במהלך החופש הגדול יצא לי לעבוד עם בני נוער. כשהבנתי שהם לא בעניין של טאקי וג'אנגל ספיד אבל שיש להם חיבה לסדרה הישנה ההיא על האנשים שיושבים ושותים קפה כל היום, פתחתי את חידון הבקיאות האולטימטיבי של mako, בחנתי אותם – יש לציין שאלה היו שאלות קשות באמת, פחות "איפה מתרחשת הסדרה" ויותר "מאילו מרכיבים רייצ'ל הכינה פאי גרוע במיוחד בפרק חג ההודיה של העונה השישית" – ונוכחתי לגלות שהם אלופים שלא מפספסים אף שאלה. הם זכרו מי היה השחקן שג'ואי היה אמור להיות כפיל התחת שלו ומה פיבי ניחשה שהוא שמה האמצעי של מוניקה כשהייתה צריכה לחתום בשמה. זה לא מספיק בשביל להרשים אותי, כי אלו דברים שגם אני זוכר בעל פה (אל פאצ'ינו ובלולה, בהתאמה), אבל ההלם הגיע כששאלתי אחד מהם מתי הוא נולד.
"אני? אני נולדתי ב-2005", אמר לי הנער.
"חברים" ירדה מהאוויר ב-2004.
"פרייז'ר" זכתה ביותר פרסי אמי, "סיינפלד" אהודה יותר בקרב המבקרים ו"הכל נשאר במשפחה" הייתה פורצת דרך באמת, אבל ככל שזה נוגע למבחן התוצאה, "חברים" היא הסיטקום המונומנטלי ביותר אי פעם: ילדים בני 14 ממושב בפרוזדור ירושלים זועקים "WE WERE ON A BREAK" ויודעים מיהי רג'ינה פילנג'י כרבע מאה אחרי שהביטויים האלה נטבעו. אם זה לא מאפיין חד משמעי של קלאסיקה, אני לא יודע מה כן.
באשר לשאלה "למה", התשובה כמעט פשוטה מדי – "חברים" היא הסדרה האסקפיסטית האולטימטיבית, ולא התייחסה כמעט אף פעם לתרבות הפופ או לפוליטיקה. אחד הפרקים החמודים ביותר בעונה הראשונה סבב סביב הנוכחות של ג'ורג' סטפנופולוס, מנהל התקשורת של ביל קלינטון, בדירה שמול רייצ'ל ומוניקה. זאת, אני מאמין, הייתה הפעם היחידה לאורך כל הסדרה שבה נאמר שמו של נשיא מכהן. באמצע העונה הראשונה רייצ'ל מתאשפזת בבית חולים ומגלה למוניקה שאין לה ביטוח בריאות. במקום לנצל את ההזדמנות כדי לעסוק במערכת הבריאות האמריקאית שתיתן לאמריקאי הממוצע לגסוס לאיטו אם אין לו את הביטוח המתאים, יוצרי הסדרה, מרתה קאופמן וקווין ברייט, הפכו את האירוע הזה לסוג של איחוד בין "חברים" ל"ER" עם הופעות אורח של ג'ורג' קלוני ונואה וויילי בתפקיד שני רופאים חתיכים.
"חברים" מעולם לא ניסתה לתקן את העולם. היא אפילו לא ניסתה לשקף אותו בצורה אמינה במיוחד (למשל, בפרק ההוא שבו מלצרית וטבחית גרות בדירת שני חדרים מרווחת בלב מנהטן). היא רק ניסתה – והצליחה – לשמח לבב אנוש. איך? ובכן, אחרי צפיות חוזרות ונשנות ב-236 הפרקים שלה, אני חושב שזה בעיקר בזכות עבודת האנסמבל. בשלב מוקדם בצילומי הסדרה קורטני קוקס חלקה עם שאר החמישה מה שלמדה כשהייתה שחקנית אורחת ב"סיינפלד" (שאם תשאלו אותי, מפסידה ל"חברים" בפער עצום) – הם צריכים לתקשר אחד עם השני. אם בדרך כלל שחקנים צריכים לשמור את הביקורת שלהם על הפרטנר לעצמם, כאן עליהם לעבוד ביחד, כי הדרך היחידה שבה הסדרה הזאת תעבוד תהיה דרך עבודת צוות אמיתית.
וזה ניכר. לא כולם שם שחקנים בחסד עליון – בעיני, ליסה קודרו וג'ניפר אניסטון נמצאות בליגה משל עצמן, וכל השאר ברמת הסבבה בגדול – אבל ביחד, הכימיה שלהם הצליחה להריץ את הסדרה למשך עשר עונות. בניגוד לרוב הסיטקומים האמריקאיים של אותן שנים, זה לא היה סיפור שהתמקד בדמות ראשית אחת ובאלו שסביבה (כמו "סיינפלד" ו"פרייז'ר"), במשפחה (כמו רוב הסיטקומים) או במקום עבודה כלשהו, אלא בחבורה שלא עושה הרבה מלבד רביצה בבית הקפה הקבוע שלהם ועיסוק אובססיבי במערכות היחסים של עצמם. התחושה הייתה (ועודנה) של ישיבה עם החבר'ה. פותחים את הטלוויזיה ומתעדכנים בנישואיו הכושלים של רוס, צוחקים עם רייצ'ל על כמה שג'ואי טמבל ומריעים עם פיבי למערכת היחסים החדשה של צ'נדלר ומוניקה.
זה מה שהפך את "חברים" ללהיט, אבל גם מנע ממנה להיות סדרה טובה באמת. חוסר המיקוד שמגיע עם שש דמויות ראשיות מסיח את הדעת ממה שהיה אמור להיות הנרטיב המרכזי של הסדרה – רייצ'ל. סיפור המעשה הוא בעצם באישה שבורחת מיום חתונתה כי היא מבינה שאם תעמוד מתחת לחופה עם הגבר הבטוח והמעיק אליו היא אמורה להינשא, היא תהפוך לשכפול של אמא שלה. היא מגיעה למנהטן ועוברת לגור עם החברה שלה מהתיכון, איתה היא ניתקה את הקשר עם השנים. לאורך הסדרה אנחנו רואים את ההתפתחות של רייצ'ל, מהילדה המפונקת של אבא לאשת עסקים עצמאית וחזקה, שמחוזרת על ידי תאגידי אופנה כמו ראלף לורן וגוצ'י.
כך זה היה אמור להיות. בפועל, בערך 70 אחוזים מהסדרה עסקו בסיפור האהבה המשמים של רוס ורייצ'ל. כילד (כי "חברים" היא בו זמנית סדרת ילדים למבוגרים, וסדרת מבוגרים לילדים), חשבתי שהם הזוג המקסים בעולם. בצפייה מחודשת, רוס הוא בן זוג מחריד, ולפרקים, הגישה שלו לרייצ'ל כמעט אלימה. מספיקה הסצנה הזאת מ"ההוא שבו כולם מאחרים", אחד הפרקים הטובים בסדרה, כדי לראות שהיחס שלו אליה הוא לא של גבר לאישה שהוא אוהב, אלא של ילד שאבא הסכים סוף סוף לקנות לו את הצעצוע שהוא ניג'ס לגביו שבועות. היום, כשאני מזפזפ בין עונות בנטפליקס, אני מוקסם הרבה פחות מהעונה בה הם היו זוג ומקפיד שלא לראות את הפרקים האחרונים, בהם רוס מונע מרייצ'ל להפוך לאשת שיווק של גוצ'י בפריז כי הוא אוהב אותה. אם רוס היה אוהב אותה באמת, הוא היה עובר לפריז בעצמו. סליחה, אם רוס היה אוהב אותה באמת הוא היה מספר לה כבר בעונה השלישית שהוא שכב עם הבחורה מחנות הצילום, ולא היה עובד בפרך כדי למנוע מהחדשות להגיע אליה. אם פעם חשבתי שקו העלילה של רוס ורייצ'ל הוא השיא של "חברים", היום אני חושב שבלעדיו היא היתה יכולה להפוך ליצירת המופת שיוצריה כנראה מעולם לא תכננו שתהיה.
עכשיו אני מביט הרבה יותר באהבה על מה שהפך עבורי לתקופה המצחיקה ביותר בסדרה – תחילת הרומן של צ'נדלר ומוניקה. הפרק הטוב ביותר בסדרה נמצא בשיא התקופה הזאת: "ההוא שבו כולם מגלים" בעונה החמישית הוא הנקודה שבה "חברים" הופכת לקומדיית מתח אירוטית, בה רייצ'ל ופיבי מנסים לגרום לצ'נדלר ומוניקה להודות שהם שוכבים, ג'ואי רק רוצה שיורידו מעל גבו את נטל הסוד של הזוג הצעיר, ורוס מצטמצם לקו עלילה לא מזיק בו הוא מנסה לשכור את הדירה ממול, זה פרק מופת בסדרה שבה לא היו מספיק כאלה.
אבל ככל שזה נוגע לכללי התקינות הפוליטית של העשור השני של המאה ה-21, "חברים" זוכה להמון נזיפות מהצופים היותר-מודעים-חברתית שלה. קווי עלילה מסוימים שהחליקו פעם היום צורמים ובדיחות מסוימות שהצחיקו פעם נראות היום פוגעניות להחריד: אבא של צ'נדלר היא אישה טרנסג'נדרית, וזה נושא שזוכה ליחס מחפיר בין השאר בגלל שלאורך הסדרה לא הוחלט אם היא טרנסית, דראג קווין או גבר הומו (את דמותה גילמה השחקנית קת'לין טרנר, ליהוק שבחיים לא היה עובר בימינו); רוס נחרד מהמחשבה שהבן שלו ישחק עם ברביות או מהמחשבה שגבר יטפל בבת שלו; לאורך הסדרה עברה של מוניקה כבחורה שמנה מוצג כבדיחה סרת טעם ולא כהתמודדות אמיתית של אישה עם סוגיות של ביטחון עצמי; פיבי מוטרדת מינית קשות על ידי החבר של רייצ'ל, פאולו, וכשהיא מספרת על זה לחברים, הם פשוט שואלים אותה כמה גדול איבר המין שלו.
וכמובן, הם לבנים.
מאוד לבנים.
הקאסט של "חברים" כל כך לבן, שאני יכול לספור על האצבעות את כמות השחקנים הלא-לבנים שהופיעו בסדרה ועדיין אצליח למחוא כפיים על הביט בשיר הפתיחה. ג'ואי הוא איטלקי-קתולי, רוס ומוניקה (וכנראה גם רייצ'ל גרין, בת של רופא שמכנה את סבתא שלה "בובע") הם יהודים, אבל בקושי מזכירים את זה לאורך הסדרה. "חברים" עסקה בחבורה של סטרייטים לבנים, ולאורך עשר עונות היו מעט מאוד דמויות שסטו מהתבנית הזו.
ולמרות זאת, יש גם על מה לתת קרדיט. למשל, בפרק הראשון של הסדרה מוניקה שוכבת עם גבר בדייט הראשון שלהם. בכירים ב-NBC דאגו שמא היא תראה מתירנית מדי וערכו סקר בקרב הקהל מולו הוקלט הפרק. לקהל, כמובן, לא היה אכפת. רק ארבע שנים אחרי אותו פרק שודר הפרק הראשון של "סקס והעיר הגדולה". האם מוניקה הלכה כדי שסמנתה תוכל לרוץ? כנראה שלא. גם אם אי אפשר לקרוא ל"חברים" אות ומופת להעצמה נשית, אלו לא קווי עלילה שהופיעו מספיק בטלוויזיה המיינסטרימית ב-1994.
בעונה השנייה שודר הפרק "ההוא עם החתונה הלסבית" שמציג את החתונה של קרול, אשתו לשעבר של רוס, לבחירת ליבה, סוזן. זאת לא הייתה החתונה החד-מינית הראשונה בתולדות הטלוויזיה האמריקאית ("רוזאן" הקדימה אותה בחמישה שבועות, ובכל זאת: הוא הקדים שקצת יותר משנה את הפרק שבו אלן דג'נרס יצאה מהארון ושודר כשנתיים לפני הבכורה של "וויל וגרייס") והשתיים אפילו לא חלקו נשיקה, ובכל זאת זה לא מנע מכמה רשתות טלוויזיה אמריקאיות לצנזר את הפרק. הסיפור של קרול וסוזן הוא מקרה מעניין: בעוד שהסדרה מלאה בבדיחות טרנספוביות והומופוביות (חשוב להזכיר שקווין ברייט הוא הומו מוצהר, וששנים לאחר מכן מרתה קאופמן יצרה את "גרייס ופרנקי" – להיט גיי-פרנדלי ומהמם של נטפליקס), שתיהן תמיד קיבלו יחס די אוהד בסדרה: שתי בחורות חביבות שאוהבות לרדת על האקס המעצבן של אחת מהן.
אי אפשר להשוות את "חברים" לאיכות של הטלוויזיה הקומית של ימינו. "חברים" אף פעם לא סיפקה לנו את החדות של "ויפ", את האומנות של "אטלנטה" ו"גברת מייזל המופלאה", ובטח שלא את שיעור הקומה התסריטאי והקולנועי של "פליבאג". אבל, כמו שהרמברנדטס שרו בפתיחת כל פרק כשששת החברים שלי קיפצצו סביב למזרקה האייקונית (שבכלל צולמה בלוס אנג'לס) בחדווה שרק שחקנים צעירים שעוד לא יודעים שהם עומדים להיות מולטי-מיליונרים בזכות החרא הזה יכולים לקפצץ בה – "חברים" הייתה שם בשבילי. כילד בן 9 עם כישורים חברתיים די בינוניים וחלום להסתובב בבתי קפה בגריניץ' ווילג', פיבי, רייצ'ל, צ'נדלר, מוניקה, ג'ואי ורוס (בסדר הזה) היו שם בשבילי, ועל זה אני אהיה אסיר תודה להם לעד. או לפחות לעוד 25 שנים של צפיות חוזרות ונשנות.
"(כי "חברים" היא בו זמנית סדרת ילדים למבוגרים, וסדרת מבוגרים לילדים)"
כן, רק שמבחינתי, מדובר נטו בסדרת ילדים לילדים, כי ראיתי אותה במקביל ל"פוקימון" ואיזה קסם שהיה לה לסדרות הנ"ל בילדותי נעלם וחלף לו, חוץ מערך נוסטלגי נטו. בכלליות קשה לי עם סיטקומים משנות התשעים (או לפחות – גם מ"סיינפלד" לא נפלתי, בצפייה בגילאים מתאימים יותר), אז יש כאן נסיבות מקלות, אבל אני פשוט אף פעם לא התייחסתי לסדרה הזאת ברצינות שגרמה לסדרה להפוך לתופעה שמניבה את תהגובות שהיא מגיבה.
כלומר, "גברת פלפלת" זה בסדר, אבל אולי לא הייתי עושה חידוני "איזה דמות אתה מהסדרה" במשך כל החיים שלי.
אבל פה בדיוק הנקודה
הביקורת משקפת לחלוטין למה הסדרה כל כך הצליחה למרות שהיא לא מופתית. אני ישר חשבתי על קימי שמידט- סדרה עם טעם מר מתוק כי התוכן שלה הוא אפל ומדכא אך מולבשת מעליו מסיכה של שמחה וקשת בענן. ״קימי״ מודעים לכך ולא מנסים להסתיר אלא משתמשים בהומור ציני כדי להעביר מסר. בחברים יש התעלמות מוחלטת מכל תוכן קודר (שלא קשור לנרטיב רוס רייצ׳ל, וגם שם ברגע עצוב תמיד תכנס בדיחה) וזה למה היא עובדת. הסדרה הזאת מתאימה בכל מצב ביום, בכל שעה ביום ולקשת רחבה של גילאים. אין צורך לחשוב בה, אין צורך להרגיש משהו מעבר ל…שלווה? יש בה סוג של טרפיה. לא מצליחה למצוא סדרה אחרת שהצליחה להגיע להישג הזה.
אה, אני לא תוהה על למה היא מצליחה.
אני מנסה להסביר למה אני אף פעם לא התחברתי אליה.
מעולם לא צפיתי בה פורמלית מהתחלה ועד הסוף
ובכל זאת אין פרק שלא ראיתי מינימום 3-4 פעמים, כי יותר משהיא סיטקום – "חברים" היא שומר מסך, ברירת מחדל ששמים ברקע כשבאמת – אבל באמת – אין כוח לשום דבר אחר (ולהתדרדר ל-"המפץ הגדול" המוח לא מוכן). אני לא רואה בה פרה קדושה או משהו, אבל אני מעריך את העובדה כי קיימת סדרה שאפשר להפעיל בה פרק רנדומלי ופשוט… להירגע.
(אגב, "איך פגשתי את אימא" היא מבחינתי גם כזאת, רק הרבה יותר טובה)
הבעיה עם "איך פגשתי את אמא"
היא סיפור המסגרת, שמיסגר אותה כסיפור תעלומה שהולך לפתרון. מלבד העובדה שהסיום הוא פשוט מחפיר, המיסגור הזה נותן תחושה שמנטרלת לכאורה את "הטעם" בצפיה חוזרת (למרות שברוב הפרקים ניתן לצפות תוך כדי התעלמות מהסיפור הזה).
איך פגשתי את אמא היא ההוכחה לניצחון של פרנדז על כולן, בעיני
היו המון סדרות שניסו לשחזר ולחקות את ההצלחה של "חברים", הניסיון המובהק וגם המוצלח מכולם הוא "איך פגשתי את אמא" – ובאמת בהיבטים מסוימים היא מתעלה עליה. ובכל זאת, אני חושב שככל שזה נוגע לאחיזה בתרבות הפופ, "חברים" עדיין מנצחת, גם אם הקונספט של "איך פגשתי" יותר מתוחכם.
האמת שאני עשיתי צפייה שנייה לא מזמן בנטפליקס
ואתה תהיה מופתע כמה היא שורדת צפייה שנייה למרות שאתה יודע את הסוף, למעשה גיליתי עליה לא מעט דברים שלא חשבתי עליהם בצפייה ראשונה והערכתי אותה יותר אפילו.
סיפור המסגרת זה אכן מה שתפס אותי בצפייה הראשונה
אבל בצפייה השנייה (אחרי שיודעים מי, מה ומו) גיליתי שאני נהנה ממנה יותר, בלי אותה שכבת מסתורין שעירפלה את כל השאר. יותר מכך, זה אפילו די כיף לשים את האצבע על הרמזים המטרימים שפזורים בכל פינה (המונולוג הזה למזל מעונה 8. איך לא ניחשנו קודם שהאימא מתה?).
האמת שדי ניחשתי את זה במהלך הסדרה
זה אפילו פתרון הגיוני וטוב שמסביר את הסיטואציה. מה שקורה אחרי זה לעומת זאת… :(
לי סיפור המסגרת נראה תמיד כמו תירוץ ולא המטרה
כלומר ברגע שהאב מושיב את ילדיו ולא מגיע לפואנטה בפרק הראשון, היה ברור שהדרך חשובה ולא הסוף (שבעיניי היה מצוין ולא מחפיר בכלל). העונה האחרונה של הסדרה, לעומת זאת, הייתה תרגיל מעיק, מתיש ומיותר במריחת זמן.
לגמרי 'איך פגשתי את אמא'
לדעתי, זאת סדרה עם הומור מתוחכם פי כמה מ'חברים'.
תגובה מצוינת
כולל העלבון המוצדק ל'מפץ הגדול'. אני לא מאמין שבזמן הצבא חשבתי שזאת סדרה מצחיקה, לדעתי מגיעים לי אחוזי נכות מצה"ל.
'איך פגשתי' אכן משתייך לאותה המשפחה, אבל עם הבדל די חשוב – זאת אשכרה סדרה מצחיקה. אני לא מעריץ שרוף, אבל ראיתי די הרבה פרקים של 'חברים', ואני יכול לספור על שתי ידיים את כמות הפעמים שצחקתי (לא גיחכתי או נשפתי אוויר מהאף, אלא ממש צחוק בקול רם). לעומת זאת, 'איך פגשתי' היא לפרקים קומדיה מצוינת וקורעת מצחוק, לא פחות.
'איך פגשתי' כנראה חייבת את קיומה להצלחה של 'חברים', אבל לדעתי היא רק נפגעה כשהיא ניסתה לחקות אותה. הדבר החלש ביותר בסדרה הוא לא הסיום שלה (שלא היה רע במיוחד בעיני, אבל בהחלט היה יכול להסתייע בבילד-אפ קצת יותר רציני) אלא כל המסטיק שהוא מערכת היחסים בין רובין וטד, ניסיון שקוף ליצור מתח מיני בנוסח רוס-רייצ'ל, שכמו שנאמר כאן היה מעפן ומשמים גם במקור.
דעה נגדית
עם כל חיבתי לאפא"א – שקצת דהתה עקב העונה האחרונה האיומה – כשצפיתי בחברים, בזמן אמיתי, היא היתה ממש מצחיקה. לא כל פרק, לא כל רגע, אבל בהחלט היו בה הרבה רגעים שגרמו לי לצחוק בקול רם מול המסך.
'איך פגשתי' – הרבה פחות. קשה כמובן גם להשוות את חוויות הצפייה הסובייקטיביות – בין דירת רווקים בניינטיז מצד אחד לבין צפייה מול המחשב בלילה אחרי שהילדות הלכו לישון מצד שני.
אבל זה בלתי נמנע.
בדבר אחד אני מעדיף את אפא"א בקלות – רובין שרבטסקי המגניבה לוקחת ביד אחת קשורה מאחורי הגב את רייצ'ל הנסיכה המעצבנת. אבל אפילו הדמות שלה עברה התעללות בלצי מוצדקת לחלוטין בעונה האחרונה העלובה.
אני ממש שונא את המחיאות כפיים שהזכרת בפתיחה
כל פעם שאני שומע את הפתיח אני חייב להעביר ערוץ בקטע הזה, גם אם אני מתכנן לראות את הפרק. אני יודע שזה לא רציונלי אבל זה כבר נהיה הרגל.
איף איזה ביקורת טרחנית
זכותך המלאה להתחבר או לא להתחבר לסדרה, זכותך המלאה לחשוב שהיא מצחיקה או שפחות, איכותית או לא הכל טעם אישי (למרות שאני לעולם לא אסמוך על בן אדם שלא אוהב את רוס) אבל למען ה' למה אתה צריך להיות כל כך טרחן?? מאחל לך לשנה החדשה שתמצא קצת קלילות והומור בחיים
שנה טובה לך, לכל המשפחה שלך ולדיוויד שווימר
(ל"ת)
חייב לציין שהקטע עם המגורים בדירה הכה מרווחת מוסבר
בעונה השלישית (בפרק שבו "כולם כמעט שוכבים עם כולם"): מוניקה מספרת לג'ואי שהיא ירשה את הדירה מסבתא שלה. אם כי זה בהחלט לא מסביר מדוע היא וצ'נדלר זקוקים לעזרה בתשלום שכר הדירה בעונה התשיעית (גילוי נאות: נדרשו לי 3 או 4 סבבים של כל העונות כדי להיגמל סופית; עד אז הייתי צופה ב-4 פרקים ביום). בכלל, יש המון ענייני המשכיות שמוקרבים לטובת בדיחות, ושממש מעצבנים אותי בצפיות חוזרות. למשל – ג'ואי טוען שאיננו יודע לשקר, למרות שעד אז הוא בהחלט ידע לעשות זאת במיומנות (הוא שחקן, למען השם! כמו כן, הסיפור על הטיול לאירופה), פיבי לא מאמינה שרייצ'ל נישקה פעם בחורה, למרות שצפתה בכך במו עיניה בפרק המפורסם ההוא מהעונה הרביעית (ועוד עם מוניקה); אף אחד מהמשפחה של פיבי לא מגיע לחתונה שלה, למרות שהיא בקשר עם כולם (בייחוד אחיה הצעיר), רוס גר תקופה מסוימת אצל צ'נדלר וג'ואי בעיצומו של הרומן של צ'נדלר עם אחותו אבל איכשהו אף אחד לא מגלה את זה למרות שהזוג לא טורח להשתמש במפתח כדי לשמור על דיסקרטיות, ו… טוב, אני יכול להמשיך עד צאת החג, אבל הבנתם את הכוונה.
אגב, צ'נדלר היה אמור להיות במקור גיי, אבל כנראה היוצרים חשבו שהקהל עדיין לא מוכן לדמות כזו, והוא שובץ כסטרייט. אבל שרידים לכוונה הזו נותרו לאורך כל העונות (מישהי במשרד רוצה לשדך לו גבר; מערכת היחסים שלו עם ג'ואי; וכן הלאה).
בעונות האחרונות חלה הידרדרות לטעמי בסדרה – הדמויות היו הרבה יותר ציניות ביחסים ביניהן. ג'ואי הפך ממטומטם חביב עם קסם אישי לטיפש מטופש, פיבי הפכה מהיפית חמודה לתמהונית מתנשאת שמזלזלת בצ'נדלר (אהוב לבי!), ומוניקה הפכה את האובססיביות-קומפולסיביות שלה לתכונתה העיקרית.
זהו, סיימתי להתלונן. חג שמח ושנה מלאה בסרטים כיפיים, מרתקים ומאתגרים:)
יש הסבר לכך
מוניקה "ירשה" את הדירה. כלומר סבתא שלה שכרה את הדירה שנים על גבי שנים, תחת חוק בארה"ב של סוג של דיור מוגן זבמסגרתו השכר דירה לא עולה כמעט בכלל. כלומר – מוניקה שכרה דירה במחירי שנות ה60.
לדוג' – אני גר בטורונטו, יש פה דבר יחסית דומה, אסור להעלות שכר דירה ביותר מ1.8 אחוז. כך שיוצא ש3 שנים אחרי החוזה אני משלם כ300 דולר פחות לחודש מהשכירות לדירה זהה באיזור שלי, אם אני נשאר פה לעוד 5 שנים אני אשלם 500-600 דולר פחות לחודש וכו' וכו'.
וזה פחות או יותר למה אני לא אוהב את הסדרה הזאת.
למרות שגם אני העברתי חלק גדול מהילדות שלי בישיבה בסלון בזמן שאחים שלי הגדולים וחברות שלהם צפו בסדרה, וגם כשיותר בגרתי והסדרה הזאת הייתה, כמו שקול רם, ברירת המחדל האולטימטיבית לצפייה לצורך עצם הצפייה במשהו.
בסופו של יום, היא פופולארית כי למרות כמה מקרים נקודתיים, מבוזרים ויוצאי דופן, הסדרה הזאת די סוכרייתית, לא *באמת* מעליבה אף אחד, וכן, אני יודע, שוב פעם אני עם הבן-זונה ציני שאני, אבל היא *יותר מדי* אוהבת אדם. ואני אפילו לא אוהב את סיינפלד כל כך, אבל מסיבות אחרות. והסיטקום האהוב עליי בכל הזמנים, לצורך העניין, הוא סקראבס, שגם הוא wholsome וחמוד בשורה התחתונה, אבל כדי להגיע לפרס הזה, הדמויות (והצופה) צריכים לעבור מדורי גיהנום (כנ"ל גם בסיטקום האהוב עליי שרץ כרגע, למעשה היחיד שאני באמת רואה, ודי מדהים שלא מדברים עליו מספיק בהתחשב באיכות שלו – "מאמי". באמת, גם אני נרתעתי מזה שזאת סדרה מ-2014 שעדיין משתמשת במולטי-קמרה וצחוק מוקלט, אבל זה מוצלח בצורה יוצאת דופן). ב"חברים" אין את זה באמת. אולי רק בדמותו של צ'נדלר. באתי לכתוב ש"חברים" היא המקבילה הטלוויזיונות לביטלס, אבל אז נזכרתי שאפילו הביטלס אם באמת מסתכלים בקטלוג שלהם הגיעו למקומות די פאקינג חתרניים ומסוכנים (דוד, הם ייצרו את אחד משירי המטאל הראשונים אי פעם, למה לא מזכירים את העובדה הזאת אף פעם), כך שזאת תהיה השוואה די מעליבה עבורם.
כמו כן, ככל שגדלים כך מבינים שבדרכם, כמעט כל הדמויות האלה אנשים נוראיים אחד אחד ופשוט רוצים לתת להם מכות.
יחסים מורכבים עם סדרה פשוטה
"חברים" אוהבת את הדמויות שלה אהבת מוות, חוגגת את ההצלחות שלהן ולא רק שסולחת אלא גם מקבלת את הכישלונות והחסרונות שלהם. האהבה של הדמויות אחת לשנייה, ההסתמכות וההישענות, הקומונה שיצרו לעצמם באמצע הניכור הניו-יורקי, כל אלה הם חלום רחוק, מתוק, לכאורה ילדותי אבל בעצם מאוד מתוחכם. ולכן אהבתי את הסדרה הזו בחזרה. ולכן האהבה אליה חוצת דורות.
עד "חברים", וגם אחריה במידה מסוימת, חלק גדול מהסדרות עסקו או במשפחות גרעיניות או מורחבות, או בחברים לעבודה, מכרו את השקר שאהבה אמתית, שאינה תלויה בדבר, אפשר למצוא רק בתוך קשר דם, או במקום שמשלם לך. כמו הגשמה עצמית. כמו ערך עצמי. את כולם אפשר לקנות בכסף. אז מה אם יפטרו אותך ביום מן הימים ואז לא תראה אף אחד מה"חברים" האלה? "חברים" המציאה שקר חדש לדור יותר ציני שהתפכח מהשקרים הקודמים. היא הבטיחה לנו שנמצא את המשפחה שלנו לאורך הדרך, בחיים עצמם. גם אם לא יהיה בן זוג או ילדים. גם אם הקריירה לא תתפתח. תמיד יהיה לאיפה לחזור. בדיוק כמו צ'ירס שנים לפני (סדרה הרבה יותר טובה בעיני). לכן סלחתי לה על הלהט"בופוביה, המיזוגניה והלובן הכללי. מרחק הזמן מסייע לי בכך. אני יודע ששנות ה-90 הם לא שנות ה-50, וגם לא שנות ה-80, וכבר אז היו סדרות יותר פורצות דרך מהבחינה הזו, אבל עדיין, מהפכות לוקחות זמן, אז לא נורא. זאת מעין אגדה מודרנית. כמו "אישה יפה". שניהם יצירות שתמיד כיף לצפות בהן, בגלל הדמויות, בגלל הרוך, בגלל אהבת האדם. למרות הבעייתיות. למרות הקושי. למרות הריחוק מהמציאות שחוטא לאמת. ריחוק שבעצם מוסווה מתוך הזדהות עם הדמויות. בכל דמות אפשר למצוא משהו מעצמך. כמו מוניקה, אני נוירוטי, כפייתי ושמן לשעבר. כמו צ'נדלר, אני משתמש לפעמים בבדיחות כדי להסתיר פגיעות פנימית. כמו רוס, אני סופר חנון. כמו פיבי, אני מרגיש לפעמים אאוטסיידר מנותק. כמו ג'ואי אני… טוב, אני לא כמו ג'ואי. ובכל מקרה, אהבתי אותו. היום כבר לא זוכר למה.
