יש כאלה שמבחינים במכוניות. הם יעקמו את האף אם בסרט שמתרחש בשנת 1964 מופיעה מכונית שברולט קמארו שכמו שכ-ו-ל-ם יודעים, ייצורה התחיל רק בשנת 1967. יש כאלה שמבחינים בכלי נשק. יש כאלה שמבחינים במבטאים. אני מבחין בפונטים. כשבסרט נראית כותרת של עתון, כשדמות בסרט מקלידה על מחשב, במודעה שתלויה על הקיר במערב הפרוע – אם הם משתמשים בפונטים לא נכונים, אני אשים לב. זה לא מה שיגרום לי לפסול סרט, כמובן, אבל אם פתאום ישלפו לי בסרט גיליון של הניו יורק טיימס עם כותרת באריאל, אני אנחר קלות וארשום לסרט נקודה שחורה קטנה וקטנונית. נו באמת, איך הם מצפים שאני אאמין לסרט אם הם לא הקדישו אפילו את המאמץ הנדרש כדי לדייק בפונטים?
"הערת שוליים" מדייק בפונטים.
הוא מדייק לא רק באותיות, אלא גם בנייר שהן מודפסות עליו, בקול שעושה הנייר כשהופכים דף, בעיצוב העמוד ב"מוסף הארץ", באבנים שבצד הדרך בירושלים, בכסאות משרד, בנעלי הניו באלאנס הבלויות של אליעזר שקולניק. שלא כמו גיבורי הסרט, אני לא חוקר תלמוד, אבל אני משוכנע שגם בתחום הזה – הארכיון, השפה, הספרים, האותיות, המילים – הוא מדייק. הוא תענוג של תשומת לב לפרטים זעירים, פסטיבל לאובססיבים קומפולסיבים.
וזו לא רק התפאורה והתלבושות; גם הטקסטים מדויקים. בהרבה סרטים אחרים אתם יכולים לשמוע אנשים ברקע אומרים דברים שהתוכן שלהם שקול ל"בלה בלה בלה שיחה ברקע בלה בלה ממילא אף אחד לא מקשיב לזה, בלה בלה", כאן הכל כתוב אמין. במילים הבודדות מתוך שיחה שנשמעת ברקע הושקע אותו מאמץ כדי להפוך אותן לאמינות כמו בטקסטים שנאמרים מול המצלמה.
וזה הגיוני, כי זה סרט על אנשים שמתעסקים בפרטים הזעירים האלה, כאלה שיכולים לבנות תאוריה שלמה על סמך מילה אחת. אליעזר שקולניק (שלמה בראבא), שחפר בטקסטים עתיקים במשך שנים כדי לבנות קייס לרעיון מהפכני, פורץ דרך, שיהפוך לחלוטין את פני העולם. עולם קטן אמנם, שמורכב מאוסף של אנשים שחברים כולם באותו "מועדון" מצומצם", אבל עדיין עולם. אבל אז בא חוקר מתחרה וגנב לו את התהילה. הבן של אליעזר, אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי), גם הוא חוקר תלמוד, כוכב בתחום, שזוכה להרבה כבוד מכולם, חוץ מאבא שלו. א. שקולניק לא מבקש הרבה: רק קצת כבוד, קצת הערכה ואת פרס ישראל. ולבסוף הוא מתבשר שהוא אכן יקבל אותו – ובכל זאת, העניין לא כל כך פשוט. יש עוד כמה קוצי יודים לדקדק בהם, שמעמתים את השקולניקים זה מול זה.
הסרט מסתיים בסצינת אקשן עוצרת נשימה שבה א. שקולניק רודף במסוק אחרי א. שקולניק שקופץ באופנוע מתקרת הפקולטה למשפטים, הפרס בידו, כשהוא חובש אזניות ירוקות וצועק "כולה שלי, מאדרפאקר!".
אוקיי, לא באמת. האזניות הן בכלל צהובות. וגם אין סצינות אקשן בסרט, רק מילים. זאת כנראה הסיבה לכך שעד היום לא נעשו סרטים רבים על עולם חקר התלמוד, בעוד שיוצרים העדיפו נושאים כמו איגרוף או לחימה בפשע המאורגן. אבל אל תתנו לזה להפריע לכם. קודם כל, מילים זה נושא מעניין הרבה יותר משנדמה, ו"הערת שוליים" מעניק למילה אחת יותר תשומת לב מכפי שהקדיש סרט כלשהו למילה כלשהי אולי מאז "רוזבאד". וחוץ מזה – הוא עושה את זה מעניין. צריך אולי להבהיר, בעיקר לאנשים שהלכו ל"עץ החיים" בשביל בראד פיט וברחו: למרות שגם הוא זכה בפרס בפסטיבל קאן, "הערת שוליים" הוא לא סרט ניסיוני ומוזר. הוא אינטליגנטי, אבל לא סנוב. הוא לגמרי קומוניקטיבי, ולגמרי מבדר.
זה לא אומר שהוא סרט שגרתי. כשהסרט הוקרן בפסטיבל ניסיתי להבין מהביקורות מחו"ל איזה מין סרט זה, והיה קשה. היו כאלה שטענו שזו דרמה משפחתית, היו שאמרו שזה סרט מתח אקדמי, והיו שאמרו שזאת קומדיה. מתברר שכולם צדקו. הסרט מזגזג בין סגנונות באופן שהיה נראה לא החלטי אם לא היה סוחף. יש בו קטעים קליפיים מהירים שמשלבים כותרות על המסך, וסצינות ארוכות שמתרחשות בחדר אחד. בשיא הדרמה הסרט מוצא את הרגעים המצחיקים. הוא היה יכול להיות להיט בקרב הקהל בדיוק כמו בפסטיבל, אלמלא פרט אחד: הסוף.
שיהיה ברור, אני לא חושב שליוסף סידר נגמרו הרעיונות, הפילם או התקציב באמצע הסרט. אני בטוח שמבחינתו יש סיבה טובה לכך שהסרט נגמר בדיוק במקום שבו הוא נגמר. אבל בשבילי, ואני מאמין שבכך אני מייצג את רוב הצופים המצויים, הסוף היה מתסכל. נראה כאילו הסרט נבנה לקראת איזה שיא – טוויסט, רגע גדול, משהו – ואז הוא פשוט מפסיק. ובניסיון לחשוב ולהבין מה היתה הכוונה אתה פתאום מגלה שיש הרבה קווים בעלילת הסרט שבעצם נשארו פרומים, ושבעצם עדיין לא למדנו מי צדק, מי טעה, מי אמר למי ובאיזה הקשר ומי בעצם היתה האישה ההיא. העצה החשובה ביותר של רוברט מקי הבדיוני ב"אדפטיישן" היתה "תהמם אותם בסוף". אני לא חושב שהוא היה מעריך סרט שמעדיף להיפטר מהסוף לגמרי, ובמקום זה לסיים את הסרט באמצע. "הערת שוליים" הוא סרט מעולה, עד שהוא נגמר.
בדיוק מה שאני הרגשתי
אהבתי את הסרט מאוד, אפילו שאני לא מבין בפונטים. כל רגע בו היה מעניין בצורה קצת אחרת.
יש שני דברים שהפריעו לי: הפסקול הבומבסטי שאולי בא לחפות על חוסר דרמה על המסך ובמקום זה סתם הסיח את הדעת והסוף המתסכל שגם לי גרם לחשוב – רגע, אז מה הקטע עם הבן שלו? ומה יקרה בין הדמויות המרכזיות?
כנראה שזה לא סתם וסידר מנסה להעביר מסר מסוים עם הסוף הזה. אשמח אם גולשים אחרים שהבינו את המשמעות של לסיים את הסרט בצורה כזו ירחיבו בעניין.
