פרידה

אם הגעתם לכאן בחיפוש אחרי ביקורת ודיונים על הסרט האיראני "פרידה" (A Separation), פנו לכאן.

במקור: Frida
במאית: ג'ולי טיימור
תסריט: קלנסי סיגל, דיאן לייק, גרגורי נאבה ואנה תומאס
על פי ספרו של היידן האררה
שחקנים: סלמה האייק, אלפרד מולינה, אנטוניו בנדראס, אשלי ג'אד, ואלריה גולינו, אדוארד נורטון, ג'פרי ראש

לצפיה ב'פרידה' הגעתי עם אמא. אתם יודעים איך זה, כשמזדקנים. פתאום מתחילים לרצות זמן איכות עם ההורים. בכלל, לגבי, אחד האותות שהיקום שלח אלי כדי לרמוז שאני כבר לא כל כך צעיר היה שאני ואמא חולקים טעם משותף בדברים רבים. אז הגעתי לשם עם אמא, וטוב שכך. בלעדיה, לא בטוח שהייתי מבין את הסרט, כי 'פרידה' הוא סרט המסתמך יותר מדי על ידע מוקדם. ולי, בור שכמוני, שמעולם לא שמע על הציירת הדגולה פרידה קאלו, היו המון חללים ריקים, כאלו שהסרט לא התאמץ למלא.

'פרידה' הוא בעיקרו סרט ביוגרפי. הוא מספר על חייה של פרידה, שמעבר להיותה ציירת דגולה, סבלה הרבה. בנעוריה, בנוסעה באוטובוס ציבורי, היא נקלעה לתאונת דרכים קשה בה רוסק גופה. ואז היא התחילה לצייר. האומנות והסבל רוקדים שלובי זרועות במשך כל חייה. פרט לסבל, היא גם אהבה לשתות, כך מראה לנו הסרט, והיא אהבה מין. והרבה. גברים, נשים, מה שבסביבה. אבל בסרט רואים בעיקר את הגברים, כי בכל זאת, זאת גרסה הוליוודית ומרוככת.

החיבה למין הנשי היא לא הדבר היחיד שעודן בסרט. אותה תקופה במקסיקו היתה רוויה סוציאליזם ופאתוס. צופה אמריקאי ממוצע השומע את המילים "סוציאליזם" או "קומוניזם" חוטף מייד פריחה וכאב שיניים, ולכן גם הנושא הזה לא מורחב בסרט. לא טורחים ליידע אותנו, למשל, על קשריו של בעלה עם צמרת השלטון ברוסיה, עד שלב מאוחר מאוד בסרט, כאשר טרוצקי הגולה קופץ לביקור אישי אצל פרידה (נו, כזה ממש אישי). ואם בעלה, גדול ציירי מקסיקו בכל הזמנים, נסוב לשולחן לשתות עם דיוויד אלפארו סיקווארס (אנטוניו בנדראס בהופעת אורח), רק המשכילים שביננו ידעו לזהות שמדובר כאן בעוד צייר דגול, ויבינו את ההתייחסות לכך שכרגע הגיע מרוסיה. מה הוא עשה שם? ולמה? את זה תמצאו בספרי ההיסטוריה, לא כאן.

למרות כל החוסרים הללו, הסרט עדיין מצליח להציג את סיפור החיים של פרידה בצורה שלמה ולכידה. אבל מה כבר מעניין בביוגרפיה של ציירת, תשאלו? ובכן, מעבר לסבל הרב, ולכאב ולייסורים – לא הרבה. היא חיה, היא כואבת, היא יוצרת, היא מתה. כמו כולנו, בעצם.

ולמרות ה"בנאליות" העלילתית הזו, כל אפיזודה קטנה, בפני עצמה, היא מעניינת, מרגשת, ומוצגת באופן נפלא. פכי חייה הקטנים והגדולים של פרידה שנבחרו להופיע בסרט מצליחים להשתלב יחדיו לסיפור הגדול לפחות כמו סכום מרכיביו. כן, היא היתה בסך הכל בן אדם, אך בן אדם מיוחד ונדיר. גם השחקנים נהדרים, החל מסלמה האייק כפרידה קאלו, ואלפרד מולינה כדייגו "בעלה הדגול" ריביירה, דרך כל דמויות המשנה, וכלה בשחקנים הקופצים להתארח: באנדרס שכבר הוזכר, ואד נורטון, כמולטי-מיליונר רוקפלר ג'וניור.

מה עוד? הסרט הוא קילשונים לאישונים. הוא נראה כמו אחד הציורים הסוריאליסטיים של פרידה קאלו. הצבעים החזקים, זוויות הצילום, המבנים המקסימים של דרום אמריקה, התלבושות, האנשים, ועוד, ועוד. 'פרידה' הוא מצוין לאסקפיזם: הוא הצליח לקחת אותי לשם, למקסיקו. אולי זו מקסיקו כפי שמעולם לא נראתה, או כפי שנראתה בציורים סוריאליסטיים בלבד. אבל מ'כפת לי, אני. נהניתי שם.

את הסרט הזה כדאי לראות גם בגלל הנוסטלגיה. בניגוד לנוסטלגיה האמריקאית, הפלסטית והנדושה, את מקסיקו עוד לא טחנו כל כך הרבה בקולנוע. למרות הרסיסים שנותרו על רצפת חדר העריכה, ניתן לראות כאן תקופה יפה בהיסטוריה, שבה אנשים האמינו עדיין בתיאוריות מוזרות, והיו מוכנים להלחם עבורן. ככל נוסטלגיה, סביר להניח שגם זאת צבועה בצבעים עזים, אבל כל עוד נהניתי שם – מה זה כבר משנה.

ואולי כדאי לצפות ב'פרידה' גם בגלל הפלצנות: אם תראו את הסרט תוכלו להשוויץ בידיעות החדשות שלכם על תולדות האומנות ועל הציירים הדגולים של מקסיקו. במיוחד אם תשלבו זאת בביקור בגלריות המקוונות של האומנים השונים שהוזכרו כאן. יש הרבה חומר באינטרנט, ואת ההצלחה הויזואלית של הסרט ניתן להעריך במיוחד לאחר צפייה בשלל עבודותיה של קאלו.

אבל הסיבה האמיתית לצפות בסרט היא טנגו אחד, צמוד ולוהט, שרוקדת פרידה עם טינה מודוטי, שהיא צלמת, ולא ציירת, כמו כל האחרים שם. את מודטי מגלמת אשלי ג'אד, ובחיי שלא זיהיתי אותה. בחוכמה עשתה הבמאית שלא נתנה לג'אד שורות דיבור רבות. היא רק נתנה לה ריקוד, והריקוד הזה, איך נאמר, מספק. מבחינתי – טוב יותר אפילו מלצפות בגומז ומורטישיה אדאמס רוקדים.

ואולי, רק אולי, בגלל שחייב להיות סרט שאפשר לקחת אליו את אמא, שלא מתלהבת מלצפות ב'שליחות קטלנית 8'?