אני כבר לא סולח ל"חברים" על הפגמים הרבים שלה. לא יכול לצפות יותר בסדרה הזו. צפיתי בכל פרק עשרות פעמים. במשך זמן רב היה לי כיף ליפול על "חברים" באמצע הלילה, אחרי יום קשה. פרק שאני כבר יודע בע"פ ובכל זאת שוב ושוב ושוב. הבעיה עם הסדרה לדעתי היום היא לא הסדרה עצמה, כשריד היסטורי לתקופה אחרת, אלא הקיבעון התרבותי סביבה, של שני דורות לפחות, על חשבון סדרות אחרות, ותוך כדי מחזור השקר.
היום אני יכול לצפות אולי רק הפרקים שעוסקים במוניקה וצ'נדלר בימיהם הראשונים. כמו אצל הכותב, אלה הפרקים שבהם ממש התאהבתי בסדרה, ומבחינתי מדובר בסדרה בתוך סדרה, קשת עלילתית שמנותקת משאר הפרקים. אולי זה הפיכחון האישי מהאשליה שהיא מכרה ומוכרת לדור שלי ולדורות שאחריי. אולי העובדה שיש סדרות היום שמתבססות על התחושה הנהדרת הזו, שהיא מעבירה לצופים, אבל עושות זאת בצורה מתוחכמת הרבה יותר, שמותאמת למציאות המשתנה (מ"איך פגשתי את אמא" עד ל-"Happy Endings"). אני עדיין אוהב את הסדרה ואת הדמויות אבל פחות, ולכן החריקות שלה מתחילות לבלוט יותר. במיוחד אצל רוס, שהיום הוא כבר על גבול הבלתי נסבל עד שנוא בחלק גדול מהפרקים.
"חברים" היא לא סדרה לילדים. היא סדרה פשוטה ופשטנית, זה נכון. אבל היא סדרה שלחלוטין פונה למבוגרים צעירים ומוכרת להם סיפור אגדה לכאורה קטן אך בעל אפקט חזק ומשמעותי שמצליח לחדור את הגבולות שבין הדורות. אגדה אורבנית לדור ה-X, שממשיכה לדור ה-Y ואולי גם לדור ה-Z. היום מתחילים לצוץ בקיעים ראשונים במעטפת של האשליה, אבל לא במהות שלה. לא כל עוד אנשים מחפשים קשר אמתי, בלתי אמצעי, אהבה שאינה תלויה בדבר. אולי המעטפת תכריע בסופו של דבר את המהות ותגרום לסדרה כולה לקרוס. אני מאמין שכך יהיה.
יש לי הרבה מה להגיב, אז במקום לכתוב הודעה אחת ארוכה ארוכה, אני אחלק לכמה נושאים.
הסדרה בכללית והשחקנים בה.
מסכים עם המסגור של 'חברים'. היא לא יצירת מופת, היא לא הסדרה הכי מצחיקה בעולם, אין לה את הלב הכי גדול בעולם, או את התסריט הכי טוב. אבל היא קלאסיקה. קלאסיקה שאפשר לראות שוב ושוב ושוב, ופשוט לברוח מהעולם, להיכנס למקום מוכר וביתי עם דמויות שאתה אוהב, אבל גם יש לך ביקורת עליהן, בדיוק כמו החברים שלך בחיים האמיתיים.
השחקנים בסדרה מתחלקים לשלוש קבוצות. הנהדרים באמת: רוס ורייצ'ל. דייויד שווימר הוא שחקן *ענק* וקומיקאי נפלא. ובפרקים שבהם הוא צריך להפגין רגש, בעיקר בפרק הפרידה הוא יכול לשבור את הלב בהבעת פנים אחת. ג'ניפר אניסטון גם נפלאה בתפקיד שלה, גם מראה את הכישרון הדרמטי ואת הכישרון הקומי המופלא שלה.
שחקנים מאוד מוכשרים אבל שלא קיבלו מספיק להראות את זה: ליסה קודרו היא מעלפת, אבל איכשהו כל קווי העלילה שלה משמימים לחלוטין. הפגישה עם אבא שלה, אח שלה, הכניסה להריון (שמזל שהוא מצוות לקו העלילה המדהים באמת של פרק החידון), והלידה עצמה. היא עושה עבודה נהדרת, אבל קווי העלילה משעממים ולא באמת נותנים לה לפרוח. מת'יו פרי גם שחקן ענק, אבל גם הוא לא מקבל יותר מדי חומרים לעבוד איתם ובסופו של דבר נופל לשבלונות של הדמות שלו. יש ניצנים פה ושם ליכולת שלו, אבל הוא כנראה היה כל כך מסומם במהלך הסדרה (הוא באמת טוען שהוא לא זוכר את עונה 3-7) שהוא נראה על אוטומט שם רוב הזמן.
עבודה לא טובה: מאט לבלנק הוא שחקן טוב, לפי דעתי. אפשר לראות אותו ב'פרקים' שם הוא נותן תצוגת משחק מאוד טובה, אבל הוא לא באותה רמה של האנשים שהזכרתי למעלה. הוא עושה עבודה טובה בגילום הדמות של ג'ואי, אבל לא משהו יוצא דופן, וגם הוא בסופו של דבר נראה על אוטומט (פרק הצרפתית היה פשוט מחפיר).
קורטני קוקס: חשבתי לשים אותה בקטגוריה נפרדת, אבל נראה לי מספיק פגעו בה בחוסר המועמדות לאמי לעומת שאר הקאסט. קורטני קוקס היא לא שחקנית טובה. היא יפהפייה, כן, וזה אולי מה שהיה חשוב בזמן האודישנים. אבל הזתמון הקומי שלה נוראי, והכשרון הדרמטי שלה לא קיים. למרות שסיפור ההריון מבוסס על המציאות של השחקנית באותו זמן (ניסתה להיכנס להריון וכנראה גילתה שהיא לא יכולה), היא עדיין מספקת תצוגת משחק של הצגת בית ספר. בעצם, כל פעם שמוניקה דיברה או הייתה אמורה להנחית בדיחה, היה משהו מאולץ בצורה שהיא אמרה את זה, צורה שבה היא מחכה לקהל וגורמת לכל האשליה להתנפץ.
רוס ורייצ'ל ומחשבות מסכמות:
קו העלילה של רוס ורייצ'ל באמת לא כל כך וואו כמו שעשו ממנו. זוגות טלוויזיונים שקו העלילה שלהם היה will they won't they שהיו הרבה יותר מעניינים כוללים את פאם וג'ים (ואפילו אנדי וארין) מהמשרד, ג'יי.די. ואליוט מסקראבס, רובין וטד מאיך פגשתי את אמא, פני ודייב מ'הכל לטובה' (עוד על הסדרה אחר כך), ועוד ועוד סדרות. אבל אני חושב שבעונות הראשונות בעלילה מעניינת וקו להתחבר אליה מאוד. אולי יותר מנקודת המבט הגברית, אבל בהחלט שימח אותי כשהם היו קרובים והעציב אותי כשהם לא.
אממה מה, אני ממש לא מסכים שרוס הוא הדמות הלא בסדר בזוגיות הזו. רייצ'ל היא בהחלט הדמות הפחות סימפטית במהלך הזוגיות (למרות שבעונות אחר כך היוצרים עשו הכל להציג את רוס בתור הרע בסיפור), אבל היא בהחלט גרמה לפרידה שלהם, לבעיות שלהם, ולמצב שבו היא ליטרלי הורסת לרוס את מערכות היחסים באופן מודע.
אבל בכל אופן, הסרה עצמה היא טובה. למרות שראיתי אותה כשגרתי בארץ, כולל את הפרק האחרון, התחלתי לראות אותה שוב כאשר עברתי לניו יורק, וזו בהחלט חוויה שונה מאוד. אני מרגיש כאילו האהבה האמיתית שלי לסדרה הזו התרחשה כאן, באותו הלוקיישן (המדומיין, לא המציאותי כמובן) של הסדרה. הדמויות, למרות שאפשר להזדהות איתן בכל מקום בעולם, בהחלט מעבירות את התחושה וההרשה של צעירים בניו יורק, בעיקר את הקשיים ודרך ההתמודדות בעזרת החברים (מינוס האלכוהול, כי הם ממש לא שותים כמו צעירים בניו יורק). זו סדרה פרווה, אבל שקל להזדהות איתה, וכיף לראות אותה. כן, במרחק הזמן יש שם בדיחות מאוד חסרות טעם (בדיחת מוניקה השמנה מעולם לא הצחיקה אותי, למרות שבמשרד איכשהו זה היה הרבה יותר צ'רמינג), והיום יש בדיחות שלא יעברו צנזורה ציבורית (באזזפיד ושיבוטיו פרסמו על הנושא לא מעט "מאמרים"). אבל כיף תמיד לחזור אליה, ומעט מאוד הן הסדרות שהצליחו לתפוס את המהות של הסדרה. והמהות, כמו שהעט המרקד הזכיר היא הכימיה, אבל גם האנרגיה. בסופו של דבר זו סדרה שבזמנו לפחות הייתה "ממש מצחיקה", וכללה הומור מילולי, פיזי, בין מערכות היחסים, ירידות, ועוד. בניגוד למי שחושב ש'איך פגשתי את אמא' הצליחה לחקות את 'חברים' בצורה מאוד מוצלחת, אני חושב ש'הכל לטובה' הייתה אמורה להיות ה'חברים' המודרנית. סדרה על אנשים צעירים, עם בעיות שהדור המודרני באמת יכול להתחבר אליהן, ועם כימיה ואנרגיה ממש דומים לאלה של חברים. כן, 'הכל לטובה' יותר אנרגטית, הבדיחות שם באות בקצב מסחרר, השחקנים פי מיליון יותר מוכשרים, קווי העלילה יותר מקוריים, וההומור יותר חד, אבל בהחלט מומלצת לכל מי שאהב את חברים ואת המהות שלה (למרות שהיא בוטלה, אז קווי העלילה לא הספיקו להתפתח).
אחת הסדרות המשעממות אם לא ה-
צפיתי בכמה וכמה פרקים כי מה לעשות שאני ילדת ניינטיז, אז ברור שהיו לי חברים שלא הסכימו לפספס פרק, או שניסו לשכנע אותי שזו סדרה מדהימה.
עזבו את זה שהדמויות שטוחות ובלתי נסבלות (בעיקר פיבי – רציתי להעיף לה סטירה פעם בחמש דקות לפחות), אין עלילה, אין היגיון או עומק והצחוקים המוקלטים מחרידים. הבעיה העיקרית היא שכל הבדיחות צפויות מקילומטרים. לא זוכרת בדיחה אחת שבאמת הפתיעה אותי.
חוץ מזה, עם חברים כאלה, מי צריך אויבים. כולם שם כל כך איומים אחד לשני שלא ברור לי למה הם נשארים "חברים" זה של זה.
הצחוקים לא מוקלטים
הסדרה צולמה באולפן בנוכחות קהל
הצחוקים בהחלט מוקלטים (באולפן, בזמן הצילומים)
אולי התכוונת לומר שהם לא מודבקים.
כל סדרה שתשודר בלופים אינסופיים כמו חברים תצליח ככה.
אבל אם בכל זאת למצוא סיבות, זה פשוט כי היא סדרה כללית כזאת, בלי שום גימיק או high-concept. אפילו סיינפלד היא סדרה על כלום או סדרה על איך סטנדאפיסט מוצא חומר למופע שלו, אבל חברים היא פשוט סדרה על חברים ו… זהו. אז היא מתאימה לכל מצב. אני לא חושב שרייצ׳ל יהודיה רק על פי מילה אחת בפרק אחד (וכי היא בת של רופא?! כי כל הרופאים באשר הם יהודים?!) או שהסדרה להטב״קפובית (כל הדמויות הלהטב״קיות בסדרה הוצגו באור חיובי במיוחד, אם כבר השימוש ב״כמו ילדה״ כעלבון הרבה יותר מקומם ולא יעבור היום) ובינינו, עדיף סדרה ללא דמויות שחורות מאשר סדרה עם הרבה דמויות מיעוטים שמוצגות כנלעגות כמו מרוששות (ולהוסיף אחר-כך דמות שחורה כעלה תאנה כמו שהם עשו עם צ׳ארלי זה בכלל מביך.) רוס ורייצ׳ל – רוס אשם. לגמרי. רייצ׳ל אומרת לו הכי יפה ובנימוס שהיא יכולה שאין לה זמן והיא עמוסה בעבודה אבל הוא בא ומתעקש להעיק עליה בכל זאת (וגם כמעט שורף לה את המשרד) ואחר-כך נעלב כשהיא מתפוצצת, ואם היה להם את כל יום המחרת לריב ולהיפרד אז הוא גם היה להם פנוי לבלות. אז למה רוס התעקש בכל זאת?
היא הצליחה מאוד כבר בשידור הראשון, הרבה לפני הלופים
ובנטפליקס אין "לופים" מוכתבים מלמעלה… לא זו הסיבה.
רייצ'ל יהודייה נסיבתית – זה מעולם לא נאמר מפורשות אבל נרמז היטב – קוראים לה רייצ'ל גרין (שם יהודי מאוד), היא בת לרופא מלונג איילנד והיא קוראת לסבתה "בובע"… (והיה לה אף מקורי לא מוצלח, והיא ברחה מחתונה עם רופא יהודי, וגם החברה הכי טובה שלה יהודייה…) וכשכל הקווים מציירים תמונה מסוימת, קשה שלא להגיע למסקנה הזאת. מרטה קאופמן, אחת היוצרות (ויהודייה בעצמה) הודתה בריאיון שזה אכן לא מקרי ורייצ'ל אכן יהודייה, כך הם בנו את הדמות (זה מופיע בערך העל הדמות בוויקיפדיה).
גם לדעתי הסדרה הייתה הוגנת ביחסה ללהט"בים ולא ממש ברורה לי הביקרות בנקודה הזאת.
בעניין רוס ורייצ'ל, לדעתי שניהם נודניקים בלתי נסבלים (והדמויות הכי פחות אהובות עליי בסדרה) ושניהם אחראים למערכת היחסים שלהם, לטוב ולרע. הקנאה של רוס קלקלה, אין ספק, אבל הוא גם היה מוכן לספוג לא מעט מהאנוכיות, הילדותיות והקריזות שלה. היא בפירוש לא עשתה לו חיים קלים. בעניין הסיום, תסלחו לי, אבל לפרגן לאישה שמצאה את עבודת חלומותיה ביבשת אחרת כשהיא לא רק אהובת ליבו אלא גם אם בתו והיא לוקחת אותה איתה, זה דווקא לא דבר של מה בכך. ברגע שיש לך ילדים ויש עוד אנשים שמעורבים בהחלטות הקריירה שלך, פשרות וויתורים אינן מילים גסות.
לא יודע מה זה ״נסיבתית״
רוס ומוניקה יהודים וזה בטוח, הסדרה הציגה אותם ככאלה מפורשות. האם הייתה לסדרה בעיה לעשות את אותו הדבר עם רייצ׳ל? האם הם פחדו שזה יפגע בפופולריות שלה? היא מעולם לא עשתה עליי רושם יהודי (יש המון רייצ׳ליות וגרינים לא יהודים, ולהיתפס שוב ל״בובע״ הזה שהופיע פעם אחת בפרק אחד כאילו שזאת הוכחה למשהו…) וגם בארי לא (ואני עדיין לא מבין מה יהודי במובהק ברפואה או בלונג איילנד.) כל ה״רייצ׳ל יהודיה״ הזה ממש מזכיר לי את ה״אה כן, ודמבלדור הומו״ של רולינג מ-2007. (הנה עוד סיבה ללמה סיינפלד יותר טובה – אסטל האריס, ששיחקה את אימא של ג׳ורג׳, ניגשה יום אחד ללארי דייויד ושאלה אותו ״אימא של ג׳ורג׳ יהודיה, נכון? זאת אומרת, תסתכל על הדמות הזאת. היא לא יכולה להיות משהו אחר מלבד יהודיה.״ לארי דייויד פשוט הסתכל עליה ושאל ״זה משנה?״ ואז היא הבינה שהיא פשוט צריכה לשחק את הדמות כמו שהיא – לו רק אנשים היו מגיעים לאותה מסקנה עם רייצ׳ל.)
כל מה שכתבתי. הצטרפות של כל הנסיבות יחד
שמציירת תמונה מסוימת ולא אוסף של צירופי מקרים. עובדה שרבים הגיעו למסקנה הזאת בעצמם (גם אני, אגב) בלי שיאמרו אותה מפורשות, וגם יוצרת הסדרה השיבה בחיוב שנשאלה על כך. זה לא משנה הרבה מבחינת הסדרה כך או כך, אז זה לא יותר מפרט טריוויה בכל מקרה.
לא הבנתי למה ״רופא מלונג איילנד״ זה יותר יהודי מ״מהנדס מכונות מדלאוור״
ובינינו, מישהו זוכר בכלל באיזה פרק ובאיזו סצנה מוזכרת ״בובע״, או שכולנו פשוט קראנו את זה בוויקיפדיה? כי זה אומר שמי שלא צפה באותו פרק או פיספס את אותה סצנה או בדיוק התעטש או הלך לשירותים כשהיא אמרה ״בובע״ לא ידע לעולם שהיא יהודיה כביכול ללא וויקיפדיה, ומאוד טיפשי מצד היוצרים לבנות את זה ככה בכוונה.
אני לא מבינה על מה ולמה אתה מתווכח
אני ממש לא זוכרת את רייצ'ל אומרת "בובע" ואף על פי כן קיבלתי את הרושם שהיא יהודייה רק מתוך צפייה בסדרה, וכשחיפשתי על כך מידע בעבר (זה היה כנראה לפני שקאופמן נשאלה בנושא) גיליתי שאני ממש לא לבד וזו השערה מקובלת. עכשיו כשבדקתי זאת שוב התברר לי שהרושם הזה לא היה מקרי, כי כך בנו היוצרים את הדמות שלה. טיפשי? אולי, למי אכפת? זה פרט טריוויה שלא באמת משנה כך או כך.
אני לא מתווכח איתך, אני פשוט אומר שזאת דרך נוראית לאפיין דמות
ממש כמו דמבלדור, או שזה שם או שלא, ולכן לא מובן לי על פי מה הרגשת שהיא יהודיה כשזה כל-כך קלוש. זה די גורם לי להצטרף לתלונות על ייצוג מיעוטים למען האמת.
אבל זה לא באמת אישיו מבחינתה, ויש הרבה כמוה
אז למה זה משנה לך כ"כ? היו שתי דמויות (מתוך 6!) שנאמר עליהן מפורשות שהן יהודיות, ולמען האמת גם אז זה לא שינה הרבה… כבר הסברתי לך בפירוט את צירוף הנסיבות שגרם לי לחשוב שהיא יהודייה. אתה לא התרשמת כך, בסדר, אז מה? הם אכן לא צעקו את זה כי זה לא היה כ"כ חשוב. אני יהודייה ולא באמת אכפת לי גם אם בחבורה של 6 חברים ניו-יורקים לא היה אף יהודי אחד. זה לא מהותי לסדרה וזה לא מהותי לי.
אני פשוט לא סובל את הערפול הזה.
אם דמות מסוימת היא יהודיה/להטב״קית/כל דבר אחר, תראו את זה מפורשות. גם אני יכול לכתוב שיר עם מלא מילים מעורפלות ודימויים סתומים ואחר-כך להגיד שהכול בעצם מחאה נגד משטר טראמפ או משהו כזה. רייצ׳ל היא כנראה הדמות הראשונה שהתחילה את הייצוג-לא-ייצוג המביך הזה, שאחר כך גלש לעוד מקומות (דמבלדור, לה-פו, פאוור ריינג׳רס.)
"רייצ׳ל היא כנראה הדמות הראשונה שהתחילה את הייצוג-לא-ייצוג המביך"
ובכן, פחחחחחחחחחחחחח.
שולח אותך לראשית ימי הקולנוע שם לא היו יכולים, מבחינת הצנזורה, להגיד ולעשות דברים והייצוג-לא-ייצוג היה הדבר היחיד שיש להם. קידוד הומוסקסואליות ושלל דברים אחרים פרח מאוד בתקופה ההיא.
וגם זה, אני כמעט בטוח, לא באמת ראשית הדבר הזה.
אבל לפחות אולי יש את הייצוג-לא-ייצוג הראשון במדיה קולנועית-טלווזיונית.
למה? זה לא שהיא התביישה בזה, זה פשוט לא היה רלוונטי במיוחד
הדת לא שיחקה תפקיד בחייה ולמעשה גם לא ממש בחייהם של שאר החברים. הם לא ניהלו שיחות על אמונה באל, על תפילות, על הליכה לכנסייה או לבית הכנסת. גם לא על ברית מילה של רוס או של בנו (שהוא כנראה לא יהודי מבחינת ההלכה, בהנחה שקרול אינה יהודייה). לא היו בסדרה טקסים דתיים למעט קצת חגים חברתיים, ברמה האזרחית שכולם חוגגים, בעיקר חג ההודיה. למעשה מוניקה ורייצ'ל, למרות יהדותן, מציבות עץ אשוח בסלון בחג המולד, והן כמובן לא לבד.
היה פרק מקושקש שבו רוס מנסה להכניס לכאורה קצת יהדות לחייו של בנו, וגם אז זה נעשה כמעט כדי לצאת לידי חובה, ובלי סממנים דתיים באמת, יותר בגדר בדיחה (ארמדילו? מה שתגידו). לי זה תמיד נראה כמו חלק מהפתאטיות האינהרנטית של רוס, שפתאום נזכר שהוא יהודי או מכה על חטא שהוא לא עשה עם זה שום דבר בחינוך של בנו. נו טוב, זה גם ככה היה בשלב שבו הסדרה כבר קפצה מעל לכריש, כמו שאומרים.
אני לא חושדת ביוצרי הסדרה (שלפחות אחת מהם יהודייה) שהם ניסו לטשטש משהו או שהייתה פה בעיה של ייצוג, אין לזה שום קשר לנושא נפיץ כמו להט"ב. היהדות אינה אישיו כי זו סדרה חילונית מאוד והדת בה אינה אישיו. זה פשוט לא חלק מהותי בזהות של אף אחת מהדמויות, זה לא יותר חשוב מצבע שיער. זה ברמת הטריוויה. לפיכך אני לא חושבת שיש מקום להשוואה שאתה מנסה לעשות פה.
ובכל זאת, את ממשיכה לטעון שרייצ׳ל יהודיה כאמת שאין בלתה.
אם הדת באמת לא שיחקה תפקיד חשוב בחייהם (והיא אכן לא), אז שלא יזכירו את זה בכלל, כי ה״הוכחות״ האלה ליהדותה של רייצ׳ל כל-כך עלובות וקלושות שהן אפילו לא בגדר רמזים. אם רצו יכלו הכותבים לבנות את זה יותר טוב, נגיד בפרק ובו רייצ׳ל מצהירה פתאום על יהדותה אבל מפגינה בורות במנהגי הדת המוכרים, או שהיא חוגגת את חנוכה רק בשביל המתנות, או משהו כזה. היו סדרות שידעו לעשות את זה כל-כך הרבה יותר טוב. דוקטור כץ, למשל. כץ זה שם יהודי ולשתי הדמויות הראשיות יש שמות עבריים וכל השחקנים שם יהודים אז ברור שהם יהודים, לא? אבל גם שם הדת לא משחקת שום תפקיד אז אולי הם לא? אבל אז, בפרק אחד שעוסק במנהגי אבלות, זה מוצהר באופן רשמי וזהו, הם יהודים. כמה פשוט, ככה גאוני ולא מעורפל. אולי ההשוואה ללהטב״קים הייתה מוגזמת, ובכל זאת – אם זה שם, היו צריכים להראות את זה במובהק. אם זה לא או לא רלוונטי בכלל לסדרה, אין גם מקום להזכיר את זה בכתבה ובתגובות כאילו זאת עובדה שאין בלתה (מתחיל להיזכר בקטע מההרצאות של דורון על איך יש אנשים שאומרים שדיסני היה אנטישמי בלי שום הוכחה כי ״זה ידוע״.)
אתה יודע שקיימות דעות לא נחרצות?
בבחינת "ככה בערך נראה לי כי צ׳מע זה סוג של הגיוני ממה שראיתי לודע לא מתחייב בחייאת עיוני רד לי מהגב מה זה חקירה בשב"כ?"
תכל׳ס, נראה לי שאתה פשוט לא מסוגל להתמודד עם ערפול ודו-משמעות. וסלחו לי שאני מדבר לגופו של מגיב, אבל לפעמים גוף המגיב הוא גוף הטיעון.
צודק, אני לא סובל ערפול (דו-משמעות זה משהו קצת אחר)
אבל זה לא מתוך רצון או צורך להיות מואכל בכפית, אלא מתוך רצון או צורך מוצדקים לגמרי לכתיבת דמויות שתהיה מעוגנת במשהו, ובעיקר שתישמע לכלל היסודי של ״תראה ואל תספר וגם תעשה את זה בגוף היצירה ולא בראיונות חיצוניים״. יש גם יצירות מצוינות שבנויות על ערפול מכוון, זאת איננה אחת מהן.
אה, נו אז אתה מקובע בתפישות השרירותיות שלך לגבי אמנות. בסדר.
כשהייתי ילד הייתי מבצע ריקוד מגוחך לפני שנכנסתי למיטה בלילה כי חשבתי שאחרת אשמדים יבואו לגרור אותי לגיהינום. זה היה חוק טבע שהמצאתי.
תכל'ס אתה לא חייב להסכים, או לפתח מודעות עצמית, או לא לחשוב שאני אידיוט. סתם קמתי על רגל שמאל.
לא, ״תראה ואל תספר״ זה לא שרירותי בכלל.
לא סתם המון התקוממו על רולינג כשהיא אמרה שדמבלדור הומו מבלי שיהיה אפשר להסיק את זה משום דבר בטקסט עצמו – זה מראה על זלזול בקהל ועל חוסר החלטיות, אולי גם על ניסיון לרצות גם ליברלים וגם שמרנים מבלי להגיד שום דבר מהותי. אם כבר, לזרוק פרטים שאפילו אינם בגדר רמז מראה על שרירותיות, ולא להפך. (עדיין לא קיבלתי הסבר למה כל רופא מלונג איילנד באשר הוא חייב להיות יהודי וכנראה שגם לא אקבל. למה? כי זה שרירותי. שלא לדבר על נושא האף שאף כותב שהוא יהודי בעצמו לא יעז להשתמש בו ברצינות.)
כי יש כמות גדולה יותר של רופאים יהודים מלונג איילנד
מאשר הדבר האחר ההוא שציינת, ולכן זה סטריאוטיפ. ספציפית, יש בית חולים יהודי ("Long Island Jewish Medical Center") באזור.
זה לא מדע טילים.
מהנדסי מכונות מדלאוור? יש היגיון בטירוף הזה.
אז הטרחתי את עצמי לוויקיפדיה וקראתי שם שיהודים מהווים 16% מכל אוכלוסיית לונג איילנד, שזה לא הרבה, יכול לחשוב בקלות על מקומות בעולם שאינם ישראל שריכוז היהודים בהם יותר גבוה. וכן יש שם בית חולים יהודי אבל זאת לא עובדה ידועה לכל, ולכן זה נשאר בגדר הד קלוש וחיוור של ספק-רמז. אם טריליאן ואחרים רואים בזה הוכחה מספקת ליהדותה של רייצ׳ל גרין, שיבורכו; אבל יש משהו מעצבן מיסודו בכך שכל החיים הורגלת לחשוב על אדם או דמות מסוימת בצורה מסוימת, ואז פתאום אומרים לך ״אה, הם בעצם X! איך לא ידעת? כל הסימנים שם נו זה ברור!״ בגלל זה יותר אנשים התרגזו על רולינג מאשר מחאו לה כפיים על ייצוג הקהילה הגאה – כי זה לא באמת שם. ושוב פעם – זה לא שאני רוצה שיאכילו אותי בכפית, אלא שחברים היא מסוג הסדרות שתמיד מאכילה בכפית, גם ובעיקר כשאני לא רוצה, אבל הפעם לא. למה? ככה. ואם לא להתייחס לאמונה הדתית של דמות אבל כן להתייחס לגודל האף שלה זה נקרא ״לבנות אותה בכוונה כיהודית״ אז נראה לי שהכעס שלי קצת יותר מוצדק.
... לא, אתה לא
כלומר, אתה יכול לחשוב על מקומות שכאלה, אבל הסטטיסטיקה תהיה נגדך.
יש מעט מאוד מקומות מחוץ לישראל, שהאחוזים מגיעים לגבהים מרשימים, ו-16% שם את האוכלוסיה שם באזורי ה"20 ערים הכי יהודיות" (בעולם. בארה"ב זה מקום 8).
לא אכפת לי מכל שאר הדיון, אני לא חלק ממנו. אבל "רופא מלונג איילנד" הוא בהחלט קריצה סבירה. הוא יכול גם להתפרש כלא, כי אין שם 100% יהודים. אבל הוא גם מתקבל לחלוטין כמשהו יהודי.
בשליפה מהמותן - מחוז אדג׳וור בלונדון עם 36% יהודים. ויש עוד מלא.
גם כמות הפעמים שרייצ׳ל הוזכרה כמלונג איילנד או שהוזכר שאבא שלה רופא הן קלושות (פעמיים לכל דוגמה, הבולטת שבהן כשאביה של רייצ׳ל מאושפז בבית חולים ורייצ׳ל אומרת שזה אירוני, רוס מציג את עצמו כדוקטור רוס גלר ורייצ׳ל אומרת לו ״רוס! אנחנו בבית חולים, כאן למילה הזאת יש משמעות!״) זה ספורדי, מפוזר וזה בשום אופן לא דוגמה ל״ככה בונים דמות כיהודיה״, בדיוק כמו שאם בשתי סצנות מתוך עשר עונות של סדרה אחרת אחד הגברים שם היה מצהיר על אהבתו למוזיקה של להקת אבבא זה לא היה נחשב לבניית דמות כהומוסקסואליות בכוונה, בטח שלא לייצוג להט״בי מוצדק.
אתה ברצינות משווה אי של 7 מיליון אנשים
לשכונה של 1,500 תושבים?
איך אומרים – בהצלחה.