תשובה
לדעתי הסוף בא לייצג את זה שאין סוף מוגדר לעלילה, המתח בעצם נשמר, ואין הרגשה של "שחרור" בסיום, ולכן הסרט נגמר כמו שהוא נגמר. יכול להיות שבחירה בסוף אחר, יותר הוליוודי הייתה יותר נעימה לצופה, אבל לפי דעתי זה נעשה מבחירה מודעת.
אולי אני טועה.
לסידר יש חיבה לפרטים
זה בלט מאוד בכל הסרטים הקודמים שלו.
זכורה במיוחד לטובה
סצינה שכאילו נלקחה מלילה באופרה של האחים מרקס בה נדחסים אנשים לחדר זערורי.
ודבר קטן שהטריד/הצחיק אותי – המצח חרוש החריצים של הפרופסור (ברח לי השם). יש לו מצח של קלינגון!
אכן מצח מטריד
אפשר להגדיר את זה
כהרחבה של חוק וישנה, שדווקא סקירה שתדגיש את חשיבות הדיוק בפרטים תעניק לחוקר תלמוד את התואר "חוקר מקרא".
|קטטוניות|
תיקנתי, אבל אני משאיר את ההערה הזאת
כי זה באמת סוג של משעשע.
אצלי עדיין מופיע "מקרא" בכל מקום...
(ל"ת)
כבר ראיתי מבקר שכתב על חוקר קבלה
(כנראה שקבלה ניו אייג'ית זה הדבר היהודי היחיד שהוא הכיר)
שיעורי תלמוד!
כל כך מזכיר את שיעורי התלמוד באוניברסיטה שחלק ניכר מין הלימוד הוא תחום המלחמות בין החוקרים….
התחום הזה כל כך צר עד שהוא מתפקע.
ואגב, חוקר מקרא הוא לא חוקר תלמוד…
אם כבר על קטנוניות דיברת
אני לא יודע איך רוברט מקיי היה מגיב לכך שהיו אומרים שהוא בדיוני…
http://en.wikipedia.org/wiki/Robert_McKee
אבל לא נורא, בכל זאת אמשיך לקרוא פה כנראה. וגם אלך מחר לראות את הסרט.
חג שמח!
עדיין לא תוקן כשאני קראתי
אני מניח שהבדיוני הוא לא האדם אלא היצווג שלו באדפטיישן
הכותרת הקודמת הבלכנה לי סליחה
(ל"ת)
אם כבר מדברים על אדפטיישן ועץ החיים
שמתם לב שכאשר נגמרים לתסריטאי הרעיונות לאיך לעבד את הספר לתסריט,כי פשוט אין לו עלילה, הוא מתחיל להשתגע ולשלב את זה עם בריאת הייקום הופעת הדינוזאורים וכל השלבים שהובילו אותו עד הלום? מזכיר משהו? :)
וואלה
(ל"ת)
שוב קטנוניות
"אבל אני משוכנע שגם בתחום הזה – הארכיון, השפה, הארכיונים, הספרים, האותיות, המילים – הוא מדייק." המילה "ארכיון" על הטיותיה מוכפלת. לא הייתי מעיר אם לא היית עוסק בביקורת באובססיביות לפרטים הקטנים. בהמשך: תגובה אמיתית לסרט המופלא הזה.
(ואגב, אמא שלי חוקרת ומרצה, והיא אכן זיהתה מקומות שנמצאים בסרט, וגם כמה סוגיות אקדמיות אמיתיות, למרות שהתחום שלה הוא לא תלמוד)
האקדמיה הלאומית למדעים
http://www.academy.ac.il/
ויש טעות אחת שכל מי שמהתחום שם אליה לב
באחת הסצנות שקולניק האב נכנס לאולם קריאה "כללי" במקום לאולם קריאה "יהדות" שהוא מקומו הטבעי. יותר מכך, בתמונה העוקבת רואים אותו באולם "יהדות".
אבל זו כנראה לא טעות אלא אילוץ קולנועי שכן הכניסה ליהדות מוסתרת במדרגות, ובנוסף היה צריך לוותר על האפשרות לצלם אותו מול חלונות ארדון.
יש איזה מיליון כאלה
כל התנועה שלו בגבעת רם היא בפורטלים.
אתה מבין שהביקורת מזמינה את זה?
אין בשימוש בארץ תמ"ק MP5, כמו של השומר בכניסה לבנייני האומה, מזל שזה לא "בופור" :-)
בטח שיש, בכניסה לכנסת.
(ל"ת)
אירוניה
כמובן שלאבא פילולוג היה חייב לצאת בן קצת דיסלקט. סליחה מראש על טעויות הכתיב והדקדוק בקטע קודם.
בתור סדרן שעובד ברב חן, אני מסכים עם כל מילה בביקורת.
אנשים שיצאו בסוף הסרט שאלו אותי אם זה הסוף, ולא ידעתי מה לומר להם בתגובה..
כולם היו בשוק (בדיוק כמוני) מהעובדה שהסרט המעולה הזה הסתיים בצורה כל כך מוזרה.. אפשר היה לראות בעיניים שלהם שאין להם מושג מה קרה הרגע.
בפעם הראשונה אי פעם בשבילי בקולנוע, אף אחד לא קם עד סוף הכתוביות.
האולם היה מלא באנשים, וכולם היו עד כדי כך בשוק שאף אחד לא זז. או דיבר. הלם קולקטיבי.
כמה שחיכיתי לעימות סופי מפוצץ (לא נראה לי שהייתי בלחץ כזה תוך כדי הסרט באף סרט מתח בשנים האחרונות), בסופו של דבר אהבתי את הסוף כמו שהוא, עם ההלם והכל. הוא משאיר מקום למחשבה ולדמיון.
ובלי קשר לסוף, נהניתי מכל רגע. היו כמה קטעים פשוט מבריקים (המבריק ביותר כמובן בחדר הישיבות הקטן עם הפרופסור והמצח) והפרטים הקטנים היו נפלאים. יש לי שקית כזאת!
אכן... אכן.
(ל"ת)
סרט טוב שהורס לעצמו
הכל בסרט טוב: הבימוי, המשחק, הכתיבה (להוציא איזה דיאלוג רקע בין חוקרים שנשמע כמו זריקה אקראית של מושגים לועזיים), הצילום, העריכה, הסאונד, העיצוב האמנותי. אולי רק המנגינה ברקע משתלטת מדי בחלק מהסצנות, דווקא כשהיה מתאים שקט.
בכל זאת, סרט מפוספס. זה לא רק שהוא בונה לקראת סוף שמעולם לא מגיע. בדיעבד מתברר שהבניה עצמה היא הקלימקס, אבל לא מרגישים זאת, כי היא בנויה כהכנה. הסרט גורם לי לחשוב על מישהו שקושר שרוכים בנעל, עושה את כל התנועות בלי להתבלבל ובלי לעצור, אבל בסופו של דבר, השרוך עדיין פרום. הערת שוליים סרט טוב, אבל לא מספק. הוא נראה כאילו יוסף סידר נוטש את הצופים באמצע הדרך והולך הביתה מתוך אמונה שאמר כל מה שיש לו והם כבר יכולים להשלים את הסיפור לבד. הרבה קצוות עלילתיים נותרים ללא פתרון ויש באמת תחושה כאילו הסרט נפסק מוקדם מדי. גם באולם שהייתי בו, אנשים קמו מבולבלים והתקשו להאמין לרגע שהסרט נגמר. בהתחשב בכך שעוברות משהו כמו עשרים דקות עד שמופיעה כתובית עם שם הסרט, בשל האקספוזיציה הממושכת והפרטנית, כתוביות הסיום מגיעות בלי שמצפים להן. כשהסדרן נכנס לקראת הסוף כדי לפתוח את הדלת ולהתחיל לנקות, לא הבנתי למה הוא נכנס כל כך מוקדם.
