ביקורת: פורד נגד פרארי

'פורד נגד פרארי' יכניס אתכם למושב הכיסא של מכונית מירוץ דוהרת, ואז יוציא אתכם ממנה כדי לספר סיפור לא כל כך מעניין.

סרטי דרמת-ספורט כשמם כן הם: מורכבים מדרמה, ומספורט. כמו כל תוצר שמורכב משני דברים, סוד ההצלחה טמון בשילוב נכון של הגורמים העיקריים – קצת יותר מדי דרמה או קצת יותר מדי ספורט, והתוצאה לא תהיה משהו. זה נכון גם אם השילוב לא יעבוד בכלל, ונקבל שני חלקים שכל אחד מהם הוא משהו אחר לגמרי והתפירה שלהם יחד מרושלת ולא אמינה.

"פורד נגד פרארי" מצליח לעבור את המשוכה הזו כמעט עד הסוף. יש כאן דרמה, יש כאן ספורט (במקרה הזה מוטורי), והשילוב ביניהם מרגיש טבעי, קוהרנטי ולא מאולץ. הבעיות מתחילות לצוץ כשבסופו של דבר הוא מנסה להיות קצת יותר ממה שהוא היה עד עכשיו, מה שגורם לבלגן שלם ותחושת חוסר מיצוי מרגיזה. כמו שמרגישים כשעולים על רכב חדש, שועטים איתו בכבישים ונהנים מכל רגע, ואז נתקעים שעתיים בפקק רגע לפני החזרה הביתה. בדרך כלל המחשבה השולטת בראש במצב כזה היא "למה יצאנו לנסיעה הזו מלכתחילה?".

בשנת 1965, מחליטה חברת פורד שהיא צריכה איזו דחיפה פרסומית משמעותית כדי להתמודד בשוק הרכב האמריקני, שמעדיף יותר ויותר את מכוניותיה של חברת ג'נרל מוטורס המתחרה. נשיא החברה, הנרי פורד השני (טרייסי לטס), מקבל את הרעיון של יועצו לי איאקוקה (ג'ון ברנתל) להיכנס לעולם המירוצים וכך לצבור יוקרה ומוניטין.

כשהתוכנית הראשונה שלהם, לקנות את חברת פרארי ששלטה אז בתחום ללא עוררין, נכשלת תוך עלבון משמעותי מצד פרארי, מחליט פורד הזועם שהוא יבנה בעצמו מכונית מרוץ שתראה לפרארי מאיפה משתין האגזוז. לא רק זה, הוא יעשה את זה בתחרות בה ניצחה פרארי כבר ארבע שנים ברציפות – "מירוץ 24 השעות של לה-מאן", מירוץ יוקרתי שבוחן לא רק ביצועים אלא גם כוח סיבולת ונחשב עד היום לאחד מהאתגרים הקשים ביותר בתחום הספורט המוטורי.

איאקוקה (כן, זה שם אמיתי, תתרגלו) מגייס לשם כך את קרול שלבי (מאט דיימון), נהג מרוצים בדימוס שמתעסק היום בעיצוב וייצור מכוניות יוקרה. שלבי עצמו ניצח כנהג במירוץ המדובר, אך כיוון שכבר פרש מתחרות פעילה עקב סיבות בריאותיות הוא פונה לנהג מירוצים בריטי בשם קן מיילס (כריסטיאן בייל) כדי שיישב במושב הנהג במכונית שהוא עומד לייצר. הבעיה היא שמיילס הוא די פוץ גם באופן כללי וגם באופן אישי, והקושי בהתנהלות איתו מוביל לחיכוכים הן עם שלבי עצמו והן עם ליאו ביבי (ג'וש לוקאס), מנהל בכיר בחברת פורד שלא אוהב את הרעיון שנהג אימפולסיבי כמו מיילס יהיה אחראי לתדמית החדשה והנוצצת של החברה.

מה עובד ב"פורד נגד פרארי"? הרבה דברים, חלק מהם מצויינים ממש. הופעות משחק, למשל: בייל הוא שחקן שמפגיז כמעט בכל הופעה שלו וכאן המצב לא שונה. דיימון עושה גם הוא עבודה מצויינת. גם שחקני המשנה נהדרים – ג'ון ברנתל, כך נדמה, עושה קריירה מתפקידי משנה שבהם הוא מופיע לרבע סרט ואז נעלם; גו'ש לוקאס מעורר תיעוב בדיוק במידה הנכונה; ואני מוכרח לציין את טרייסי לטס בתפקיד הנרי פורד, שהיה סבבה כזה עד שהגיעה סצינה אחת – המצחיקה ביותר בסרט – שבה המצלמה נעצרה עליו בלי לזוז לשוט ארוך-ארוך, והשחקן, ברגע הזה, פשוט מושלם.