וכמו שאמרתי, לא אכפת לי מכל החלקים האחרים בדיון הזה.
חשבתי שדיברנו על אחוזים...
בשנת 1995 גם אחוז משתמשי הסלולר בישראל היה גבוה בהרבה מאחוז משתמשי הסלולר בארה״ב ובבריטניה, וכמובן שאם מודדים רק במספרים אז זה יוצא הרבה פחות. אבל עזוב, התייאשתי. נראה לי שטריליאן צודקת ושלחשוב על רייצ׳ל כעל נוצריה או אתאיסטית או טוסטר (ויש כל-כך הרבה יותר דוגמאות ״רייצ׳ל נוצריה״ מאשר ״רייצ׳ל יהודיה״) ישפר לי את חוויית הצפייה, שהרי כך עשיתי בכל מקרה.
זה ויכוח כל כך משונה
יש בארה"ב אזורים שהם יהודיים במובהק. אגב, באופן דומה יש אזורים שהם למשל סיניים במובהק, והכי מוזר להגיע למקומות שהם גם וגם (ואפילו לא ידעת שהם קיימים עד אותו רגע) וליטרלי, כל אדם לא סיני שאתה פוגש ברחוב, יפתיע מאוד לגלות שהוא לא יהודי.
רק כדי להגיד שכן, ככה בונים דמות יהודיה.
ונכון שהציפיה שקומץ חבר'ה ישראלים או גרמנים או שבדים ידעו את זה היא ציפיה קצת מוזרה, כי אנחנו לא אמריקאים ולא בהכרח מכירים שיוכים גיאוגרפים בהקשר החברתי שלהם. אבל לשם כך יש פה מי שהבהירו את הנקודה, שכן, השיוך הגאוגרפי של רוס, מוניקה ורייצ'ל, לגמרי משייך אותם בסבירות גבוהה מאוד לאוכלוסיה יהודית. אגיד לך יותר, אתה גם יכול מהשיוך הגיאוגרפי בד"כ להניח לאיזה בית ספר הם הלכו, ולאיזה זרם ביהדות הם שייכים (פחות מתמצאת, אבל מסתבר שזה לגמרי חלק מהעניין).
אבל כשבנו את הדמות של לה-פו כ״הומוסקסואלית״ באופן דומה, את היית הראשונה להתקומם.
וכן, יש גם מלא מפורסמים ומפורסמות יהודים ש״לא רואים עליהם״. ובהחלט היה אפשר אפילו להראות את רייצ׳ל כחצי-חצי, למשל כמי שנהנית לקבל מתנות בחג המולד אבל גם שומרת על מנהגי החנוכה כי היא מתגעגעת לבית ילדותה, אבל אפילו זה לא נעשה. והאחיות שלה עושות רושם עוד פחות יהודי ממנה.
קצת יותר לעניין:
מה כואב לך כל כך באפיון מרומז? למה אתה צריך שיסבירו לך הכול מעבר לכל ספק? כאילו התשובה הוא פסיכולוגית, בסדר, אבל שים לב שאתה דוחף את הטרחנות שלך, את חוסר היכולת להתמודד עם המעורפל כאילו היא תו תקן מובן מאליו. אני למשל הפוך לך בערך ב-180 מעלות במובן מסוים: אני לא נוטה להסביר, לא אכפת לי מהעובדות ולמעשה אני אוהב להישאר בחוסר הבנה מוחלט. אז מה, אני צריך להספים את עין הדג בתגובות שיזעקו שאם יש עלילה קוהרנטית הסרט זבל?
במחשבה שניה נראה לי שיש כאן משהו פוליטי/אידיאולוגי גם. בקיצור אני טיפש.
בקצרה ולא מתוך רצון לריב איתך: כי באיזשהו שלב, אפיון מרומז הופך לאפיון לא קיים.
(ל"ת)
תשמע, הייתי קצת תוקפני על הבוקר. סליחה.
בכל מקרה, יש שתי דמויות שהן יהודיות במובהק בסדרה הזאת, אם אני לא טועה (צפיתי אולי בשלושה פרקים לפני שמונה שנים). אתה יודע, הכותבים יכלו להגיע למסקנה שיהיה מיותר ומשונה להחצין גם את יהדותה של רייצ'ל. כאילו, הסדרה לא עוסקת בזה. אז ייצוג ברור לבני הגזע העליון בחברים. ויש יהודים גם ביצירות אחרות, כולל מפורסמות כמו כנר על הגג וינטה. חוץ מזה, אחרים כן ראו את מה שלא ראית. אז אולי לא כל כך בלתי קיים האפיון.
אז *יש* ייצוג ברור (בדמות מוניקה ומה שמו) וגו'
(ל"ת)
אבל לא על זה היה הדיון.
השאיפה שלי מעולם לא הייתה לייצוג של כמה של יותר יהודים (או קבוצות אחרות), אלא לכך שאם בחרתם לייצג יהודים, תראו לי שהם יהודים ולא טוסטרים. זה לא שלא החצינו את יהדותה של רייצ׳ל, זה שבכלל לא אמרו לנו שהיא כזאת.
"ממשיכה לטעון כאמת שאין בלתה"? לא טוענת דבר, יש מציאות.
הרשימה של הדברים שציינתי שהראו/נאמרו בסדרה – עובדה.
כשצפיתי בסדרה קיבלתי רושם שרייצ'ל יהודייה – עובדה.
בדקתי במרשתת וגיליתי שזו השעה מקובלת – עובדה.
לימים התראיינה אחת מיוצרות הסדרה (שהיא יהודייה בעצמה) ואישרה שהם אכן כתבו את הדמות שלה מתוך מחשבה שהיא יהודייה – עובדה.
כל אלה עובדות, לא טענות. אני מקבלת אותן כחלק מהמציאות, מושכת בכתפיי ומדפדפת הלאה; אתה, משום מה, מסרב לקבל זאת או בוחר להתעצבן מפרט הטריוויה הזניח הזה (אף שכולנו מסכימים שהדת לא הייתה ממש נוכחת בסדרה) מסיבות המובנות לך בלבד. למה זה קשור אליי? כי הייתי נחמדה ועניתי לך בפירוט מה עורר בי רושם כזה?
הבנתי שאתה לא התרשמת כך, טוב ויפה, לא ברור לי למה זה כ"כ משנה. אתה כועס על היוצרים על אפיון דמות כושל? לבריאות, פנה אליהם והבע את מחאתך. אתה מעדיף לחשוב שרייצ'ל נוצרייה/ בודהיסטית/ בהאית/ חסרת דת / מה שזה לא יהיה, כי זה משפר את חוויית הצפייה שלך בסדרה? לך על זה. מה שעושה לך טוב. אני חושבת שהדיון הזה מיצה את עצמו מזמן ואני פורשת.
רופא יהודי מלונג אילנד זה סטריאוטיפ של יהודי בניו יורק
כמו כל סטריאוטיפ הוא מכליל ולא מדויק. אבל הוא גם "מסמן" מה אתה "אמור" לחשוב.
למה זה סטריאוטיפ? כי אחוז היהודים בניו-יורק (העיר) הוא מהגבוהים בעולם. אבל להתמקד באחוז היהודים מסתיר משהו. ליהודים יש נוכחות ובולטות הרבה יותר גבוהה מהאחוז שלהם באוכלוסיה. או למשל אם תקח בחשבון שכ90% מהיהודים בארה"ב הולכים לקולג'. לעומת כחצי כיום ורק כשליש שמסיימים 4 שנים באוכלוסיה הכללית, וכו' וכו'.
"כל אמא יהודיה רוצה שהבן שלה יהיה רופא או עו"ד". היו תקופות בניו-יורק שלמרות שהיהודים היו לכל היותר 25% מהאוכלוסיה, הם היו כ80% מהסטודנטים באוניברסיטה של ניו יורק (city לא NYU).
לונג אילנד נחשב כמקום שמי שיכול להרשות לעצמו ורוצה בית יפה בפרברים עובר לשם. וזה יצר כמה ריכוזים יהודיים. אז כן יש לא מעט לא יהודים רופאים מלונג אילנד. ויש הרבה יהודים שאינם רופאים. אבל כשאומרים למישהו בניו-יורק "פלוני הוא רופא מלונג אילנד" יש מצב ברור שהוא יניח שפלוני הוא יהודי. למרות שסטטיסטית זה לא נכון כי אחוז הרופאים מלונג אילנד שאינם יהודים הוא מן הסתם לפחות פי ארבע.
תודה על זה, למדתי משהו חדש.
ובכל זאת יכלו להגיד שהיא יהודיה מפורשות אם אכן לכך התכוונו (גם בראיונות עם קאופמן כל מה שהצלחתי למצוא זה גמגום מהוסס של "כנראה שהיא יהודיה, יכול להיות, זה סביר כי רוב הכותבים יהודים ולקחו הרבה השראה מחייהם האישיים.") לא הייתה לסדרה שום בעיה להציג את ג'ואי כאיטלקי, לא במרומז אלא בבירור ובמובהק, באופן עקבי ורציף ובפרקים בולטים. לא הייתה לסדרה שום בעיה להציג את צ'נדלר כסטרייט שרבים טועים לחשוב שהוא גיי, וגם לפרט את הסיבות לכך. ההשראה שלי היא שמכיוון שרייצ'ל כל-כך פופולרית פחדו להגיד את זה (אם אכן לכך התכוונו) כי אולי זה יפגום, ברוב הסיטקומים והסדרות בכלל הדמות היהודית מוצגת בדרך-כלל כחנון/לוזר ורייצ'ל לא כזאת, אבל אני באמת לא חושב שכך בנו את הדמות שלה בכוונה מלכתחילה, פשוט קאופמן סוג-של הודתה בזה בחצי-פה כשנשאלה על כך ישירות כי זה נראה לה הגיוני מכורח הנסיבות.
אגב, מצאתי משהו ממש מטופש בוויקיה הרשמית של חברים:
מה?! רוס לא הכין לרייצ'ל את הבייקון כי זה לא הבית שלו, וכי היא לא הייתה רעבה ולא ביקשה ממנו שיכין לה משהו. אם בבית הוריה של רייצ'ל יש בייקון זאת חתיכת הוכחה לכך שרייצ'ל ומשפחתה לא יהודים (או במינימום שבמינימום יהודים חילונים שאינם שומרי כשרות ואין שום עדות לכך.)
"במינימום שבמינימום יהודים חילונים"?
משום מה לאורך כל הדיון אתה מתייחס למוצא האתני רייצ'ל כדת. בכלל לא נטען שמשפחת גרין שומרת מסורת או אפילו מאמינה.
היהודיה של שרדינגר?
(ל"ת)
לא, פשוט יהודיה כמוני וכמו מאות אלפי יהודים אחרים.
אמ... כן.
יהודיה שלעולם לא מעידה על עצמה שהיא יהודיה, שאף פעם לא עושה שום דבר יהודי, שאף דמות אחרת לא מתייחסת אליה כאל יהודיה ושכל יהדותה מתמצה בזה שהיא אמרה פעם אחת מילה באידיש באיזו סצנה אחת נשכחת לאורך עשר שנים. ברור. מה שתגידו.
בראבו, הבנת איך מוגדרים יהודים באמריקה.
(ל"ת)
וגם איך מוגדרים נוצרים לא דתיים.
(ל"ת)
נוצרים = דתיים, אדוקים או לא.
יהודים = בני הלאום היהודי, דתיים או לא.
קאופמן הודתה בכך מפורשות, הציטוט בוויקפדיה, הזכרתי אותו.
https://en.wikipedia.org/wiki/Rachel_Green#Characterization_and_themes
ופה:
http://www.jewishtelegraph.com/prof_119.html
יש בזה משהו קצת מגוחך, מכיוון שאין לזה שום משמעות בסדרה, אבל יוצרים נוהגים להכין מעין "תעודת זהות" לדמויות (ואז לא בהכרח שומרים עליה…) ולטענתה זה מה שהיה להם בראש. די ברור שמבחינתם היהדות היא עניין של מוצא ולא של דת. זה מצב נפוץ למדי בארה"ב, ואפילו בישראל בקרב לא מעט חילונים. אני לא זוכרת סצינה בבית של רייצ'ל ולא משהו עם בייקון, אבל לא ברור לי בדיוק מה אפשר להסיק מזה על מוצא של אדם שאינו דתי ובלי ספק לא טורח לשמור כשרות (כמו ישראלים רבים). כמה מחבריי הטובים טורפים בייקון בהנאה יתרה, והם יהודים "כשרים" לחלוטין (מבחינה הלכתית, הכוונה).
זה עדיין משאיר את השאלה למה לא עשו עם זה כלום.
במיוחד אם מדובר במוצא ללא משמעות דתית כלשהי. לא היו חייבים להדגיש ולהראות גם שג'ואי איטלקי, אפילו לא היו כמעט בדיחות סביב זה, באותה המידה ג'ואי היה יכול להיות לטיני או כל דבר אחר, אבל הם בחרו להציג אותו כך מפורשות. אם אכן חשבו כך על רייצ'ל, היה נחמד מצדם ליידע אותנו.
האמת שבכלל לא עלה על דעתי שהיא יהודיה
לא שזה אומר משהו, סתם, בכלל לא חשבתי על זה. בעיני אין לזה שום חשיבות, זה לא שהיהדות שלה מתבטאת באיזשהו אופן, אז למי אכפת.
גם אני לא חשבתי על זה בהתחלה; אבל יום אחד זה עלה
כי כשחושבים על זה היא די קלישאה של "ג'ואיש פרינסס" כזאת. וכשהמחשבה עלתה במוחי והתחלתי לצרף בראש עוד ועוד רמזים, זה נראה פחות ופחות כמו סתם צירוף מקרים… ובאמת קצת השתוממתי שמעולם לא נאמרה מילה בנושא, אבל זה לא הטריד אותי במיוחד, ולמען האמת יש בזה משהו נחמד. כולם יודעים (או שלא) ופשוט לא עושים מזה עניין, כי זה לא העניין. סבבה, למה לא.
״נסיכה יהודיה אמריקנית״ זה עוד סטריאוטיפ שמשתמשים בו ברצינות בקומדיות היום?
בפעם האחרונה שהוא היה נפוץ, דידי מנוסי עוד שלט בעולם ההומור הישראלי.
היום? "חברים" החלה לפני רבע מאה
ולא חסרו בה סטריאוטיפים או קלישאות מיושנות, כפי שאפשר להתרשם מהדיונים כאן בעמוד. מכל מקום, קלישאות וסטריאוטיפים בד"כ לא נוצרים בריק אלא מהדהדים משהו קיים במציאות, ולא מן הנמנע שאפיון דמות כזה קיים גם כיום, ויש כאלה נשים בשר ודם.
נראה לי שמה שכל-כך מעצבן אותי הוא
שכישראלים, אין לנו באמת אפשרות להיות מכווננים לסטריאוטיפים על יהודים כפי שהם בעולם, רק לסטריאוטיפים שנוגעים לישראלים. יש סצנה בתחילת הסרט הכי טוב שיש שבה מלווין יודול/ג׳ק ניקולסון מתעצבן כי איזה זוג יושב בשולחן הקבוע שלו במסעדה שבה הוא אוכל כל יום, אז הוא ניגש לשולחן שלהם ואומר להם “תעיפו את האפים היהודים שלכם מפה״ או משהו כזה. תמיד שיגע אותי איך הוא יכול היה לדעת בוודאות שהם יהודים, הרי הם לא חבשו כיפות או ענדו מגני דוד או משהו כזה. התשובה היא שבמדינות שאינן ישראל בהן היהודים הם לא רוב, מתחילים להיווצר סטריאוטיפים כאלה ואחרים. לכן אולי ״רופא מלונג איילנד״ או ״נסיכה יהודיה אמריקנית״ זה משהו שמקודד לאמריקאים בכלל ולניו יורקרים בפרט והם יזהו אותם בקלות כיהודים, אבל לישראלים שלא גרים בארצות הברית זה לא אומר הרבה.
אז מה שמעצבן אותך הוא ש"חברים" לא מותאמת לצופים בישראל?
או שסדרה אמריקנית שיוצריה אמריקנים פונה בראש ובראשונה לאמריקנים?
…
רק לתשומת ליבך – אני ישראלית שחיה כל חייה בישראל ובכל זאת הצלחתי לקלוט את הרמזים האלה בחושיי הלא-מי-יודע-מה חדים. כמו רבים אחרים כאן באתר, אני סופגת כל חיי תרבות אמריקנית, ולכן רבים מההקשרים התרבותיים האלה לא עוברים לי מעל הראש.
יהדות תרבותית מול יהדות דתית
אם כבר, מה שמעצבן אותנו, כישראלים , בשאלה האם ריצ'ל היא יהודיה או לא, זה כמה שזה לא אישיו בשביל הדמויות אפילו ברמה השטחית. מעבר לפרק עם הארמדילו של החגים וכמה אזכורים קטנים של רוס ומוניקה, אין לזה שום משמעות אמתית בחיים שלהם. חלק מזה נובע מכך ש"חברים" ניסתה להתחמק משאלות של זהות שיפריעו להזדהות רחבה ככל האפשר. כך למשל, ההתייחסות לזהות של ג'ואי כאיטלקי נעלמה בהמשך הסדרה וכמעט לא הופיעה, כמו כל התייחסות לזהות אחרת (ראי הדיון שלנו). אבל זה גם קשור לכך שהיהודים נטמעו כל כך טוב בארה"ב, לפחות באזורים הליברליים יותר, כך שיהודים יכולים לחגוג את "קריסמוקה" בלי שזה יפגע בזהות שלהם כיהודיים כמעט. רק שקריסמוקה מורכבת משתי מילים: "חנוכה" ו-"קריסטמס", מה שמוביל אותי לטיעון הבא.
אנחנו כישראלים חילונים יודעים להבחין בין יהודים תרבותיים ליהודים דתיים. בארה"ב ברור שהדגש הוא על התרבות ולא על הדת, ולכן אולי לא הולכים לבית כנסת כל יום או מתפללים שחרית, אבל בהחלט יודעים כמה מילים באידיש, עורכים סדר פסח או פולטים "אוי" פה ושם, במקרה הכי קיצון. התרבות היהודית אמורה להיות חלק משמעותי יותר, גם אם משני, מחייה של רייצ'ל. חלק מהמטען התרבותי שלה אמור להתכתב עם המטען התרבותי שלנו, ולכן הצרימה כאן היא באמת משמעותית וגדולה עבורנו. לא מספיק להזכיר אזור מגורים כדי שנדע שהיא יהודייה. צריכה להיות לזה משמעות כלשהי, אפילו שטחית, אפילו של אזכורים קטנים פה ושם, לא יותר. כמו במקרה של ג'ואי והאיטלקיות שלו בעונות הראשונות.
מה שטום אמר. לגמרי מה שטום אמר.
אם דמות מקודדת איכשהו ואני כצופה בכלל לא מבין שיש מולי קוד, היוצרים נכשלו בבנייתה. ייתכן באמת שיוצרי חברים חשבו על רייצ'ל כיהודיה בדיוק כמו שרולינג באמת חשבה על דמבלדור כהומו, אבל כל עוד זה לא בא לידי ביטוי בשום דבר זה גם יהיה שקול לשום דבר. אולי זאת באמת לא חוכמה להשוות לתרגיע של לארי דייויד, אבל שם היהדות באמת נוכחת ולא משאירה מקום לספק, עם פרקים שמתמקדים בליל הסדר ובעסקנות של להזמין מקום בבית הכנסת בכסף לימים הנוראים. ברור שמוגזם לצפות שיוצרי חברים יגיעו לדרגות האבחנה הדקה של סיינפלד את דייויד, אבל היהדות היא כזה כר פורה לבדיחות שפשוט מתבקש לעשות עם זה משהו אם הדמות הראשית שלכם יהודיה (והרבה חשבו על רייצ'ל כעל הדמות הראשית). אגב הזכרת את הבריחה של רייצ'ל מהחתונה עם בארי כעוד הוכחה ליהדותה, אבל גם על בארי לא נאמר שהוא יהודי אפילו קצת, ומכיוון שבארי באמת מתמסמס אחרי העונות הראשונות כי אין מה לעשות איתו אני לא מבין מאיפה המסקנה שגם הוא יהודי. חוץ מזה שחנוכריסמס זאת המצאה מוחלטת כי נדיר מאוד שחנוכה וחג המולד יוצאים בדיוק באותו הזמן; כן משפחות מעורבות חוגגות גם וגם אבל כשמזכירים את שני החגים בסדרות זה מטעמי נוחות וחיסכון בזמן וכדי ליצור אווירה כללית כזאת של חגים.
מקבל את האבחנה בנוגע לקריסמוקה
התכוונתי להתייחס כאן לחדירה של מנהגים קריסמסיים לתוך חנוכה, שזה בוודאות קורה, ובעיקר על כך שהחג אמנם משתנה אבל השמירה או הציון שלו ממשיכה בכל זאת, באיזשהו אופן. בעיקר אצל יהודים שגדלו אמנם בין נוצרים אבל עם יהודים אחרים.
צרימה עבורנו? בשם מי אתה מדבר?
לא ראיתי כאן שום גולש מלבד האסתטיקה שיש לו השגות בעניין יהדותה של רייצ'ל, וגם במקרה שלו אני לא מצליחה להבין את הביג-דיל, אבל אני כבר לא מנסה. אין "עבורנו", נקודה. "חברים" היא סדרה אמריקנית שיוצריה אמריקנים והם לא יצרו אותה לישראלים. המטען התרבותי של יהודי חילוני לחלוטין בארה"ב לא חייב להתכתב במאום עם המטען שלך אם אתם חיים חיים אחרים. הסיבה שהמטען התרבותי של "חברים" מתכתב עם המטען התרבותי שלי אינו מניסיון חיי בישראל או בשל היותי יהודייה, אלא אך ורק בזכות ספיגה של תרבות אמריקנית משלל סדרות וסרטים אחרים.
אגב, גם לו רייצ'ל הייתה עונדת מגן דוד לצווארה (ואולי האסתטיקה היה מרוצה, או לפחות מבין בעצמו…) או שומרת שבת זה לא היה גורם לה להיות דומה לי במשהו (ולא רק כי מעולם לא ענדתי מגן דוד או שמרתי שבת). לא אכפת לי אם היא יהודייה או נוצרייה או כל מה שהיא רוצה, זה לא משנה דבר במהות שלה. הדבר העיקרי שמשותף לרייצ'ל ולי הוא שני כרומוזומי X. היא לא דומה לי במאום והיא לא צריכה להיות. גם לא אכפת לי גם מה "חברים" הייתה יכולה להיות או מאילו שאלות "זהות" היא מתחמקת. היא לא צריכה לעסוק בשום דבר שליוצרים שלה לא התחשק לעסוק. היא סדרת סיטקום לפריים-טיים שאמורה להצחיק קהל רחב והיא עשתה זאת לא רע. הניסיון לנתח בה מסרים מעמיקים נראה לי זר, עקר ומיותר.
היהדות או חוסר היהדות של רייצ'ל לא מטרידה אותי בכלל
מה שמטריד אותי הוא ההתייחסות ליהדות כדת בלבד או כשורה בתעודת הזהות של הדמות שלא אמורה לבוא לידי ביטוי באיזשהו אופן. גם כאן חזרו ואמרו אנשים שליהדות שלהם אין שום משמעות עבורם. אבל כשפורטים את זה לחיי היומיום מגלים כמה היהדות משפיעה כתרבות הבסיסית שלנו. אפשר להיות יהודי לא דתי, שהיהדות תהיה נוכחת ברמה כלשהי בחיים שלנו מעצם החינוך שקיבלנו והעולם שבתוכו גדלנו. לא רק אצלנו בישראל, אלא גם בארה"ב, בטח כמיעוט דתי או תרבותי,ובטח כשאת גדלה כמו רייצ'ל בקהילה גדולה של יהודים.
שיהיה ברור, בסדרה עצמה זה מעולם לא עניין אותי או הטריד אותי באיזושהי רמה פילוסופית גדולה, רק ברמה התסריטאית והסיפורית. אני לא מחפש ב"חברים" אמיתות משמעותיות או גדולות על החברה האמריקאית או על העולם באופן כללי. אבל אני מחפש איזשהו סוג של אותנטיות, משהו שיקרקע את הסדרה ויגרום לי, אישית, להאמין במה שקורה בה. גם כדי שהבדיחות יצחיקו אותי בסופו של דבר, ולא ירגישו כמו שטאנץ קבוע. אז אם מישהי גדלה במשפחה ממוצא יהודי, אפילו אם רק אחד מהוריה יהודי, והיא גדלה בין יהודים, כמו שחזרו ואמרו כאן, ואבא שלה יהודי, והיא ג'ואיש פרינסס קלאסית על פי כל כללי הסטריאוטיפ השטחי, אז זה לא פלא שהניתוק של הסדרה מהשורשים האלה של הדמות מוציאה אותי אישית מהסדרה. זה בכלל מתקשר לדיוני "זהות" למיניהם, שלפני שהם עוסקים בפגיעות כאלה או אחרות, הן עוסקות בסופו של דבר באנשים, בייצוגים שלהם ובחווית הצפיה שלהם. לא יפריע לך למשל שלרייצ'ל יש שתי כרומוזי X, כמו שכתבת, ופתאום היא תתאר חוויה נשית אוניברסלית שאת תחשבי שהיא לא אותנטית? זה לא יזרוק אותך החוצה מהסדרה לרגע ויגרום לך איזושהי תחושת אי נוחות?
אגב, חשבתי שזה ברור שליוצרים מותר לעסוק במה שהם רוצים, אבל גם חשבתי שזה ברור שלנו כצופים לפעמים זה מפריע מכל מיני סיבות.
לרישא: זה מפריע לך בסדרה או במציאות?
"מה שמטריד אותי הוא ההתייחסות ליהדות כדת בלבד או כשורה בתעודת הזהות". אבל למה? עם יד על הלב, מה באמת מפריע לך? שיש דמות כזאת בסדרה אמריקנית או שיש יהודים כאלה בארה"ב? כי האחד תלוי בשני… וזו גם התשובה לסיפא שלך: מכיוון שזו המציאות מבחינת לא מעט יהודים בארה"ב* (מטאפורית; בפועל אין להם כמובן תעודות זהות, וגם לו היו להם, דת/לאום לא היו מופיעים שם), מה גורם לך לחשוב שהיא לא אותנטית בסדרה?
נכון, אנחנו חיים בישראל, הדמוקרטיה היחידה בעולם שבה יהודים לא יכולים לחיות בחופש דת מוחלט, והיהדות נוכחת בחיינו נרצה או לא נרצה, אבל רייצ'ל גרין חיה בניו יורק. אם היא גדלה בבית שבו היהדות היא לא יותר ממוצא, והנוכחות שלה בחייה מינימלית ולכן באה לידי ביטוי רק ברמזים קטנים (שצופים רבים בכ"ז קלטו, עובדה), למה זו בעיה מבחינתה? למה זו בעיה מבחינתך?
רק כי היא לא מספיק יהודייה בשבילנו? כלומר היא לא יהודייה כפי שאנחנו, הישראלים מכירים יהדות? זו לא ראייה אתנוצנטרית בכלל…![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
היא חיה בארה"ב, היא יכולה להיות (או לא להיות) יהודייה בדיוק במידה הרצויה לה. אני לא רואה בזה שום בעיה. לטוב ולרע, זו כנראה היהדות שיוצרי הסדרה מכירים מקרוב, או לפחות כזאת שהתאימה להם לסדרה, וזה מה שהיה להם בראש כשהם כתבו את הדמות. לגיטימי.
"חברים" אינה סדרה על זהויות, וגם הזהות האיטלקית של ג'ואי (ש"ננטשה" לכאורה בעונות המתקדמות) היא לא יותר מקלישאה ששימשה אותם לבדיחות בעת הצורך… למען האמת כשחושבים על זה מהבחינה הזאת, אולי מוטב כך.
______________
* למען ההגינות – יש גם יהודים רבים אחרים; נוטים לזלזל ביהדות ארה"ב, אבל היא ממש לא מקשה אחת, ויש בה הרבה סוגים, גוונים ועוצמות.
זו בעיה כי זה שטוח ולכן לא מצחיק
וזו הציפייה שלי מקומדיה כמו "חברים". זה מפריע לי במציאות, בדיון פה, ובאופן בניית הדמות והעולם של "חברים" שמתעלמת מכך שבארה"ב יהודים יכולים להיות דתיים יותר ופחות, להכיר את התרבות היהודית יותר ופחות, אבל אם הם גדלים בתוך אוכלוסייה יהודית, בקהילה די מצומצמת, לא ייתכן שלא יושפעו בכלל מהסביבה שלהם. אנחנו לא דנים על איזשהו יהודי אקראי. אנחנו מדברים על רייצ'ל גרין, יהודייה אמריקאית בת 23 בתחילת הסדרה, שגדלה בלונג איילנד, בקהילה הדוקה של אלפי יהודים לפחות, חלקם רפורמים, חלקם קונסרבטיבים, חלקם לא מאמינים בכלל, אבל כולם מכירים את כולם, ורובם ככולם עברו חינוך יהודי כזה או אחר.
זו לא ראייה אתנוצנטרית, כי יש זהויות יהודיות בעולם (ואני יודע, כי אני כרגע חוקר אחת מהן, ששורשיה בארה"ב, והיא נפוצה בארה"ב). זו בטח לא היהדות שיוצרי הסדרה מכירים, לפי סדרות אחרות שיצרו ובהן היהדות בולטת ומשמעותית הרבה יותר.
כאמור, זה בעיקר מפריע לי בבניית הדמות ובבניית העולם. גם בדמות של ג'ואי, שהפכה לשטוחה ככל שעבר הזמן. אבל מה לעשות, אני לא איטלקי, אז זה פחות בולט לי. מה גם שהדמות של רייצ'ל נבנתה כיהודייה מהתחלה ובכלל לא התייחסו לכך מלכתחילה ואילו אצל ג'ואי לפחות היה ניסיון.
ודוגמא לאיך זה נעשה נכון
כמה עשורים לאחר מכן.
מ"חברים" אני לא מצפה לרמה כזו של תחכום ושל דיוק, אבל כן שישקפו משהו מזה, אם הם רוצים להצחיק את הקהל שלהם, לפחות זה שמכיר קהילות יהודיות בארה"ב (לא יהודים באופן כללי, קהילות של יהודים, שחיים ביחד).
https://www.youtube.com/watch?v=-TQmo5TvZQY
זה לא שטוח וזה לא חייב להצחיק
הרי לא היו בדיחות על העניין, אז… מה העניין?
הסדרה "מתעלמת מכך שבארה"ב יהודים יכולים להיות דתיים יותר ופחות"? למה, היא סדרת תעודה שסוקרת את חיי היהודים בארה"ב?
