר טוב, כי אפילו הפילם כבר לא מה שהיה פעם. "עשיתי הקרנת 70 מ"מ של 'ליקריץ פיצה' במרכז לינקולן", תיקסטון אומר, "וכל עותקי ה-70 מ"מ האחרונים לא נראים טוב כמו עותקי ה-70 מ"מ הישנים. כולם מאוד מרושלים. זה טריק זול להעלות את מחיר הכרטיס".
לזכותם, AMC לפחות עושים משהו. הרשת הודיעה לאחרונה על תוכנית להתקין מקרני לייזר, שמיוצרים על ידי החברה הבלגית Barco, ב-3,500 מאולמות הקולנוע שלה בארה"ב עד 2026. המכשירים האלו מקרינים בבהירות, צבע וניגודיות יותר טובים ממקרן דיגיטלי רגיל. הם גם לא מבוססים על נורות ויכולים להקרין 20,000 שעות לפי שמערכות האור צריכות החלפה (AMC ו-Regal כבר משתמשים בהם ב-IMAX והקרנות פרמיום אחרות). אבל מקרני לייזר עדיין פגיעים לטעויות והזנחה – כמו חרקים מתים ושימוש לא תקין בעדשות תלת-ממד – ויכולים להציג בעיות בעצמם, כולל נטייה לצבעי ירוק ומגנטה חזקים. בנוסף, "כשמשתמשים במקרן לייזר עם מסך מוגבר, יש תופעה שנקראת הכתמה (speckling), כשהתמונה נראית מנצנצת", אמר טכנאי תחזוקה. "כמו כשנוסעים בכביש מהיר ורואים בהמשך הדרך משהו שנראה כמו מים, אבל הוא לא מים".
אבל עד 2026, רבים ממי שהולכים לקולנוע היום יעברו לראות סרטים בבית לצמיתות. למה להמשיך לטרוח ללכת למולטיפלקס, אפילו כזה שיש לו מקרני לייזר, כשאפשר לקנות מסך 4K 55 אינץ' בפחות מ-400 דולר? אולי לראות סרט בסלון בחיים לא ישתווה לחוויה של צפייה באולם טוב עם ציוד שמתוחזק כמו שצריך, אבל טלוויזיות מודרניות מספקות בעקביות תמונה יותר טובה מאולם קולנוע ממוצע ומוזנח. מסכי LED הפכו לכל כך טובים וזולים שאפילו מדברים על להחליף את מסכי הקולנוע בהם.
אחת הסיבות לחוסר הדחיפות במציאת פתרון למשבר ההקרנה יכולה להיות שהאנשים שיוצרים סרטים רואים אותם בצורה שונה מאיתנו. לפני הקרנות של אנשי התעשייה עבור חברים בגילדות הבמאים והכותבים, צבא של טכנאים בודק כל מקרן, נורה ומסך כדי להבטיח שהסרטים נראים מושלם. בינתיים, לחסידים הקולניים ביותר של החוויה הקולנועית – נולאן, סקורסזה, שפילברג, טרנטינו – יש בתי קולנוע מותאמים אישית בבתיהם, שמתעלים על החורים שבהם אתם ואני יכולים לראות את "טנט" או "הפייבלמנים". (הוול סטריט ג'ורנל מתאר את אחד המקדשים האלה: "בחדר ההקרנה בעיצוב אר-דקו משנות הארבעים, עם פמוטים מזכוכית חלבית, צלעות עץ דובדבן ופאנלים מברונזה מחורצת, מר שפילברג יושב מאחורה, בשורה הגבוהה של כיסאות האולם, מביים את כל החוויה מהשלט שלו").
כדי להדגים איך שאר האנשים צופים בסרטים, תיקסטון לוקח אותי לקולנוע פרטי וחדשני שבו הוא עובד, חדר הקרנה דולבי 88 ברחוב 55, ביתם של צמד מקרני לייזר HDR מגושמים מדגם Christie Eclipse E3LH. אני מתיישב קרוב לאמצע, ו"אהבה בשחקים: מאווריק" ממלא את המסך. כשטום קרוז מציל את תוכנית המטוסים ההיפר-קוליים של חייל האוויר בהשמדת מטוס במאך 10, תיקסטון צועק מעבר למערכת הסראונד Dolby Atmos, "יש לנו 32 footlamberts כאן!". הקרניות שלי מרגישות בהבדל.
