הווי 5.0

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 14 באוקטובר 2005Posted in: הגיגים

אחותי זרובבלה אמרה לי פעם, "מועדון קרב זה הסרט הכי טוב בעולם וזה שאתה לא חושב ככה זה כי אתה לא מבין כלום". אבל מה היא כבר יודעת? היא כולה בת חמש.

גיל מעניין, חמש. אתה מרחיב את ידיעותיך על העולם מדי יום. אתה מתחיל ללמוד שערוץ הופ זה לא הכל בחיים, ועובר ליצירות מורכבות יותר, כמו פוקימון. לגבי אתרי אינטרנט, גיל חמש הוא גיל בלתי נתפס. שנות-אינטרנט זה בערך כמו שנות כלב, רק ששנת-אדם אחת שווה בערך ל-37 שנות אתר. אתר שמגיע לגיל שנה נחשב כבר למבוגר ורציני, כזה שצריך כבר לשקול להקים בית ולרכוש מקצוע. אתר שמגיע לגיל שנתיים הוא כבר זקן, ואתרים צעירים ונמרצים יותר צוחקים עליו. כשאתר מגיע לגיל שלוש, גוגל קונים אותו, או אולי מייקרוסופט או נענע. ברשומות ההיסטוריה מצוינים רק מקרים בודדים של אתרים שהגיעו לחמש שנות פעילות, כשהם עדיין פועלים בדיוק באותו הקונספט כמו בשבוע הראשון, ועדיין לא נרכשו על ידי תאגיד ענק כלשהו שהפך אותם למטחנת פרסומות.

'עין הדג' נפתח רשמית ב-13 באוקטובר 2000, מה שמעיד על קוצר הרואי של העורכים, שבחרו בתאריך הזה בלי להתחשב בכך שיובל 5 השנים לאתר ייפול על יום כיפור. בתוך כמה חודשים מרגע שעלה לאוויר, האתר הגיע למתכונת המדויקת שבה הוא פועל היום: מה יש, מה היה, מה יהיה פעם בשנה-שנתיים, יומית בכל יום (אבל כל יום, לעזאזל!) ודו"חקו פעם בשבוע. אני לא יודע אם אני אמור להתגאות בהיצמדות לערכים הישנים והטובים או להתבייש בזה שלא התקדמנו עם הזמן, אבל זה המצב. בחיים של העורכים, לעומת זאת, האתר חולל כמה שינויים מאוד רציניים.

איך לא כתבתי את 'רד פיש בא לבקר'
לפני חמש שנים לא היו בלוגים. טוב, זה לא לגמרי מדויק. יומני אינטרנט היו קיימים עוד הרבה לפני כן (אפילו אני כתבתי משהו כזה), והמילה "בלוג" הופיעה לראשונה בשנת 1999. אבל בשנת 2000, בלוגים לא היו דבר שכל אחד, בלי ידע באינטרנט, יכול לפתוח ולהתחיל לכתוב. לפחות לא בעברית. המצחיק הוא, שאם הבלוגים של לפני חמש שנים היו מה שהם היום, 'עין הדג' לא היה מוקם. אני רציתי בסך הכל מקום שבו אוכל לכתוב דברים על סרטים, ושאפשר יהיה לדבר עליהם. אם זה היה קורה היום, הייתי עושה מה שכולם עושים, ופותח לעצמי בלוג בשם "רד פיש בא לבקר" או משהו כזה. אבל אז לא היה, בטח שלא בעברית. מה שהיה, זה המערכת של טל, הידועה בכינויה "המערכת של טל", שאיפשרה – עם הרבה מאוד השקעה ו-HTML – ליצור משהו שמזכיר בלוג, אבל בעברית. זאת היתה לונג ג'ון שטענה שאם כבר משקיעים כל כך הרבה באתר, זה יהיה בזבוז להפוך אותו לסתם מאגר של ביקורות שלי, ושצריך לפרסם גם ביקורות של אחרים, ותצפיות וחדשות ולוח בתי קולנוע ועוד כל מיני דברים. כשאמרתי שאני לא חושב שיהיה לי זמן לעשות כל כך הרבה, היא אמרה – ותסלחו לי אם זה לא ציטוט לגמרי מדויק, בכל זאת זה היה לפני חמש שנים – "ביג דיל. אז גם אני אעזור".

'עין הדג' מעולם לא הרוויח כסף, אבל זה לא אומר שהוא לא הביא פרנסה. בשנה וחצי האחרונות, גם אני וגם לונג עבדנו לפרנסתנו במשרות שאליהן הגענו כתוצאה ישירה של הפעילות באתר. עברנו דירה, אזור גיאוגרפי וקידומת טלפונית, בגלל העבודות שקיבלנו בזכות האתר. רבים מהחברים הטובים שלנו היום הם אנשים שהכרנו דרך האתר. אישית, אני יכול גם לומר עכשיו שלראות סרטים ולכתוב עליהם זה כבר לא רק התחביב שלי – זה גם מקצוע (בין השאר, אני כותב ב'Time Out תל אביב' תחת שם העט המופרך "דורון פישלר"). וגם זה, כמובן, תוצאה ישירה של האתר. אז, האם 'עין הדג' השפיע על חיינו? נדמה לי שאפשר לומר שכן. במידה מסוימת.

מושחתים נמאסתם!
הקטע שבו אני עובד בכתיבת מה שאני חושב על סרטים צריך להדליק נורה אדומה אצל כל מי שזוכר את נאום הפתיחה שלי, מלפני חמש שנים ויום. זה מה שכתבתי אז:
"אנשים שכותבים על קולנוע בארץ, בהכללה גסה, לא הולכים לקולנוע כדי ליהנות. הם הולכים לקולנוע כי הם חייבים. זה המקצוע שלהם. אני לא חושב שהם נהנים מזה. אני לא חושב שהם אפילו מודעים לעובדה שיש אנשים שרואים בסרטים אמצעי בידור."
בעיה, מה? החלפתי צד. הפכתי לאחד האנשים שהולכים לקולנוע כי הם חייבים. ואני עוד מעז להתיימר לכתוב "ביקורת קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע"?