הבימוי בדרך כלל גם מעולה. אנחנו רגילים לראות מכוניות שועטות על המסך, אבל הסרט הזה נותן חוויה שונה מהרגיל כי הנושא כאן הוא לא הנופים המתחלפים או ההרס הסביבתי כמו שסרט אקשן 'רגיל' מציע, אלא הנהיגה עצמה; ואת זה הוא מעביר מעולה באמצעות בימוי נהדר (בדרך כלל), צילום מדוייק ועבודת סאונד מטורפת. אם אתם חובבי נהיגה, כבר יש לי שורה תחתונה בשבילכם: לכו לראות את הסרט הזה על המסך הכי גדול שתמצאו, עם השמע הכי בומבסטי שיש (איימקס, בקיצור). לא הייתי אף פעם בתוך פורד GT-40 שטסה על מאות קמ"ש; אני משוכנע שעכשיו אני מכיר קצת את התחושה.

רק מה, למרות שהוא עשוי היטב, למרות תצוגות המשחק המרשימות ולמרות סצינות המירוץ המדהימות – יצאתי מהסרט בתחושה חמוצה.

לסרט קוראים "פורד נגד פרארי", אבל היו צריכים לקרוא לו "מיילס נגד שלבי", או יותר נכון "מיילס נגד העולם". כי המירוץ והתחרות תופסים מקום חשוב, אבל הסרט מחליט משלב מסויים שהעיקר כאן הוא הדרמה האנושית ומתחיל להתמקד בהתמודדות של קן מיילס עם הבעיות האישיות שלו. 

ההחלטה הזו נעשתה משיקולים שאני יכול להבין – אבל לא להצדיק: היא גורמת לסוף כמעט אנטי-קליימקטי מרוב התמקדות בדרמה על חשבון הספורט. כך יצא שבסיקוונס הסיום, זה שאמור להלהיב אותנו ולהוציא מהצופים צעקת "הו יההההה!!!!", ישבתי בכיסא והרגשתי מתוסכל. וזה לא שאי אפשר היה אחרת. יש כאן דרמה שמכוונת לאוסקר, סבבה; היא לא חייבת לדרוס תחתיה את הקתרזיס הכמעט מובנה בסרט ספורט.

אולי הייתי סולח לסרט על הסיום הזה אם הדרמה הייתה מצדיקה אותו – אבל לטעמי, וכאן התלונה העיקרית שלי על הסרט, היא פשוט לא. קן מיילס הוא אדם אימפולסיבי, וכפי שהוא מעיד על עצמו "לא טוב כל כך עם אנשים". הסרט מנסה לתת לו אנושיות ועושה את זה לא רע, אבל למרות המשחק המעולה של בייל שסוף סוף לא צריך לזייף מבטא אמריקאי – הדמות שלו לא מספיק מעניינת. יש למיילס אישה, וילד שמעריץ אותו, ואני אמור להיכנע לטריק השקוף ולהתרגש נורא ממה שעובר עליו, אבל מה אני אעשה וזה לא עבד עליי.

גם דמותו של מאט דיימון, הצלע המרכזית השניה בסרט, לא מותירה טעם טוב בפה. קרול שלבי מעורר הרבה יותר אמפתיה, אבל בסופו של דבר הוא לא עובר שום תהליך. גם כאן, הדרמה שבקו העלילה שלו – מאבק מול לובשי החליפות בחברת פורד (כולל סצינה אחת עם כתיבה מבריקה במיוחד) – מתפוגגת לקראת הסוף בלי להשאיר רושם והסרט עובר להתרכז רק ביחסים שלו עם נהג המירוצים הקפריזי, מה ששוב גורם לתחושה של פורקן שמחכה להתרחש ולא מגיע.

לכאורה, אפשר להצדיק את הבעיות שציינתי בכך שהסרט נצמד למה שקרה במציאות. אבל חוץ מכך שאני משוכנע שאפשר היה גם להיצמד לארועים האמיתיים וגם לתת סיום מספק – אני סבור באופן כללי שבעיבוד קולנועי צריך לקחת קצת חופש אומנותי כדי לא להוציא את הצופים שלך מרומים.

כך, דווקא במערכה האחרונה שהיתה אמורה להיות שיאו של הסרט, ניסו היוצרים לרקוד בצורה גמלונית על שתי החתונות וכשלו. הקתרזיס של הספורט המוטורי נמעך תחת דרמה לא ממוצה ומהלכים רגשיים לא אמינים, והסרט יצא קירח מכאן ומכאן.

הזכרתי את דמותו של לי איאקוקה, שמופיעה בסרט לאיזה חצי שעה ואז עוברת לכהן בתפקיד ניצב. ג'ון ברנתל הוא אחד השחקנים שהכי כיף לראות, בכל תפקיד שהוא, ואיאקוקה היה במציאות דמות מרתקת שפעלה עוד גדולות ונצורות בעולם הרכב האמריקאי. כמובן שלא יכלו להתרכז בו בסרט הזה, אבל מה שכן הראו ממנו נתן ביטוי מדוייק לתחושה הכללית שלי ביציאה מהקולנוע: כיף, מבוצע טוב, אבל הסיפור לא מיצה את עצמו ואני עדיין מחכה.