המעיין

במקור: The Fountain
תסריט ובימוי: דארן ארונופסקי
שחקנים: יו ג'קמן, רייצ'ל וייס, אלן ברסטיין

האדם הוא חיה המודעת לסופיותה. כל קתדרלה גורדת שחקים, כל יצירת אמנות גדולה, כל שיא בלתי שביר, כל קרם אנטי-אייג'ינג שמרהט את שידתן של נשים מזדקנות, הוא חלק מהמאמץ האנושי האדיר להדוף עוד רגע את המוות, להיות יותר מגוף מתכלה, להשתרבב אל תוך הנצח.

'המעיין' הוא סיפורם של שלושה גברים, היוצאים לשלושה מסעות צלב כנגד המוות. הראשון הוא ד"ר תומי קריאו (יו ג'קמן), מדען בן ימינו, שמחפש נואשות אחר תרופה לסרטן שהורג את אשתו איזי (רייצ'ל וייס). השני הוא תומאס (שוב ג'קמן), קונקיסטדור בן המאה השש עשרה שיוצא ל"עולם החדש" כדי להביא למלכת ספרד (שוב וייס), את עץ החיים האגדי ועימו חיי נצח. אי שם בעתיד הרחוק, נזיר (ג'קמן, הפעם בקרחת) חוצה גלקסיות בדרך אל ג'יבאלבה, ערפילית גוועת שהיא גם העולם הבא במיתולוגיה של בני המאיה. בתוך סביבת חיים לא גדולה, הנתונה בבועה שקופה, הוא נושא עימו עץ חולה איתו הוא מבקש להיכנס בשערי העולם שמעבר. לוחם, מדען ואיש דת – אלו הן פחות או יותר שלוש דרכי המלך שמציעה האנושות אל הנצח.

מצד אחד, שלושת הסיפורים הללו שונים זה מזה עד מאד. קו העלילה של תומאס הקונקיסטדור הוא למעשה סרט הרפתקאות מקוצרר, כולל הנבל השטני בדמותו של האינקוויזיטור הראשי, מפות מוצפנות, סצינות קרב מלהיבות ומקדשים סודיים. קו העלילה של איזי ותומי הוא הארוך יותר בין השלושה, והוא עוסק בהתמודדות בני הזוג עם המוות הממשמש ובא. אם קו העלילה שמתרחש בימינו מתנהג, פחות או יותר, כדרמה קונבנציונאלית, הרי קו העלילה האחרון הוא החידתי והמאתגר ביותר. אין בו כמעט שימוש בלשון דיבור, אבל מה שנחסך במילים מתפוצץ על המסך בחיזיון מרהיב של צבע וצליל.

מצד שני, שלושת הסיפורים משקפים ונשזרים זה בזה. הם קשורים ברמה העלילתית, כאשר קו העלילה של האביר והמלכה הוא חלק מרומן שנכתב על ידי איזי בימינו ואף האופן שבו מסעם העתידני של הנזיר והעץ מתקשר לשני קווי העלילה האחרים מתבהר במהלך הסרט. ברור גם כן ששלושת הגברים ומושאי האהבה שלהם הם מעין כפילים איש של רעהו. אבל משחק הפנים והשמות הזה הוא בסך הכל פני השטח של רשת זהויות עמוקה ומורכבת הרבה יותר. דארן ארונופסקי, במאי 'המעיין', מייחד לכל תת עלילה שורה של דימויים איקונים: זיכרון ישן של תומי, תליון מוזהב של איזבלה, כתמי הצבע של ערפיליות מרוחקות. המעברים התכופים בין עלילה לעלילה והחזרה המתמדת של ארונופסקי על צבירי הדימויים רוקמים זהות עדינה ביניהם, למשל, בין הפלומה על עורפה של איזי והפלומה שמכסה את גזע העץ הזקן.

