ביקורת: לשחרר את גאי

"לשחרר את גאי" הוא שילוב בין "סרט לגו", "ראלף ההורס" ו"המופע של טרומן". אז בעצם, "המופע של הלגו ההורס".

על "לשחרר את גאי" גיליתי לראשונה ב-2016, כשנתקלתי בשם ובתקציר שלו ב"רשימה השחורה" השנתית, שבה מופיעים התסריטים הכי פופולריים של אותה שנה שעדיין לא התחילו בהפקה. סרט על אדם שמגלה שהוא דמות רקע במשחק וידאו נשמע לי כמו רעיון מגניב עם הרבה פוטנציאל וחיכיתי לראות מה יצא ממנו. הציפיות שלי ירדו קצת כשהוכרז שהסרט יבויים ע"י שון לוי ("פלדה אמיתית", סרטי "לילה במוזיאון") ויככב בו ריאן ריינולדס. זה לא שלוי הוא במאי רע או שלריינולדס אין כריזמה בשפע, אבל רוב סרטיו של הראשון שראיתי היו חביבים אך זניחים למדי ואת השטיקים של האחרון התחלתי למצות אחרי "דדפול 2" שלא מאוד הלהיב אותי. אבל כמו דברים אחרים בסרט, שניהם הפתיעו אותי לטובה.

הדרך הכי טובה לתאר את הסרט היא כנראה ערבוב של "ראלף ההורס" ו"סרט לגו" ששפכו לתוך תבנית "המופע של טרומן". ריינולדס מגלם את גאי, אדם שבסך הכול נהנה מהשגרה שלו: הוא מתארגן בבוקר, קונה את הקפה הקבוע שלו והולך לעבודה שלו בבנק כשהוא כבר מוכן לקראת ארבעת הפעמים (לפחות) שבהן הבנק ישדד באותו יום. כאלו הם החיים ב"פרי סיטי", העיר שבה מתרחש משחק הרשת ההמוני בעל אותו שם. אנשים מכל העולם משחקים בו בכל רגע, אבל גאי הוא לא אחד מהם. הוא דמות שאינה שחקן (NPC), והפעולות שלו נשלטות ע"י שורות של קוד שנכתב מראש. יום אחד הוא רואה דמות של שחקנית בשם מילי (ג'ודי קומר), וחווה במקביל גם התאהבות וגם התעוררות תודעתית. פתאום השגרה שלו נראית בנאלית למדי. מה אם יש יותר בחיים מלהישכב על הרצפה של מקום העבודה שלך בזמן ששודדים חמושים פורצים לתוכו בפעם השבע-עשרה באותו שבוע?

בדומה ל"ראלף", גם גאי מגלה שהמשחק שלו לא ישאר באוויר לעוד הרבה זמן והוא מחליט לנסות להציל את העולם שלו. קטעי האקשן בסרט לא כאלו מדהימים או חדשניים, אבל הם צבעוניים ויש בהם כמה החלטות יצירתיות שמתאימות לעולם הווירטואלי שבתוכו הן מתרחשות. גם האפקטים מוצלחים למדי, וניתן לראות מהעיצוב של עולם המשחק שעל הסרט עבדו אנשים שבאמת אוהבים משחקי וידאו, שזה לא מובן מאליו.

כמו בחיים האמיתיים, מה שפוגם קצת בהנאה מהאירועים בתוך עולם המשחק (ומהסרט) הן התזכורות לכך שיש גם את העולם שבחוץ. החצי השני של הסרט מציג קו עלילה נוסף שמתרחש מחוץ למשחק, הכולל את מילי (בגרסה האמיתית שלה), הידיד שלה קיז (ג'ו קירי) שעובד בחברה שייצרה את "פרי סיטי" ואת אנטואן (טאיקה וואיטיטי), המנכ"ל האגואיסט והחמדן של החברה. אני אוהב את טאיקה יותר בתור שחקן מאשר במאי, אבל תצוגת המשחק שלו פה מוגזמת מדי. אולי הייתי קונה את זה אם היה לו תפקיד של דמות בתוך המשחק במקום אדם אמיתי. כמו כן, יש סצנה אחת ספציפית שבטוח תוציא תגובות נלהבות מרוב האנשים במהלך הצפייה, אם לא כולם, אבל כשתחשבו עליה בדרך הביתה ביחס למסר של הסרט, אולי תגלו שהיא טיפה צורמת.

ובכל זאת, היתרונות של "גאי" בהחלט מתעלים על החסרונות: הוא מלא בקריצות ועקיצות משעשעות על משחקי רשת (יש במשחק אייקון של בקבוק שמעליו מופיע הכיתוב "פרסומת סמויה מעודנת"), השחקנים שהם לא וואיטיטי עושים עבודה מוצלחת, אבל יותר מהכל, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי סרט כזה חמוד ואופטימי. הסגנון של הבדיחות קצת מזכיר את "דדפול" לפעמים, אבל ההבדל הוא שהדמות החברותית והתמימה של ריינולדס כאן היא ההפך המוחלט מגיבור-העל הציני והאלים: אחרי שגאי מגלה שהוא בתוך משחק מחשב, הוא מחליט שהוא יהיה אדם טוב וממשיך לחיות לפי החוקים ולעזור לאנשים. חייבים להעריך את ההתמדה שלו בזה – כשאני מנסה לנהוג כמו אדם מתורבת במשחקים אני נשבר אחרי שני רמזורים אדומים וחוזר לנסוע בנתיב הנגדי או על המדרכה.

אחרי הצפייה ב"לשחרר גאי", שמתי לב למשהו: זה לא סוד שהרוב המוחלט של סרטים שמבוססים על משחקי וידאו הם פח אשפה בוער. לעומת זאת, סרטים שעוסקים בשחקי וידאו או קשורים בתרבות שלהם – כמו "סקוט פילגרים נגד העולם" ו"ראלף ההורס" – נוטים להיות ממש מוצלחים. גם הז'אנר הזה לא מושלם ומדי פעם אנחנו מקבלים איזה "גיימר" או "פיקסלים" וכמובן שהכל סובייקטיבי וכל הג'אז הזה. אבל נכון לעכשיו, בא לי לראות יותר סרטים שמנסים לומר משהו על משחקים מאשר את העיבוד הסביר-במקרה-הטוב הבא של "האויב שבפנים". בא לי עוד סרטים כמו "לשחרר את גאי". או לפחות את משחק הווידאו שמבוסס עליו.