היא מציגה דמויות מסוימות מאוד שלא חייבת להיות להן זיקה גדולה ליהדות מעבר למה שראינו.
אני יודעת שיש צופים שנוטים להתלונן למה כתבו את הסדרה לא כמו שהם היו כותבים אותה, ואלה דיונים חסרי טעם בעיניי.
זאת הדמות שהיוצרים כתבו, לטוב ולרע, זאת הסדרה. טוב – צופים, לא טוב – אין חובה.
לבוא אליהם בטענות שהם לא כתבו את הדמות לפי הציפייה הפרטית של צופה כזה או אחר, או לא לפי סטיגמות יהודיות שאנחנו מכירים טוב יותר – סליחה, זה מגוחך ומיותר בעיניי.
וחידוד
אני מבינה שיש מי שחושב "חבל, היה פה עוד פוטנציאל" אבל מה שאני מנסה לומר הוא שזו הדמות והסדרה שהם רצו ליצור. הניתוח כאן נראה לי הרבה יותר מעמיק ורציני ביחס לקומדיית מצבים קלילה. זו לא דרמה של HBO, ולצפות מקומדיית מצבים מסוגה למשהו שהיא במובהק לא (לא מתיימרת ולא מנסה להיות) זה פשוט מוזר בעיניי.
והנקודה היא שאין שום דבר לא מציאותי ביהדות של רייצ'ל, אז למה זו אמורה להיות בעיה? יש יהודיות כמוה, שהיהדות מבחינתן היא לא אישיו, וההשפעה עליהן מינורית עד לא קיימת, אז למה היא צריכה לבוא לידי ביטוי?
אם כבר מחפשים בעיות בחיבור למציאות, אציין את ההיריון של פיבי, שהיה פשוט הזוי (לכל מי שקצת יודע איך נראים היריונות עם שלישייה במציאות). לפחות ההיריון של רייצ'ל היה הרבה יותר מחובר למציאות (לא טרחתי לבדוק, אבל אני חושבת שהוא נכתב בשלב שלקאופמן כבר היו ילדים ואולי זה עזר).
אם זה משנה
ההריון של פיבי נכתב ברגע האחרון בגלל שהשחקנית נכנסה להריון, הם לא ממש תכננו על זה…
זה לא משנה כי זה לא רלוונטי
הנסיבות ידועות, ואין כ"כ בעיה בעצם הכניסה שלה להיריון (גם אין לי מושג בנוהלי הפונדקאות בארה"ב) אלא כל הכתיבה של מהלך ההיריון. היריון מרובה עוברים (אפילו רק תאומים, קל וחומר שלישייה) הוא היריון בסיכון גבוה שמנוטר מקרוב. זה היריון קשה שיש בו תופעות לוואי מוגברות, שבד"כ מסתיים חודש–חודשיים לפני היריון רגיל, שלרוב מעדיפים להימנע בו מלידה טבעית (אפשרי, אבל לא שכיח, וגם זה אחרי בדיקות מקיפות, ניטור צמוד והיערכות, לא ככה), שהשיקום אחריו ארוך יותר (והיולדת לא חוזרת כ"כ מהר להיראות כפי שנראתה לפניו, מיותר לציין). כל ההיריון שלה היה כ"כ נון-שאלנטי, כאילו זה לא ביג דיל ו"סתם" עוד היריון, לא היריון יקר, קשה ומסוכן. זה לא הפריע לי בצפייה ראשונה כי הייתי צעירה (ובורה) אבל אחרי שלמדתי דבר או שניים על העולם האמיתי, זה כבר צרם לי מאוד.
את מפספסת את הטיעון המרכזי שלי
אין לי שום ציפייה מהסדרה מעבר לזה שתצחיק אותי. אני מבין מה הם רצו לעשות עם הדמות של רייצ'ל וחושב שהכיוון הוא נכון, אבל הביצוע לוקה בחסר ולכן פוגע בדמות שלה ובתסריט. זה קצת ניתוח פוסט מורטם מבחינתי, כי בזמן אמת זה לא הפריע לי ונהניתי מהסדרה. אני מנתח אותה בדיעבד כרגע כי היא כל כך הצליחה והלוואי והייתה עושה עם ההצלחה שלה משהו קצת יותר טוב, יותר יצירתי ויותר מדויק. אין כאן שום ניסיון לכפות על הסדרה משהו אחר, או ציפייה שתהיה סדרת איכות של HBO.
כן, היו הרבה אי דיוקים עובדתיים והזויים בסדרה והמון סרטונים באינטרנט שמעידים על כך. ההיריון של פיבי לגמרי עונה על כך. ואני מאמין שלנשים בהיריון או כאלה שהיו בהיריון זה הציק כבר אז ברמה כזו או אחרת (בדר"כ במין הרהור כזה מודחק, משהו קטן שמציק ומפריע בראש). עצם זה שיש כל כך הרבה סרטונים שעוסקים בכך, מעידה שיש המון אנשים שזה מפריע להם, וקהל די גדול שממשיך וצורך את התוכן הזה. וזה חלק מהכיף, ומה ששומר על הסדרה בחיים עדיין. לא משהו שאמור להפריע או להוריד מהחוויה, אלא להוסיף לה עוד רובד.
הנה עוד ניטפוק אחד קטן שלי:
"זה לא שטוח"? היוצרים אמרו שרייצ'ל נכתבה כיהודייה (התייחסת לכך כשכתבת שלכל דמות יש מעין תעודת זהות שאיתה מתחילים), אבל לא מתייחסים לכך בכלל מעבר להיותה דמות סטריאוטיפית של נסיכה יהודייה, אזכור אחד של "בובע" והמקום שבו גדלה. אם זו לא שטחיות, זה אפילו יותר גרוע. זו ריקנות. אולי כזו שלא מפריע לי ליהנות מהסדרה, כאמור, אבל בהחלט הייתי נהנה ממנה יותר אם היוצרים בכלל לא היו טוענים שהיא יהודייה ולא היו מצפים ממני להבין זאת. זה הכול. שום תלונה אחרת על הסדרה. לא טענתי שהיא אשמה באנטישמיות בארה"ב, או שהיא סדרה אנטישמית או מוחקת יהודיים. רק שהייתה יכולה להיות יותר טובה וזה חבל לי.
לא מפספסת, פשוט לא מסכימה...
אני לא מסכימה ש"הביצוע לוקה בחסר ולכן פוגע בדמות שלה ובתסריט" בהתייחס ליהדות של רייצ'ל. כפי שכתבתי לך, זו לא שטחיות ולא ריקנות, זו פשוט המציאות. יש יהודים כאלה בארה"ב ולכן אין מניעה שתהיה יהודייה כזאת בסדרה. לכן שאלתי אותך כבר לפני כמה וכמה הודעות אם הבעיה שלך היא באמת עם הסדרה או עם המציאות.
היוצרים לא "טענו" שהיא יהודייה ולא ציפו ממך "להבין זאת". קאופמן נשאלה על כך ישירות שנים לאחר תום הסדרה, והיא ענתה תשובה כנה, זה הכול. הם כתבו אותה כפי שכתבו, ומי שהבין הבין (עובדה שהיו לא מעט כאלה) ומי שלא לא. לו רצו להדגיש זאת היו מדגישים, אבל לא הדגישו כי זה לא כזה חשוב. אני לא מרגישה שלו היו מדגישים זאת (למשל זורקים עוד איזו בדיחה או שתיים) זה מה שהיה הופך את "חברים" לסדרה טובה יותר. זו ראייה שטחית מאוד בעיניי.
מותר לא להסכים, כמובן, אבל אני כן מרגיש שמשהו מתפספס
יש הרבה מאוד יהודים בארה"ב שלא מייחסים חשיבות ליהדות שלהם והיא נחשבת לעוד פרט אחד בביוגרפיה האישית. זה המצב הנתון, לפני היחס האישי שלי לזה, שהוא כלל לא רלוונטי לטיעון שלי (והיחס שלי הוא לא שלילי בכלל. נראה לי טבעי לחלוטין והגיוני במצב הנתון בארה"ב). אבל זה שאין ליהדות כזהות אתנית או דתית חשיבות באופן ישיר ומודע, לא אומר ש*תמיד* אין לכך השפעה מסוימת. בסדרה עצמה יש שתי דמויות מאותו רקע כמו זה של רייצ'ל. רוס ומוניקה הם חצי יהודים והייתה לכך השפעה מינימלית מאוד על העלילה של הסדרה. לא יותר מדי מעמיקה או משמעותית, אבל קיימת.
הבעיה שלי עם זה היא רק ברמת התסריט. אני לא יודע למה זה נחשב שטחי, האמת. לא ירדתי עדיין לסוף דעתך. האם הכוונה היא שאני מצפה לדמות מסוימת של יהודייה כדגם היחיד שאני מכיר, וברגע שלא נותנים לי אותה, אז אני מתאכזב? אז אם זה המקרה, לא. זה לא המצב. אני מסתכל על רייצ'ל כדמות עם הקשר חברתי מסוים, ומצפה לקבל **ממנה** מאפיינים מסוימים, מתוך היכרות עם קהילות ואנשים שבאים מהרקע שלה, ואני לא מוצא שום התאמה בין מה שאני מקבל למה שקיים. אני אפילו לא נכנס לשאלה למה זה כך. זה לא מעניין אותי כל כך כי זו בטח סיבה פרוזאית כמו מה שכתבת, שההתייחסות ליהדות של רייצ'ל פשוט לא התאימה להם ולכן הם זנחו אותה. התוצאה פחות מוצאת חן בעיני כי היא פחות מתאימה למציאות ולמה שיכולתי לקבל.
אין לי מושג מה מתפספס
מי אמר שתמיד אין לכך השפעה? מדובר בסה"כ באישה אחת, היא לא מייצגת את כל יהדות ארה"ב (וגם לא עקבנו אחריה 24/7 במהלך כל חייה). אצל רוס ומוניקה לא הייתה לזה באמת "השפעה", היו קומץ אזכורים מינוריים וחסרי משמעות לחלוטין. לעומתם צ'נדלר ופיבי – מה אתה יודע על המוצא או הדת שלהם? דבר וחצי דבר. משנה? לא. הדמות מהרגע הכי "דתי" בסדרה היא כנראה ג'ואי. אני לא זוכרת אם זה נאמר מפורשות או פשוט משתמע מהיותו איטלקי שהם קתולים, ועדיין לא ראינו אצלו שום ססמן דתי. הוא לא תולה צלב על הקיר או תמונה של מריה, לא מצטלב, לא הולך לכנסייה… למיטב זיכרוני הפעם היחידה שהייתה כנסייה בסדרה היא בחתונה של רוס (חצי יהודי, מתברר, אבל בעצם זה מצד אביו, אז הוא בכלל לא יהודי לפי ההלכה…).
לפיכך הציפייה שלך מרייצ'ל אינה ברורה לי. אין לה "הקשר חברתי מסוים" מהבחינה שאתה מתאר, יש לה מוצא אתני שלא ממש רלוונטי לחייה (מעבר למה שראית והבנת בעצמך), וכאמור, אפילו לא לחייהן של דמויות מרקע דתי מובהק יותר. לא "יכולת לקבל" שום דבר אחר מ"חברים" כי זאת סדרה חילונית במובהק. אני לא חושבת שיוצריה "זנחו" משהו, אני חושבת שזו פשוט המציאות שהם מכירים ובוחרים לתאר. זכותם, מה הבעיה בכך? בלאו הכי גם האזכורים ליהדות של רוס ומוניקה כ"כ שטחיים, שמבחינתי אפשר היה לוותר עליהם כליל, הם לא תורמים דבר וחצי דבר לסדרה.
לסיכום, הטענה כאילו אזכור מפורש ליהדותה של רייצ'ל היה משנה משהו משטחיותה של הסדרה מגוחכת בעיניי… כאילו אם יש יותר "רקע" יש יותר "עומק"? זו ראייה פשטנית ושטחית שמתעסקת בקוסמטיקה, בטפל במקום בעיקר. לו היו רואים את רייצ'ל מדפדפת באיזה פרק באלבום ילדות ורואה תמונה מבת המצווה שלה (נגיד) ואז גם מי שלא הבין מהרמזים היה כנראה מבין שהיא יהודייה, גם זה לא היה משנה דבר וחצי דבר. בדיוק כמו במקרה של מוניקה ורוס, מבחינתי אפשר לוותר מלכתחילה. זה לא משנה את הדמות של רייצ'ל, זה לא משנה את הסדרה וזה נשאר פרט טריוויה ותו לא. וזה לא נורא בעיניי; זה פשוט לא נחוץ. זה למל"ם לחלוטין, ולכן היינו הך אם זה נרמז או נאמר או פשוט נשאר נטול התייחסות.
אני אנסה לחדד
צ'נדלר הוא לא השוואה נכונה. כמו שכבר כתבתי כאן, ג'ואי הרבה יותר מקביל לרייצ'ל: שניהם צאצאים למשפחות מהגרים שחיות בתוך בועות תרבותיות, חברתיות ואתניות. האזכורים של המוצא של ג'ואי הם מינימליים ומינוריים, אבל קיימים. יש משהו. אצל רייצ'ל אין כלום. יודעת מה? כן, גם אצל ג'ואי זה היה יכול להיעשות יותר טוב. הכתיבה של הסדרה לא מספיק טובה גם פה, או לפחות לא מממשת את הפוטנציאל הביצועי שלה. זה לא קשור למה שאני מנסה להגיד.
פיבי מתאימה יותר. אכן אין לי מושג מה הדת או המוצא שלה. אבל זה קשור לכך שהיא בשולי החברה, גדלה ללא משפחה מרבית הזמן, ברחוב. אנחנו כן יודעים שהיא חגגה את חג המולד כילדה, מה שזה לא אומר שם (גם רוס ומוניקה חוגגים). דווקא כאן לא הייתי מצפה ליותר מדי השפעה משפחתית או תרבותית רחבה.
שימי לב מה כתבתי בהודעות קודמות: אני לא מצפה לאזכור מפורש של המוצא של רייצ'ל. אמרו כאן שאולי זה טוב שיש עמימות ולא אומרים הכול במפורש. וזה נכון ומתאים לסוג הדמות של רייצ'ל. אני כן מצפה מכותבים להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותם כדי להצחיק אותי והם לא עשו את זה. וזה מה שמשטיח את הסדרה. יש בסיס, יש רקע, ולא משתמשים בו מעבר לשלושה אזכורים. כל מה שנותר זה דימוי חיצוני.
זה באמת לא נורא, זה לא סוף העולם. לא הורס את הסדרה או את הדמות. רק פוגע בה מעט *לדעתי*. וזה אכן לא מאפיין רק את הדמות של רייצ'ל. לבוא ולהגיד שגם אצל שאר החברים זה כך, זה לא סותר את מה שאני כותב, כי אני לא חושב שאצל כל השאר הכול היה מעולה. להיפך. זה סממן אחד של כתיבה שמופיע בעוד מקומות בסדרה. אם הייתי טוען שהסדרה אנטישמית בגלל זה, הטיעונים שלך היו מתאימים יותר. לא, אני טוען שהכתיבה לא מספיק טובה, בדיוק מה שאת טוענת, רק שכאן את לא מוצאת בעיה ואילו אני כן.
הכתיבה של הסדרה הזאת היא הכתיבה של הסדרה הזאת
אפשר היה לכתוב את הסדרה עם דמויות אחרות בסגנון אחר ואז זו הייתה סדרה אחרת… אבל אלה הדמויות שהם רצו לכתוב וזו הסדרה שהם רצו ליצור – בלי רקע דתי/אתני נוכח. בחירה לגיטימית. כפי שהבהרתי, אני חולקת עליך נחרצות שכתיבת דמויות עם רקע אתני/דתי נוכח יותר הייתה משפרת את הסדרה. מעבר לכך נראה לי שלא נותר אלא להסכים שלא להסכים.
בכל מקרה, נראה לי שנסיים כאן
היה מעניין מאוד, אז אני פורש בשיא :)
דווקא הציפייה לביטוי בעלילה היא "התייחסות ליהדות כדת בלבד", כי להעביר עלילה בלי לציין מוצא אתני של דמות זה נורמלי לגמרי. מאיזה מוצא צ'נדלר?
סיני
(ל"ת)
אני יודע שזה לא נשאל ברצינות אבל
בינג זה שם גרמני, אז כנראה שלצ׳נדלר יש שורשים גרמניים איפשהו.
זאת לא ההשוואה הנכונה
יותר נכון להשוות לג'ואי ולמוצא האיטלקי שלו: שתי קבוצות מיעוט שחיות בניו-יורק במובלעות תרבותיות. בעוד שהמוצא של ג'ואי בולט לאורך הסדרה ברמה כזו או אחרת, בדר"כ שטחית כאמור ומלאת סטריאוטיפים, בלי קיימת (ניסיון כושל לעשות מבטא איטלקי, אהבה לפיצה, הרבה אחיות, משפחה דתית קתולית, משפחתיות הדוקה, סבתא דוברת איטלקית שנראית כמו סטריאוטיפ של סבתא דוברת איטלקית), המוצא של רייצ'ל זועק ג'ואיש אמריקן פרינסס אבל מה שנשאר זה הפרינסס בלי הג'ואיש.
אני לא אומר שצריך לשים על רייצ'ל מגן דוד או כיפה על הראש של בארי. אפילו לא להגיד שרייצ'ל היא יהודיה במפורש. אבל כן להתייחס לזה דרך התרבות שלה: מילים, מאכלים, מנהגים כלשהם. משהו, הכי שטחי שיש. באופן קז'ואלי, בעקיפין, בטבעיות. כמו ה"בובע" שהזכירו כאן. לא צעקו "יהודיה", אבל הנה, הבנו, הכי פשוט שאפשר. אז עוד כמה אזכורים כאלה, שאפשר היה לבסס עליהן בדיחות אפילו, והסדרה הייתה אפילו יותר מצחיקה ויותר חביבה.
(צ'נדלר הוא ככל הנראה וואספי, לפי היחסים שלו עם ההורים והפלאשבקים שלו לעבר, אבל זה לא נאמר במפורש. כיוון שהסדרה מתבססת על סטריאוטיפים אני מרשה לעצמי לנחש כך. זה מעולם לא הטריד אותי כי אני לא מכיר מספיק את המוצא הזה. כנראה שמישהו שחי בארה"ב ומכיר יותר טוב וואספים יוכל למצוא יותר כשלים בייצוג הזה וזה יפריע לו. או שלא. יכול להיות שהייצוג הסטריאוטיפי של וואספים קרוב יותר למציאות. לא יודע).
משפחת טריביאני היא ההזדמנות היחידה לבדיחות על איטלקים, אז ייתכן שההתייחסות למוצא של ג'ואי נועדה רק למען הקומדיה ולא כאפיון דמות.
אין סתירה
גם וגם. זו קומדיה. בניית הדמות, ובכלל העולם של "חברים", נועדו בעיקר כדי לשרת את הבדיחות, כמו כל קומדיה. ברור שההתייחסות למוצא של ג'ואי נועדה למען הקומדיה, אבל היא גם חלק מאפיון הדמות הבסיסי שלו. קודם אפיינו אותו כאיטלקי, ואז חשבו איזה בדיחות מתאימות לכך.
זה נשמע כאילו אני מצפה מהתסריטאים והיוצרים שיישבו בחדר הישיבות וידונו בקול רם "איך אנחנו מייצגים יהודים?", או "איך אנחנו מייצגים איטלקים?". לא. אני מצפה מהם לשאול "איזה בדיחות יהיו הכי מוצלחות ובאילו דרכים מוצלחות ניתן לספר אותן?". כדי לענות על השאלות האלה, צריך לבנות עולם אמין מספיק, שאנחנו מכירים או יכולים להכיר.
הפיתרון הוא בקהל.
אם לא נקבל את דברי היוצרים כדברי אלוהים חיים ובמקום זה ״נחזיר״ ליוצרים את הדמויות האלה לתיקון ונגיד להם ״לא, מבחינתנו רייצ׳ל לא יהודיה ודמבלדור לא הומו כל עוד לא הוכחתם את זה בטקסט עצמו״ גם הייצוג יהיה הולם בהתאם, ויוצרים בכל מקום יבינו שייצוג הוא עד הסוף או בכלל לא. ובמיוחד כי כל הדמויות האלה לא אזוטריות אלא סופר אהובות וידועות בכל העולם.
אולי אני תמים
אבל אני חושב שהיוצרים והכותבים רוצים לעשות את העבודה הטובה ביותר שהם יכולים. העובדה שאנחנו מצביעים על כשלים בתסריט יעזרו בהמשך גם להם. חשוב שיהיה פידבק מהקהל. ובניגוד למה שטוענים המבקרים, זה לא בהכרח מסרס (למרות שזה בהחלט יכול), אלא יש לביקורת הזו מימד יצירתי ומפרה. זה עבד עם היוצרים של "חברים", לפי מה שיצרו בהמשך, וגם עזר להתמודד עם מי שעמדו מעליהם באולפנים ונתנו להם אישור לפעול כרצונם, או לפחות קרוב יותר לרצונם. לצערי זה די "גמגם" בהתחלה, עם דמויות כמו צ'רלי, החברה של רוס, ש"הוכיחו" לכאורה שייצוג הוא מלאכותי בהכרח, מה שלפחות ב"חברים" עיכב שינוי אמתי ותרם להידרדרות הסדרה בהמשך.
וחשוב לי שוב להדגיש: ייצוג חשוב לא רק במובן החברתי והפוליטי. כמובן שגם במובנים האלה, אבל בעיקר במורכבות של היצירה עצמה, ביכולת שלה להניע אותנו להרגיש משהו כלפיה. בלי ייצוג מספיק טוב, היצירה רחוקה מדי מהמציאות ולכן לא משכנעת.
מסכימה מאוד עם הסיפא!
בדיונים על ייצוג מציאותי של קבוצות שונות, עצוב לראות כמה מורגלים לנורמה שמציגה חוסר איזון, וכמה לא מוכנים אפילו להכיר בכך שקיימת בעיה.
אני לגמרי בעד ש"תחזיר" להם
תתעקש על מזומן, לא זיכוי.
לא הבנתי
מישהו רוצה "להחזיר" להם? כתבתי ביקורת על הסדרה על משהו שמפריע לי, בסדרה שאני אוהב עד היום. למה זה כל כך מפריע לך?
סליחה, עכשיו הבנתי את ההקשר
(ל"ת)
חחחחחחח, ברור שלא התכוונתי להחזיר כמו שמחזירים מוצר
פשוט לא לקבל את יהדותה של דמות על פי ספק-רמזים דקים בסדרה שלא בנויה על ספק-רמזים דקים. לא רק שהם הציגו את ג׳ואי כאיטלקי במובהק, הם הציגו את גאנת׳ר (!!!) כהולנדי במובהק רק בשביל בדיחה של פרק אחד ומתוך ידיעה שזה ישפיע על הסדרה הרבה פחות מרייצ׳ל. כשהם רצו להציג לנו את רוס כחנון וככישלון עם נשים ואת פיבי כמוזרה ומביכה הם עשו בדיוק את זה, ולא ברמז אלא במשיכות מכחול עבות במיוחד; כלומר ה״אפיון״ שלהם את רייצ׳ל כ״יהודיה״ לא מסתדר עם האופי של הסדרה בכללותה, וזה מה שלא מאפשר לי לקבל אותה ככזאת, הרבה לפני שנכנסים לשאלות של מה מרכיב חיים של יהודי חילוני בארצות הברית לעומת יהודי חילוני שגר בישראל.
אז אל תקבל, למי אכפת? איש לא דרש ממך לקבל דבר
והרי מלכתחילה כתבתי שזה לא חשוב ולא משנה, אז באמת שאני לא מבינה את פשר האובססיה.
סתם חשבתי לצרף את זה בשביל העניין הכללי
וכי זה מאמר מעניין בפני עצמו למתעניינים בדבר.
https://www.tabletmag.com/jewish-life-and-religion/278768/the-myth-of-the-jewish-nose
(אמ;לק – אין דבר כזה "אף יהודי" או "מראה יהודי".)
רוס ורייצ'ל
אני חושבת שלהאשים את קו העלילה כ"אשמת רוס" או "אשמת רייצ'ל" זה לא נכון בכל כך הרבה מובנים.
אם יש משהו שלדעתי הסדרה עשתה נכון זה שהיא לא מרחה את תחילת קו העלילה הזה במשך שנים. הסדרה התחילה עם איזשהי ציפיה שרוס ורייצ'ל יהיו ביחד, ותוך *עונה וחצי* הם כבר היו ביחד. בדרך כלל מורחים את תחילת הזוגיות הרבה הרבה הרבה יותר זמן (ואגב, הפרק עם הפרום, מינוס כל הבדיחות המגעילות על מוניקה השמנה, מבחינת הסיפור של רוס ורייצ'ל הוא אחד המקסימים בעיני). הם החליטו למלא את הצורך הזה של הצופים, ובמקביל ליצור סיטואציה שבה כל צד יכול לראות את עצמו כאשם או כסולח.
היתה שם אהבה, וכמו שצויין בכתבת הפתיחה – קו העלילה הראשי הוא של רייצ'ל והפיכתה מאותה נערת פרוורים מפונקת לאשת עסקים מצליחה, אבל בשביל לעשות את המעבר הזה היא צריכה להיות לבד. היא צריכה ללמוד לטפל בעצמה ולא להיות תלויה באף אחד. השתלשלות העניינים של תחילת העונה השלישית, שהיא מוצאת עבודה, ומנסה למצוא את עצמה בעבודה בלי לשתף את רוס הוא אחד מקוי העלילה הכה אמינים וכה כואבים. ונקודת הסגירה שבה הם נפרדו אבל לא נפרדו, בצורה שהובילה לאותה פגיעה מלאת משמעות (של שני הצדדים אגב, ברור שההתנהלות של רוס היתה בעייתית, אבל אין ספק שיש משהו מאוד קשה כשזוגתך עושה כל כך הרבה מאמץ ש*לא* לשתף אותך בקורות ימיה) בצורה שברור לחלוטין שהם לא יכולים להשאר כרגע יחד, כל אחד מסיבותיו הוא, ומצד שני – יש שם מקום למשהו שבמרחק הזמן ניתן יהיה לסלוח עליו אבל זה ידרוש הרבה זמן והתפתחות של הדמויות ונותן לנו למה לצפות. זו היתה בחירה מאוד מדוייקת שאפשרה לסדרה להמשיך להסתובב סביב סיפור ה"רוס ורייצ'ל כן ולא" במקום שלהרבה סדרות אחרות כל ההתעסקות בקו העלילה הזה נהייתה מאוסה (כן, סקראבס, אני מסתכלת עליכם, למרות שאני מסכימה שזו אחרת הקומדיות המוצלחות שעלו על המסך אי פעם).
וגילוי נאות – את ששת העונות הראשונות אני ראיתי איןספור פעמים, יכולה לדקלם לכם אותן בעל פה. החל מעונה שביעית ואילך אני חושבת שראיתי פעם או פעמיים אבל אני לא זוכרת כמעט כלום. אני לא יודעת אם זה בגלל אותו תהליך הקצנה של הדמויות שאני מאוד לא התחברתי אליו, או שפשוט אני התבגרתי על הסדרה תוך כדי השידור.
אבל אין ספק שזו היתה הסדרה של הילדות שלי. ולשאלתכם – עונה 5 היא בהחלט הטובה ביותר בסדרה. מקום שני – עונה 3.
נאה דרשת
וגם אני חובבת במיוחד את העונה החמישית. למרבה הצער הסדרה קצת איבדה גובה בהמשך… (אם כי צ'נדלר התבגר מקסים. היה ונשאר הדמות האהובה עליי).
וקטנוניות לשונית שאני חייבת להוציא: שש העונות (ששת זה בזכר, כמו ששת הימים).
בין הביקורות היותר מעיקות שקראתי פה
אני לא אוהב לדחוף שליליות בתגובות שלי פה באתר כי זה באמת לדעתי אתר הביקורות הכי טוב בישראל אבל זה ללא ספק הביקורת הכי טרחנית ומעיקה שאי פעם קראתי פה.
נתחיל באי דיוק לגבי זה שאין סיכוי שמוניקה לרייצ'ל יוכלו להרשות לעצמם את הדירה. הדירה היא בשכר דירה מפוקח ומוניקה ירשה אותה מסבתה. זה נאמר כמה פעמים בסדרה וצופה אדוק כמו שאתה מתיימר להיות אמור לדעת את זה.
מאיפה הבאת את הנתון ש70% מהסדרה היא על מערכת היחסים בין רייצ'ל ורוס?
באשר למערכת היחסים עצמה, היוצרים לדעתי ווידאו שלא באמת יהיה פה מנצח ברור לגבי מי הרע ומי הטוב בין רוס ורייצ'ל. לא סתם הוויכוח לגבי הפרידה ביניהם הוא כנראה הוויכוח הכי מדויין( אני יודע שזה לא באמת מילה) בתולדות הטלוויזיה. שתיהם טועים וגם צודקים. אם נחזור טיפה אחורה לפרק שבו כולם מאחרים תסתכל על זה מנקודת המבט של רוס. מדובר ככל הנראה בערב הכי חשוב בחייו. הוא הנואם הראשי. אסור לו לאחר. הוא אמר את זה מספר פעמים לרייצ'ל אך עדיין הם ככל הנראה רייצ'ל הייתה גורמת לו לאחר. אז אולי הוא לא היה צריך לצעוק עליה אבל היה לו כל זכות להתעצבן ועוד הוא בא לשתות שומן רק כדי להוכיח לה שהוא מצטער.
באשר לתקינות פוליטית, לשפוט סטנדרטים של היום על סדרה מלפני יותר מ20 שנה זה מתיש ולא אפקטיבי. מי יודע עוד 20 שנה מישהו יכול למצוא את הביקורת הזאת ולטעון שהיא פוגענית. למען האמת חוץ מהבדיחות שנגעו לאבא של צ'נדלר מעולם לא היה שום דבר בסדרה שזכור לי שהיה עד כדי כך פוגעני כלפי הקהילה הגאה. להראות מערכת יחסים בריאה ומתפקדת בין שני נשים היה משהו שלא ראית בפריים טיים וזה עזר הרבה בקבלה של הקהילה הגאה בארצות הברית. הדמויות הגאות המעטות בסדרה בדרך כלל הוצגו בצורה טובה ולא משפילה. וכן היו בדיחות סטראוטיפיות פה ושם אבל למען האמת הם לא היו כל כך גרועות. אתה תמצא בדיחות הרבה יותר פוגעניות גם היום בסדרות כמו its always sunny in philadelphia.