אם מתייחסים רק לצדדים הטכניים והאמנותיים, 'המעיין' הוא סרט מושלם. לא רק משום שהוא יפהפה, צרוף כולו זהב וחושך, אלא משום שהיופי הזה איננו לשם עצמו, אלא משמש גם הוא קישור לדימוי דתי ופילוסופי: זהב ושחור הם צבעים מרכזיים בתורות מיסטיות שונות – ביניהן תורת הקבלה. לאלה מתווספים הדפוסים הגיאומטריים המורכבים שחוזרים בחצרה של המלכה, במקדש המאיה ובחלל שחוצה הנזיר; ארונופסקי שוטף את וייס באור יקרות ומצליל את פניו השונות של תומאס משום שאור הוא המטאפורה העיקרית להתגלות דתית; סצינת האינקוויזיציה נראית דו ממדית משום שכך צוירה אמנות דתית בשלהי ימי הביניים, וכך הלאה והלאה. אני מניח שהצופים שאינם מומחים לקבלה ייהנו מהאסתטיקה המוקפדת בלי לתהות לגבי המשמעות של כל קומפוזיציה, אבל מי שיצליח להבין לפחות חלק מהשפה הסמלית של 'המעיין' ייגלה שהפן הוויזואלי של הסרט הוא כמו ערוץ פרשנות נטול מילים.

כל זה לא אומר ש'המעיין' הוא סרט מושלם. יש לו כמה בעיות. הראשונה היא שארונופסקי עדיין מעדיף להתעסק בצד החזותי, הסמלי, של העשייה הקולנועית. הנטייה הזו משרתת אותו היטב כאשר הוא מתאר את החוויה הדתית שעובר הנזיר, אבל מכשילה את ההתמודדות של ד"ר קריאו עם גסיסתה של אהובתו. 'המעיין' הוא סרט קצר יחסית – תשעים ושש דקות בסך הכל – וסיפורם של תומי ואיזי, המהווים את הציר שמחזיק את כל הסרט יחד וקושר את העלילות השונות, תופס כשליש מהסרט. הסיפורים שמסביב לא משאירים הרבה זמן לדקויות פסיכולוגיות של דמותו של ד"ר קריאו, וכך יצא שלא הזדהיתי עם מי שהוא, למעשה, הגיבור הראשי.

ייתכן שזה היה אחרת לו יו ג'קמן היה שחקן טוב יותר. הוא טוב בתור הקונקיסטדור, דמות שמזכירה תפקידים אחרים ברזומה שלו, ואף בתור הנזיר. אבל הוא לא מספיק טוב בתור תומי קריאו. אני חושש שלג'קמן פשוט אין את העומק והמיומנות הדרושים כדי לחפות על התסריט הבעייתי. יותר מדי פעמים הרגשתי שאני צופה בג'קמן משחק, ולא בד"ר קריאו מתייסר. שום אסתטיקה לא יכולה לכפר על הרגע שבו אתה מקיץ מההתרחשות ונזכר שאתה צופה בסרט.

זה חמור במיוחד מכיוון ש'המעיין' הוא סרט שמתיימר להיות חוויה רגשית. ככל שהסרט מתקדם הוא מוותר יותר ויותר על הסברים מילוליים או אחרים ומתרכז בהתקפה אודיו-וויזואלית שרק רבי אמנים כמו ארונופסקי מסוגלים ליצור. קשה לי לתאר את מה שקורה בחלקו האחרון של הסרט, משום שאז הסרט נעשה מופשט למדי, ואני מאמין שכל צופה יחווה אותו באופן שונה ואישי מאד. אני יכול רק לומר שהשאיפות של ארונופסקי גרנדיוזיות: המסע של תום, על הפרסונות השונות שלו, הוא ניסיון דתי לגעת בנצח, כמו גם תהליך פנימי של בעל אוהב.

לצערי, אף על פי שארונופסקי מגייס כל טיפת כשרון שיש לו כדי לצייר את החוויה הנפשית הזו באמצעות צבע וצליל, לא הייתי שותף מלא בה. היו המון רגעים שבהם הייתי שרוי בתדהמה ובהתפעלות, אבל זו הייתה התרגשות שכלתנית, מתווכת, ולא אופוריה רגשית. אני חושב, וייתכן שרק מעטים יסכימו איתי, ש'המעיין' הוא סרט קצר מדי. הייתי רוצה לקבל עוד מהטריפ של ארונופסקי, ולא הייתי מוכן עדיין להתעורר ממנו כשעלו הכתוביות.

בסופו של דבר, 'המעיין' הוא סרט שחוויית הצפייה בו אישית מאד, וקשה להסביר את החוויה למי שלא עבר אותה, קצת כמו שקשה לתאר את חווית הלידה בפני גבר ממוצע. מי יודע אם 'המעיין' יכבוש אתכם או לא? על כל פנים, אם אתם לא מפחדים מקולנוע יומרני ומופשט, נסו את הסרט. אם הוא יעביר אתכם ולו חלק מהמסע הרגשי שגיבוריו עוברים, זה יהיה שווה את זה.