ביקורת: מעקבים

היום "טנט" יוצא בכל מיני מקומות בעולם. אצלנו לא. אז במקום זה, הנה ביקורת על סרטו הראשון של נולאן.
שם רשמי
מעקבים
שם לועזי
Following

קשה לדמיין אי פעם את נולאן כבמאי "קטן". מדובר בבחור שבסרט הפריצה שלו לקח שני שחקנים משובר הקופות של השנה שעברה ובעזרת סיפור לא ליניארי הפך לכולם את הראש (במאי הסרטים הצעיר הזה עשה טריק פשוט אחד. כל העורכים ההוליוודים הגדולים שונאים אותו!) וגרם לכולם לחכות בציפייה דרוכה לסרט הבא שלו (טוב, לאחד אחרי הבא. לאף אחד לא אכפת מ"אינסומניה"). במאי שמתחיל ככה לעולם לא יכול להיות "קטן". הוא יכול מקסימום להיות בגודל בינוני.

אבל ככל שמרבים לדבר ב"ממנטו", גדולתו ותרומתו לקולנוע נשכח איפשהו בדרך שזה ממש לא הסרט הראשון שלו, ושדווקא יש לו סרט כזה, שבאמת היה קטן. קטנטן אפילו – סרט בשחור לבן, על תקציב של ששת אלפים דולר, בלי אף שחקן שאתם מכירים (רבים מהם המשיכו לתפקידי "מצמצת-פספסת" בסרטים האחרים של נולאן, אבל נעצרו בערך שם. היחיד שהייתה לו קריירה לפני הסרט הוא דוד של נולאן וגם זה היה אי אז בשנות השמונים, והיחידה שעדיין משחקת היום בתפקידי משנה כאלה ואחרים היא לוסי ראסל). כשצופים בסרט קשה להאמין שמדובר באותו במאי שטורח לעשות את הסרטים שלו כמה שיותר גדולים ורועשים. רק שבעצם דווקא כן אפשר.

"מעקבים" עוקב אחרי "בחור צעיר" (שנשאר חסר שם), שמספר לשוטר כיצד התחיל לעקוב אחרי אנשים – אתם יודעים, סתם תחביב לא מזיק – אך יום אחד העניינים הסתבכו והוא מצא את עצמו נפגש עם קוב, אחד האנשים שעקב אחריהם, שמתברר שמרוויח את לחמו בפריצה לאנשים לבתים. הסרט מסופר בצורה לא ליניארית, והוא לא מחביא את זה: סצנות של הבחור הצעיר אחרי שמישהו ריסק לו את הפנים משתלבות עם סצנות שלו נפגש עם קוב לראשונה, משולבות עם סצנות שרק בדיעבד אפשר להבין איפה הן יושבות בכל הסיפור הזה.

מקריאת התקציר, שתי נורות אדומות צריכות להדלק בראשו של כל חובב נולאן: ההשראה לעריכה שתעשה את "ממנטו" למה שהוא והשם "קוב" – לא בדיוק שם גנרי לדמות ושם שהוא ימחזר אחר כך לדמותו של ליאונרדו דיקפריו ב"התחלה". ואכן, "מעקבים" עובד היום בשני מובנים: מובן ה"איך הוא כסרט" ומובן ה"איך הוא כסרט שדרכו ניתן להבין את הפילמוגרפיה של נולאן".

השאלה באיזה מהמובנים להתעסק היא כמובן בחירה בין צופה קולנוע לחופר קולנוע. בעבר הייתי אומר שראוי להתמקד בשאלה הראשונה, אבל כמה אנשים באמת ילכו לראות את "מעקבים" בלי להתעניין בשנייה? זה לא איזה סרט שמשודר ברוטינה בערוצי הטלוויזיה שאפשר ליפול עליו – זה סרט שצריך לחפש ולמצוא, ואם חיפשת ומצאת אותו, כנראה שזה בגלל שנולאן ביים אותו.