אני באמת מתקשה להבין למה סדרה בכיכובם של 6 סטרייטים לבנים זה דבר פוגעני. האם אותם סטנדרטים נופלים על סדרות כמו משפחת קוסבי והנסיך המדליק מבל אייר שבהם הקאסט היה כולו שחור? לדחוף דמויות רק כדי למלא איזה מכסה של תקינות פוליטית זה לדעתי הרבה יותר פוגעני כלפי מיעוטים או אנשים מהקהילה הלהטבית מאשר פשוט לא להראות אותם בסדרה ספציפית.
באשר לנתון: אתה צודק, המונח "70 אחוז" לא בא אחרי ספירה מדויקת של זמן מסך
אני כן יכול לומר שמחקר מצא שרוס הוא הדמות עם זמן המסך הרב ביותר בסדרה, האירוע המחולל של הסדרה הוא כניסתה של רייצ'ל לחיי החבורה (I just want to be married again ולסנטרל פרק נכנסת רייצ'ל בשמלה לבנה – בצורה שבמובהק מצמידה את רוס לרייצ'ל) והקליימקס של הסדרה (I got off the plane) ממסגר אותה כקומדיה רומנטית על רוס ורייצ'ל. זה בבירור קו העלילה הבולט מכולם.
ככל שזה נוגע להוא בו כולם מאחרים – זה בבירור לא "הערב החשוב בחייו", בהתחשב בעובדה שבשלב הזה בחייו הוא כבר אחרי חתונה, גירושין ולידה של בן. בסצנה הוא תופס זוג נעליים מהיד שלה, מעיף אותן וצועק עליה – משפיל אותה – מול כל החברים. הגאג עם השומן הוא דרך חמודה של התסריטאים לסגור את האירוע, אבל זאת פשוט עוד דוגמה לאיך הוצגו יחסים בין המינים במדיה בצורה שונה לחלוטין לפני יותר מ-20 שנה.
ואני לא טוען שברייט וקאופמן גזענים בגלל העובדה שאף אחד מהחברים לא שחור. אני טוען שהחברה בה נעשתה הסדרה הייתה פחות מודעת לצורך בייצוג מיעוטים במדיה. לאורך כל הסדרה, הופיעה בדיוק דמות שחורה אחת ליותר מפרק אחד – זאת הייתה צ'רלי והיא הופיעה בעונה התשיעית. לפני כן, בקו עלילה לא שונה במיוחד, ג'ואי ורוס גם רבו על אותה בחורה, שגולמה על ידי גבריאל יוניון (המהממת). מלבד זה, כל שאר הדמויות מלבד השישייה היו לבנים לחלוטין, עם ניצבים+ שאם הוצגו, זה היה בצורה סטריאוטיפית להחריד (ג'ניפר לואיס בתחילת הסדרה, בתפקיד שכנראה היה אמור להיות של סיידקיק של מוניקה, ובאמת מזל שלא המשיך כי זאת הייתה סצנה מביכה, שכן שמפלרטט עם מוניקה ועושה חיקוי דבילי של קווין הארט). האם זה הופך את "חברים" לשוות ערך ל"חלף עם הרוח" או "הולדתה של אומה"? לא, אבל זה חבל. בספר "I'll be there for you" מספרים על ריאיון חגיגי ומפרגן שאופרה עשתה לשישייה, ואמרה כבדרך אגב "חבל שאין לכם איזה חבר שחור". היו מספר שניות של מבוכה, אופרה אמרה "טוב, כנראה שאצטרך לבוא מתישהו", כולם צחקו והמשיכו הלאה.
כמובן שאי אפשר לדון בה דרך המשקפיים של 2019 ולגזור את דינה בהתאם. אבל מוטב לדבר על זה, בעיקר בגלל שהיא כל כך נוכחת בחיים שלנו, ובעיקר בגלל – ואת זה כנראה באמת פספסת בטקסט – שאנחנו כל כך אוהבים אותה. כשאני אוהב משהו אני מוכרח להסתכל על כל פגמיו בלי למצמץ. בין אם מדובר ב"הסנדק" ובין אם מדובר ב"חברים".
תגיד, למה אכפת לך, בתור ישראלי, מה הייצוג האמריקאי לשחורים בסדרה הזו? אני באמת שואל. אנחנו לא אמריקאים, ולא ברור לי למה שיהיה לנו אכפת מהרגישויות הפוליטיות שלהם – יש לנו מספיק משלנו. לי לפחות אין איזושהי מחשבה שאם מישהו שחור לא מיוצג בסדרה אז זה פוגע בי. בתור לא אמריקאי, שכמעט לא מיוצג בסדרות שמיוצרות שם, אפשר היה לחשוב שיש לי איזשהו רצון שיהיה שם ייצוג לישראלים, אבל כמו שאמרת חצי מהדמויות יהודיות אז מבחינתי, יש שם דמויות שאני יכול להזדהות איתן ברמה מסויימת.
ראשית, אכפת לי כי אכפת לי.
שנית, וזה הסבר סוציולוגי בו אני נתלה באילנות לא לי, אז סילחו לי הבקיאים יותר על בורות מסוימת בנושא – אני מאמין שכששינויים חברתיים כלשהם קורים איפשהו, הם מחלחלים. רוצה לומר: יש סיבה שהיו פנתרים שחורים שם ולאחר מכן, פנתרים שחורים פה.
זאת ועוד – בסקירה לכבוד חצי יובל לסדרה חשוב לדבר על ביקורות שמופנות כלפי הסדרה דרך קבע. אני לא הראשון ששם לב שהקאסט ב"חברים" צח כשלג ברובו, זה משהו שאנשים מדברים עליו ואני צריך לכל הפחות להתייחס לזה. וגם אם זה לא מפריע לי ברמה האישית (מודה שבחיים האמיתיים יש דברים שיותר מציקים לי מייצוג מיעוטים בסדרה אהובה) – צריך רק עשר דקות במנהטן כדי לראות שעשר שנים במהלכן בקושי ייראו דמויות לא-לבנות הן בבחינת מדע בדיוני.
ככל שזה נוגע ליהדות – התגובה שלי לגברת קאופמן בהקשר הזה היא "תודה רבה באמת". יש בסדרה התייחסות פחות ממינימלית ליהדות של האחים גלר, ולאורך כל הסדרה (כאמור – עשר עונות, 236 פרקים, את הזמן הם יכלו למצוא) היה רק פרק אחד שעסק ישירות בנושא – "ההוא עם ארמדילו החגים" פרק די דבילי, אבל הכל בסדר – וחוץ מזה, זכורה לי פעם אחת שבה נאמרה המילה Jewish בהקשר של האחים. היהדות של רייצ'ל היא בבחינת ספקולציה סבירה. אין סיבה ליהודים להרגיש "מיוצגים" בסדרה, וכאמור, זה בסדר – זה שיח שהתחיל בערך מתי ש"חברים" הסתיימה, ונכון לעכשיו "גרייס ופרנקי" של קאופמן מבהירה שהיא השתפרה, עם סיפור להט"בי מקסים, המון תכנים של העצמה נשית ושילוב של דמויות לא-לבנות בתפקידי מפתח.
אבל ככל שזה נוגע ללהט"בים – זכור לי מאמר נהדר שאני פשוט לא מוצא לינק אליו לגבי צ'נדלר. מעבר לבדיחות הבאמת-הומופוביות שנאמרו עליו ומפיו, ההטרוסקסואליות שלו כמעט לא הוגנת כלפי. כותב המאמר, איתו (כמו עם צ'נדלר) מאוד הזדהיתי, סיפר שצ'נדלר היה הדמות "שלו" – הדמות שהוא הרגיש שהסרקסטיות, הבריחה אל ההומור העוקצני, מדברת אליו, ולכן, אם הסדרה מקפידה להבהיר שצ'נדלר לא גברי מספיק, אבל זה בסדר כי הוא בכל זאת סטרייט – זה מזיק (כן, אשכרה מזיק) בדיוק כמו כל בדיחת "Not that there is anything wrong" שיכלו להיאמר בסדרה.
האם אתה כישראלי מרגיש שהסימנוב של שם המשפחה האשכנזי של רוס, מוניקה ורייצ'ל, ההוא עם ארמדילו החגים והפעם הבודדה שבה צ'נדלר הטיח במוניקה את המשפט "You're Jewish" (זה, אגב, היה פאנץ' ממש מוצלח בהקשר של הפרק) הספיקו לך כדי להרגיש שיש לדמויות בסדרה רלוונטיות כלשהי כלפיך? מהמם. אני מרגיש שיש בועתיות מסוימת בסדרה שהיא מוקד המשיכה הנצחי שלה, ושהיא באותה מידה אחד ההיבטים הבעייתיים בה.
אני אעבור שנייה על החלקים שבהם אני מסכים איתך – קודם כל, אכפת לי כי אכפת לי זו תשובה מספיקה, לכל אחד יש את הדברים שהוא מרגיש יותר כלפיהם. אני גם מסכים ששינויים פוליטיים בארצות הברית משפיעים גם עלינו (אם כי ספציפית דווקא לא לגבי הפנתרים השחורים). אני גם מכיר כמובן את הביקורת על היעדר שחורים בסדרה, ולמה היא חשובה לאמריקאים.
מה שאני אומר בעצם הוא כשאני צופה (למעשה צפיתי, לפני לא מעט שנים כבר) בסדרה, היעדר השחורים בה הוא לא משהו שאני מרגיש אותו. כשאמרתי שאני יכול להזדהות עם הדמויות היהודיות בסדרה זה לאו דווקא בגלל היהדות שלהם, אלא יותר בגלל התחושה הכללית שאני יכולתי להיות אחד מהם. כלומר שהרבה מהדברים שקרו להם היו יכולים לקרות לי. במובן הזה הסדרה היא לא בועתית כל כך, לפחות עבורי כמי שחי במציאות דומה (שאפשר שהיא בועה בעצמה). עכשיו, אני מאוד יכול להבין איך מישהו שלא חלק מהמציאות הזו יכול להרגיש אמביוולנטיות שנובעת מזה שמצד אחד היא מצחיקה ומצד שני היא גם קצת פוגעת. ומהדברים שלך אני מבין שאתה גם מרגיש כך במידה מסויימת. אבל באופן ספציפי לגבי שחורים, זה משהו שמפתיע אותי שמישהו ישראלי ישים לב אליו.
וגם אי אפשר לייצג את כולם.
גם אם היו שם שחורים, מיעוטים אחרים היו מתלוננים למה הם לא מיוצגים, וזאת סדרה על שישה חברים, לא סדרה תיעודית על מגוון הקהילות שחיות בעיר ניו יורק. אין בחברים גם ייצוג לאוטיסטים, האם זה אומר שהסדרה אייבליסטית? אין בחברים גם ייצוג לערבים, האם זה אומר שהסדרה איסלאמופובית? נו באמת.
אבל לא כתוב בשום מקום בדף הזה ש"חברים" היא סדרה גזענית או הומופובית.
אני אישית הקדשתי פסקה שלמה לכך שהיא דווקא עקרונית סבבה בהקשר הזה. אמרתי שיש שם בדיחות להט"בופוביות (ברצינות, אני יכול לחשוב על גאג לא מכבד כלפי כל אות בראשי התיבות הללו – אחת המוצלחות שבהן הייתה על ביסקסואלים, בשיר של פיבי בעונה הראשונה). זה נכון, וזה באמת לא מספיק כדי לקרוא כך לסדרה כולה.
מה שמבדיל בינה לבין "נשואים פלוס", "סאות'פארק" או "פילדלפיה זורחת" (את האחרונה לא יצא לי לראות, אבל הבנתי שזה האופי שלה בגדול) הוא ש"חברים" מקפידה במובהק להיות אוהבת אדם ונטולת מחלוקות. היא אמורה להיות מדורת השבט, היא מנסה להיות בסדר עם כולם. וכשמי שמנסה להיות בסדר עם כולם מסנן מתחת לשפם דברים איומים ומכעיסים, מצפה שכולם יעברו על כך לסדר היום וכולם באמת עוברים על כך לסדר היום – אני חושב שצריך לפחות לדבר על כך שזה לא סבבה.
אבל זהו, שלא זכורים לי דברים כאלה.
הדבר היחיד שמקומם אותי בחברים היום בנושא הזה הוא השימוש ב״כמו ילדה״, שגם הוא היה די ספורדי. תוכל לפרט לאיזה דברים איומים ונוראים אתה מתכוון? כי לא זכורים לי כאלה. היחס של הסדרה לקהילה הגאה הוא מהחיוביים שאני מכיר.
פילדלפיה זורחת פשוט מציגה את הדמויות שלה כנאלחות לחלוטין (פי אלף מבסיינפלד)
ולכן לא משנה עד כמה הן פוגעניות, ברור לך שהבדיחה היא עליהן (נניח כמו הגזענים הדי עלובים ב"שחור על לבן" והרבה סרטים אחרים עם רדנקים). לכן גם נטשתי את הסדרה בשלב כלשהו – היא אכן משעשעת לפרקים, אבל אין לי כוח לצפות בדמויות שאני לא אוהב נכשלות שוב ושוב.
בכל קומדיית אנסמבל למישהו יהיה יותר זמן מסך
לפי הכתבה שאתה בעצמך קישרת ההבדלים בזמן מסך הם די זניחים. בהרבה מהפרמטרים רוס הוא ממש לא במקום ראשון.
בקשר לפרק שכולם בו מאחרים, סבבה, תרשה לי לתקן. זה הערב הכי חשוב בחייו המקצועיים. לא ניסיתי לטעון שהוא 100% צודק בפרק הזה. התגובה שלו הייתה מוגזמת כמו שכבר אמרתי מקודם אבל כמו במקרה של הפרידה שלהם זה לא רק שחור ולבן. לרוס הייתה זכות להתעצבן גם אם התגובה שלו לא הייתה מוצדקת. רייצ'ל התנהגה בצורה לא הגיונית ומאוד ילדותית. בסוף אותו הפרק זה לדעתי היה די ברור שרייצ'ל היא זאת ששלטה במערכת היחסים ביניהם. למרות שגם היא התנהגה לא בסדר רק רוס בסופו של דבר היה צריך לפצות על מה שהוא עשה.
מה שאני מנסה לטעון זה שייצוג מיעוטים לא אמור להתבטא בתור איזשהי מכסה שצריך למלות ולאף סדרה לא צריכה מחוייבות ליצור דמות רק כדי למלא את המכסה הזאת. זה בסדר גמור ליצור סדרה שבה רוב הדמויות הם לבנות או שחורות או לטיניות או נשים או גברים כמו בדוגמאות שנתתי בנסיך המדליק מבל אייר ומשפחת קוסבי. האם מישהו פעם יחשוב על לרמוז שיש גזענות בזה שבקומדיות האלו אין לבנים או לטינים או אסייתים? בוא נסתכל על זה במציאות. זה מאוד הגיוני שבחיים האמיתיים קבוצת חברים תורכב מאנשים מאותו הגזע. וזה הגיוני שאותה קבוצת חברים רוב המכרים שלהם יהיו גם לבנים.
אני גם לא מסכים עם הדוגמאות שנתת לגבי הסטריאוטיפ של הדמויות השחורות המעטות בסדרה. לגבי השכן השחור. איזה סטריאוטיפ של גבר שחור מתבטא בדמות שלו? סתם נראה כמו שכן חרמן שבקולת היה יכול להיות לבן עם אותם שורות. באשר לג'ניפר לואיס דווקא אותה שחקנית אם אני לא טועה עושה דמות מאוד קרובה לדמות שהיא שיחקה בחברים בסדרה שחור-כזה רק שבסדרה הזאת היא הרבה יותר סטראוטיפית ולהזכיר לך ששחור-כזה היא סדרה עם אנסמבל שחור שנכתבה על ידי יוצרת שחורה.
אני לא אומר שאין מקום לביקורת בסדרה. אני פשוט טוען שלדעתי הפגמים האלו שמצאת לא מציאותיים ודי טרחניים.
למה כל העניין הזה מציק לי? בגלל שצורת מחשבה כזאת בסופו של דבר גורמת לביטול הקריאייטיביות. אתה חושב שאני מגזים אבל קראתי לא מזמן ראיון עם סטיב קארל והוא בעצמו אמר ש"המשרד" ככל הנראה לא הייתה מתקיימת היום כי היא תיחשב לנועזת מדי. למה? בגלל בדיחות מעטות וממש לא פוגעניות יותר מדי על זה שקווין היה שמן או שאוסקר היה הומו או שמייקל היה בעצמו חסר טאקט בנוגע לנשים ומיעוטים.
לא כל כך זניח בכלל
יש הבדל מאוד גדול בין 9000 שורות ל7400 שורות (ההבדל בין רוס/רייצ'ל לבין פיבי). זה כמעט 20% פחות מלל.
זה הבדל אחד
צריך להתחשב פה בכל הפרמטרים ואז לשקלל אותם וזה לא הוגן להשוות את המספר השורות בין הדמות המובילה לדמות בתחתית. ברור שאז ייצא אחוז גבוה.
חסרים בכתבה הרבה נתונים
לא כל הדמויות מוזכרות בכל הפרמטרים. נשמע שצ'נדלר לא דיבר הרבה אבל הופיע במספר סצינות לא מאוד שונה מרוס ורייצ'ל, מה שהופך אותו ליחיד שמתחרה עם שניהם על המקום הראשון (גם 10% הבדל הוא משמעותי)
אז נראה לי שההחלטה שעל קומץ סצינות רוס קיבל את הבכורה ע"פ רייצ'ל זו טיפה הגזמה, אבל אלו בהחלט 2 הדמויות שמובילות את הסדרה.
זה אפילו יותר בולט, משום שרוס היחיד שלא שכן של שאר החברים (אההה, גם פיבי, אבל היא ממש נכתבה כסייד קיק, לקח לי רגע להזכר שהיא גם לא שותפה של אף אחד).
אפשר גם להתפלסף, אבל זה מתחיל להיות פחות מעניין עבורי, ולטעון שג'ואי ומוניקה קיבלו פחות שורות לאורך זמן, פשוט כי הם לא סיפקו את הסחורה באותה מידה: מוניקה פחות מצחיקה, רוב הפאנצ'ים לגופה יותר קרינג'יים ממצחיקים, וג'ואי הוא one trick pony ובשלב כלשהו זה די ממצא את עצמו.
ופיבי, לא יודעת איך השחקנית, לא ראיתי אותה מעולם בתפקיד אחר (חוץ מהתאומה ההזויה באותה מידה). היא בהחלט היתה דמות מיותרת, לא זוכרת הרבה מקרים בהם עלילת הסדרה היתה נפגעת אם היא לא היתה קיימת.
לכל הפחות
אאלט בשנים הראשונות כל השחקנים בחברים היו מועמדים לשחקני משנה (כי אף אחד לא lead, הם אנסמבל…) ובשנים האחרונות ג'ניפר אניסטון כבר כן היתה מועמדת כlead.
כך שאולי יש משהו באמירה שהסדרה סבבה סביבה ברמה מסויימת…
זה משהו ששווה להתייחס אליו:
האנסמבל הראשי עבד כיחידה אחת לאורך הסדרה. ידוע שהם ניהלו מו"מ על המשכורת שלהם ביחד, אבל הם גם הקפידו להגיש את עצמם למועמדות לאמי כראשיים כולם או כמשניים כולם. זה השפיע על ההצלחה שלהם במועמדויות – לא הייתה שנה אחת שבה כל השישייה הייתה מועמדת, וקורטני קוקס אף פעם לא קיבלה מועמדות לאמי.
אבל עדיין אפשר להסתכל על זה כעל מה שמבהיר שגם הממסד הכיר בסדרה כסיפורה של רייצ'ל – מתוך השישה, רק שתיים זכו באמי. ליסה כשחקנית משנה (שהייתה מועמדת לאמי יותר פעמים מכל חבר בקאסט), ג'ניפר כשחקנית ראשית (היא הייתה מועמדת ככזאת על שלוש העונות האחרונות של הסדרה, עד אז, אם הייתה מועמדת זה היה כשחקנית משנה).
חבל שאתה שוב ושוב מקצין, מכליל ולא מדייק בנתונים שאתה מציג כאן
– לא מדויק. רון גלאס היה עורך הדין של רוס והוא הופיע ליותר מפרק אחד, וזה היה הרבה לפני העונה התשיעית. ולא טרחתי לחפש את הפרט הזה באינטרנט רק כדי לחפש טעויות, אני פשוט זוכרת אותו מצפייה בסדרה עצמה (בעיקר כי בצפיות חוזרות כבר הכרתי את השחקן מ"פיירפליי").
חבל שלא המשיכו איתו יותר, הוא היה ממש משעשע, ובכלל כל הדמות של צ'ארלי הייתה עלה תאנה מביך ותפור בתפרטים גסים, היא לא השתלבה בסדרה והעלילה סביבה הייתה סבירה מינוס. הייתי מעדיפה את הקולגה של מוניקה מהפיילוט (מניחה שהיא השחקנית שהזכרת בשמה, אני לא מכירה אותה).
מה היינו עושים בלי רון גלאס?
תודה לך על החידוד הזה, ענת (עינת? אלו שני שמות שליד יתבלבלו בראשי), שמח שהוספת אותו לדיון. אכן שכחתי מהדמות של עורך הדין של רוס. אז לשם הסטטיסטיקה: ג׳ניפר לואיס הופיעה בפרק מוקדם בעונה הראשונה. היא שחקנית מוצלחת מאוד בתפקיד משנה משעשע ב״Black-ish״, והיא הייתה מצחיקה ב״חברים״, בתפקיד סטריאוטיפי של דמות משנה שחורה וחצופה עם ניגון דיבור משעשע, שטובה מספיק כדי לקצוץ בצל עם מוניקה אבל לא כדי לשתות איתם קפה בסנטרל פרק.
אז לשם הסטטיסטיקה: גבריאל יוניון הופיעה בפרק אחד. ג’ניפר לואיס גם. אאישה טיילר, צ׳רלי, מופיעה בתשעה. הנתון שהבאתי היה אכן לא מדויק, כי כאמור, יש עוד שחקן שחור אחד שמופיע ביותר מפרק אחד – זה הוא רון גלאס, שאת זכרת ואני לא – הוא מופיע בשני פרקים. מה אגיד ומה אומר, אי הדיוק הזה אכן מוטט את כל הטיעון שלי.
או שלא. אם הייתי מתייחס לדברים כאלה במאמר עצמו כמובן שהייתי בודק את עצמי כמה וכמה פעמים – הייתה בדיוק טעות עובדתית אחת במאמר, אותה תיקנתי כששמתי לב אליה (ג׳ורג׳ סטפנופולוס היה מנהל התקשורת של קלינטון ולא הרל״ש שלו, כמו שכתבתי בגרסה מוקדמת יותר של המאמר). אם יש עוד טעות גסה במאמר שמישהו ירצה להסב את תשומת ליבי אליה, אשמח לשמוע. בתגובות אני קצת קצת פחות פדנט לגבי הפרטים הקטנים (וכאמור – הפער בין מה שאמרתי למציאות הוא בפרק אחד. זה תפקיד מינורי מאוד מאוד). מודה לך שתיקנת אותי. אם תרצי להתייחס לטיעון שלי – בו הקפדתי להבהיר שאני לא מאשים את הסדרה בגזענות או שוביניזם (כן בהומופוביה, אבל גם זה די מורכב, בעיני גם בין השאר מכיוון שהסדרה נוצרה על ידי גבר הומו), וכל בלאגן היהדות של רייצ’ל לא היה כדי להאשים את גברת קאופמן באנטישמיות. אבל הדיונים שאת נכנסת אליהם בתגובות למאמר הזה, שנכתב, כמו שלא צריך הרבה כדי להבין, בהמון אהבה לסדרה, די מתישים.
הו לא, אין לך זכות להוציא אותי קטנונית אחרי הנחרצות שבה כתבת פה
עובדות לא מדויקות על הסדרה. ואולי היו עוד דוגמאות, לא טרחתי לבדוק; פשוט אותו זכרתי כי שמתי לב לזה כבר בצפייה בסדרה, וזה לא האי-דיוק הראשון שכתבת כאן בעמוד (לא זוכרת אם בביקורת או בתגובות, אחרים כבר העמידו דברים על דיוקם יותר מפעם אחת). כשאתה מתקטנן על הסדרה, אין לך זכות לתקןף אחרים שמתקנים אותך.
אני לא מוציא אותך קטנונית
אני מפציר בך, בבקשה תגידי לי עוד איפה טעיתי, ואין כאן שמץ של סרקזם: אני תמיד שמח ללמוד מה עלי לשפר. אם עשיתי פאדיחה אז אשמח להודות בה. כאמור: היו עוד שחקנים שחורים שהופיעו ביותר מפרק אחד ב"חברים", מלבד אאישה טיילר. זה אכן היה רון גלאס מ"אנג'ל", ואני שמח בשמחתו, אבל ה"פור" שלו על שאר השחקנים השחורים שהם לא טיילר הוא בפרק אחד. את מוזמנת לבדוק את הנתון הזה, יתכן והיו עוד שחקנים שהופיעו בתפקיד של סצנה או שתיים ליותר מפרק אחד. אבל זה לא סותר את מה שאמרתי, ובואי, אני לא היחידי שאומר את זה.
העובדה שלשחקנים לא-לבנים לא היו תפקידים משמעותיים ב"חברים" למעט ג'ולי מהעונה השנייה (לה באמת היה תפקיד משמעותי, וגם הייתה חלק מגאג די משעשע על הקלות בה רייצ'ל מסיקה שהיא זרה ובורה רק כי היא אסייתית) היא משהו שאני לא עומד עכשיו להיכנס איתך לפתילפלצת לגביו, כי הוא עובדה מוגמרת. כמו שאמרתי כבר – ולא, אין לי עניין לחזור על עצמי עוד – זה לא כדי לומר ש"חברים" היא סדרה גזענית. את רוצה להמשיך?
כאמור, כבר הגיבו לך, גם אני (למטה)
והסבירו לך יותר מפעם אחת למה הטיעונים שלך מכלילים ומקצינים ואתה נוטה להזניח כל מה שלא מסתדר עם הנקודה שלך. לא רואה טעם לחזור על הדברים.
מסכימה ומוסיפה
שהחלק הכי מעניין ומצחיק בפרק האחרון היה בכלל הלידה של התאומים (עם בדיחה מצויינת ״חשבתי שהתכוונו ללב שלי ושל התינוק״) וכמעט ולא הייתה התמקדות בפיבי או ג׳ואי. רק אני הרגשתי שג׳ואי הוא הדמות היחידה שלא עברה שום דבר בסדרה והשמהות שלה הייתה אך ורק להדגשה של הדמויות האחרות? הוא היה מאוהב ברייצ׳ל והספין הזה של ״איזה כיף שהחבר שלי זכה בה שוב ואני לא מקנא בכלל״ היה תמוהה בעיני. נובע מאהבת האדם שציינו בתגובות ועדיין קצת רציתי שיקרה משהו עם הדמות שלו. להרגיש שכואב לו אבל הוא מבין, שהוא יזכה באיזה תפקיד נחשק ….שנראה שגם הוא עבר תהליך
גם אסקפיזם צריך לשקף את המציאות
כל הדוגמאות שהבאת לקומדיות טלוויזיוניות שחורות הן משנות ה-80-90 והן באמת נוצרו כתגובת נגד לכך שאין מספיק שחורים במדיה המיינסטרימית, בוודאי לא ייצוג מוצלח ומצליח. "שחור-כזה", שהזכרת, היא סדרה על משפחה שחורה שממוקדת בבני משפחה אחת, שלאחר הרבה שנים של ניסיון להיות דומים ולאחר שהגיעו למידה מסוימת של הצלחה בהיטמעות הזו במעמד הבינוני-גבוה, מבינים שיש השלכות שליליות תרבותיות וחברתיות לכך, ואולי היא לא כל כך מעידה על הצלחה, אלא דווקא המשכו של דיכוי. זו התייחסות מאוד ביקורתית ליחסי שחורים ולבנים בעידן של היום, ולכן היא מחייבת שיהיו לא מעט דמויות קבועות של לבנים בסדרה, במעגל השני. דמויות שברובן הן נלעגות ומהוות מעין תמונת מראה של "האותנטיות" השחורה. בעיני זה בעייתי לא פחות ממה שקורה ב"חברים" אבל אחרת לחלוטין. הבעיה של הסדרה היא בהחלט לא "העלמה" של לבנים אלא בייצוג השחורים מול ייצוג הלבנים והצבה שלהם דיכוטומית אחת לשנייה. מצד אחד תוך כדי שבירה של הגבולות ביניהם, ברמה השטחית, כולנו דומים בסופו של דבר, ומצד שני, תוך יצירת גבולות ברורים תרבותיים בין השניים, כשאחד "שווה" יותר מאחר. "הנסיך המדליק" גם הוא עסק ביחסי שחורים-לבנים באופן מאוד שטחי, כצפוי מקומדיה בשנות ה-90, אבל שם לא היה מקום ללבנים קבועים בסדרה, כמו שלא היה מקום לשחורים ב"חברים". לא מזדון או ניסיון להכחיש בכוונה את קיומם של מיעוטים. לא נראה לי שיש מי שטוען את זה על "חברים". כשיוצרים סדרה שעוסקת בניו-יורק, שבה גרים מיליוני אנשים לא לבנים, והם צופים בסדרה ולא רואים את עצמם, האם זה מקרי? מה זה אומר להם? מה זה אומר על היוצרים של הסדרה? לא שהם מרושעים, לא שהם חסרי לב, בוודאי לא מהיכרות עם תוצרים אחרים שלהם. בטח לא מהיכרות עם הסדרה הזו עצמה שמעידה על לב מאוד גדול. אלא שהם שיקפו את העולם שלהם, הלבן, בסדרה. עולם של אנשים ונשים צעירים, מהמעמד הבינוני, שלא מכירים שחורים בכלל, מעבר להיותם ניצבים בחיים שלהם עצמם. וזה מפריע מאוד. דווקא בגלל שזו החלטה לא מודעת ככל הנראה. מעבר לכך, ברמה המודעת הסדרה ביקשה להתחמק מדיון על סוגיות פוליטיות. העונה שהתרחשה לאחר 9/11, כלל לא התייחסה לכך, בניו-יורק! אז בוודאי שלא יעלה על דעתם להכניס מיעוטים כהחלטה מודעת מתוך מודעות פוליטית. זה שווה ערך לכך שאין שחורים או מיעוטים אחרים בסדרה שעוסקת בניו-יורק. זה צורם באותה מידה, כי זה רחוק מהמציאות באותה מידה. זו סדרה שמתיימרת לשקף את חייהם של אנשים בניו-יורק, הרי. זה ממש זורק אותי החוצה כצופה מהאסקפיזם שהיא מתיימרת לייצג מרוב שזה לא מדויק ולא נכון.