אני בטוח שהרבה יציינו זאת דווקא כאחת ממעלותיו של הסרט. יש בו הרבה תעוזה ובחירות בימוי לא שגרתיות. אלא שהוא עושה הכנה מפרכת לקראת משהו שפשוט לא קורה. הוא מסתיים בתחושה שחסרה מערכה, איזו התייחסות למה שלמעשה קורה על המסך. יש הרבה דברים טובים לומר על הערת שוליים, אבל קשה להמליץ עליו למי שמחפש להנות מסרט. הוא רוצה לעורר דיון, אבל לא נותן מספיק כלים לשם כך. הוא מספר סיפור, אבל נמנע מלספר אותו עד הסוף.
חשבתי איך לנסות להעביר לך את המסר...
שהסוף מתאים בדיוק לגוף הסרט. יכולתי לומר שכמו שיש אנטי גיבור יש אנטי סוף, או שכסרט אשר מביא דיון וחשיבה כך גם סופו. אבל אני חושב שדרך התיאור הטובה היא שגם הסרט וכך גם סופו נבנו כמו התלמוד עצמו. קצר מאוד, ממצה מאוד ומשאיר הרבה מרחב לדיון ומחשבה.
מכיוון שהורגלנו לסופים אחרים
"הוא מסתיים בתחושה שחסרה מערכה, איזו התייחסות למה שלמעשה קורה על המסך. יש הרבה דברים טובים לומר על הערת שוליים, אבל קשה להמליץ עליו למי שמחפש להנות מסרט. הוא רוצה לעורר דיון, אבל לא נותן מספיק כלים לשם כך. הוא מספר סיפור, אבל נמנע מלספר אותו עד הסוף."
– נולדנו ואנו חיים בעידן שבו הסרטים נגמרים ואינם משאירים נושאים פתוחים
לדיון,שיחה מחשבה.
הכל על מגש, ללא מאמץ.
קלאסי הוא, שבסרט על חקר התלמוד, חקר שהוא מייגע,
ארוך, מלחמתי, מאומץ – בדיוק כאן בוחר הבמאי
להשאיר לצופים כאבי ראש משלהם.
אחד הסרטים הטובים שראיתי בימי חיי.
אני גאה להיות ישראלי, סרט שאין מקביל לו כיום בעולם.
הסרט פשוט מבריק!
וכל מה שנאמר פה למעלה לגמרי נכון. למעט ההתייחסות לסיום. זה היה הסיום המושלם לסרט. אם היכרנו קצת את דמותו של אליעזר שקולניק במהלך הסרט, הסיום די ברור. זה שמתרחש רגע אחרי כותרות הסיום. להראות אותו היה מיותר לגמרי.
חוץ מזה – סרט אדיר! אחד הטובים שראיתי השנה, וללא ספק נכנס לרשימה המאד קצרה שלי של הסרטים הישראלים הטובים ביותר שראיתי עד היום. מהרהר בלצפות בו שוב.
בעיני הנקודה המעניינת באמת בסרט היתה היחס בין האב לבן
ורק בצילם עמדה העמדה הנפשית של אליעזר של אליעזר בינם לבין עצמם ובינם לבין שאר הדמויות, לכן היה מתבקש לראות מה קורא לאליעזר בהקשר הזה, וכל הענין של הטקס שולי מאוד בעיני בהקשר הזה ולכן היה מיותר שסצינת הסיום בכלל היתה שם, בלי שום גילוי ליחס של אליעזר לבנו ולמה שקרה שם.
(ל"ת)
סרט פסטיבלים חסר נשמה
הסרט נתן לי את אותה התחושה ש"וינסנט רוצה לים" נתן לי. יש בו תקציב, הקפדה, משחק מעולה, הומור – אבל זה לא הרגיש לי בכלל מחובר למקום שבו הוא נוצר. הסרט מתנכר לדמויות שלו, ולמקום שלו – ירושלים – ולמטענים ולניואנסים מקומיים ישראליים. סגנון הבימוי והמחונן והתפאורה והניקיון פשוט הפך את הכל למנוכר וגרם לכובד משקלם של כל הגופים המממנים והמסתמכים על סידר לפרס בפסטיבל למורגש. הכל היה נכון אבל ממוצע מדי, הצילום כאילו מתחנן שילמדו אותו בבתי ספר לקולנוע (הסצנה הראשונה כשאוריאל שקולניק מקבל את הפרס ומתמקדים באביו בזמן הנאום וההתמקדות בכפות ידיים בהתחלה הרגיש כמו מבע קולנוע מואכל בכפית), האיפוק של הדמויות מגוחך ולא תואם את הסיטואציות, קלוז-אפים שמנסים לקרב אותך בכוח לנקבוביות של הסצנה ופשוט מסריח מניסיון לזכות פה בפרס כדי להצדיק את קיומו של הקולנוע הישראלי. גם כמה אנשים כתבו פה מקודם על הכאב ביצים שנשאר בסוף הסרט, כי לא רק שסיפוק הצופים אינו בראש מעייניו של יוסף סידר, הוא לא במעייניו בכלל. הצופים אמורים להתעלם מזה שלסרט אין קלוז'ר כי היי, תוותרו לנו, תראו איזה סינמטוגרפיה מעולה! ממש אירופה!
בכלל, בשנים האחרונות יש לקולנוע הישראלי קיבעון עם איפוק כי זה משדר איכות. בפועל כולם מלבד ליאור אשכנזי התנהגו כאילו יש להם אספרגר.כמו שבחו"ל אני מעידפה קולנוע פחות אינטרסנטי ומהונדס כך גם אני מעדיפה את אבי נשר וסרטי בורקס על פני הקולנוע האספרגרי שמתפתח פה בשנים האחרונות באדיבות יוסף סידר וניר ברגמן וגם ערן ריקליס לאחרונה. יש פה כל כך הרבה כשרונות שכחנוקים ע"י קרנות שונות ותעשייה צרה וחלוקת תקציב מדודה וכולם מנסים לחקות משהו אחר ורוויה של סרטים כאלה רק מרחיקה אותנו מלהיות תעשייה עצמאית ואמיצה.
אבל לא הכל רע. ליאור אשכנזי הוא אחד השחקנים המצויינים שידעה תעשיית הקולנוע הישראלית, אם בתחילת הסרט היו באוריאל איכויות של דושבאג-יאיר-לפידי, אז החל מסצינת הישיבה במשרד החינוך (הנדס דאון אחת הסצנות הטובות והמהנות שראיתי בזמן האחרון) הדמות שלו מתעגלת ומתעדנת והופכת לבלתי צפוייה ומעוררת אמפתיה. גם שלום בראבא מרשים, אבל איכשהו המעבר מתיאטרון לקולנוע פחות עובד אצלו מאשר אצל אשכנזי.
(גם לביקורת הזאת אין קלוז'ר)
שלמה, שלמה בראבא
המקום של הסרט אינו ירושלים.
אלא אם כן את חושבת שמרטין בובר הוא דמות הציבור האולטימטיבית, למשל.
הסרט עוסק בעולם של אנשים מאופקים. לא נחמדים או מנומסים, אגב, אבל מאוד, מאוד מאופקים, ובעיקר – מופנמים. הוא גם עוסק בדור ההמשך של העולם הזה, שהאיפוק ממנו והלאה.
מה שהופך את הסרט הזה לנהדר הוא לא רק תשומת הלב הקולנועית לפרטים הקטנים, שהיא די מדהימה בפני עצמה, אלא ההתאמה של תשומת הלב הזו לעולם הפנימי של הדמות הראשית.
אספרגר זה לא איפוק
ומדוע איפוק זה רע?
לשים את אבי נשר וסרטי בורקס באותה משבצת נראה לי
קצת לא נכון. אגב, אני מאד אוהב את סרטיו של אבי נשר, זה לא אומר שאני לא יכול לאהוב גם סרטיו של סידר. הם במאים שונים, זה הכל. שונים ומצוינים.
