הנשכחים

במקור: The Forgotten
במאי: ג'וזף רובן
תסריט: ג'ראלד די פגו
שחקנים: ג'וליאן מור, גארי סיניס, דומיניק ווסט, לינוס רוץ'

מכירים את המשחקים האלה, שאתם כותבים התחלה של סיפור על חתיכת נייר, ומעבירים אותה לאיש הבא בתור, שיכתוב את ההמשך? יופי. יאללה. אני אכתוב התחלה של סרט, אתם תגידו לי איך זה ממשיך.

יש איזו אישה, לצורך העניין נקרא לה ג'וליאן מור. היה לה בן, אבל הוא אינו עוד עמנו, מאז תאונת מטוס שהתרחשה לפני יותר משנה. ג'וליאן עדיין לא התאוששה מכך. היא מבלה חלק גדול מימיה בהעלאת זיכרונות, נבירה במגרת החפצים של הבן, וצפייה בתמונה שנראית מזויפת באופן חשוד, בה נראים היא, בעלה והילד בימים יפים יותר.

אבל אז, קורה דבר מוזר. התמונות של הבן פתאום כבר לא שם. בתמונה של הימים היפים יותר נראים עכשיו רק היא ובעלה. המגרה ריקה. כאילו מעולם לא היה לה בן.

בעלה של ג'וליאן והפסיכולוג שלה שמחים על ההתפתחות החדשה הזאת, ומסבירים לה בעדינות את המצב: זה נכון, באמת אף פעם לא היה לך בן. התמונות באלבום? מעולם לא היו שם. כל הזיכרונות האלה? את המצאת אותם. בקיצור, היית לא ממש שפויה בשנים האחרונות, אבל עכשיו, את רואה, זה עבר לך. כך שאלה בעצם חדשות טובות! מזל טוב!

לאן ממשיכים מכאן?

למתקשים, הנה כמה אפשרויות להמשך העלילה, שעשויות להפוך, עם טיפול נכון, לסרט מעניין.

א. ג'וליאן מור מגלה שהיא עברה, סטייל 'גולשים בזמן', ליקום מקביל, דומה מאוד לזה שלנו, רק שבו לבננות יש טעם של קולה, והבן שלה מעולם לא נולד. בהמשך הסרט היא לומדת לשלוט ביכולת מעבר-העולמות שלה, וממשיכה לנדוד מעולם לעולם, כשהיא הולכת ומתרחקת מהמציאות המוכרת לנו, בחיפוש אחר עולם שבו תוכל לשוב ולהתאחד עם בנה.

ב. יש רק עולם אחד, ולג'וליאן באמת לא היה בן. לאט לאט היא מכירה בעובדה הזאת. הסרט הוא מבט מרתק אל תוך נפשה של אישה לא לגמרי שפויה, שכל עולמה התמוטט בן לילה. על ידי כך שהסרט מתחיל בהצגת נקודת המבט של האם, הוא מכריח אותנו לחוות איתה את תחושת האובדן ואת הקושי לקבל את המציאות האמיתית.

ג. זה סרט של מ. נייט שאמלאן, ולכן הפתרון מגיע בדקה האחרונה של הסרט והוא לגמרי לא צפוי ומשאיר את הקהל בשוק (או שלא).

ד. זה סרט של דייויד לינץ', לכן מור מזהה לפתע את בנה בפינת רחוב אפלה, ורודפת אחריו אל רציף מסתורי, שם היא עדה לרצח של אדם בעל ראש חזיר. היא רוצה לספר על כך למישהו, אלא שאז היא הופכת במפתיע לחואקין פיניקס. עוד כמה דברים מוזרים קורים, והסרט מסתיים בלי שום הסבר וכשהקהל לא מבין כלום, אבל באופן מגניב ביותר.

'הנשכחים' הוא לא אף אחד מהסרטים האלה. מה שכן קורה בסרט הוא שג'וליאן מור ממשיכה להסתובב ולנסות להוכיח לעצמה ולאחרים שאכן היה לה בן. בדרך מעורבים סוכנים ממשלתיים בחליפות, שחקן הוקי לשעבר שבתו היתה (או לא היתה) באותו מטוס נעלם, וטיפוס שתאור התפקיד שלו בקרדיטים הוא "איש נחמד", ועם כולם היא נפגשת, מסתבכת או בורחת חליפות.
לא תמצאו פה חקירה של נפש האדם, ניסיון בנראטיבים אלטרנטיביים, או את המוזרויות של דייויד לינץ'. סתם סרט מתח, ואפילו כזה שמצולם ומבוים באופן מוצלח, ומשרה אווירה מאיימת כראוי. יש רק בעיה אחת, אבל היא רצינית מאוד: מי שכתב את תחילת הסיפור, קיפל באיזשהו שלב את הדף והעביר אותו הלאה, כמו במשחק ההוא. הדף נחת אצל אחד מאותם טיפוסים חסרי דמיון, שתמיד הורסים את הסיפור והופכים אותו לאידיוטי, למגוחך, או גם זה וגם זה.

התשובות שג'וליאן מוצאת, ואיתן כל העלילה, הופכים לפחות ופחות סבירים. מהר מאוד הם חוצים את כל גבולות הסיספונד הסביר. או, במילים פשוטות: הסרט הופך לאידיוטי לגמרי.

זה לא שיש חורים בעלילה – העלילה כולה פשוט לא מתישבת עם שום הגיון. יש אמנם סרטים מסוימים שעלילה אידיוטית לא מפריעה להנאה מהם. לפעמים היא אפילו עוזרת. אבל אלה צריכים להיות סרטים מסוג מסוים, שמגיעים אליהם במצב רוח מסוים. אי אפשר להתחיל סרט בשאלות רציניות על שפיות, אשליה וזיכרון, ולגמור אותו בעוגת קצפת בפרצוף. אבל הבמאי של 'הנשכחים' ממשיך להתייחס לסרט ברצינות גם הרבה אחרי שהעלילה עזבה את מחוזות השפיות.

היה יכול להיות קל מאוד לשפר את הסרט. למשל, קצת משחק גרוע היה יכול לחולל פלאים. אילו רק השחקנים בסרט היו גרועים, השילוב שלהם ושל העלילה המופרכת היה הופך את 'הנשכחים' – בכוונה או שלא – לקומדיה קורעת מצחוק. אבל בסרט מככבת, כאמור, ג'וליאן מור, והיא שחקנית טובה. היא אמנם לא תקבל אוסקר על הסרט הזה, אבל היא עדיין הרבה יותר מדי אמינה. כשהיא נזכרת בבנה שאבד, אתם עלולים להזדהות איתה במקום לצחוק עליה.

אז מה עושים עם הסרט הזה? במובנים מסוימים הוא טוב מדי בשביל לתייג אותו כזבל ולשכוח ממנו. אחרי הכל, זה באמת היה יכול להיות סרט מתח מצוין, ויש בו כמה סצינות הבהלה שבהן איימתי לשבור את השיא האישי בגובה הקפיצה מתוך הכיסא. מצד שני, להתייחס אליו ברצינות לא כדאי, והוא הרבה יותר מדי קודר ורציני מכדי להפוך לקאלט.