וזה מפריע גם לאחרים שהם לא חלק מהתרבות האמריקאית. אני לא אמריקאי, אבל אהבתי מאוד הרבה שנים את הסדרה הזו, היא חלק מהילדות וההתבגרות שלי, חלק ממני. לא מה"תרבות האמריקאית" הערטילאית הזו, הגדולה מהחיים. וככזו, יש לה חסרונות שמפריעים לי אישית.
כל זה בלי דיון על ההומופוביה המאוד בולטת בסדרה, שאני יכול להביא אינספור דוגמאות ממנה, החל מהיחס לצ'נדלר כ"נשי", וכלה ביחס לאביו של צ'נדלר, שהיה פשוט דוחה בעיני ובעיני רבים. זה בהחלט פוגע בי אישית. ברצינות, אתם בניו-יורק, ואתם מכירים רק זוג אחד של נשים שמופיע אחת לעונה בערך, בעיקר בעונות הראשונות וכמעט בכלל לא בעונות האחרונות? אתם באמת כל כך פגועים אם מייחסים לכם הומוסקסואליות? נשיקה בין שתי נשים באמת עושה לכם את זה כל כך כאטרקציה ביזארית שאתם מוכנים לוותר על דירת החלומות שלכם? ברצינות? בשנות ה-90, תחילת ה-2000 בניו יורק?
וכל זה בלי לדבר על יחסי גברים-נשים מעוותים, על הטרדות מיניות, על התעללות רגשית. כל זה היה "בסדר" במקור. הוא גם לא מפריע לאהוב כאמור את מה שכן טוב בסדרה. אבל *היום* ב-2019 בואך ל-2020 זה מפריע, כשהסדרה כל כך נוכחת בחיינו והיא ככל הנראה לא תעלם בזמן הקרוב. לא שופטים סדרה משנות ה-90 בעיניים של היום. כן שופטים סדרה נוכחית שמשפיעה היום, וחברים היא בהחלט כזו.
בתגובה לליאור
(ל"ת)
טוב אין לי יותר מדי מה להגיד לזה כי אתה חוזר על הטענות של זוהר
הדבר היחיד שאני לחלוטין מסכים עם שניכם זה היחס לאבא של צ'נדלר שהיה מחפיר. חוץ מזה בתור צופה אדוק לא יכול לחשוב על דוגמאות פוגעניות יותר מדי ואני מבין שזה הכל עניין של רגישויות שונות וזה שאני לא חושב שזה פוגעני יותר מדי לא אומר שאנשים אחרים כן חושבים ככה. אבל כמו שכתבתי מקודם זה מדאיג אותי שאנחנו יותר מדי רגישים. אני מרגיש שאנחנו מפספסים פה סדרות מופלאות בגלל רגישות יתר.
דוגמה אחת לכך:
זה בסדר לצחוק על מיעוטים ועל נטיות מיניות ועל נשים/גברים. הבדיחות בסאות' פארק על קייל שהוא יהודי הם קורעות מצחוק ואני מקווה שהם אף פעם לא ירסנו את זה. וכן יש גבול לקומדיה שהיא נהיית פוגענית מדי אבל זה נראה כאילו הגבול הזה מתקרב עוד ועוד לרמה שזה פוגע בקריאייטיביות של יוצרים.
למה היחס לאבא של צ׳נדלר מחפיר?
הוא הוצג כאבא טוב ואוהב ללא קשר לנטייתו המינית. הביקורת של הסדרה הייתה על צ׳נדלר עצמו, שהתבייש בו והתנכר לו למרות שהאבא ניסה לשמור איתו על קשר.
הוא הוצג כך בקושי בפרק אחד
קודם כל, היחס של צ'נדלר לאביו הוא הקצנה של היחס של הסדרה ללהט"בים. גברים פוחדים שיחשבו שהם הומואים, נשים לסביות זה משהו מושך, ובזה מצטמצמים כל האזכורים ללהט"בים, מעבר לזוג לסביות מקסים, שהתחיל את הסדרה והמשיך והתמסמס ביחד עם הבן של רוס עד שנעלם כמעט לחלוטין. והיחס הזה נתפס כמשהו טבעי והגיוני. ברור שגברים יפחדו מכך שהדימוי שלהם יהיה נשי, מה שנתפס באופן ישיר כהומואי. ברור שהם יימשכו לנשים לסביות. זו איזו חולשה קטנה קווירקית שמאפיינת את כל המין הגברי, שאפשר לצחוק עליה. ההתייחסות לצ'נדלר כ"נשי" במהלך הסדרה הוא מקור לבדיחות לא מעטות, למשל הפרק עם קלטת הרדיו המהפנטת. צ'נדלר יוצא מהמקלחת עטוף במגבת כמו אישה וכולם צוחקים, כשהדמויות מסתכלות עליו בתימהון. הבדיחה ברורה. לא צריך יותר. צ'נדלר צריך להתגבר על עצמו ולהזמין את אבא שלו לחתונה. זו גדלות נפש עצומה, התגברות על מכשול נפשי טבעי שקשה לעבור אותו.
מה הזהות של אבא של צ'נדלר? טרנס, הומו, דראג קווין? לא ברור. לא הגדירו אותו כלל. לי היה ברור עוד מצפייה ראשונה שמדובר באישה, אבל לסדרה לא אכפת, כי הכול אותו דבר מבחינתה. הומו הוא בעצם אישה קריקטורית, שאכפת לה רק מהמחשוף שלה, או להגיע לתחרות השחייה של הבן שלה עם כובע שמודבקים עליו פירות, כי הוא צריך לדפוק הופעה. או אולי עוזר הבית, ששכב עם אבא של צ'נדלר והתחיל להטריד את צ'נדלר בפלאשבק וכולם צחקו. וזה ההומו היחיד בסדרה. היחס של צ'נדלר אליו הוא היחס של הסדרה אליו, וזה שהיא מכה על חטא דרך הדמות של צ'נדלר בפרק אחד וחצי זה לא מספיק. לא מספיק לאחר שעונות שלמות אנחנו מקבלים סיפורים על אבא מזניח, שאחד ממאפייניו העיקריים הוא התאווה המינית שלו, וששוכב עם הרבה גברים בסביבתו, כולל עם אחד מהמורים של הבן שלו. אבא שברח מהבית לאחר שיצא מהארון לווגאס ובעצם נטש את הבן שלו, ואשם בכך שהוא נוירוטי וחסר כישורים חברתיים.
לא, דווקא לא בזה מסתכמים כל האזכורים ללהט"בים
(והם דווקא לא מעטים כלל). שכחת, למשל, את הבעל הבעצם-לא-הומו של פיבי. היא הייתה בטוחה שהיא נישאה להומוסקסואל והייתה שם בדיחת הפוך על הפוך של יציאה מהארון בתור סטרייט (לאכזבתה הרבה). לא יכולה לומר שזה היה מצחיק במיוחד (הומור די צפוי בעיניי) אבל זה היה יחס חיובי, ודאי שמבחינתה.
זכור לי במעומעם שרייצ'ל חשבה שגנת'ר הומו ואיחלה לו חיים מאושרים עם גבר חלומותיו, או משהו כזה…
אז אביו של צ'נדלר אולי לא הוגדר עד הסוף, ועדיין, זו בחירה די נועזת ולא טריוויאלית (ואני חשבתי שהליהוק של שחקנית לתפקיד היה גם הוא כזה, וזה נראה לי אפילו מעניין יותר). וכן, צ'נדלר מוצג כמי שמתבייש מאביו ומתוסכל מכך שחושבים שהוא המוסקסואל, אבל זה לא הוצג כדבר רע אובייקטיבית אלא כחולשה שלו. לפחות כך אני ראיתי זאת. גם אימו של צ'נדלר, אגב, לא יצאה "בשלום"… אני קיבלתי תחושה שהיא לא יצאה ההורה הטוב יותר מבין שניהם. יש לצ'נדלר תסביכי הורים, בין אם בגללם ובין אם בגללו, וזה ממש לא קשור דווקא ללהט"ביות (זה מתחיל בשם שהם בחרו לו וממשיך משם…).
הזוג העיקרי בסדרה מחוץ לששת החברים היה סוזן וקרול, והן לא הוצגו בצורה סטריאוטיפית, והן קיבלו יחס אוהד (מהסדרה; לאו דווקא מרוס, כמובן), החתונה ביניהן הייתה מקסימה וממש לא דבר של מה בכך (והן לא היו מושא לפנטזיות). אבל גם זה לא שווה אם בעונות האחרונות הן לא הופיעו הרבה? לא שברור לי למה זה משנה…
לדעתי בהתחשב בכך שמדובר בחבורה של שישה סטרייטים שהסדרה סבבה סביבם ולא השאירה הרבה "בשר" לדמויות משנה, היחס ללהט"בים היה ראוי מבחינת הכמות וגם האיכות. תמיד אפשר יותר, ויש סדרות שגם עשו יותר, אבל אני לא חושבת שדווקא בנקודה הזאת יש ל"חברים" במה להתבייש. כן, חלק מההומור היה סטריאוטיפי, אבל זה לא משהו שאפשר לומר דווקא על היחס ללהט"בים, זה חלק מסגנון ההומור בסדרה, לטוב ולרע.
נראה לי שאת נותנת לסדרה הרבה יותר מדי קרדיט
כשזה מגיע לאבא של צ'נדלר. כמעט בכל פעם שהוא הוזכר זה היה באופן מאוד נלעג. יוצא דופן הוא הפרק שבו צ'נדלר מזמין את אביו לחתונה שלו. יתכן שהיו עוד איזה קטע-שניים שבהם התייחסו לאבא של צ'נדלר באיזושהי מידה של כבוד הראויה לבן אנוש, אבל ברצינות, רוב הסדרה ירדו עליו בלי רחמים.
אני נותנת לעצמי קרדיט
זה הרושם שאני קיבלתי מהצפייה. מי זה "ירדו" עליו? הבן שלו תופס אותו בצורה מסוימת, זה מעיד על הבן שלו, לאו דווקא וודאי שלא רק עליו. עובדה שכשראינו אותו באמת הראו אותו אחרת.
אני לא תופסת דמות שלא ראיתי...
עד שאנחנו רואים את הוריו בסדרה אנחנו מקבלים רק את הזווית שלו על הדברים. היא יכולה להיות מוצדקת במידה כזאת או אחרת, אבל היא בהכרח סובייקטיבית. וכל זה לא סותר. ההורים שלו אכן לא שגרתיים, ואנשים נוטים לראות בחריגה מהנורמה "מוזרות". זה גם לא סותר שהוריו יכולים להיות הורים לא כ"כ מוצלחים, עם או בלי קשר למיניות שלהם. לאו דווקא מתוך כוונה רעה, אבל ככה יצא במבחן התוצאה, לפחות איך שהוא חווה את זה.
גם לפיבי יש לא מעט עניינים עם ההורים שלה (שמדוברים ואף מעט מוצגים במהלך הסדרה) אף שאין לזה קשר למיניות שלהם. ההורים של מוניקה ורוס הם זוג טרחנים די בלתי נסבלים עם העדפה מטרידה (ולא מוסתרת) לבנם הבכור. בסדרות רבות מדברים על יחסי הורים–ילדים כי הם נוטים להיות טעונים וזה כר פורה לחומרים, במיוחד החסרונות והכישלונות שלהם. זה לא קורה דווקא על רגע מיניות מוחצנת כזאת או אחרת, וגם כשזה קורה, זו לא ביקורת על הורות להט"בית (וכאמור, לאורך כל הסדרה אנחנו רואים את קרול וסוזן במערכת יציבה, נעימה, מכבדת, ובהורות טובה מאוד, עד כמה שאפשר להתרשם).
נראה שנאלץ להסכים שלא להסכים
(רק עכשיו שמתי לב ששמתי ספוילר על ההודעה הקודמת שלי בטעות…)
ייתכן שזיכרוני בוגד בי, אבל מה שאני זוכרת זה שהתייחסו לעניין כמו שמתייחסים ל- freak show בערך. שזה פחות או יותר היחס הרגיל של המיינסטרים לעניין באותה התקופה (לא בטוחה אם היום זה שונה, האמת).
למען הסר ספק, אני מדברת ספיציפית על הייצוג של טרנסים, לא על הייצוג של הקהילה הלהטבית בכללותה.
צ'נדלר מיוריאל בינג
זה השם שנתנו לו. מעניין מה זה אומר שמדובר בשם של אישה. או בפרק המצוין שבו הם מתחרים על הדירה ומגלים ששולחים את העיתון למיס צ'ננדלר.
בנוגע לאמא של צ'נדלר. כן, גם היא די הרגה אותו, וגם היא הוצגה באותו אופן של בעלה לשעבר: אישה מלאת תשוקה, שכמעט שוכבת עם רוס, וכותבת רומנים רומנטיים עם תיאורי מין ברורים. ושוב ההקבלה בין נשיות מינית, של אישה ושל גבר, ש"דופקת" את הילד, מצד אמא ומצד אבא. אם בא להוסיף סקסיזם לתמונה, בקישור ישיר להומופוביה.
או הקטע שרוס לא רוצה שהילד שלו ישחק בבובות במיוחד כי יש לו שתי אימהות, ואחת מהן מטיחה בו "זה כי אתה פוחד שהוא יהיה גיי". נורא מצחיק, לא? זה מוצג כאיזה שטות קלילה. או זה שחושבים שצ'נדלר הומו והוא פוחד מזה פחד מוות כמוטיב בסדרה, מתחילתה וממש עד הסוף. וזה הפאנץ' ליין, שוב ושוב. או זה שלג'ואי יש ארנק נשי וכולם צוחקים. הוא אמנם גאה אבל גם בסוף הוא מבין שאין ברירה והוא צריך להפסיק. או הפרק שבו הוא לובש לבני נשים, נמשך לזה ומיד נרתע מעצמו ומפסיק כשהוא רואה את המבט של פיבי. זה אכן חלק מההומור בסדרה, שמסתכם ב-"הומואים? זה מפחיד אותי". שימי לב, לא מגעיל, מפחיד. הם פחדו מהומואים, מנשיות מינית שתשויך אליהם. נשיות מינית הפכה את צ'נדלר למה שהוא. יש עוד כל כך הרבה דוגמאות. חשוב לציין שאי כאן איזה תחכום אפילו אם לא אמירה הפוך על הפוך. לא. אלה הבדיחות. זה הפאנץ' ליין. צ'נדלר הומו? מצחיק. רוס וג'ואי ישנים זה עם זה כמו זוג? מצחיק.
כמו שכתבתי בהודעה הראשונה, קרול וסוזן מקסימות. בעונות הראשונות הן גם היו בולטות ממש. אבל בהמשך הן פשוט נעלמו. הופיעו לכמה פרקים ספורים, וכל מה שנשאר זה אזכורי "צ'נדלר הומו, הצילו!" למיניהם. הפרק עם הבעל לשעבר של פיבי נחמד, אבל היפוך התפקידים שדי הצחיק אותי במקור, מעצבן אותי היום. בשנות ה-90 מציגים דמות של גבר הומו חיובי, ופתאום הוא לא הומו, וגם נעלם מהסדרה. וגם אם מתעלמים מזה, מדובר בעונה הראשונה. מה קרה מאז? איזה עוד להט"בים היו בסדרה? העונה הראשונה הייתה מצוינת מהבחינה הזו. היו יחסית הרבה אזכורים חיוביים או ניטרליים של הומואים ולסביות. אבל ככל שהסדרה התקדמה זה הלך והתמסמס.
אבא של צ'נדלר הוצג מתחילת הסדרה כהומו שטוף זימה. בפרק וחצי שהוא מופיע בהם (הפרק בווגאס ופרק החתונה), הוא מוצג בצורה הכי קריקטורית שאפשר. מעבר לזה שכל הבדיחות שנתנו לשחקנית הן ממש בסיסיות וסטריאוטיפיות, ברמה של סדרת ילדים (אזכור של המילה גיי בשיר מחזמר ו-It's raining men, למשל). לאחר מכן הוא שוב נעלם ושוב חוזרים האזכורים אליו. וככל שעוברות העונות, אמא שלו כבר לא נזכרת יותר ורק אבא שלו חוזר ושוב ושוב לדוגמה להורה ש"דפק" אותו.
יש לנו פרשנות שונה לדברים
אני לא רואה בדמויות הומופוביות ירידה על הומואים, להפך.
ראשית, ברור לי צצ'נדלר סבל מזה שחושבים שהוא נשי, כי מה לעשות, כשילדים מציקים לך כל הילדות זו צלקת, ולא משנה אם זה לא משהו שצריך להתבייש בו ולא משנה עד כמה זה לא נכון. אני יכולה להבין גם למה הוא מתוסכל כשחושבים שהוא משהו שהוא לא, גם אם זה לא משהו שהוא אמור להתבייש בו. יש גם עניין של איך החברה תוספת את זה, והמציאות שהוא חי בה לא הייתה סובלנית כ"כ ולכן התסכול שלו מובן.
ההומופוביות של רוס היא בכלל משהו שלא נזקף לזכותו (גם לא הקנאה החולנית או הילדותיות שלו). אני ראיתי שם דווקא הרבה ביקורת עליו, ואילו קרול וסוזן הוצגו כזוג הרמוני, בטוח בעצמו ולא חשבו שיש להן במה להתבייש או שיש לילד בעיה. הסדרה פרגנה להן בנקודה הזאת ולא לרוס. רוס יצא שמרן וצר מוחין (ולא בפעם הראשונה). צחקו עליו ולא איתו.
זה שהן נעלמו לא אומר שום דבר רע על הסדרה, הרי היו עוד דמויות שנעלמו… יש כל מיני אילוצים בהפקה, אבל זה ודאי שלא נעשה מתוך רצון לטשטש אותן או להתכחש אליהן, אז לא ברורה לי הבעיה. הסדרה לא צריכה להמשיך להציג דמויות להט"ביות במכוון או להניף איזה דגל. כאמור, כשהיא כן עשתה זאת, אני חושבת שהיא עשתה זאת יפה מאוד (גם אם לא מושלם) קל וחומר לתקופתה.
יש כאן פער בין כוונה ליישום
נראה לי שכוונתם של היוצרים הייתה באמת להגחיך הומופוביה. לראייה העונה הראשונה, שבה למשל מזהים את צ'נדלר כהומו בגלל סוג של "איכות" מסוימת, או איך שלא תרגמו את זה. הפרק הזה ממש טוב בעיני, כי הוא די ניטרלי ביחס שלו להומוסקסואליות, ביחד עם העובדה שיש בסדרה זוג לסביות מקסים ודומיננטי. גם הפרק שבו הן מתחתנות הוא טוב מאוד, כיוון ששם מציגים את ההומופוביה של רוס במערומיה. הוא לא רוצה שיתחתנו בגלל קטנוניות אבל בסוף הוא מבין שהן אוהבות אחת את השנייה.
אבל בהמשך כל זה לא היה. מה שנשאר זה הרתיעה מהומואים. זו הפכה להיות הבדיחה. וכאשר מדובר על דמויות שאת אמורה לזהות את עצמך איתן, לחבב אותן, זה מאוד בעייתי. כי זה מוצג כסוג של חולשה, נכון, אבל כזו שהיא מובנת, מצחיקה ובלתי מזיקה. וכשאותה בדיחה חוזרת שוב ושוב ושוב ושוב, והופכת להיות מוטיב מרכזי בסדרה עד לסופה, כשהייצוגים הטובים של להט"ביות מתמסמסים ונעלמים, זה בעייתי מאוד, ולי אישית קשה לצפות בזה. הבדיחה הופכת להיות הלהט"בים ולא ההומופובים. ובמקומות מסוימים, הקישור בין גבריות להומופוביה הופך להיות כל כך ברור מאליו, כמעט "טבעי".
הסדרה לא צריכה להמשיך להציג דמויות להט"ביות במכוון או להניף איזשהו דגל. היא התנערה מכל דגל אפשרי, אז בוודאי שגם מזה. לא ציפיתי לכך, וגם האמת, זה לא מתאים לסדרה בכלל, אז זה היה יוצא מלאכותי. הבעיה היא, לדעתי, שבלי כוונה, תוך כדי הצגה של דמויות, על אופיין וקו העלילה שלהן, באופן קז'ואלי, הם הפכו להט"ביות לבדיחה חוזרת.
למשל הדוגמה שנתתי קודם, של ג'ואי שלובש תחתוני נשים. בהתחלה פיבי מאתגרת אותו וטוענת שהוא לא מספיק "גבר" כדי לנסות ללבוש, תוך כדי שהיא לועגת להומופוביה שלו. עד כאן, בסדר. אבל בסוף, כשהיא מגלה והוא מגלה שהוא נהנה מכך יותר מדי, לכאורה, שניהם מבינים שמשהו כאן לא בסדר ובהסכמה הדדית הם מחליטים, בלי לערער, שהוא חייב להיפטר מהתחתונים מיד. הבדיחה היא בדיוק זה, שהוא נהנה מכך, ואסור ליהנות מכך. זה מוסכם על כל הדמויות, גם כאלה שהן גיי פרנדלי, לכאורה.
כשאני צופה בתוצרים מאוחרים יותר של היוצרים, כמו גרייס ופרנקי, הסדרה המצויינת שלהם, אני יכול להבין שהם בהחלט ניסו לפרוץ דרך בהתחלה, אבל ככל שעברו העונות, הסדרה הצליחה וההומור הפך להיות קבוע, אפילו אוטומטי, זה די נעלם. זה קרה כמעט עם כל אמירה חדה בסדרה. לא נשאר בה שום אדג'יות, שום ערך מוסף מעבר לטוב הלב שלה, דמויות חינניות ומשחק מעולה של כולם (לדעתי, אפילו אלה שהושמצו כאן). זה מסביר גם למה ההומופוביה שלה מוסתרת, כולל בפרק של האבא שדיברנו עליו. קתלין טרנר שחקנית גדולה וחיננית. היא מגישה את התפקיד הדי בסיסי שקיבלה בצורה מצוינת ומעלה אותו עשרות מונים. זה מציל את הדמות ואת היחסים שלה עם צ'נדלר שגם השחקן שלו עושה כאן עבודה מצויינת. האהבה של הסדרה לדמויות שלה, כולן, כולל הלהט"ביות, בולטת מאוד. וכשהן נוכחות זה נהדר. כשהן לא, והבדיחות עליהן חוזרות שוב ושוב, האהבה הזו נעלמת. כך , למשל, הבדיחות על מוניקה השמנה מעולם לא הציקו לי אישית, למרות שגם אני הייתי שמן מאוד כמוה באותו זמן שהסדרה שודרה, כאמור. הדמויות אוהבות את מוניקה, גם השמנה, היוצרים אוהבים אותה, התסריט אוהב אותה, וזה בולט. כך שכל הבדיחות הללו הופכות להיות כמעט אינטימיות, כמו שחברים קרובים לועגים לפעמים אחד לשני. אבל תארי לעצמך אותן בדיחות על שמנות חוזרות באופן קבוע בסדרה,לא על מוניקה אלא על שמנות באופן כללי. נגיד שמוניקה לא רוצה להשמין, היא פוחדת מזה באופן טבעי, והיא מספרת שוב ושוב בדיחות שמעידות על הפחד הזה, כמעט בכל פרק. תארי לך שכל הדמויות של הנשים בסדרה מספרות את הבדיחות האלה, למרות שהן לא היו שמנות, ואין להן נגיעה אישית לכך. כמו אצל רוס וג'ואי, ששניהם לא עברו את מה שעבר צ'נדלר והם עדיין פוחדים מהומואים ומביעים זאת באופן קבוע בסדרה. הבעיה היא לא הבדיחה, אפילו לא מושאה, אלא העיתוי, התכיפות וההקשר.
אני מבינה מה אתה טוען, אבל פשוט לא מסכימה...
לא הרגשתי שזה "מוטיב מרכזי" בסדרה, או שהייצוגים "הטובים" של להט"בים נעלמים (וזה לא שבאו רעים במקומם). לא ראיתי שום בדיחה על להט"בים בסדרה. רק על הומופוביות. אין לי כוונה להתווכח עם הפרשנות שלך, לכל אחד יש חוויית צפייה שונה וזה בסדר; אני רק רוצה להבהיר שלא כולם קיבלו רושם כמו שלך.
אף על פי שצפיתי בכל פרקי הסדרה לפחות פעמיים, אני לא זוכרת קו עלילה עם התחתונים של ג'ואי. הוא כנראה השאיר עליי חותם, ולכן אני לא יכולה להתייחס. אני כן זוכרת את הפרק עם התיק, וזה לא היה תיק של אישה. למעשה רייצ'ל הראתה לג'ואי תמונות של דוגמנים במגזין עם תיקים כאלה. הבעיה לא הייתה נשיות אלא האובססיה שהוא פיתח אליו, קצת כמו ילד קטן שיש לו איזה קיבעון לחפץ אהוב (מוצצי, שמיכי, דובי) והוא לא מרפה ממנו. זה דפק לו את האודישן כי הוא לא הסכים להיפרד ממנו… אם יש פה איזושהי אמירה על להט"ביות, צר לי, לא ראיתי אותה אז ואני לא מצליחה לראות אותה היום.
בעניין מוניקה השמנה – גם כאן אני חולקת עליך. נכון, הסדרה לא הציגה אותה אומללה, אבל כן זכורות לי עקיצות עליה בנושא ואני לא חושבת שכ"כ פרגנו לה. למעשה אפילו קצת הצטערתי לגלות שהטריגר לדיאטה היה כ"כ בנאלי וחיצוני – יחס מזלזל של בחור. אני לא ראיתי ביחס אליה תסריט "אוהב", לכל היותר ניטרלי. הסדרה לא אמרה שלהיות שמן זה נורא ואיום, אבל היא גם לא העבירה שום מסר אקטיבי שזה לגיטימי, ודאי לא כשהיוצרים ליהקו לתפקיד שחקית כ"כ רזה (הכי רזה מבין השלוש, ושלושתן רזות). אגב, ליסה קודרו, בחורה גדולה (בתור התחלה גבוהה) יותר מאניסטון וקוקס, סיפרה כמה היה לה קשה להצטלם לצד שתי נשים כ"כ רזות והיא ממש הכניסה את עצמה למשטר דיאטה עצבני כדי לא לצאת ענקית לידן. מהבחינה הזאת היא הייתה עוד סדרה של חבורת צעירים, יפים ורזים (למעט מת'יו פרי בתקופותיו הקשות, אבל את זה היה קשה לחזות).
לעומת זאת הסדרה בהחלט נקטה עמדה אקטיבית בעד זוגות להט"בים, כולל חתונה לסבית בתקופה שבה לא ראו כאלה בטלוויזיה. ודווקא מהסיבה הזאת אני חושבת שהיא יכולה להרשות לעצמה להתבדח על ההומופוביות של הדמויות ולא לחשוש מעקיצות שאינן בהכרח תקינות פוליטית, כי היא לא באמת הומופובית והיא כבר הראתה מפורשות שזה לגיטימי.
אכן, בעונות המתקדמות הייתה הקצנה של הדמויות עד לרמת קריקטורה, וזו אחת הסיבות שהרבה צופים התאכזבו מהן, וזה לא קשור ללהט"בים, זה קשור לכך שהן פשוט לא שמרו על אותה רמה. באופן אישי מעולם לא הזדהיתי במיוחד עם הדמויות וגם לא חשתי צורך להיות חברה שלהן. למעשה חלקן על גבול הבלתי נסבלות בעיניי (בעיקר רוס ורייצ'ל) אבל הן דמויות קומיות חביבות שאפשר לצחוק מהן ועליהן וכל עוד המכלול מהנה, זה העיקר. מעולם לא צפיתי ב"חברים" כדי לקבל תובנות על העולם או נקיטת עמדה חברתית/פוליטית אמיצה, ולכן גם מעט השביבים שחרגו מהשבלונה היו בונוס. רוב הזמן, במה שנוגע לתקינות פוליטית, לא הייתה שם שום חלוציות מיוחדת והם נפלו לא פעם לקלישאות בנאליות, וזה ממש לא התחיל או נגמר בהומופוביה. וכשהסדרה התקדמה והמאגר היצירתי יבש, כנראה, זה קרה יותר ויותר, עד כמה שזה מצער.
משום מה נמחק לי "לא" (לא השאיר עליי חותם, כמובן).
(ל"ת)
אה, ברור שלא כולם קיבלו את הרושם שלי
בתוך עמי אני חי. אני יודע ש"חברים" היא סדרה אהובה שנתפסת כבלתי מזיקה, ממתק למוח וללב. ובמידה רבה היא אכן כזו, עם כל החסרונות שלה. זה לא מדע מדויק, ואחרים לא קיבלו את הרושם שלי, אבל בניגוד למה שרבים אחרים כתבו (לא את), הרושם שלי לא נובע מכך שאני, ורבים כמוני, רגישים במיוחד או שאנחנו מחפשים להיעלב, אלא יש לכך בסיס בסדרה עצמה.
אז בקיצור, מבין את נקודת המבט שלך. היא לגיטימית לחלוטין, ואני בהחלט לא חושב שמי שאוהב את הסדרה הוא הומופוב או שהסדרה היא הומופובית במהותה, בטח לא בכוונה. אבל כן יש בה צד הומופובי בולט ומרכזי.
כמה נקודות:
1. נוגע ל"ארנק הנשי", הנשיות היא חד משמעית אישיו די רציני בפרק. לא רק הקיבעון של ג'ואי. דוגמה (שימי לב במיוחד ל-1:12):
https://www.youtube.com/watch?v=3tqQj4loAgg
בנוגע לתחתונים של ג'ואי, תזכורת לפרק:
https://www.youtube.com/watch?v=LC2UeL0IOOY
2. בנוגע לנקודה שלך, שלא הזדהית עם הדמויות ולא חיבבת אותן: כמו עם "סקס והעיר" בזמנה, היום יש כל כך הרבה שאלונים מהסוג של "מי אתה בחברים", שזה מעיד בצורה די מובהקת שאנשים מחפשים את עצמם בדמויות של הסדרה, עדיין. זה חלק ממה שמושך אנשים לסדרה, היכולת לזהות את עצמך בתוך העולם שלה ובדמויות שלה. ראי את כל דיוני "רוס נגד רייצ'ל", שעדיין מתקיימים גם כאן, כאילו מדובר בחברים האישיים שלנו מאז ומתמיד. וכן, חלק מהעניין הוא שאנשים מסתכלים על הדמויות ומשווים את עצמם אליהן, בתוך החלום של לחיות כאדם צעיר ורווק בניו-יורק. וכאשר מוטיב מרכזי בסדרה הוא ההומופוביה של הדמויות, שהיא נסלחת "וחיננית", זה בעייתי. וכן, זה מוטיב מרכזי. אם כמעט בכל פרק יש בדיחה כזו, שחוזרת על עצמה לא בתחכום גדול, אז זה בהחלט משמעותי ובולט.