אין דרך לברוח מזה: אני כבר לא צופה הקולנוע הממוצע, שלא יודע שום דבר על קולנוע אבל אוהב סרטים. כשאתה רואה 100 סרטים בשנה, אתה מסתכל עליהם בצורה שונה מאשר אם אתה רואה 10 סרטים בשנה. יש לזה תופעות לוואי: קשה יותר להפתיע אותך, ואתה מפתח אלרגיה קשה לקלישאות. אבל מתברר שצפיה אינטנסיבית בסרטים לא בהכרח משנה את הטעם שלך, ולא הופכת אותך לפלצן. גם היום, אין לי צל של מושג מה וונג קאר וואי רוצה מחיי ב-'2046'. גם היום אני נהנה מאוד מהפעלולים ב'חמקן', למרות שברור לי לחלוטין שאין לו מסר מורכב על תדמית האישה בחברה המערבית. מתברר שזה לא המקצוע שהפך את נחמן שניצקליין למריר, שונא-קולנוע וספיילרן כפייתי. כנראה הוא היה כזה מההתחלה.

אה, מר שניצקליין. זוכרים אותו? לפני חמש שנים, אם רציתם לקרוא ביקורות קולנוע בעברית, נחמן שניצקליין היה הברירה היחידה שלכם. הסיבה העיקרית להקמת 'עין הדג' היתה שלא היה אז מקום שבו אפשר היה לקרוא, בעברית, ביקורות קולנוע שלא פוסלות אוטומטית כל מה שבא מהוליווד, או מגלות את סוף הסרט. היום, נחמן שניצקליין בכמה מגלגוליו עדיין קיים וכותב בעיתוני ישראל, אבל אם לא בא לכם לקרוא אותו, אתם ממש לא חייבים. יש המון אלטרנטיבות. היום כל פקאצה שפותחת בלוג יכולה לספר לכם בדיוק עד כמה לגולאס חתיך, ואם היא יודעת לכתוב את המשפט "הצלצול 2 בכלל לא מפחיד" עם לא יותר משלוש שגיאות תחביר, יש לה גם סיכוי לא רע לקבל טור ב'וואלה'. ביקורות של צופים מהשורה, ומקום לדבר עליהם באופן חופשי, פתאום לא חסר. 'עין הדג', שהתחיל בתור האלטרנטיבה האנטי-ממסדית (או משהו) הפך פתאום לאליטיזם בהתגלמותו. זה, נדמה לי, האתר היחיד שבו תגובה בנוסח "סרט גדוווווווווולל חחחחח" לא נחשבת לבעלת תוכן שיש בו עניין לציבור, ובמספר שעות העבודה שלוקח לנו לערוך לפרסום ביקורת אחת, יש אתרים בארץ שהיו כבר מפרסמים פרוייקט מיוחד שלם עם ראיונות עומק עם כל כוכבי 'מכל הבנות בעולם'. זה לא אנחנו שהשתנינו, זה שאר העולם. מוזר.

בחמש השנים האחרונות עברנו שתי מהפכות, שישה וחצי מפגשים, ארבעה סיכומים שנתיים (שרה1, שרה2, שרה3 ושמש), 557 ביקורות, בערך 1800 יומיות (תספרו אתם, אם יש לכם סבלנות), 213,000 תגובות והצעת נישואין (לא, זה לא היה באמת). זכינו פעמיים בתואר אתר השנה של Ynet בתחום הטלוויזיה והקולנוע ופעם אחת בתואר "אתר דינמי עם יד". בקשר לחמש השנים הבאות, ניסיון העבר מוכיח שאם אני מבטיח חידוש כלשהו, הוא לא מגיע. לכן על העדכונים השונים שאולי יקרו באתר בזמן הקרוב אני לא אומר אף מילה. אבל אם עד 2010 גוגל לא יקנו אותנו, אני חושב ששברנו את השיא העולמי.

הקטע של התודות
אנחנו לא עושים את זה הרבה, אז תשתדלו להיות סבלניים רק הפעם. תודה לעכרור השלולית, האדם השלישי. תודה לסרין, שערכה והלכה. הרבה מאוד תודה לטל וערן. למר אדון, על כרוניקי. לאין-אור שמאחורי הקלעים. תודה לכל מי שכתב לנו ביקורות. תודה לכל מי שכתב וכותב תגובות. תודה להילה מקרית ביאליק (שהיא, אם אני לא טועה, בת 16), זרובבלה, זאב רווח, פאטימה אוח-בין-עוזה, דן ברזל ונחמן שניצקליין. תודה לפורפרה.קום (שליוותה את האתר מרגע היווסדו ועד היום) וארלקינה, שבלעדיהן המקלדת שלי לא היתה מצופה שערות חתול. ואתם יודעים, בקטע הזה של הנאום תמיד פונים לקהל ואומרים "ותודה לכם, קהל נפלא", וכולם יודעים שזה סתם חלק מהטקסט. אז, שלא תחשבו לרגע שאני לא באמת מתכוון לזה – עינאל רבאק, תודה לכם! יש לנו את קהילת הגולשים הכי מגניבה בעולם, וזה מוכח מדעית. הם אפילו מתארגנים מאחורי הגב שלנו ונותנים לנו מתנות נפלאות. זה מדהים. זה נורא כיף. תודה.

תגיות: