הערת שוליים

המילים נכונות. האותיות נכונות. הפונטים נכונים. הנייר נכון. סרט שאובססיבי לפרטים הקטנים
שם רשמי
הערת שוליים
שם לועזי
Footnote

יש כאלה שמבחינים במכוניות. הם יעקמו את האף אם בסרט שמתרחש בשנת 1964 מופיעה מכונית שברולט קמארו שכמו שכ-ו-ל-ם יודעים, ייצורה התחיל רק בשנת 1967. יש כאלה שמבחינים בכלי נשק. יש כאלה שמבחינים במבטאים. אני מבחין בפונטים. כשבסרט נראית כותרת של עתון, כשדמות בסרט מקלידה על מחשב, במודעה שתלויה על הקיר במערב הפרוע – אם הם משתמשים בפונטים לא נכונים, אני אשים לב. זה לא מה שיגרום לי לפסול סרט, כמובן, אבל אם פתאום ישלפו לי בסרט גיליון של הניו יורק טיימס עם כותרת באריאל, אני אנחר קלות וארשום לסרט נקודה שחורה קטנה וקטנונית. נו באמת, איך הם מצפים שאני אאמין לסרט אם הם לא הקדישו אפילו את המאמץ הנדרש כדי לדייק בפונטים?

"הערת שוליים" מדייק בפונטים.

הוא מדייק לא רק באותיות, אלא גם בנייר שהן מודפסות עליו, בקול שעושה הנייר כשהופכים דף, בעיצוב העמוד ב"מוסף הארץ", באבנים שבצד הדרך בירושלים, בכסאות משרד, בנעלי הניו באלאנס הבלויות של אליעזר שקולניק. שלא כמו גיבורי הסרט, אני לא חוקר תלמוד, אבל אני משוכנע שגם בתחום הזה – הארכיון, השפה, הספרים, האותיות, המילים – הוא מדייק. הוא תענוג של תשומת לב לפרטים זעירים, פסטיבל לאובססיבים קומפולסיבים.

וזו לא רק התפאורה והתלבושות; גם הטקסטים מדויקים. בהרבה סרטים אחרים אתם יכולים לשמוע אנשים ברקע אומרים דברים שהתוכן שלהם שקול ל"בלה בלה בלה שיחה ברקע בלה בלה ממילא אף אחד לא מקשיב לזה, בלה בלה", כאן הכל כתוב אמין. במילים הבודדות מתוך שיחה שנשמעת ברקע הושקע אותו מאמץ כדי להפוך אותן לאמינות כמו בטקסטים שנאמרים מול המצלמה.

וזה הגיוני, כי זה סרט על אנשים שמתעסקים בפרטים הזעירים האלה, כאלה שיכולים לבנות תאוריה שלמה על סמך מילה אחת. אליעזר שקולניק (שלמה בראבא), שחפר בטקסטים עתיקים במשך שנים כדי לבנות קייס לרעיון מהפכני, פורץ דרך, שיהפוך לחלוטין את פני העולם. עולם קטן אמנם, שמורכב מאוסף של אנשים שחברים כולם באותו "מועדון" מצומצם", אבל עדיין עולם. אבל אז בא חוקר מתחרה וגנב לו את התהילה. הבן של אליעזר, אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי), גם הוא חוקר תלמוד, כוכב בתחום, שזוכה להרבה כבוד מכולם, חוץ מאבא שלו. א. שקולניק לא מבקש הרבה: רק קצת כבוד, קצת הערכה ואת פרס ישראל. ולבסוף הוא מתבשר שהוא אכן יקבל אותו – ובכל זאת, העניין לא כל כך פשוט. יש עוד כמה קוצי יודים לדקדק בהם, שמעמתים את השקולניקים זה מול זה.

הסרט מסתיים בסצינת אקשן עוצרת נשימה שבה א. שקולניק רודף במסוק אחרי א. שקולניק שקופץ באופנוע מתקרת הפקולטה למשפטים, הפרס בידו, כשהוא חובש אזניות ירוקות וצועק "כולה שלי, מאדרפאקר!".

אוקיי, לא באמת. האזניות הן בכלל צהובות. וגם אין סצינות אקשן בסרט, רק מילים. זאת כנראה הסיבה לכך שעד היום לא נעשו סרטים רבים על עולם חקר התלמוד, בעוד שיוצרים העדיפו נושאים כמו איגרוף או לחימה בפשע המאורגן. אבל אל תתנו לזה להפריע לכם. קודם כל, מילים זה נושא מעניין הרבה יותר משנדמה, ו"הערת שוליים" מעניק למילה אחת יותר תשומת לב מכפי שהקדיש סרט כלשהו למילה כלשהי אולי מאז "רוזבאד". וחוץ מזה – הוא עושה את זה מעניין. צריך אולי להבהיר, בעיקר לאנשים שהלכו ל"עץ החיים" בשביל בראד פיט וברחו: למרות שגם הוא זכה בפרס בפסטיבל קאן, "הערת שוליים" הוא לא סרט ניסיוני ומוזר. הוא אינטליגנטי, אבל לא סנוב. הוא לגמרי קומוניקטיבי, ולגמרי מבדר.

זה לא אומר שהוא סרט שגרתי. כשהסרט הוקרן בפסטיבל ניסיתי להבין מהביקורות מחו"ל איזה מין סרט זה, והיה קשה. היו כאלה שטענו שזו דרמה משפחתית, היו שאמרו שזה סרט מתח אקדמי, והיו שאמרו שזאת קומדיה. מתברר שכולם צדקו. הסרט מזגזג בין סגנונות באופן שהיה נראה לא החלטי אם לא היה סוחף. יש בו קטעים קליפיים מהירים שמשלבים כותרות על המסך, וסצינות ארוכות שמתרחשות בחדר אחד. בשיא הדרמה הסרט מוצא את הרגעים המצחיקים. הוא היה יכול להיות להיט בקרב הקהל בדיוק כמו בפסטיבל, אלמלא פרט אחד: הסוף.

שיהיה ברור, אני לא חושב שליוסף סידר נגמרו הרעיונות, הפילם או התקציב באמצע הסרט. אני בטוח שמבחינתו יש סיבה טובה לכך שהסרט נגמר בדיוק במקום שבו הוא נגמר. אבל בשבילי, ואני מאמין שבכך אני מייצג את רוב הצופים המצויים, הסוף היה מתסכל. נראה כאילו הסרט נבנה לקראת איזה שיא – טוויסט, רגע גדול, משהו – ואז הוא פשוט מפסיק. ובניסיון לחשוב ולהבין מה היתה הכוונה אתה פתאום מגלה שיש הרבה קווים בעלילת הסרט שבעצם נשארו פרומים, ושבעצם עדיין לא למדנו מי צדק, מי טעה, מי אמר למי ובאיזה הקשר ומי בעצם היתה האישה ההיא. העצה החשובה ביותר של רוברט מקי הבדיוני ב"אדפטיישן" היתה "תהמם אותם בסוף". אני לא חושב שהוא היה מעריך סרט שמעדיף להיפטר מהסוף לגמרי, ובמקום זה לסיים את הסרט באמצע. "הערת שוליים" הוא סרט מעולה, עד שהוא נגמר.