3. מוניקה השמנה לא הפריעה לי, כאמור. מה שכן הפריע לי , כמו שכתבת, הוא הרזון הקיצוני של השחקניות בסדרה. זה אכן בעייתי מאוד, במיוחד כי זה הלך והקצין ככל שעברו השנים. אבל – בניגוד לאמירות ההומופוביות, היחס הישיר לדימוי הגוף של מוניקה היה רק בנוגע לעברה בפרקים מעטים. אין שום בדיחות "אישה שמנה נכנסת לבית הקפה", כמו שהיה ב"נשואים פלוס". וזה עוזר לבלוע את הגלולה ולהתעלם מהיחס שאחרת היה יכול להיות פוגעני.
1. לא שוכנעתי
התיק הזה בפירוש לא נשי. נשים לא הולכות בתיקים כאלה, זה סוג של בריף-קייס קצת פחות קשיח, והדבר היחיד שהופך אותו, אולי, לנשי זו האפשרות לתלות אותו על הכתף (לא נוח בטירוף בעיניי, אבל מה אני מבינה, החיבה הנשית לתיקים פסחה עליי). העובדה שחבריו מתבדחים עליו כך, מעידה על השמרנות והילדותיות שלהם וחוסר היכולת להחמיץ הרמה להנחתה, במיוחד במקרה של צ'נדלר (אצלו זו ממש אובססיה והסדרה התייחסה לכך מפורשות), אבל לא מביעה שום ביקורת על להט"ביות. אין כאן קשר לקהילה, אין לזה קשר להומואים, אין בתיק הזה סממן של הומואים. אגב, שים לב שג'ואי לא מתרגש מהם וממשיך בשלו כי הוא פשוט מבסוט מהתיק. בשורה התחתונה כל זה נראה לי בעיקר כמו תירוץ של הכותבים לבדיחות של דו-משמעות ומשחקי מילים… ואם בדוחק אפשר להוציא מזה ביקורת חברתית, היא במילים של רייצ'ל – אתה בסדר, העולם עוד לא בשל לקבל אותך ככה.
טוב, לא חייב לשכנע, אבל אני כן צריך לדייק
כתבת קודם ש"אני כן זוכרת את הפרק עם התיק, וזה לא היה תיק של אישה". עכשיו את כותבת ש"התיק הזה לא נשי". אבל חלק גדול מהבדיחות עסקו בדיוק בזה. זה לא אני שטוען שהתיק נשי, זה הדמויות, כולן, טוענות את זה, כולל רייצ'ל שאומרת לג'ואי שהעולם לא בשל לקבל אותו ככה. למה הכוונה כאן? למה לא לקבל אותו אם זה רק תיק רגיל, שהוא פיתח כלפיו קיבעון? המשפט הקטן הזה בסוף של רייצ'ל מגיע אחרי כמות עצומה של בדיחות על התיק "הנשי", ואחריו העולם חוזר לסדרו וג'ואי חוזר להיות "גבר-גבר", כי "העולם לא מוכן לקבל אותו".
שוב, אני – ואחרים כאן – לא טוענים שהסדרה הומופובית במהותה או מחפשים בכוח ביקורת חברתית. אני טוען שהסדרה, שמחפשת לעצמה חיים קלים, שהבדיחות שלה אוטומטיות, מצאה כר נוח בבדיחות הומופוביות *של הדמויות עצמן* שחוזרות שוב ושוב עד שזה הופך למוטיב לכל אורך הסדרה. וכשהדמויות הלהט"ביות הלכו ונעלמו, וההערות ההומופוביות מדמויות אהובות המשיכו, לא רק מצ'נדלר, אז זה יוצר מטען לא מכוון של הומופוביה. נכון, זה אמור להעיד על השמרנות והילדותיות שלהם, ונכון, זה לא אומר שהיוצרים הומופובים או שהסדרה נוצרה כהומופובית. זה לא אומר שלא היו בה ייצוגים טובים של להט"בים. זה כן אומר שהיוצרים יצרו סדרה שהיא קראוד פליזר (איך לתרגם את זה לעברית?) וחשבו שזה מה שהקהל שלהם רוצה, וזה מה שהם נתנו לו, מנה גדושה של הומופוביה מצד הדמויות שהציפה את כל הסדרה בסופו של דבר והטביעה כל ייצוג טוב של להט"בים שהיה בה בעונות הראשונות. מבחינתך העונות הראשונות מספיקות כדי לתת לסדרה קרדיט לספר את הבדיחות האלה. מבחינתי לא, וזה פוגע בהומור ובחביבות שלה. לא נורא. לא חייבים להסכים.
אין פה במה לדייק; אין סתירה בדבריי, זה קל וחומר
לא רק שזה לא תיק של אישה (כפי שכתבתי), בצפייה נוספת, הוא אפילו לא נשי. ג'ואי לא היה פחות "גבר גבר" בשום שלב, ושים לב שהוא גם לא נעלב (מצ'נדלר או מרוס). אני לא רואה בהתייחסות לתיק כנשי "הומופוביות". איש לא רמז שג'ואי הומו, שיש משהו רע בלהיות הומו או שזה תיק של הומואים. כמו כן, בשונה מצ'נדלר, ג'ואי רגיל להיות בחור חתיך ומגנט נשים, הוא לא חווה הקנטות וצלקות מילדות ואין לו ספקות בגבריות שלו. הוא היה מבסוט מהתיק וזו לא הסיבה שהוא נטש אותו בסוף. אבל אחרי שכולם הורידו אותו מההתנהגות שלו (שבלי שום קשר לאופי התיק, הייתה אובססיבית, מוקצנת וילדותית) ואפילו רייצ'ל (שנתנה לו את התיק) אומרת לו שהוא צריך לוותר, הוא נכנע.
לסצינה הזאת יש רובד של דו-משמעות על עולם שלא מקבל אותך כמו שאתה (שהוא דווקא בדיוק ההפך מהומופובי) שלמרבה הצער נשאר ברמת ההומור הקלישאתי, וברמה המעשית יותר היא הזכירה לי בעיקר שיחה עם ילד קטן שצריך להיפרד מהצעצוע/חפץ החביב עליו (כפי שכבר הזכרתי). זה משהו שכן מאפיין את ג'ואי ואת היחס של החברים אליו – לא פעם מדברים אליו כמו לילד קטן.
לסיכום, אני לא רואה בזה "בדיחות הומופוביות", אבל אלה בהחלט לא בדיחות מתוחכמות, שנונות או מעניינות. בעניין רמת הסדרה מבחינת התחכום, ההומור, הקצנת הדמויות וכו' – אתה מתפרץ לדלת פתוחה, כפי שכבר כתבתי (וכתבו גם אחרים). כמות ההקנטות בסדרה מעולם לא הייתה נמוכה, הם עוקצים זה את זה בכל הזדמנות (אולי גם זו סיבה שמעולם לא רציתי להיות חברה שלהם) וזה די נפוץ בקומדיות כאלה (דרך קלה לגרום לקהל לצחוק) אבל רמת הבדיחות בהחלט הידרדרה.
טוב, לא מסכים ברמה העובדתית בעיקר, לפני הפרשנות
הדמויות מתייחסות לתיק כעל נשי, לא אני, לא הצופים היום ולא את.
כמה ציטוטים:
צ'נדלר: "את נראית כמו הבן שלך, גברת טריביאני".
ג'ואי: "אתה מתייחס לתיק 'הגברי' שלי?"
רוס: "מה התפקיד, הדודה מיים?"
ציטוט מהקטע שבו רייצ'ל נותנת את התיק לג'ואי:
ג'ואי: "זה נראה כמו ארנק של נשים"
"את רואה, נשים מחזיקות את התיק" (כשרייצ'ל מראה לו תמונות של גברים מחזיקים את התיק)
"איך ארנק של נשים נראה כל כך טוב עליי, גבר"
ברור שחלק מהבדיחה היא שג'ואי הוא זכר אלפא, לעומת הגברים האחרים, והוא מחזיק תיק נשי וגאה בזה. ההתנהגות הסופר גברית שלו מול התיק הנשי. ההתנהלות הסופר בטוחה שלו, העובדה שהוא מתחיל עם רייצ'ל כשהוא מקבל את התיק ומחזיק אותו, היציבה שלו כשהוא מתווכח עם צ'נדלר וגו'אי שמקניטים אותו (משחק טוב של לה-בלאנק) וכו'.
זה שמדובר בהקנטות, כמו רבות אחרות שהיו בסדרה, זה נכון. זה שהיו הקנטות מסוגים אחרים, זה נכון. זה שגם כאן אפשר למצוא הקנטות מסוגים שונים, זה נכון. איך כל זה מבטל את הציטוטים שהבאתי או את זה שחלק משמעותי מההקנטות נבעו מה"נשיות" של הדמויות הגבריות, גם כאן? זה לא משהו שניתן לערער עליו. אני יכול לתת אינספור דוגמאות. במיוחד בדיחות שמקשרות בין נשיות של גברים להומוסקסואליות. נתתי כמה דוגמאות קודם, שאי אפשר להתווכח על כך שהן סובבות סביב נשיות של גברים,חלקן קשורות להומוסקסואליות. הטענה שלך, שזה לא נובע מהומופוביה של היוצרים או שזה חלק מהקנטות רבות יותר, היא נכונה ולא קשורה לטענה שלי.
"עולם שהוא ההיפך מהומופובי" זה משפט שאני לא מבין אותו. אפשר להגיד שחברים היא סדרה ניטרלית כי היא לא התכוונה להיות הומופובית אלא פשוט ככה יצא עם ההקצנה של הדמויות וההידרדרות של ההומור. אני לא אסכים, אבל מבין. אבל ההיפך? איך, אם כל כך הרבה אנשים, לא רק אני, אומרים שחוו וחווים המון הומופוביה מהסדרה? זה בטח לא עובדה כמו שהצגת את זה. אולי התרשמות או פרשנות. לגיטימית, אבל לא יותר מפרשנות.
טוב, אבל נראה לי שנפסיק כאן. די אמרנו הכול. זו ההתרשמות שלי בכל מקרה.
רגע, אלה לא אותן עובדות... לא טענתי שהדמויות לא אמרו זאת
אבל עובדתית, חרף הפרשנות שלהן, זה לא תיק של אישה וזה לא תיק נשי. תיקי נשים לא נראים כך, זה לא עיצוב של תיקי נשים. לא לחינם צולמו גברים מחזיקים אותו. נכון, הדמויות מתייחסות אליו כנשי, וזה הומור די ירוד, ומכאן ואילך אין לי מה להוסיף. אני לא רואה בזה הומופוביה, נימקתי למה. אין לי רצון, יכולת או יומרה להתווכח עם חוויית הצפייה או הפרשנות של אחרים.
הומור פוגעני הוא לא הומור מצחיק. לא עוד
זה בסדר לצחוק על מיעוטים ועל נשים/גברים, אכן. אין שום סדרה קומית היום שלא מתייחסת להבדלים תרבותיים/חברתיים ברמה כזו או אחרת. אפילו אקצין ואומר שלא יכול להיות הומור על מצבים אנושיים בלי להתייחס לממד הבסיסי הזה בחיים שלנו. הומור טוב, הכוונה.
השאלה היא לא קיצוניות ההומור, כמו מה שכתבת, אלא זווית הראייה. זו ההבחנה בין "ללעוג על" לבין "לצחוק עם". יכול להיות הומור קיצוני שצוחק עם אנשים, מיעוטים או לא, ולא עליהם. סאות' פארק היא דוגמה מצוינת, אגב, כי היא באמת נעה על שני הקצוות ומאוד קל לראות מתי זה כך ומתי זה אחרת. "הכול לטובה" היא סדרה מאוד קיצונית בהומור ההבחנתי שלה, והיא עוסקת במיעוטים אתניים, להט"ב, נשים, רווקות מאוחרת וכו', אבל עושה זאת באהבה ומתוך כבוד. היא מלעיגה את הדמויות, מציגה אפילו קריקטורות, אבל ברור שהיא אוהבת את הדמויות ומציגה אותן לפעמים בעליבותן לא כדי ללעוג עליהן, אלא כמושא הזדהות לצופה.
הומור פוגעני מפסיק להיות מצחיק בעיני ובעיני רבים אחרים. הוא גס לעתים קרובות, ההבחנות התרבותיות/מגדריות שלו חרושות וקלישאיות. כל ההיסטוריה מלאה בבדיחות מהסוג הזה, שלועג על מי שאחר, מקטין אותו. קשה מאוד לחדש שם. יש הומור מרושע מצחיק, אני חייב לציין. זה עדיין קיים, אבל המאגר של אותם קומיקאים הוא מאוד מצומצם. יש סט מסוים של סטריאוטיפים לשאוב מהם, ונראה לי שניצלו את כולם.
ועוד משהו: חברים לא פוגענית בעיני. בגלל התקופה שבה נוצרה, בגלל שהאקלים התרבותי השתנה בעוד המעמד של הסדרה התחזק. אפילו הקטע עם אבא של צ'נדלר. היא נותרה דינוזאור ששרד את ההיכחדות הגדולה, אבל מי יודע לכמה זמן. העולם משתנה, כמה זמן היא כבר תוכל להחזיק? בטוח יגיע הרגע שתבוא סדרה אחרת שתחליף אותה כשומר המסך הגדול של תקופתנו, או כתרופת ההרגעה לניכור המודרני. האמת, שהיא לא פוגענית גם כי היא מלאת אהבה לדמויות שלה. למשל, בזמן אמת, כשצפיתי במוניקה השמנה, הייתי שמן מאוד בעצמי. ולא הרגשתי שלועגים לי, כמו בסדרות אחרות מאותה תקופה. מוניקה השמנה היא חביבה מאוד, אפשר להזדהות איתה, והעקיצות כלפיה הן כמו עקיצות בין חברים, שברור שהן ברוח טובה. לי לפחות. היחס אליה בעייתי בראייה ביקורתית, אבל זה לא פוגע בסדרה עצמה. ועובדה שהיא שורדת את מעבר הזמן והביקורות עליה מהבחינה הזו, אז כנראה שלא עברנו את הגבול שהצבת עדיין.
לא אמרתי שעברנו את הגבול אבל אנחנו מתקרבים אליו
בוא נגיד ככה אם אתה חושב שסדרה הוא סרט או מופע סטנדאפ הם פוגעניים מדי פשוט אל תצפה בהם. הסטנדרטים של אנשים הם שונים אחד מן השני ואין סיבה שסדרה תתבטל בגלל שחלק קטן מהאנשים לא יכולים להתמודד עם התוכן.
אם יש משהו שבאמת היה מצחיק בעבר הוא יישאר מצחיק גם בהווה ובעתיד. אתה לא יכול להגיד שסדרות כמו פילדלפיה זורחת, תרגיע, העונות הראשונות של פאמילי גיי, נשואים פלוס הם לא פוגעניות. הם חד משמעית פוגעניות והם גם נורא מצחיקות
הומור משתנה כי תרבות משתנה, בלי קשר לרמת הפגיעות
קודם כל, אני מסכים. אם משהו לא מוצא חן בעיני, אני לא צופה בו, וכעיקרון לעולם לא אבקש מאף אחד לצנזר אותו (וגם לא אדרוש מאף אחד לא להחרים אותו, אבל זה כבר סיפור אחר). אני אגב לא אצפה בשום דבר שנתפס כפוגעני בעיני לא בגלל שהוא פוגע בי או מציק לי, אלא בגלל שזה לא מצחיק אותי. אני חושב שיש ערך גדול בתחושת פגיעות מסוימת, בהומור לא מתחנף, אבל לא הומור שכל מטרתו היא להפנות אצבע לאחרים ולהגיד "הם לא כמונו, ולכן תצחקו". כמה אפשר לצחוק מסטריאוטיפים על עדות? די, מרוקאים אלימים ותימנים קמצנים? איזה מצחיק. לא שמעתי את זה אף פעם. כמה אפשר לצחוק על יחסי גברים-נשים דרך "אבא פגום" או "אישה בוסית בבית"? כאמור, סל הבדיחות הפוגעניות הולך ואוזל כי המעיין הוא די מצומצם, צפוי ולא מקורי. קשה מאוד להצליח להפיק ממנו משהו חדש. זה אפשרי, אבל נהיה קשה יותר ויותר.
"אם משהו היה מצחיק בעבר הוא יישאר מצחיק גם בהווה ובעתיד" – באמת? אם נצפה עכשיו בסדרות קומיות משנות ה-50 אנחנו נצחק? אתה צופה ב"אני אוהב את לוסי" או ב-bewitched וצוחק באותה מידה מההומור? הומור, כמו דרמה, מתיישן בסופו של דבר. הרגישויות משתנות. לא במובן הפרוגרסיבי, או הביקורתי כלפיו, של המילה, אלא נקודת המבט, נקודות הלחץ החברתיות, שאם תיגע בהן תצחק. יש הומור ששורד את פגעי הזמן, כמו שיש מחזות יווניים שנצפה בהם היום ונהנה מהם. אבל נהנה מהם אחרת, נצחק אחרת. הומור גבוה יהפוך להומור נמוך, מצחיק אבל נמוך. דרמה עממית כמו זו של שייקספיר תישאר גדולה, אפילו עצומה, אבל תהפוך לדרמה אליטיסטית.
נשואים פלוס, למשל, הצחיקה אותי מאוד בזמנה. היא הגיעה בדיוק אחרי סדרות שמרניות, שניפחו בלון של ערכי משפחה דביקים וחמימים, ותקעה בהן לא סיכה אלא חרב חדה ומושחזת. אבל היום, אחרי כל כך הרבה סדרות ביקורתיות על המשפחה האמריקאית, מתוחכמות יותר, ההומור שלה נראה וולגרי מדי, פשוט מדי. היא מאוד פוגענית. אבל לא בגלל זה היא כבר לא מצחיקה אותי והרבה אחרים. עובדה, היא לא שרדה את מבחן הזמן של רבים וכמעט לא מוכרת היום. המחזור מאוד מובהק בסדרה הזו ומתבסס על הלוזריות של הדמויות והסטריאוטיפ שהן מייצגות. משלב מסוים הרגשתי שאני צופה באותו פרק שוב ושוב. סיינפלד, כמו תרגיע, כמובן, שמקבילה בזמן לנשואים פלוס, פוגענית הרבה יותר, דווקא כי היא מתוחכמת יותר וחדה יותר. שתיהן סדרות מרושעות ששונאות את הדמויות שלה, והן עדיין מצחיקות מאוד. פה אני מסכים מאוד. אבל זה מקרה אחד ששרד את הזמן (סיינפלד פחות), בעוד סדרות רבות מאוד לא הצליחו, והן כבר לא מצחיקות היום.
"אם יש משהו שבאמת היה מצחיק בעבר הוא יישאר מצחיק גם בהווה ובעתיד"
לא נכון.
בלאקפייס נחשב בעבר ממש מצחיק (לפחתו בידי חלק ניכר מהאנשים הלבנים, אני מניח שרוב האוכלוסיה השחורה לא מצאה את הרעיון מבדר במיוחד) אבל הוא לא מצחיק היום מהסיבה הפשוטה ש(בתקווה) רוב האנשים מבינים שזה לא ממש מצחיק לראות אנשים לבנים משחקים קריקטורה של אנשים שחורים – שאין משהו אינהרנטית מגוכח באנשים שחורים לבושים באופן מהודר או מדברים בשפה 'גבוהה'.
ואם לשמור על הדיון במפורש בתחום הקולנוע – מר יוניושי ב"ארחות בוקר בטיפניס" לא מצחיק היום: כל הבדיחה שלו, הסיבה לקיומו היא, 'אנשים יפניים הם מצחיקים כי הם שונים מאיתנו, כי הם מדברים 'מוזר' וזה הופך אותם לנלעגים.' וזאת חרא של בדיחה.
דוגמאות טובות
לגמרי מסכים, אבל זה לא מסתכם רק בייצוגים של מיעוטים כאלה ואחרים וזה לא רק משהו מודע פוליטית שהתחיל היום, שמהווה מס שפתיים שטחי כלפי כוחות פרוגרסיביים. חשבו להדגיש זאת כי אחת מהטענות של המתנגדים לכך שיוצאים נגד הומור פוגעני הוא שמדובר בתופעה חדשה של השתקה או צנזור. זה מתעלם מכך שהומור משתנה עם הזמן כי התרבות משתנה באופן טבעי. ואם נצפה היום בבלאק פייס זה לא יהיה מצחיק גם בגלל התפיסות החברתיות החדשות. זה לא שנצפה, נחשוב לעצמנו "וואו, מצחיק", וננשוך את הלשון בכוח כדי להסתיר את פרץ הצחוק. זה פשוט לא מצחיק. זה מגוחך, עלוב, טיפשי.
דוגמה אחרת, שאולי תהיה פחות במחלוקת, מתחום אחר של הומור, הוא הומור פיזי. למשל, שלושת הסטוג'ס. עד שנות ה-80, אמצע ה-90, מהתרשמות שלי, הם היו נטועים עמוק בתרבות האמריקאית. לא הייתה סדרה קומית בלי אזכור שלהם. היום? לא מוצאים. למה? כי זה הומור שכולו מבוסס על סלאפסטיק, בניגוד לצ'אפלין או האחים מרקס, למשל, ששרדו את הזמן שעבר כי הם רק תיבלו את ההומור הזה בהומור אבחנתי חד. אני אחדד: יהיו מי שיהנו גם מהומור כזה היום, אבל הוא בטח לא במיינסטרים כסוג ההומור המרכזי והיחיד, ולכן לא תקום סדרה כמו הסטוג'ס היום. ישלבו את ההומור הזה בסדרות קומיות ככל הנראה עוד הרבה זמן, אבל בשוליים, כמו אצל קרמר ב"סיינפלד".
אז זהו שהדוגמאות שנתת הם לא באמת מצחיקות
זה נטו גזענות לשם גזענות. המטרה של מי ששם בלקפייס היא לא להצחיק אלא לפגוע ובגלל שאנשים אז היו מאוד גזענים פגיעה במיעוטים הצחיקה אותם. אבל הומור כזה שהאחים מרקס וצ'רלי צ'פלין עשו לפני 100 שנה עדיין מצחיק עד היום וימשיך להצחיק.
לא נכון.
אני מצטער, אנשים לא הלכו למופעי תיאטרון וסרטים (שאל חלקם אנשים שחורים לא היו מורשים להכנס) סתם 'לשם הגזענות' – אני בטוח שהם נהנו, וצחקו. מבחינתם זה היה 'סתם בידור'
(לראיה, התוכנית The Black and White Minstrel Show רצה בטלוויזיה בבריטניה עד 1978 והייתה מ א ו ד פופלארית).
צ'פלין, אגב, עשה הומור מאוד מודע חברתית – אצלו האדם הקטן הוא לא סתם קטן פיזית אלא נציג של המעמדות הנמוכים שמתמודד מול מערכת רבת עוצמה: Punching Up כמו שאומרים הילדים היום.
נכון
ופגיעה במיעוטים זה מה שהיה נחשב למצחיק ומבדר בעיני אותם צופים אבל לא מדובר פה בהומור אמיתי.
אבל הרי אין כזה דבר "הומור אמיתי" ו" הומור לא אמיתי"
אנשים חשבו שזה מצחיק ועל כן בשבילם היה מדובר בהומור אמיתי.
קל לדבר על רגישות יתר כשלא בך פוגעים. זאת לא גבורה לא להיעלב מלעג שמופנה כלפי אחרים.
ההומור המזלזל לא יצירתי, ולוותר עליו לא יזיק לקומדיה, להפך. הצבת רף איכות היא מגבלה מבורכת.
את לא מכירה אותי
את לא יודעת אם הומור פוגעני לא מכוון נגדי. כמו שאמרתי מקודם אני נורא אוהב את הבדיחות של סאות פארק על זה שקייל יהודי ואין לי שום בעיות עם בדיחות סטריאוטיפיות על יהודים כל עוד הם באמת מצחיקות ולא סתם גיבוב אנטישמי.
וכמו שקייל בסאות' פארק אמר
"מותר לצחוק על הכל. או שהכל מצחיק או ששום דבר לא מצחיק"
לא.
"מותר לצחוק על הכול" ו"או שהכל מצחיק או ששום דבר לא מצחיק" הם שני דברים שונים לגמרי.
לא הם לא שונים
הכוונה היא לא שכל בדיחה אי פעם מצחיקה אלא שעל כל נושא מותר לצחוק. "מותר לצחוק על כל נושא" ו"או שכל נושא מצחיק או שאף נושא לא מצחיק"
"מותר לצחוק על הכול"
השאלה מה מצחיק. אפשר לצחוק על יהודים, שחורים, נשים/גברים וכו', הכול בסדר. אני צופה בהמון סטנדאפ בזמן האחרון, וכמות הבדיחות על מיעוטים כאלה ואחרים היא עצומה. השאלה, שוב, מאיזה זווית ראייה, איך מנוסחת הבדיחה, מה הערך המוסף שלה וכו'. לא הנושאים הם בעייתיים בעיני אנשים. ועובדה שקומיקאים רבים, כמעט כולם, ממשיכים עם הבדיחות שלהם על כל דבר, וזה ממשיך להצחיק. במיוחד אלה הקיצוניים שעדיין יש שפע מהם, וככל הנראה ימשיכו להיות. הייתי פעם בסטנדאפ של קומיקאית מוכשרת בטירוף, שסיפרה על מזרחים בדיחות קשות. עכשיו, היא חצי מזרחית, אני מזרחי, ולמי אכפת. בדיחה אחת לא עבדה לה. היא הלכה רחוק מדי. היה ברור ששום דבר לא מצחיק בה מעבר ל"תראו את ההם, הם שונים. איכסה". והיא עצרה, הבינה את הטעות והמשיכה הלאה. ההופעה המשיכה לזרום.
"או שהכול מצחיק או ששום דבר לא מצחיק", זה פשוט לא נכון כעובדה. אנשים צוחקים מדברים שונים, לא כל סוג הומור פונה לכולם. יש אנשים עם סף גירוי צחוק נמוך ואנשים עם סף גירוי גבוה.
לא אמרתי "הכל מצחיק או ששום דבר לא מצחיק" לכולם
ברור שלא כל בדיחה תצחיק כל בנאדם הכוונה היא שעל כל נושא מותר לצחוק . איבדתי קרובים בשואה אבל אין לי בעיה לספר ולשמוע בדיחות שואה. הומור זה דרך נפלאה להתגבר על טרגדיה ואם אנשים מסויימים לא אוהבים את זה אז בסדר גמור. אין להם שום מחוייבות לשמוע בדיחות כאלה אם הם לא רוצים אבל אני לא מבין למה למנוע מאנשים אחרים לשמוע הומור כזה.
התשובה למה מצחיק תלויה במאזין אבל גם דברים שלדעתי לא מצחיקים לא צריכים אוטומטית להתבטל כל עוד יש לזה קהל וכל עוד כוונת המשורר היא באמת להצחיק ולא סתם לפגוע.
מסכים עם כמעט הכול
אף אחד לא קורא להפסיק את השידור ה-2552 של "חברים". הסדרה מצליחה בטירוף לצד ביקורות חריפות עליה, גם בקרב אלה הצופים בה מהדור הצעיר, אפילו בני נוער. מבקרים וצופים, צוחקים ועדיין מבינים שהסדרה בעייתית בנקודות מסוימות. לכן הדיון הזה לא מתאים כאן דווקא. יש יצירות אחרות ויוצרים אחרים, קונטרוברסליים יותר, שאפשר לשאול לכאורה אם יש להם זכות לפעול במרחב הציבורי, והאם יש זכות לקהל לדרוש להוריד אותם מהבמה. אני מסכים שצריך להרחיב את הגבולות ולאפשר גם להומור פוגעני לפעול. אני אלך רחוק יותר ממך ואגיד שגם להומור שנועד לפגוע ותו לא יש מקום במרחב הציבורי, כל עוד יש קהל. הסתרה של התוכן הזה לא תוביל לעולם טוב יותר, ולא תשנה את דעתם של המשוכנעים שזה תוכן מצחיק, זה בטוח. בדיוק להיפך. אבל אני חושב שיש מקום חשוב להבליט ולהדגיש מה רע באותן יצירות ובאותם יוצרים, למה הם לא מצחיקים בעינינו, ולמה לא כדאי לצרוך אותם. הזכות להישמע היא לא רק דו צדדית, היא רב צדדית.
מה שמעניין אותי אישית כאן, בדיון הזה, הוא למה בכל פעם שעולה ביקורת נגד משהו, זה ישר נתפס כהשתקה? זה בולט במיוחד כאן, כי הדיון של מרבית המשתתפים נע בין אדיש לאוהב. אין כמעט שונאים, ובוודאי אין פה אף אחד שדרש להוריד את הסדרה.
לא בכל פעם
ומסכים שהדיון הספציפי הזה של צנזורה על הומור לא מתאים לכתבה הזאת. הדיון התגלגל לנושא הצנזורה אבל הוא לא התחיל כך.
ההשתקה היא תוצר של הסביבה וכשאני מתכוון לסביבה אני מתכוון לקבוצה מאוד קטנה אך קולנית של אנשים שנעלבים מכל דבר קטן וכתוצאה מכך נוצרת הצנזורה. זה יכולה להיות צנזורה עצמית מצד היוצרים עצמם שיגבילו את עצמם כדי לוודא שאף אחד לא ייפגע מהבדיחות שלהם וזה יכולה להיות צנזורה רגילה של אולפני קולנוע וטלוויזיה שלא יסכימו להוציא מוצר מסוים כדי לא להסתכן בפגיעה של אף אחד.
אני רוצה להבהיר. אינני מעוניין לראות סדרה או סרט או מופע סטנדאפ שכל מטרתו היא בעצם להעליב אנשים. זה מבחינתי לא הומור אמיתי ועדיף שהומור כזה יעלם. הבעיה היא בתפיסה של אנשים כיום כלפי מה מעליב. אני אחזור על מה שסטיב קארל אמר שהמשרד לא הייתה נוצרת בתרבות של היום. האם יש בן אדם עם מחשבה לוגית בראש שבאמת יכול להגיד שהמשרד היא סדרה פוגענית שכל מטרתה היא להעליב?
את הטיעון הזה אני מכירה היטב – "אני יהודי/ה ולא נעלבתי מבדיחות על יהודים".
לא נעלבתם מהומור מכבד וסטריאוטיפים חינניים. וואו, יש לכם ממש עור של פיל.