בכל זאת, כסרט בפני עצמו – "מעקבים" הוא סרט מגניב. הכל בו מאוד קטן, אינדי, עשה זאת בעצמך כזה, אז קשה לדבר על הופעות גדולות או בימוי סוחף או פסקול משובח. במקום זה, נשאר לנו הביצוע לרעיון הבסיסי: סרט אפל, פילם נוארי, על שני פושעים שהולכים ומסתבכים. סרט שמשאיר טעם מר בפה (ובכוונה), בצורה שלא ידענו שנולאן מסוגל לה – כזה שגורם לך לתהות מה היה קורה אם הוא לא היה לוקח פנייה ברחוב ממנטו פינת באטמן, אולי הוא היה יוצר שדומה בהרבה לאחים כהן. וסרטי האחים כהן, על פושעים קטנים שמסתבכים מעל הצוואר שלהם – הם מגניבים.

אבל יותר משהסרט "מגניב", הוא מרתק כמעיין הנביעה ממנה אפשר לראות את היצירה המאוחרת של נולאן. כי הרבה מאוד סימני היכר מהסרטים המאוחרים שלו נמצאים פה. הראשון שבהם הוא כמובן העיסוק באומנות דרך פשיעה: כמו ש"התחלה" היה (גם) משל ליצירת סרטים, הרי שגם "מעקבים" מדמה די בבירור את פעילות הפריצה (והמעקב) למשהו שהוא יותר מפריצה: האפשרות להכיר חיים של אנשים רק מלהביט במדף,  הדרכים הכי טובות לשבש להם את השגרה על ידי הזזת דברים פשוטים ממקום אחד לאחר, הדרך הכי טובה ומהירה לצאת בלי לסכן את עצמך – הופכות (או לכל הפחות מדמות) את מה שקורה על המסך מפשע קטן לאומנות ואמנות, יצירה שעוקבת אחרי חוקים, אך גם שוברת אותם במידת הצורך או בשביל המוטיבציה הנכונה.

שאר הדברים הם בעיקר ברמת המוטיבים שמעסיקים את נולאן או ה"אפיקומנים" שניתן לקשר בהמשך: מאבק בין שתי דמויות מאותו תחום שהולך ומקצין (ובין מנטור לתלמיד), טוויסטים, ערוץ קריינות לפתיחת וסגירת הסרט, עריכה לא ליניארית, סטיקר של באטמן, השם "קוב" – בשלב כלשהו הסרט כמעט ומפסיק לתפקד כסרט בפני עצמו ומתחיל לתפקד כ-"קח קמצוץ ממנטו, שפוך כפית יוקרה, קח כפית טרילוגית האביר האפל ושפוך לקערה של התחלה". אולי אם זה היה של במאים אחרים, כאלה שלא (כמעט) כל סרט שלהם הופך למתמודד לתואר "הסרט הכי טוב של השנה" בעיני הקהל הרחב, זה היה פחות מרתק. אבל כשמדובר בקול שלמדנו להכיר לאורך השנים, זה מרתק רק בגלל ההיבט של מי הבמאי של הסרט.

לא משנה איך הגעתם אליה, השורה התחתונה היא ש"מעקבים" הוא סרט מומלץ (עם כתוביות. אחרת יהיה לכם קשה מאוד להבין מה נאמר). הוא קצרצר (כ-70 דקות), מגניב, מרתק ויש בו את שלל היתרונות של סרטי נולאן (טוויסטים, רעיונות, ביצוע) ורק מעט מהחסרונות שלהם (הפומפוזיות ותחושת ה"כל פעולה היא להציל את העולם" נעדרת מכאן. סצנות האקשן המפוספסות דווקא באות לביקור). אילו זאת הייתה ביקורת בזמן אמת מפסטיבל ירושלים 1999 שם הוקרן הסרט, הייתי חותם ודאי את הביקורת עם איזה "וכמו שמו של הסרט, בהחלט כדאי שנעקוב אחרי הקריירה של הבמאי". אבל בזכות חוכמת הבדיעבד, אין לי צורך בזה. הדבר היחיד שיש לי לעקוב אחריו הוא לראות מתי כבר בתי הקולנוע יפתחו ונוכל לראות את סרטו החדש.