אבל... טרנטינו הולך לפעמים לסינמה סיטי
כנראה שלא כזה מפריע לו הנורות הגמורות והחרקים על העדשות (שלא לדבר על הילדים הצורחים והפסלים המקריפים)
הוא גם רואה קבוע קלטות VHS
אבל מצד שני הוא הבעלים של אוסף סרטי 35 מ"מ ענק ושל קולנוע New Beverly שמצוין בכתבה. אני גם זוכר (לא מצאתי מקור מדויק, מצטער) שהוא אמר שהולך משמעותית פחות לקולנוע בשנים האחרונות בגלל הדיגיטל, והקפיד תמיד להוציא את הסרטים שלו בפילם, בין השאר כי זה מחייב בנאדם פיזית לפקח על ההקרנה.
אני חושב שהפואנטה של הכתבה הייתה פחות להתקטנן על תקלות ספציפיות או לרדת על מקומות כמו סינמה סיטי, משהו שגם אני אוהב לעשות והרבה, אלא יותר על העובדה שעם כל האוטומציות אנחנו "הופקרנו", וממצב שיש טכנאי (לא מושלם, אבל קיים) שמפקח תוך כדי כל הקרנה, ירדנו לטכנאי שאולי בא לביקור פעם בכמה חודשים אם מישהו התלונן. וזה מורגש ומעצבן.
זה נכון לגבי בערך כל מקצוע שקיים
פעם בלי ההכשרה הרלוונטית – לא היה אפשר להגיע לשום תוצר. היו חייבים לקחת ולהכשיר אנשים ושידעו מה הם עושים.
היום הרבה מהדברים נעשים דרך מחשב ש"כל אחד יכול להפעיל" והאיכות יורדת.
יש לזה יתרונות וחסרונות – פעם היה צריך להשקיע שעות בהתמחות בפוטושופ ואילוסטרייטור כדי להגיע לרמה גבוהה, היום אפשר לעשות דברים מהממים בקנבה. האם זה באותה רמת גימור? לא אבל זה לא מפריע לכל מיני אנשים להציע את עצמם כגרפיקאים ביתיים לכל מיני מטרות, ולאט לאט זה חודר גם לעולם העסקי.
מסכים, אבל יש כמה דברים שיחודיים לקולנוע
אם נגיד הזמנתי עבודה מגרפיקאי ביתי שלא עבר הכשרת פוטושופ ארוכה והוא כמעט תמיד עושה עבודה גרועה, אני כנראה אפסיק להזמין ממנו עבודות ואפנה לגרפיקאי אחר. אם אמצא איזה כלי שאיתו אוכל להרים עבודה דומה בעצמי אז אולי פשוט אעבור לעשות את זה בעצמי.
פה עם השלטות המולטיפלקסים אין לי ממש איך "לפנות לגרפיקאי אחר". זה בכל בית קולנוע ברמה כזאת או אחרת.
בתי הקולנוע מתמלאים בתקלות שגם סתם בנאדם שקצת מתעניין כמוני יכול להצביע על רובן, אבל בקושי מקבלות יחס או תיקון כי אין איש מקצוע באזור. עם ההתקדמות בתחום הטלוויזיות, טלוויזיה ביתית ממוצעת נותנת איכות תמונה יותר טובה מאולם קולנוע ממוצע.
כלומר, פה הפעולה/מוצר/ווטאבר של "הליכה לקולנוע" בירידה וסובל מזה. המקביל בגרפיקה יהיה נגיד שהתהליך יהיה כל כך מסורבל ומאכזב שהרצון לערוך תמונות יירד ב-30%, לא רק שתהיה סכנה לתעסוקה של גרפיקאים מכל הרמות. אם אני בנאדם שאוהב את התחום הזה, גם בתור רק לקוח וצופה מהצד, זה מן הסתם ידכא אותי.
אני לא מצפה שיהיה טכנאי צמוד לכל הקרנה פעילה, ברור לי שהימים האלו עברו. אבל אין כרגע אפילו איש מקצוע שיעבור בתדירות סבירה ויעשה עבודות תחזוקה שוטפות, כי המולטיפלקסים מתוחים עד הקצה את הכל. אין לי מושג לאן זה מוביל, אבל כנראה למקום לא טוב עבור אנשים שעדיין רוצים ללכת לקולנוע.
רק שזה לא המצב
כי זה לא בינארי "מעולה" "גרוע".
יש רמות.
אם הגרפיקאי עושה עבודה שהיא בסדר מינוס, ודורש העבודה לא באמת יודע להבדיל בין עבודה שהיא בסדר מינוס לעבודה טובה או מעולה, אז מבחינתו זו עבודה סבבה במחיר סביר, אז הוא ימשיך ללכת לגרפיקאי ואפילו ימליץ עליו לחברים.
הרבה מהתקלות שאתם מדברים עליהן – הן רלוונטיות למי שמבין בקולנוע ומבין שזה יכול להראות יותר טוב, וזה לא עיקר הקהל באוכלוסיה. מבחינת מרבית הקהל- הוא חושב שמה שהוא מקבל, ככה זה אמור להראות וזה על מסך גדול ויש סאונד ממש חזק (ולעיתים אף חזק מדי, אבל את זה נניח בצד כרגע) – אז הוא קיבל את חווית הקולנוע. האנשים בעין הדג הם לא מדגם מייצג. וקח בחשבון שהרבה מהצעירים שהולכים היום לקולנוע הרפרנס שלהם זה סטרימינג – לא בדיוק שיא האיכות מבחינת מראה.
זה נכון שיש ירידה משמעותית בהליכה לקולנוע, ויכול להיות שאם סרטים היו נראים ונשמעים קצת יותר טוב אולי זה היה כן קצת משפיע, אבל אני חושבת שזה לא הדבר העיקרי שמשפיע על ההליכה לקולנוע בימים אלו וזה לא שאם היו מורידים את הפילטר מהמקרן די שהסרט יהיה יותר בהיר אנשים היו מגיעים לקולנוע בהמוניהם. זה עוד גורם. אחד מיני רבים, ולדעתי לא העיקרי מבינהם.
איכות תמונה לבד לא הביאה לירידה של 30% במכירת כרטיסים
וכן, רוב האנשים לא יתעמקו וידעו ממש שהם יכלו לקבל איכות יותר טובה. יש פה הרבה שינויים בהרגלי הצריכה ובסרטים שמגיעים לקולנוע בכלל.
אבל שוב חזרה לגרפיקאי: אם בעקביות אקבל מכמעט כל גרפיקאי שאני הולך אליו עבודה שנראית לי בסדר אבל לא מדהימה, ועם קצת משחק והשקעה אראה שכל מיני כלי AI באינטרנט נותנים תוצאה דומה או יותר טובה, אחרי כמה ניסיונות בטוח אתייאש ואפסיק לפנות לגרפיקאים.
וזה סוג של מה שקורה בקולנוע. גם אנשים לא הכי חזקים בתחום, גם עם סטרימינג שהוא לא שיא האיכות, יכולים לראות הבדל גדול באיכות של טלוויזיה ממוצעת לעומת קולנוע. זה משפיע גם על הקהל ועל היחס שלהם ל"חווית הקולנוע". הם לא בהכרח יגידו "בגלל X התמונה הייתה כהה מדי" אחרי שהלכו לקולנוע, אלא פשוט פחות יהנו מהסרט שבחרו לראות בקולנוע לעומת הסרט שהפעילו בבית.
קרה לי משהו דומה לזה ממש שכתבתי על הסרט גם במקום אחר. ניסיתי לא לתת דוגמאות ספציפיות עד עכשיו אבל זה התאים לי פה:
הלכתי ל"אווטאר: דרך המים" ב-IMAX HFR 3D בראשון לציון בהקרנה הראשונה. אחד האולמות הכי עמוסים באזור המרכז, הקרנה ראשונה של סרט מצופה, לא סביר שיהיה קהל יותר into it מהאולם הזה בזמן הזה. איכות ההקרנה לא הייתה טובה ולא נשמע שהקהל סביבי התרשם יותר מדי מהסרט, הרבה היו בטלפונים, יצאו וחזרו לשירותים או דיברו תוך כדי.
הלכתי יומיים אחרי ל-3D HFR Dolby Atmos בחיפה. אולם בגודל דומה שגם היה מלא כמעט עד אפס מקום. הקהל שם בדרך כלל יותר גרוע מהקהל שאני פוגש במרכז, בטח בשישי בערב. אבל ההקרנה הייתה מושלמת, כולם מסביבי לא הוציאו הגה, בקושי קמו לשירותים בסרט של 3+ שעות, ומחאו כפיים בסוף.
אני לא מאמין שזה 100% צירוף מקרים ובחיפה יש קהל חובבי "אווטאר" הרבה יותר גדול שבמקרה גם בא בשישי בערב במקום לבכורה יומיים קודם. כן, גם האנשים שבאו לראשון יגידו שהם קיבלו "חוויה קולנועית", בטח כששילמו אקסטרה על מותג כמו IMAX, אבל מאמין שאם הסרט היה מוקרן כמו שצריך הם היו נהנים הרבה יותר. ואז אולי חוזרים ובאים שוב (או יותר) לקולנוע, לסרט הזה ולאחרים.