תגובה לשלושתכם
אדם לא הבנתי את הרפרנס שלך למרטין בובר, אבל לפי מיטב הבנתי הסרט כן מתרחש בירושלים. תראה, אני יודעת מה זה סרט קטן. לא כל סרט צריך להתייחס למקום שלו, אבל הסרט הרגיש כאילו הוא היה יכול להתרחש בכל מקום אחר, הוא התעלם בכוונה מהזהות הישראלית כדי להחליק יותר בקלות בגרון. הרעיון מאחורי המבע הקולנועי בסרט לא כזה חדשני, שימת הלב לפרטים בעיקר הרגישה לי כמו תצוגת תכלית יותר מאמצעי אמנותי, מה גם שבתור אמצעי אמנותי זו בחירה אסתטית שאני סלחנית כלפיה קרב במאים מתחילים, אך לא אצל במאי מחונן רגיש כמו סידר שמסרטיו הקודמים .
יוני. איפוק איננו דבר רע, אבל כל הדמויות מלבד ליאור אשכנזי (וגם הזקן עם העיניים הרטובות והכחולות בועדה, בעצם) מרוב איפוק לא הרגישו אמיתיים, ולא היה לי אכפת לי מהם. עכשיו, אני לא מצפה מאף אחד לנגב חומוס ולחלק צ'אפחות אבל כצופה ישראלית שצופה בסרט על ישראלים זה הרגיש לי לא אמין. חוץ מזה תסכים איתי שעלמה זק שחקנית טובה מדי בשביל לבזבז אותה על דמות של trophy wife על כל המבטים המתרפקים והשיער המפונפן ואומרת דבירם נכונים תמיד. נו בחייאת.
רני, כוונתי הייתה שאני מעדיפה במאי ששואף ליצירה אותנטית וטביעת אצבע כמו נשר (אפילו שהסגנון שלו לא המועדף עליי) על פני במאי רגיש ווירטואוז שמתכתב עם סטנדרט גבוה יותר של עשיית סרטים, אבל יוצר סרטים נכים רגשית. דההה. סידר במאי מצויין עם המון יכולות אבל מקווה שבסרט הבא שלו הוא לא ירגיש צורך להאביס את הצופים בהן.
סוף הפסקה הראשונה שנעלם
שמסרטיו הקודמים ניכר שהוא יודע כיצד ליצור סיפור ודמויות שאכפת לך מהם.
מעניין
לדעתי,כל מה שציינת כאן כ"חסרונות" של הסרט, הם דווקא (חלק מ-) היתרונות שלו (אם כי עלמה זק באמת די מתבזבזת).
עלמה זק
לטעמי היא אינה שחקנית עם יכולות
משחק לסרטים.
אגב, גם כקומיקאית היא בינונית, פשוט קומיקאית לא מביאה איתה
סאטירה , נשכנות או כל ערך מוסף אחר.
הסרט מתרחש באקדמיה הירושלמית.
לאקדמיה הזו, ולחלק מהדמויות בה, הוא מאוד נאמן. לא אמרתי שזה סרט קטן, ואני לא אומר שהוא מתעלם מהזהות הישראלית: הוא לא מתעלם מכלום. הזהות שהוא מצייר היא מאוד ריאליסטית, היא רק לא ריאליסטית לכל ישראל – היא ריאליסטית לפינה קטנה מאוד בה. עניין הבין-דוריות של האקדמיה הירושלמית, השינוי באופי לימודי היהדות בארץ, היחס של אקדמאים לפופולריות, אפילו מקומות הלימוד ושמות האנשים (למשל דניאל בויארן, מנחם בן-ששון) – כל אלו מדויקים *לחלוטין*. הסרט הזה לא היה יכול להתרחש בשום מקום אחר חוץ מאשר בירושלים, בשנים האחרונות.
נדמה לי, ואני מתנצל אם אני טועה, שאת חושבת שהסרט מעמיד פנים שהוא לא בישראל כי, במקרה, את פשוט לא מכירה את הפינה הזו של ישראל.
לא רק שהסרט אינו מתעלם מהזהות הישראלית, אלא היא ניצבת בלב-לבו.
מה שאמרת. רק הפוך.
(ל"ת)
זה בדיוק הסרט להתפלפלות על הפרטים הקטנים
(ל"ת)
פנס
האם עוד מישהו שם לב שלבן יש פנס בולט בעין? רואים את זה ברור מאד בסצינה בתחילת הסרט בה המשפחה מצטלמת צילום קבוצתי.
מדוע ולמה?
תודה! לא חשבתי על זה.
פרס הליהוק המוצלח של המאה.
לא רק יאצק. המקובע-הפאסיבי-אגרסיבי הוא התמחות של בראבא הקומי. הליהוק שלו בתפקיד רציני זו החלטת ליהוק מדהימה בעיניי.
אתה טועה.
(ל"ת)
זה רק אני
או שיש פה פתח לסרט המשך?
אני יודע שזה מופרך לגמרי, ושסרטי המשך הם דברים נדירים בארץ, אבל הסצנות הלא פתורות שלא מקדמות את העלילה (לכאורה), והסיום המפתיע של הסרט יכולים להימשך בסרט נוסף. נקודה למחשבה.
נקודה למחשבה:
המילים "נקודה למחשבה" בסוף הודעות מביאות לפחות מחשבה באשר לנאמר בהודעה. לא ליותר.
הקשר בין הסרט הזה ושר הטבעות...
משהו קטן ומעניין ששמתי לב אליו: יש סצינה בסרט שממש מזכירה את הסצינה הכי נפלאה ומצמררת (לדעתי) משר הטבעות. מעניין אם עוד מישהו חוץ ממני שם לב לזה ומעניין אם סידר ריפרר לשם במודע או שזה סתם יצא ככה במקרה.
אה, פרט בבקשה?
(ל"ת)
בראבא אוכל?
אני לא זוכר שהוא אוכל בסצינה הזאת, אבל אולי הבעיה היא בזכרון שלי.
בכל מקרה, אני חושב שהדמיון בין הסצינות הוא שטחי. פיטר ג'קסון לא המציא את העריכה הצולבת, ובסרט שעוסק ביחסי אב ובן מתבקש שהסצינות המשולבות יהיו של האב ובנו. אם יובל שרף היתה פתאום מתחילה לשיר "Home is behind", זה היה סיפור אחר.
(הסצינה מ"שר הטבעות" בהחלט אדירה – בחרתי בה לדקת השנה ב-2003).
כן
בראבא בטוח אוכל משהו בקלוזאפ, כי זה בעצם מה שעשה לי את הטריגר לשר הטבעות, ומשם פיתחתי הלאה את תיאוריית הקשר ההזויה שלי. אני רק לא זוכר מה הוא אוכל (או אולי שותה?)
אולי מישהו זוכר?
מסכים בעניין החלפת הבגדים.
(ל"ת)
אני חשבתי שיש רמיזה למי הדליף לעיתון
הידיעה הגיעה רק לעיתון אחד – "הארץ" אם אני לא טועה, שהוא העיתון שאליעזר מקבל. אליעזר הוא היחיד שידע על הטעות עד שהיא פורסמה בעיתון (משרד החינוך חשב שהוא בישר לאוריאל על הזכייה). כלומר אליעזר מסר את הידיעה לעיתון. חשבתי שזה היה די ברור עד שנתקלתי בפתיל הזה.
זה גם פותר את בעיית הטעות הכפולה.
פרשנות יפה
לא חשבתי על זה והרעיון מוצא חן בעיני, אבל יש בו בעיה אחת. אם אני לא טועה, בידיעה בעיתון מוזכרים שמות זוכים נוספים, עליהם לא סביר שאליעזר ידע. אני גם לא תומך בתאוריית הקונספירציה, משום שהיא נשמעת כמו תוספת סיבוך מיותרת שלא משרתת אף אחד.
מעניין! נשמע הגיוני
(ל"ת)
סרט נהדר, אבל...
באמת הישג קולנועי. לא ראיתי מימי איכות כזאת של צילום,עריכה וכן, גם משחק. דווקא האיפוק הזה של בראבא עבד ברוב הסרט (לעתים היה קצת מעיק) ואין מה לדבר, אשכנזי הוא מגדולי שחקני הקולנוע שלנו כאן. גם התחביר הקולנועי מלא הדמיון שמתכתב עם מכונת ה"מייקרופילם" הארכאים והאקדמית לאורך כל הסרט עובד יפיפה ומתכתב עם הסרט וללא ספק נוצרה כאן אווירה שהיא מאחד מדוייקת ומאפיינת בצורה מושלמת כמעט את עולם האקדמיה ואת האונ' העברית ומצד שני כאילו יש לה קיום בפני עצמה, סוריאליסטי כמעט.
מה שהפריע לי הכי הרבה זה הפסקול. המוזיקה הטורדנית הזאת שפשוט לא התאימה לסרט ויצרה דרמטיות מוגזמת לסיפור שבבסיסו הוא די קטן ופשוט, בוודאי לא איזה טרגדיה ענקית או אפוס מלחמתי. הפריעו לי גם כמה קצוות שהוזכרו מקודם- האישה המסתורית, הסוף כמובן, אבל ניחא. עם פסקול אחר הייתי יוצא בתחושת סיפוק גדולה בהרבה
על התפאורה של הערת שוליים
http://www.xnet.co.il/design/articles/0,14563,L-3084132,00.html
הולך ונאסף קאדר של כתבות על האספקטים השונים של הסרט (מוזיקה, סטורי בורד וכו'). אני בעד.
מעניין
לא שמתי לב אבל עכשיו שציינת את זה, אני שם לב שבאמת היה דמיון.
לא יודע אם זה מכוון.
ועוד נקודה שלא דיברו עליה
היא שהרקדנים והמתופפים מיצגים עבור אליעזר את הרעש, הרדידות ואווירת הקרנבל שאליה התדרדר פרס ישראל בשנים האחרונות (יחד עם הענקת הפרס ל"פולקלוריסטים").
לשאלותיך: כן וכן.
(ל"ת)
..... ואיזו מוזיקה מלווה את הסרט!! מוזיקה מדהימה, ססגנו
… ואיזו מוזיקה מלווה את הסרט!! כל הכבוד ליוצר, היא מקדמת ומקצינה רגשות, היא מבהירה ומחדדת ניגודים; מוזיקה ססגונית ומתוזמרת כהלכה, עם ניואנסים סרקסטיים למדי (שהזכירו לי את הסימפ. של מהלר…)! אפקטים מדהימים שלעיתים הסיטו את תשומת ליבי מהמתרחש על המסך מבחינה תוכנית. איזו מוזיקה!!! כל הכבוד!!
טובה שגב.
תודה
(ל"ת)
מידת הדתיות של משפחת שקולניק
נקודה מעניינת שלא ראיתי שדיברו עליה עד עכשיו בדיונים פה על הסרט: מידת הדתיות של השקולניקים.
יאיר רווה כתב בביקורת על הסרט באתר xnet : "בתוך הסיפור האקדמי הזה מסתתר בוודאי גם נרטיב רוחני מעט סמוי מהעין: האב מסתובב מחוץ לביתו עם קסקט, אבל מתחת לקסקט אין לו כיפה; הבן עם כיפה וזקן, אבל כשהוא בחדרו הפרטי הוא מוריד את הכיפה, כאילו היא רק בגדי עבודה עבורו; הנכד עם כיפה קטנטונת, שכמעט נעלמת ברעמת שערו."
מעניין.
למה?
זאת אומרת, למה זה מעניין? רווה מציין משהו, אבל לא מפרש אותו כלל. מה המשמעות של זה?
לדעתי זה אפיון דמות ולא 'נרטיב רוחני'.
במילים אחרות, לא הצלחתי למצוא ולו דבר אחד שהיה משתנה בסרט לו לאבא הייתה כיפה קטנה על הקרחת, לבן* כיפה פרחונית עם נצנצים ולנכד כיפת ברסלברים ענקית שכתוב עליה נ-נח-נחמ-נחמן במזומן.
*אגב, הכיפה שלו לא מתאימה לאישיות שלו, לצורה שאשתו וילדיו מתלבשים, למקומות בהם הוא מעביר שיעור – במילים אחרות, הכיפה שלו היא כיפה שאין הרבה סיכוי שתמצא בסביבה החברתית שבה מישהו כזה יכול לחיות.
נתון קופתי מעניין בפוטנציה
אני לא מצליח לראות את הסרט הזה. מאז שיצא, בכל סוף שבוע וסוף שבוע, ההקרנות שאני מנסה ללכת אליהן מתמלאות לחלוטין. אז אני לא יודע אם נתוני הקופות מראים את זה, אבל לפחות באיזור סינמה סיטי גלילות / יס פלנט איילון, הסרט ממש מסרב לדעוך. סוג של טיטניק ישראלי?
הנתונים על מספרי הצופים של הסרט
(שהגיעו מהיחצ"נים, וזו אותה חברת הפצה כמו "זוהי סדום", אז לא חייבים להאמין להם – אבל במקרה הזה הם נראים אמינים)
כ-20 אלף צופים בסוף השבוע הראשון
מעל 80 אלף צופים בשלושה שבועות (הכוונה ל-17 יום הכוללים שלושה סופי שבוע).
מעל 100 אלף צופים בארבעה שבועות
מעל 130 אלף צופים בחמישה שבועות
לפי הנתונים האלה, באמת מספר הצופים בסרט לא רק שלא פחת, אלא גדל משבוע לשבוע. וכשמדובר בסרטים ישראליים זה לא כל כך נדיר: ההתנהגות הקופתית האופיינית שלהם שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים מחו"ל.
ואיך זה ביחס לסרטים ישראליים בדרך כלל?
(ל"ת)
עכשיו שנשברתי ושילמתי עמלה כמו אפס
קשה לי להגיד שאני מבין למה זה מתנהג ככה. רוב הצופים באולם היו או שחקנים דרג א' או אנשים שראו את הסרט בפעם הראשונה, אז למה הם לא הלכו לראות אותו בהתחלה? יש מצב שמפיצים סרטים ישראליים בצורה שונה מסרטים מחו"ל?
גם אני תהיתי על זה
הסבר אפשרי של מעין בדף הסרט (קישור לתגובה המסומנת כספוילר)
http://www.fisheye.co.il/?p=16891&comNum=427302#li-comment-427302
הסבר נהדר, קניתי
(ל"ת)
ביקורת מעולה ושירשור מרתק.
איזה כיף שעין הדג חזר! תודה.
יוסף סידר הוא ארון סורקין הישראלי.
לפחות על סמך הסרט הזה, שהוא הראשון שאני רואה של סידר, ובכלל הוא הסרט הישראלי *היחיד* שראיתי בחיי מאז "גבעת חלפון".
כשצפיתי בסרט הייתה לי בדיוק את אותה הרגשה שהייתה לי כשראיתי את "הרשת החברתית" – הייתי מודע לזה שזה רק דיבורים דיבורים דיבורים, אבל בלי שממש שמתי לב נסחפתי בעקבות התסריט המרתק הזה. אני לא מסכים עם האמירה שהסרט מתייחס לפרטים הקטנים בחשיבות. לא, הסרט *בנוי* באופן מוחלט על הפרטים קטנים. מילה אחת הובילה לסיקוונס ששינה את כל העלילה. אירועים קטנים כמו סגירת דלת מקבלים היילייט של סצינות מרדף.
בסרט אתה יכול להזדהות עם יותר מדמות אחת, דבר שרק מוסיף לסרט. במילים אחרות, מדובר בתסריט המרתק ביותר שראיתי מאז – טוב, הרשת החברתית.
יש איזה כמה דברים לנטפק עליהם, כמו העובדה שהדמויות לא ממש מדברות על שום דבר חוץ ממה שקורה בסרט, דבר אשר קצת מקלקל קצת את תחושת הריאליסטיות, אבל זה לא מתקרב אפילו לרמת קלקול החוויה.
וגם המשחק מצוין. הומור (אשכנזי) יש בשפע. הפסקול הותיר אותי חסר מילים.
אה, ויש גם את ה"סוף" הנורא הזה. טוב, אף אחד לא מושלם.
חבל, יש המון סרטים ישראלים מצויינים.
(ל"ת)
מאחת ההרצאות בכנס בארה"ב לפני חודשיים בערך,
קיבלתי את הרושם שיש משהו בסרטים של סידר שהקהל היהודי בארה"ב מאוד מתחבר אליו*. אחד הדברים שלא הפסקתי לתהות לגביו במהלך הצפייה – ויכול מאוד להיות שזה קצת הפריע לי להתרכז בסרט עצמו – הוא איך הקהל האמריקאי בפרט והבין-לאומי בכלל יתחבר לסרט הזה. בהתחשב בעובדה שמדובר בנציג הכמעט-ודאי שלנו לאוסקר הקרוב, יש בסרט הזה לא-מעט משוכות שצופה לא-מקומי יצטרך לדלג עליהן, גם בתחום השפה (כל מסכי הטקסט והמיקרופיש שחולפים במהירות-הבזק, שלא לדבר על הקטע של ה-"מצודה" שיעשה מגרנות קשות למתרגמים באשר הם) אבל במיוחד בתחום המנטליות. חלק נכבד מהציר העלילתי של הסרט מתמקד בפרס ישראל. לך תסביר לצופים בניכר מה זה פרס ישראל ומה החשיבות שלו – עניין שהסרט לא מסביר בכלל, כמובן, כי הצופים המקומיים מכירים את הנושא. לצופה שלא מכיר, אני חושד, זה יהיה אתגר ברמה של הבנת רוב הבדיחות ב-"זוהי סדום".
חוץ מזה, הסרט טוב. יש בו חלקים מפוספסים – ובניגוד לביקורת ולחלק מהמגיבים פה, אני דווקא הייתי די מרוצה מהסוף, אבל חשבתי שההתחלה לא-משהו. האקספוזיציה נמשכה קצת יותר מדי זמן לפני שהגיעו לתכל'ס. ובעוד שבראבא ענק, דווקא מליאור אשכנזי ועלמה זק לא התרשמתי בכלל, במיוחד לאור העובדה שהם מגלמים דמויות שאמורות להיות קצת יותר מבוגרות ממה שהם באמת. חוץ מזה, יש בסרט מימד שלם שאפשר היה לפתח אותו ובכלל לא נוגעים בו, וחבל – היחס למורשת ישראל והרלבנטיות שלה לחיים בישראל המודרנית. הגישה של האב שרואה באותה מורשת מוצג היסטורי, לעומת הגישה של הבן שרואה בה משהו חי ונושם. זה הופך לאיזה פרט-רקע בסרט, משהו שנדחק לטובת ההיבט האישי יותר של המאבק בינם. כאמור – פספוס.
מעבר לכל זה, העירו פה על האופי הירושלמי של הסרט, והסרט אכן לוכד מצוין את האתרים הירושלמיים שהוא משתמש בהם. זה הסרט השני בשנתיים האחרונות שמצליח לתפוס את בירתנו באופן כל-כך מדויק – קדם לו "הדקדוק הפנימי", שגם הציג אווירה ירושלמית מרשימה באוטנטיות שלה (ועוד בשחזור תקופתי) – ומעניין ששני הסרטים הציגו את החיים בעיר כמטאפורה לסוג של אוטיזם. גם הדמות שמגלם בראבא ב-"הערת שוליים" וגם זו שגילם תובל שפיר ב-"הדקדוק הפנימי" הרגישו כדמויות ש-"מחוברות" יותר לסביבת ההתרחשויות, לעומת האטימות שלהן לאנשים בשר-ודם שמקיפים אותם. קצת מצחיק שדווקא ירושלים היא הסביבה הזאת – העיר שנתפסת בקרב חלקים רחבים של הציבור כשיא כוחו של הקולקטיב על פני האינדיבידואל.
* די מתבקש להוסיף הערת שוליים בתגובה לביקורת הזאת, לא? למעשה, ההרצאה הנ"ל עסקה בעיקר בסדרה "סרוגים" – שגם לה יש אוהדים שם, מסתבר – אבל היא השוותה בינה לבין "מדורת השבט".
אקדמאים בכל העולם יבינו את הסרט הזה מצוין
דווקא בגלל שהוא "ירושלמי" כל-כך, או ליתר דיוק "האוניברסיטה העברית בירושלים" כל-כך, אין בו כמעט שום דבר ישראלי במיוחד. גם הרדיפה אחר כבוד היא לא עניין ישראלי.
הנערות
קראתי את כל התגובות והתרשמתי מהרמה הגבוהה של ניתוח הסרט "הערת שוליים". התפלאתי שאף אחד לא התייחס
לנערות המופיעות כמה פעמים בסרט.
הן מופיעות בנסיעות לטקסים ובנסיעה המשפחתית להצגה "כנר על הגג".
מיהן הנערות ומה תפקידן בסרט?
הבנות של א. שקולניק, כמדומני.
(ל"ת)
ואו, תודה לשניכם, תומרס ונונטק
(ל"ת)
מסקנה: לא לנסות לנתח את הסרט הזה מהזכרון
כמו מחקר אקדמי, הוא דורש יותר מדי תשומת לב לפרטים.
קבלו את התנצלותי.
וואלה, קראתי שלוש פעמים ולא הצלחתי להבין.
אין לי כזה ראש מתמטי, וזה נראה לי ממש סיבוך של התאריכים, ולא ריאלי שהבמאי יצפה מהצופה להבין את כל זה.
יש הגיון בדבריך, לא אומר שלא, אבל אני נוטה להאמין שזו אפשרות, משמע פרשנות. ז"א שאני מאמין (עם כל עניין הקצוות הפתוחים והסוף הרעוע) שזאת בהחלט אפשרות לראות את זה, אם כי לאו דווקא בבירור הכוונה. לא משהו ממש מוחלט וברור שזה מה שהבמאי כיוון.
ואולי אני טועה, וזה באמת מה שהתכוונו להגיד.
אני מתנצל בפני כל מי שייפגע מהמשפט הבא
אבל "הערת שוליים" עשוי הרבה יותר טוב מכל מה שווס אנדרסון עשה.
לא נפגעת, אבל בהחלט לא מסכימה :-)
מבחינתי להשוות את סידר לאנדרסון זו מחמאה אדירה עבור סידר
כן, לפעמים אפילו אנשים מדברים אצלו
כשהם לא בדיוק באמצע המסך. חובבן.
(הכל ברוח טובה, כן?)
הגזמה פראית.
מבחינה טכנית הסרט כמובן טוב יותר מהעשייה הישראלית הממוצעת – שהיא לרוב נחותה וחובבנית, כך שלא מדובר בהישג משמעותי – אך בהשוואה לתוצרת ההוליוודית הרגילה (או לסתם קליפ גנרי שמופק ללהקת אינדיפופ משוודיה) אין פה שום בשורה חדשה; את כל המעברונים וחיתוכי העריכה יכול לבצע סטודנט עם ידע בסיסי בפרמייר. בסרט יש אפס הברקות צורניות או תנועות מצלמה המלמדות על איזו שליטה ייחודית של סידר במדיום (אם אני ממש ממש מתאמץ אולי הסצינה של בראבא זורק ניירות באמוק במזבלה יכולה להחשב כמעניינת חזותית).
בדקה אחת של 'עמוק במים' יש יותר "קולנועיוּת" מב'הערת שוליים' כולו.
מוחה בכל תוקף.
אהבתי מאוד את הערת שוליים, אבל יש לסידר עוד הרבה לעבוד עד שהשורה 'הסרט הבא של יוסף סידר' תגרום לי לצמרמורות כמו 'הסרט הבא של ווס אנדרסון'.
כתיבה יפה מאוד
אבל כמדומני לא כתבת את העיקר: נושא הסרט.
לדעתי: התנגשות הערכים בין האמיתי והיפה.
האב- מיצג האמת: "הרעיון שלך יפה, מאוד יפה, אבל שגוי".
הבן- מיצג את היופי- מחקריו הם כמו כד שהורכב לאו דווקא באופן המדוייק, אבל למי אכפת?
אכן לשני הערכים מקום בעולם, אבל מה כאשר הם יתנגשו? מי יגבר?
במבחן זה מועמד האב: מצד אחד אם היפה יגבר- הפרס מגיע לו, אין יפה מן הוויתור האצילי שעשה למענו בנו. (בנו פעל בצורה שהולמת את דרכו, הוא לא היה עושה זאת במצב הפוך, כי זה יפה, מאוד יפה, אבל שגוי.)
והנה באמצעות הכלים שברשותו, העדיפים מבחינה זו, אכן האב מצליח לחשוף באופן מעורר התפעלות את האמת. אך האם, כאשר הדברים נוגעים להכרה הגדולה, לאישרור של כל מפעל חייו (לאו דווקא במובן הנמוך של רצון לכבוד או חלילה כסף) ישבר, בפעם האחת והיחידה, ויפעל בניגוד לכל מהותו ויקח את הפרס? נשימתיו קשות, נאמנותו מוטלת על הכף. לא זכינו לדעת.
חברי האקדמיה הלאומית למדעים!
הלילה נסעד בבנייני האומה!
http://www.facebook.com/photo.php?fbid=148760561908442&set=a.148760558575109.29158.100003234982490&type=1&theater
אמנם הצחיק אותי יותר הכיתוב מלמטה, ובכ"ז.
(ל"ת)
עלמה זק? באמת?
אני מודה שהיא מלאה את התפקיד בצורה מושלמת, אבל זה בעיקר בגלל שהתפקיד הוא בגדול "להתקיים".
איך נעלי הקרוקס הפרוותיים נכנסו לתמונה לא ברור לי...
(ל"ת)
לקרוקס דווקא יש משמעות סימבולית עמוקה
בהיותן האספקט היחיד בחייו של אליעזר שקולניק שבו החליט לבחור בנוחוּת :-)
מה שיפה בסרט זה שאין בו נבלים וגיבורים.
לכולם יש פגמים, לכולם יש מניעים מורכבים (או לפחות, הם מתנהגים ומדברים כאילו יש להם מניעים מורכבים, מהיסטוריה ארוכה שאנחנו לא מכירים), כולם אנשים אמיתיים. ובין אנשים אמיתיים נדיר למצוא נבל אמיתי שימשוך בשפמו ויצחק צחוק מרושע.
גרוסמן הוא נבל בה"א הידיעה!
זה די ברור בסרט. אין לו שום מניעים מורכבים, או היסטוריה מורכבת. הוא היה עמית באקדמיה יחד עם אליעזר שקולניק, וידע היטב את העמל שהשקיע זה האחרון על חקר נוסח התלמוד. ברגע שאליעזר היה קרוב לפריצת הדרך, גרוסמן קצר לו את התהילה מול העיניים. עקב כך הוא קיבל פרס ישראל, שלא היה מגיע לו בכלל, ועשה כל דבר אפשרי כדי שאליעזר שקולניק לא יכנס לאקדמיה.
אין שום דבר מורכב בדמות הזו, בטח שלא מורכבות של טוב ורע. הוא חתיכת נבל. ועצם העובדה שהוא החליט לוותר לאליעזר, זה לא אומר שהוא מוסרי. יצר הדורסנות והקנאה עכשיו מופנה לבן, שלעולם לא יוכל לזכות בפרס ישראל.
הדמויות המורכבות הכמעט יחידות זה האבן והבן. הם מאוד שונים אחד מהשני, אבל בסופו של דבר גם עוברים דברים מאוד דומים. אין בעיה לגרוסמן לדפוק את הבן עכשיו, זה מאוד מתאים לסאבטקסט של הסרט שהאבא והבן הם אותו דבר, למרות שכלפי חוץ הם נתפסים שונים לחלוטין.
Fortress
דוקא אותה החברה ההיסטוריונית שאלה אותי מהי המילה בעברית, מכיוון שהאוזן שלה, המורגלת לערבית, זיהתה מלים מסוימות.
Fortress?!
יש בזה הגיון כלשהו באנגלית, שאני לא מודע לו? לא לפי מילון מרים-וובסטר. זה נשמע כמו תרגום "חירש" לחלוטין, שלקח את המשמעות הבסיסית ביותר (והכי פחות רלוונטית, במקרה הזה) של המילה והתעלם לחלוטין מכל משמעות אחרת.
איך אתה היית מתרגם אותו?
סך הכל המשמעות השנייה היא די אזוטרית גם בעברית, ואני לא מודעת למלה באנגלית שמכילה את שתי המשמעויות.
זאת לא הבעיה שלי, לשמחתי
אבל לו זה היה התפקיד שלי, הייתי מחפש מילה כלשהי ש*יש* לה משמעות כלשהי בהקשר הזה. למילה Fortress (ככל הידוע לי) פשוט אין. המשמעות של המילה "מצודה" במובן של "טירה" ממש שולית כאן.
אולי Network of fortifications?
זה שומר על המשמעות המשולשת. הבעיה היא שזו לא מילה אחת, ולכן אולי אפשר גם Fortifications לבד, שגם בה יש משמעות של בניין שהוא גם קו הגנה מסוכן לאויבים (ולכן, במובן מסוים, מלכודת). אפשר לנסות גם Weave, שאמנם מאבד את המשמעות של בניין פיזי, אבל שומר על המשמעות של משהו שאדם בנה בעמל רב לצד המשמעות של מלכודת.
יש לי! Toils!
שוב איבדנו את המשמעות של בניין פיזי, אבל מצד שני יש כאן:
1. מילה טיפה מיושנת אבל עדיין מצלצלת מוכרת לאוזן.
2. משמעות אחת של עבודה קשה וממושכת.
3. משמעות שניה, מוכרת פחות, של מלכודת.
4. הכל במילה אחת שגם יכולה לעבוד יופי בתוך המשפט של נימוקי השופטים.
http://www.thefreedictionary.com/toils
שאפו!
(ל"ת)
מה עם realm?
גם מתאים, בערך.
ברור, לא טענתי לרגע שזה קל
פשוט מאוד מאוד קיוויתי שמישהו יבוא עם איזו הברקה שלא חשבתי עליה. חלמתי, פינטזתי. לא קרה. בסדר.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אחד הסרטים הטובים שנעשו כאן
קראתי את הביקורת כשהתפרסמה ולא זכרתי ממנה הרבה למעט אב ובן חוקרי תלמוד, סרט מוצלח, סוף פחות. הסרט זכה מאז לשבחים, לפרסים ולמועמדויות אז קניתי את ה-DVD במבצע מתישהו בשנה האחרונה אבל לא מצאתי שותפים לצפייה. בסוף צפיתי עם עצמי. נהניתי מאוד, אם כי מצאתי את עצמי מציצה בשעון לא מעט; הוא לא משעמם אבל הוא גם לא ממש סוחף. אתחיל דווקא מהסוף: הוא לא הפריע לי כלל, למעשה היה מתבקש מאוד, ואין לא מושג על איזו "בנייה" נכתב כאן, כי אני לא ראיתי בסרט שום בנייה לקראת קליימקס, להפך: אין קליימקס, אלה החיים ולא סרט. כשראיתי את הסצינה האחרונה הייתה לי תחושה חזקה מאוד שהסרט אמור להסתיים כאן (זה לא ממש מקורי, צפיתי בלא מעט סרטים שהסתיימו כך) והסיבה היחידה שבכל זאת הופתעתי הייתה שעל העטיפה נכתב 107 דקות, אך בפועל הסרט הסתיים אחרי 97 (לא כולל כתוביות, אבל הן לא היו כ"כ ארוכות; אולי זה מסתדר אחרי המרת PALspeed, לא חישבתי).
מבחינה אמנותית הסרט מסוגנן ונראה נהדר. אהבתי מאוד את הפן הוויזואלי, המשחק בפריים, הכתוביות, השקופיות ועוד. המוזיקה שהתלוננו עליה הייתה מצוינת בעיניי; לרוב אני לא שמה לב למוזיקה, אבל כאן היו לא מעט סצינות נטולות דיבור ולכן (כמו בכל סרט אילם) היא מילאה את הנפח (אם כי היו גם די סצינות שקטות לחלוטין, באחת מהן אני זוכרת את עצמי בודקת את כפתור הווליום ליתר ביטחון).
גם את הליהוק אהבתי. אין ספק שהסרט מתמקד בפרופסור שקולניק (האב והבן) והשאר לגמרי ברקע, אבל לא הייתי קוראת להן דמויות "שטוחות" (כפי שנאמר "אין תפקידים קטנים"); הרגשתי שיש להן סיפורים משלהן, פשוט לא מתמקדים במה שלא רלוונטי לסיפור הראשי. אני לא מתה על ליאור אשכנזי אבל אין לי משהו רע לומר עליו, הוא עושה את עבודתו היטב (ומפתיע שעד כה לא ראיתי התייחסות ליהוקית לכך שהוא כבר היה הבן של מושונוב ועכשיו הוא הבן של בראבא…![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
). הליהוק ששיגע אותי במיוחד היה שרת החינוך, קולה נשמע לי מוכר להחריד אבל לא הצלחתי לשייך לשחקנית. עצרתי והרצתי אחורה את שיחת הטלפון שלוש פעמים בניסיון נואש לזהות במי מדובר לפי שנשרפת לי אונה במוח, אבל לצערי הנוירונים לא שיתפו פעולה… בדיעבד גיליתי שזו הייתה יונה אליאן, כמובן (איזה ליהוק מצוין!).
אני חובבת את בראבא מאז ומעולם, הטירוף שלו תמיד שעשע אותי (ואנחנו גם חולקים תאריך יום הולדת![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
) ובעיניי הוא היה ליהוק נהדר, דווקא הדמות המאופקת הזו הוציאה ממנו הרבה (ולרגע גם הזכירה לי את מר וולף, הזקן שקנה את גשר רמת אביב). אני לא חושבת שהוא אוטיסט; בעיקר זקן נרגן ששייך לדור הישן ומאוד נאמן למלאכתו ולשיטתו. אנשים בגיל הזה כבר לא משתנים; הם בעיקר עסוקים בלכעוס על העולם שהשתנה סביבם, לקטר על כך שכיום כבר לא יודעים לעשות שום דבר כמו שצריך, מסתכלים על הכמות ולא על האיכות, על הטפל והשטחי במקום על העמקה שמצריכה עבודה קשה, "הצעירים של היום", "הולך ופוחת הדור" וכו'. באשר להליכה של הדמות, בסרטון מאחורי הקלעים הסביר בראבא שהוא פשוט התחיל ללכת כך כי זה התאים לו לדמות, כאילו הוא לא ממש דורך עם כל המשקל על המדרכה, לא מחובר לקרקע (פרשנות שלו, לא משהו שהגיע מהבמאי).
התסכול שלו ברור לחלוטין, מכיוון שהוא הקדיש את חייו לתזה מהפכנית ועבד קשה בדקדקנות במשך עשרות שנים כדי להוכיח ולבסס אותה בשעה שמי שגנב לו את התהילה לא עבד כלל אלא פשוט גילה זאת במקרה וקטף את הפרס. למרבה הצער העולם האקדמי מלא בסיפורים מתסכלים כאלה, וזו ממש לא הפעם הראשונה שהפרס הגדול ניתן דווקא למזליסטים שגילו במקרה במקום לחוקרים מבריקים שחזו את התגלית באופן תאורטי (ע"ע "קרינת הרקע הקוסמית" למשל). יש תחושת חוסר הוגנות שלא מרפה על כך שהפרס לא ניתן לא לחוקר המבריק שהצליח לחזות דבר לפני שהתגלה אלא לחוקר לא מבריק (בהכרח) שהיה לו בעיקר מזל. אני יכולה להבין לחלוטין למה זה לכשלעצמו יכול לחרפן בן אדם לכל חייו.
אני חושבת שיש ערך רב לחוקר שיטתי שלא חושש מעבודה קשה ודקדקנית גם אם אינו מגיע למסקנות (אם כי כאן הוא דווקא הגיע למסקנה מהפכנית ונכונה, אבל עד שנשלמה מלאכת הביסוס היה לו עיתוי ומזל נאחס) ושלא נכון לראות בו חוקר חסר הישגים רק כי אינו ממהר לפרסם. האסטרונום הדני טיכו ברהה פרסם ספרים והצביע על כמה תגליות מינוריות (אם כי טעה לגבי תנועת כדור הארץ למשל) אולם הוא ידוע בעיקר בזכות תצפיותיו הרבות והמדויקות, אף שנעשו בעיקר בעין בלתי מזוינת. הוא היה אסטרונום מהדור הישן, לפני המצאת הטלסקופ, ועדיין לנתונים שאסף הייתה חשיבות בלתי מבוטלת מאחר שהם שימשו את יוהנס קפלר בניסוח משוואותיו החשובות. ר"ל, יש חשיבות רבה גם לעבודתו של חוקר מהדור הישן, טרום פריצת דרך טכנולוגית, שעובד בצורה שיטתית ומדוקדקת גם אם אינו מרבה לפרסם תגליות. כמובן, נדרש כאן שיתוף פעולה בין חוקרים מאחר שברהה הזמין את קפלר להיות עוזרו והעמיד לרשותו את הנתונים שאסף.
ניתן לראות בסרט ביקורת על העולם האקדמי הדורסני שבו לא המחקר חשוב אלא הפרסום (תרתי משמע), ה"תהילה" והכבוד. עולם שבו חוקרים מתחרים ראש בראש במקום לשתף פעולה ולהיבנות זה מזה או לכל הפחות לכבד זה את זה. עבודה מחקר שיטתית, קפדנית, מדוקדקת ומייגעת כבר לא מוערכת בפני עצמה אלא רק ההישגים הכמותיים, גם אם אינם מבוססים כהלכה. כמובן, הסיפור הזה אינו ייחודי לישראל או לזמננו; זו כנראה גם הסיבה שהוא מצליח לעבור בשפות זרות. למרות מה שנדמה לנו, המילה העברית היא רק חלק מהתפאורה, לפעמים זרז אבל לא לב המסר. הטרגדיה של שקולניק האב היא לא שהוא חוקר חסר חשיבות אלא שהוא מתקשה להרפות, ואחרי שנכווה כ"כ קשה מהתחרות כבר לא משתף איש בעולמו.
ובהודעה הבאה – ספוילרים.
ארץ קשוחה VS. הערת שוליים
עימות צמוד בין איזה סוף משאיר את הצופה יותר בלתי מסופק. שניהם מהנים מאוד וסוף שהמילה פתוח עדינה איתו מוטלת ביציאתם.
הסיום משרת נאמנה את תמצית העלילה
אהבתי את הדיון המרתק והארוך שהתפתח כאן!