נראה אתכם סופגים בדיחות לעגניות שמצחיקות קהל מסוים רק בגלל ההתייחסות אליכם כאחרים ושונים ואישור הדעות הקדומות כלפיכם.
לאחרונה אני רואה יותר יותר ביקורות מחמיאות לקומיקאים בלי שום התייחסות לאיכות ההומור ולתחכום, רק התלהבות מהקבוצות הרבות שהקומיקאי ה"אמיץ" מעז לצחוק עליהן…
השאלה היא מה הפתרון
לאסור על הומור מהסוג הזה לחלוטין? או לדאוג שהביקורת תישמע בקולי קולות, כדי שאי אפשר יהיה להתעלם ממי שנפגע? לדעתי הפתרון הטוב ביותר הוא להסביר מדוע אנחנו נפגעים, מה מפריע לנו באותם סטריאוטיפים, עד שבסופו של דבר זה יחלחל לתוך התרבות, וההומור הזה כבר לא יהיה מצחיק.
בנוגע למשפט האחרון שלך, אני מעבר למסכים. כל תרבות "האמת שלי" שבמסגרתה אפשר להגיד מה שרוצים, לקלל, לפגוע, להכאיב, היא אסון בעיני. יש ערך גדול גם לנימוס, לתרבות דיבור, שבה פותחים דיאלוג ולא סוגרים אותו. שבה להטיח באחרים סטריאוטיפים דלים ועתיקים לא נחשב יתרון, או משהו "אותנטי", אלא פשוט מה שזה, גסות רוח.
אני לא סולח על הומור פוגעני, לא כלפיי, אבל בעיקר לא כלפיי אחרים. אני יכול להתמודד עם זה. זה לא איזשהו יתרון גדול או תכונה נחשקת. פשוט התחסנתי אחרי הרבה שנים. אני יודע שאחרים לא יכולים ולא צריכים להתמודד עם זה. ובשביל זה אני ואחרים שיכולים להתמודד נצא להגנתם. אבל כמו שאני מצפה לאחריות חברתית מצד האמנים שעומדים על הבמה, אני מצפה לזה גם ממי שמתנגדים להם. תרבות דיון והתנהלות חיובית חייבת לבוא משני הצדדים.
לא יודעת אם זה עניין ספציפי של סליחה והתמודדות, יותר ביקורת והתפתחות
אפשר לשאול מדוע אנחנו, בני האנוש, צוחקים מבדיחות פוגעניות. הרי כל אחד מאיתנו צחק לפחות פעם אחת בחייה.ו מבדיחה פוגענית כלשהי.
שמתי לב שהרבה בדיחות כאלו פשוט הפסיקו להצחיק אותי כשהמודעות שלי גדלה. לא כל כך בקטע של "אני יודעת ש*הם* רגישים" לX, אלא יותר בקטע של "אני מכירה מקרוב למדי את המחיר ש*הם* משלמים על ההחרגה שלהם" וכשאני יודעת מה המחיר, אז זה כבר לא צחוק על שונות אלא צחוק על סבל, כבר לא כל כך מצחיק אלא יותר מעורר רגישויות ורתיעה.
אני חושבת שההמנעות מהומור פוגעני היא תהליך למידה והתפתחות, ככל שאנחנו מכירים יותר, אנחנו גם ערים לדקויות שבין להעליב/ללעוג לבין לצחוק עם. ולכן אני מוצאת יותר ויותר שדווקא אנשים שמתעקשים שמה שהיה מצחיק עדיין מצחיק כי (תירוצים) הם בפועל אנשים שמתעקשים להתבצר ולהתבדל ולא מוכנים להתערות ולהכיר דברים חדשים.
אגב, באופן מעניין משהו אני חושבת שהשינויים בהומור מאוד בולטים אצל קומיקאים וקומיקאיות ישראלים, לפחות בכל הקשור ליחס לנשים ולהטב"קים.
ונקודה קטנה אחרונה: כשיוצרי סאות' פארק היהודים מספרים בדיחות על זהב מוחבא זה לא משהו מפחיד או פוגעני. אבל כשתשבו עם מישהו שידבר באופן אותנטי מתוך תפיסה שיהודים הם לא טובים, תגלו שלא משנה כמה אתם אתאיסטיות שוחרות שלום עולמי, מסתבר שזה מאוד לא נעים להיות מרכז הבדיחה. נראה אותכם צוחקים מבדיחות בסרטי ניאו נאציים
המילה "תירוצים" אכן מסכמת זאת היטב. זו בעיה שמפריעה לכל דיון עם אדם שמתבצר בעמדתו ויהי מה.
ביקורת שתסביר היטב מה ההבדל בין צחוק ללעג ובין סטריאוטיפ תמים למזיק לא תשפיע על אלו שפשוט רוצים לשמר את מה שהם מכירים.
הפתרון כבר קיים:
התקוממות והשמעת קול נגד הומור ירוד ומזלזל.
ציפייה מקומיקאים שיקשיבו לביקורות ויבינו מה בדיוק מציק לאחרים.
קומיקאים שאי אפשר לתת להם להנות מהספק שזו חוסר הבנה – להחרים, כן. שיחפשו קהל כמוהם, שלא אכפת לו להבין מה הבעיה, שיסגוד להם על התעוזה שבהשפלת אחרים תוך טפיחה עצמית על השכם מכך שלא נפגעו ונזיפה במשמיעי התגובות השליליות שבגללם "אסור כבר להתבדח".
ככה נתקדם להומור ראוי ומכבד – כלפי כולם. בניגוד לתלונה הרווחת, הביקורת היא על התוכן, לא על עצם סימון קבוצה כזאת או אחרת. מותר להתבדח על כל נושא ומותר לבקר כל בדיחה.
" לא נעלבתם מהומור מכבד וסטריאוטיפים חינניים. וואו, יש לכם ממש עור של פיל."
אבל על כזה הומור אני מדבר. אני לא בעד הומור שהוא נטו כדי לפגוע. מבחינתי הומור כזה צריך להיעלם.
אבל בדיחות של הומור מכבד שצוחק על סטריאוטיפים חינניים גם הם מתבטלות היום. אני לא אומר שכל הבדיחות צריכות להיות על הומור מסוג זה ולכן כל סטנדאפיסט שכל המופע שלו בנוי על לצחוק על מיעוטים הוא לא סטנדפיסט טוב לדעתי ומבחינתי שיעלם. כל הפואנטה שלי היא לא על האם הומור פוגעני צריך להתקיים אלא על מה שאנחנו תופסים כפוגעני.
תן דוגמאות כאלה.
אני שומעת "אוי, אסור כבר לצחוק על שום דבר" רק כתגובות להתקוממות לגיטימית ומנומקת נגד הומור מזיק.
לא מבינה את האובססיה לחברים
זו סדרה שראיתי (את רובה) בזמן אמת, לא באדיקות דתית או משהו, בטוח פספסתי פרקים מסויימים. ואז התחילו שידורים חוזרים ומהר מאוד הבנתי מצפיה שניה ספורדית מאוד, שלא ברור לי מה הסיפור הגדול. תמיד חשבתי שאנשים כל כך תקועים על הסדרה הזו סתם כי היא כל הזמן בשידורים חוזרים, כל פעם מחדש הופתעתי מהאלה שקנו את כל הדיוידי של הסדרה, והגילוי שהיא אחד המוצרים הנצפים בנטפליקה היה מפתיע. הגילוי שהיא עדיין תופסת בכלל משונה בעיני. מעולם לא הצלחתי להכנס לצפיה חוזרת כמו שצריך. הפרקים היחידים שעוד נשארתי מולם ב"צפיה חוזרת" היו אלו מהעונה האחרונה שלמעשה מעולם לא ראיתי בזמן אמת.
סדרה שהיא שומר מסך ושום דבר חוץ מזה
לא מתחבר לטירוף שיש סביבה, סדרה שסבבה לשים שאתה עייף או בזמן אוכל שלא באלך לחשוב או לשים לב לדברים, היא אפילו לא דורשת ממך לעקוב אחריה אתה יכול לשים פרק לא משנה מאיזה עונה וכל הדמויות יהיו אותו דבר בלי שום שינויים גדולים מדי שיקשו עליך להנות, המקרה היוצא דופן הוא מערכת היחסים בין צ'נדלר למוניקה שזה האירוע היחיד שדורש לעקוב אחריו ובאמת משנה משהו בסדרה הזאת.
איך פגשתי את אמא היא אולי חיקוי מאוד מובהק שלה אבל היא עולה עליה כמעט בכל פרמטר לדעתי.
פשוט מצחיקה
זאת סדרה שמעולם לא ניסיתי לנתח או לשפוט לפי איזשהו פרמטר מעבר ל – היא מצחיקה, וכיף לי לצפות בה. הבדיחות פשוטות ומוצלחות באופן כמעט גורף (גם ההכי חלשות הן בסדר בסך הכול, מצרך נדיר בקומדיה), הן מגיעות בקצב מדוייק, השחקנים טובים ובעיקר כריזמטיים בטירוף. נשמע פשוט אבל כנראה שזה בכל זאת די נדיר.
סתם סדרה
זה אפילו לא ג'אנק פוד. זה כמו פופקורן כזה שאתה מנשנש תוך כדי צפיה בסרט. אז צפיה בחברים זה מה שמילארדים עושים לאורך 25 שנה. וזה באמת סתם. כי חוץ מרוס ולפעמים רייצ'ל וצ'נדלר השחקנים סתמיים. הדמויות של ג'ואי ופיבי מגוחכות. אני חושב שהטיימינג עבד כאן הכי טוב. סוף הניינטיז, רגע לפני מהפכת האינטרנט, כבלים. סדרת "מהדורת השבט" האחרונה שגם קיבלה אחוזי רייטינג בהתאם. בשניה אני יכול לחשוב על עשר קומדיות יותר מצחיקות, מעניינות, מרגשות או מהפכניות ממנה: קוסבי, חופשי על הבר, רוזאן, נשואים פלוס, פרייז'ר, המשרד, סאות'פארק, סימפסונס, וויל וגרייס, אפילו משפחה מודרנית והמפץ הגדול. והן באמת קומדיות בינוניות. אבל חברים זה ממש ממש סתם.
בקיצור, תמשיך לככב במספרות, קיוסקים, שידורים חוזרים בהוט ויס, חדרי כושר וכו'. אי אפשר להימנע. ולחשוב שיש המעיזים להניח אותה עם סיינפלד באותה פסקה…. שמים וארץ.
“רגע לפני מהפכת האינטרנט״?
היה אינטרנט בשנות התשעים ובעיקר בסופן, והרבה מהפרקים המוקדמים הראשונים של הסדרה מבוססים על האינטרנט.
אתה כנראה לא יודע מה זה מהפכת האינטרנט.
גם היה צילום ב1850. זה לא אומר שמהפכת הצילום הייתה ב1850. והיו טלפונים ניידים בשנות ה-80. וכו' וכו'.
הנה, הלינק הראשון שמצאתי בגוגל:
https://www.internetworldstats.com/emarketing.htm
כשהסדרה יצאה היו 16 מיליון משתמשי אינטרנט. כשהסדרה נגמרה – פי 50 מכך.
דוט קום, נאפסטר, גוגל, פייסבוק – כל אלו היו בתקופה שהיא שודרה.
זה לא רלוונטי אם דיברו על אינטרנט בסדרה. לא היחס של הסדרה לאינטרנט.. אלא האינטרנט כמהפכה שהשפיעה על כל הסדרות ועל כל עולם המדיה בעצם. הורדות. בינג'. רשתות נטוורק. וכו'.
החוויה שלי עם חברים:
ראיתי את 10 העונות פעם אחת מההתחלה ועד הסוף לאחר שהיא הסתיימה, וצחקתי המון, יותר מבכל סיטקום אחר.
לא חיבבתי את רוס ואת סוג ההומור שלו, ועלילת רייצ'ל-רוס לא עניינה אותי כדרמה רומנטית ולא הצחיקה אותי כקומדיה, ובכל זאת נהניתי לעקוב אחריה כחלק מהסיפורים המתמשכים.
אחר כך ניסיתי מדי פעם לראות פרק מהעונה הזאת ופרק מהעונה ההיא, ותמיד נפלתי על שלב כלשהו בטלנובלת רייצ'ל-רוס המשעממת.
בצפייה חוזרת הם נשארו כמו מטרד בין סצנות כיפיות.
שאר הפרטים שהפריעו לי כבר הוזכרו כאן.
לא הבנתי מה זה ״סדרת ילדים למבוגרים שהיא גם סדרת מבוגרים לילדים״. אפשר הסבר?
(ל"ת)
כמו שתום (טום?) ניסח נפלא מעלי - זאת אגדה.
"אף אחד לא אמר לך שהחיים יהיו כאלה" – אבל מה זה כאלה? אין שם דאגות ממשיות. הכסף מפריע להם, לפעמים, אבל הם חיים חיי נוחות (עבודת המלצרות של רייצ'ל לא תובענית בקטע אחר. ניסיתי לשבת במסעדה בה חבר ממלצר, אין אף אפשרות להריץ שם איתו דאחקה ליותר משלוש דקות רצופות בלי שהוא יברח מאימת האחמ"ש), הם כל היום אחד בדירה של השני – ריבונו של עולם, הם חיים בניו יורק ואני די בטוח שלא זכורה לי סצנה אחת שמתרחשת ברכבת התחתית!
בשביל ילדים זאת פנטזיה על איך החיים שלהם יראו כשהם יעזבו את הבית ויעברו לעיר הגדולה. כשאתה ילד מותר לך לחלום שיום אחד תחיה בדירה שיקית בלב העיר וכל היום אתה והחברים המצ'וגעים שלך תריצו צחוקים אחד עם השני. כשאתה מתבגר אתה מבין שרוב הזמן אתה תעבוד במקום הרבה פחות סימפטי מהסנטרל פרק, כדי לממן חיים הרבה פחות זוהרים משל רייצ'ל. ואתה רואה אותם עושים את השטויות ובמקום לחלום שיום אחד תחיה ככה, אתה חולם על עולם מקביל בו אתה חי ככה. בשביל ילדים, זאת סדרה שמראה איך לכאורה עולם המבוגרים עובד, ובשביל מבוגרים זאת סדרה ילדותית שכיף לכבות מולה את המוח. Win Win.
מאוד לא מדויק
כן, הזמן הפנוי שיש להם באמת מוגזם, בפרט העובדה שיש להם מקום קבוע ששמור להם בבית הקפה (אם כי לשתי הנקודות האלה הם מודעים ובשלב מסוים צוחקים על עצמם) אבל רוב הנקודות שציינת למעשה נענות בסדרה.
לדוגמה, יכולת המלצור העלובה (שלא לומר מחפירה, חסרת אחריות ומוסר עבודה בסיסי) של רייצ'ל מוצגת ונאמרת מפורשות שוב ושוב, והסיבה היחידה שהיא מועסקת שם היא שהבוס שלה דלוק עליה קשות. יש לחברים לפעמים בעיות כספיות וזה דווקא משהו שעובר בסדרה יותר מפעם אחת. זה מתחיל כמובן ברייצ'ל בתחילת הסדרה, אבל גם בעונה 2 או 3 כמדומני היה פרק שהם דיברו על זה בהזמנות במסעדה, הם נאלצים לעבור לגור זה עם זה כשאין להם כסף לחיות לבד, רוס מובטל בשלב מסוים, ג'ואי מאבד את דירת המותרות כשהוא מפוטר, יש פרק שבו אין לו כסף לטיפול רפואי כי אין לו ביטוח ועוד.
לעבוד במקום פחות סימפתי מסנטרל פרק? למוניקה היו כמה וכמה מקומות עבודות כאלה – באחד המפורסמים שבהם היא נאלצה למלצר על גלגיליות עם ריפוד בחזה; באחרים היא ספגה הטרדה מינית או התנכלויות מצד הבוסים/העובדים. לרייצ'ל נדרש לא מעט זמן (והרבה מזל) להרים את עצמה ולהתקדם לאט לאט לעבודות מתגמלות יותר; רוס, כפי שהזכרתי, היה מובטל (או בסוג של חל"ת) תקופה לא קצרה; פיבי היא חתולת רחוב, סוג של פרילנסרית שחיה מכל מיני עבודות מזדמנות (בין היתר גם במכון עיסוי לא הכי הכי, ממה שזכור לי). ג'ואי מאבד עבודות סידרתי (ולמזלו יש לו את צ'נדלר שיחזיק אותו) וצ'נדלר אכן מצליח להרוויח טוב בעבודה משרדית שהוא די סובל בה… ובסופו של דבר גם הוא מצליח לשדרג את עצמו לעבודה שהוא נהנה ממנה, אבל זה באמת בסוף.
אז כן, יש בסדרה לא מעט פנטזיה והרבה כיף (וזה גם מה שהופך אותה למהנה לצפייה) אבל היא כן עסקה רבות בחיים האמיתיים (עד כמה שחיים של דמויות בקומדיית מצבים אמריקנית מסוגתה הם "אמיתיים").
נ"ב
לא רק רכבת תחתית, אין בסדרה הרבה סצינות נסיעה משום סוג כי זו קומדיה שמצולמת ב-4 מצלמות מול קהל, ולכן היא מתרחשת בעיקר בסטים קבועים (דירות החברים, בית הקפה, העבודה וכו') ונדיר שיש בה צילומי חוץ (ומעט החוץ הוא כמובן באולפן). זה משהו די טכני שמאפיין סדרות כאלה ואין טעם להתעלם מהסוגה. כשהם חרגו מהרגלם וטסו ללונדון הם צילמו כמה סצינות חוץ אמיתיות, בין השאר באוטובוס דו-קומתי.
אגב, נזכרתי בעוד דוגמה פיננסית
היה שלב שמוניקה הייתה מובטלת והתביישה לומר להוריה שהיא מרוששת, ואז אביה ביקר אותה (תרתי משמע…) ואמר שאין סיכוי שיקרה לה דבר כזה כי הם תמיד חינכו אותה לחסוך כסף בצד לימים קשים… נדמה לי שבסופו של דבר רוס הלווה לה כסף.
לי מהראש זכורות שתי סצינות שמופיעות בתחנת הרכבת.
ג'ואי כאשר הוא יופיע במודעה על מחלות מין.
פיבי ודייויד ארקט קוקס כאשר היא עוקבת אחריו בזמן שהוא עוקב אחרי אורסולה.
גם אני לא כזה מבין את הפופולריות הלא הגיונית של חברים
נשמע מתנשא אבל זה מה יש.
מבחינתי הסדרה לפעמים מצחיקה ורוב הזמן לא, הומור די סטנדרטי. הכי מוזר לי כמות האנשים שהיו / רואים אותה בלופים.. מי שנהנה מזה שוב ושוב, וולקאם
אבל בנוגע ל-"יחס פוגעני ל-X Y Z".. נו באמת
נראה כמו מקרה קלאסי של "בואו ניפגע בכוח ממשהו שבבירור לא מנסה לפגוע בנו"
מקרה קלאסי של התנגדות אוטומטית לביקורת שלילית על נושאים מסוימים.
אולי במקום להניח שאחרים סתם נהנים להיפגע, תנסה להבין את אלו שהבחינו בבעיות שלך לא הפריעו?
על הדרך תגלה שבכלל לא האשימו שהייתה כוונה לפגוע.
זו לא התנגדות אוטומטית
מפליא בעיני שהנושא הזה עולה כשמדברים על סדרה כזו harmless, זה הכל
שאלת הספויילרים
אני תוהה האם לדבר על קווי עלילה של סדרה כמו חברים יכול להחשב כספויילר…
או במילים אחרות – מתי ספויילר מפסיק להיות ספויילר?
מות החום של היקום?
(ל"ת)
בהתאם לסיטואציה...
אם יש מישהו שעוד לא הספיק לצפות ב"חברים" (בטריליון ההזדמנויות שעולמנו מציע) וחשוב לו להימנע מספוילרים, הוא לא ישב ויקרא כאן את הדיונים על הסדרה.
לא אהבתי
כילד שגדל בשנות התשעים ואיכשהו פספס את הסדרה הזאת, בזמן שכל החברים שלי כן ראו ואהבו, הגעתי לתובנה שמדובר בסוג הסדרות האלה שאם גדלת עליהן, אתה תוכל להמשיך לראות אותן עד סוף החיים שלך. מאידך, אם פספסת אותה כילד והתחלת לצפות כבוגר, אזי ממילא חסד הילדות נעלם ותחשוב שמדובר בסדרה בנאלית, משעממת ולא מצחיקה.
אני למשל גדלתי על אריזה משפחתית, שבתכלס זו זבל של סדרה (וזה ברור לי לחלוטין), אבל בגלל שכ"כ אהבתי אותה כילד יש לי פינה חמימה בלב בשבילה. מבחינתי חברים זה בדיוק הסיפור, והיות שלא צפיתי בה בילדותי, כשניסיתי להתחיל לראות אותה לפני כמה שנים לא הצלחתי לסיים את הפרק הראשון.
לא, היא הייתה להיט גם בקרב קהל בוגר
ואני אישית לא גדלתי עליה כלל… כשהיא שודרה במקור לא צפיתי בה (למעט שניים–שלושה פרקים אקראיים, ולא התחברתי). רק בשנות העשרים שלי יצא שצפיתי בה במסודר מההתחלה, ואז נכבשתי ונהניתי מאוד, צפיתי בה עד הסוף. אפילו קניתי את המארז השלם ב-DVD ולימים בבלו-ריי, וזו כבר הייתה טעות (מישהו רוצה, אגב?), כי בשלב הזה כבר הייתי במנת-יתר. כיום איבדתי קצת סבלנות אליה, פשוט תחושה שהיא נחרשה יתר על המידה ואני כבר לא מסוגלת לצחוק יותר מאותן בדיחות בפעם המאה. עדיין היא החזיקה אצלי בכבוד לא מעט צפיות, וזה הרבה יותר ממה שאני יכולה לומר על "סיינפלד" למשל, שהפסיקה להצחיק אותי כבר בצפייה השנייה (ובהמשך הגעתי למסקנה שהיא בלתי נסבלת, ואין לי כוח ללארי דיוויד ולהומור המיזנטרופי שלו).
פעם אחת הייתה בסדרה ביקורת פוליטית.
בעונה השלישית, כשרוס מנסה לגרום לבנו להעביר את עניינו מבובות ברבי לכוח המחץ, הוא מקריין את אחת הבובות במשפט הבא: "קדימה, ג'ו! נגן על האינטרסים שלנו בשדות הנפט של המזרח התיכון!"
טוב, אולי לא בדיוק ביקורת, אבל בהחלט עקיצה מוצלחת.
(אגב נפט, בסדרה הייתה מעין בדיחה חוזרת שקשורה בדלק חלופי שהופיעה בשלושה פרקים מתוך שלוש עונות שונות)
שאלה שאף אחד עדיין לא ענה עליה, אבל אולי זה באמת כי אין תשובה אחת
איך זה שחברים תפסה את מקומה של סיינפלד כ"הסדרה הזאת שמשודרת בלופים אינסופיים באינסוף ערוצים ברחבי העולם"? האם סיינפלד באמת הפסיקה להצחיק והאבחנות הדקות שבה הפסיקו להיות רלוונטיות לחיי היומיום? (לא הגיוני.) לא ייתכן גם שזה בגלל סיבות שטחיות כמו המראה החיצוני של ג'ניפר אניסטון, או כי סיינפלד זה 1989-1998 וחברים זה 1994-2004. ברור שזה גם לא בגלל הטכנולוגיה, שהרי גם בסיינפלד וגם בחברים הדמויות לא שולפות סמארטפונים ובודקות רשתות חברתיות כל שנייה, ובכל זאת האחת מוכרת לכל והשנייה הפכה (אולי, מקווה מאוד שאני טועה) לפיסת נוסטלגיה נשכחת מהניינטיז שמייצגת בעיקר הומור יהודי וזקן. אז מי שיודע/ת או סתם רוצה לנחש ניחושים מושכלים, זה הזמן.
תחושת בטן לא מבוססת:
כי את מה ש"סיינפלד" עשתה (אבחנות על החיים באווירה קומית) סדרות אחרים לקחו ושכללו ואילו את מה ש"חברים" עשתה (סתלבט עם החברים בלי יותר מדי יומרות) אף אחד לא הצליח לעשות באותה רמה (יש דברים שמתקרבים מאוד, אבל שום דבר שבאמת נוגע באותו עצב כמו אותה סדרה).
זה ממש לא אותו ההומור
בסופו של דבר סיינפלד זו סדרה שההומור שלה מתבסס על רשעות, ושהסיבה שאנחנו רואים אותה זה כדי שנוכל להתנשא על הגיבורים ולרגיש שאנחנו יותר טובים מהם.
חברים זו סדרה שמתבססת על נחמדות, והסיבה שאנחנו רואים אותה זה כי אנחנו מרגישים כאילו אנחנו יכולים להיות הם.
בסופו של יום, למרות הכל, אני מאמינה שרוב האנשים יעדיפו מבט אופטימי על העולם על גבי מבט פסימי, בטח בשביל משהו שנמצא כל הזמן סביבנו ומשפיע בצורה משמעותית על ראיית העולם שלנו.
סטיגמה לא מבוססת.
עד הפרק האחרון של סיינפלד, אף אחד לא חשב שהדמויות בה אנוכיות או מרושעות, ולכן הלוזריות של ג׳ורג׳, האובססיה לניקיון של ג׳רי, המוזרות של קריימר והעצבים של איליין בהחלט היוו מודל להזדהות. עם מי בחברים אני באמת יכול להזדהות? עם רוס? יהיה פאתטי מדי להודות בזה. עם ג׳ואי? הייתי מת. עם פיבי? טוב, אני באמת מוזיקלי ומוזר, אז אני אתן לה את חמת הספק. הנקודה היא שסיינפלד לא נכתבה כמרושעת (בטח ובטח שלא בהשוואה לרשעות של משפחת סימפסון, סאות׳ פארק, איש משפחה וריק ומורטי) ורוב העלילות שלה יכולות להתקיים גם במציאות. מתי לעומת זאת בפעם האחרונה מישהו הזמין אותך לדייט במסעדה, וכשאמרת לו שאת הכי אוהבת אוכל איטלקי הוא לקח אותך במטוס הפרטי שלו לרומא?
לא, הקביעה שלך נחרצת ולא מבוססת. סליחה, אתה קורא מחשבות?
לא ברורה לי היומרה להחליט בשם כולם מה איש לא חשב את הפרק האחרון… לא נסחפת? מעולם לא הזדהיתי עם החבר'ה של סיינפלד, ובצפייה שנייה (הרבה לפני שראיתי את הפרק האחרון) היא כבר לא הצחיקה אותי, בעיקר הביכה והגעילה אותי. הם פשוט אנשים דוחים, ואחרי השעשוע הראשוני, כשכבר ידעתי את העלילה, היא בעיקר עלתה לי על העצבים. ממש לא היה צריך לחכות לפרק האחרון; ההומור של לארי דייוויד תמיד היה קטנוני עד זרא, וכשהוא הוריד את הכפפות ב"תרגיע" הוא היה בלתי נסבל כבר בצפייה הראשונה. כן, יש לא מעט קקות גם במציאות, אז למה אני צריכה לסבול אותם גם על המסך בתוך הבית שלי?
לומר שהזדהיתי עם "חברים"? מעט מאוד (וזה לא קשור למטוס, יש עוד הרבה דברים אחרים שלא קרו ולא יקרו לי, בתור התחלה כי אני חיה בישראל). אז מה? אני לא צריכה להזדהות עם הדמויות כדי ליהנות, ובכל מקרה הזדהות, אם כבר, אינה ברמת העלילה אלא ברמה הרגשית, בחוויות אוניברסליות (חברים, משפחה, אהבה, זוגיות, פרידה, אובדן, הבוס המעצבן בעבודה וכו'). בכל הנקודות האלה "חברים" עשתה עבודה הרבה הרבה יותר טובה, לפחות לדעתי. כמו כן, לשמחתי הרבה, רוב מכריי, אף שאינם דומים במיוחד ל"חברים" עוד פחות דומים לחבר'ה של סיינפלד. אני לא מחזיקה אנשים כאלה בסביבתי.
לא קריאת מחשבות, המגמה הכללית.
ולא רק בעין הדג ובמסמ״צ אלא גם בפורומים אינטרנטיים אחרים ובאופליין ואפילו באקדמיה (לקחתי פעם קורס על יהדות, פילוסופיה וסיינפלד והמרצה, שכמובן אהב מאוד את הסדרה, ניתח את הפרק האחרון באותו האופן בדיוק והיה סבור גם הוא שהדמויות אנוכיות ומנוכרות.) אגב תרגיע, זכור משם הדיון בין לארי דייויד וג׳ייסון אלכסנדר ובו דייויד מגונן על ג׳ורג׳ אחרי שאלכסנדר עצמו קורא לו שמוק ואידיוט, כי ידוע שג׳ורג׳ מבוסס על דייויד עצמו. לרוב, האנשים ששוטמים את הדמויות בסיינפלד לא מספקים דוגמאות ממשיות למה הופך אותן לכל-כך אנוכיות ומרושעות, בדיוק כמו שרוב האנשים (למרות שכאן חלק מהמגיבים כן עשו זאת) לא מסבירים מה בדמויות של חברים עושה אותן לכל-כך אהיבות ומעוררות הזדהות. אם כבר, אני יכול למצוא לא מעט תכונות דוחות בדמויות של חברים – רייצ׳ל משתמשת בסוכנות המינית שלה למטרות אנוכיות לרוב ואובססיבית להפרשות של התינוקת שלה, ג׳ואי מחפצן נשים וכמעט לא זוכה על כך לשום גינוי מצד חבריו, צ׳נדלר (לפחות בסוף הסדרה) הוא אידיוט ילדותי שצוחק מכל בדיחה גסה ופיבי מתנהגת כלפי החברים שלה (ובמיוחד כלפי רוס) בבריונות ובכלבתיות. ״אבל מתחת לכל זה״, אני שומע אתכם אומרים, ״הם באמת חברים טובים, ובאמת אכפת להם זו מזה״. ובכן, זה נכון, אבל גם הדמויות בסיינפלד כאלה, ותמיד יהיו שם אחד בשביל השנייה – גם אם זה לא מופיע בשיר הפתיחה שלהם כי אין להם בכלל שיר פתיחה, לא חסרים פרקים בולטים שיוכיחו את זה.
איזו מגמה כללית? בתקופת שידורה של "סיינפלד" לא היה "אינטרנט"
כפי שאנחנו מכירים היום, על אחת כמה וכמה בישראל, אז לא ברור לי על אילו דיונים אתה מדבר. לא יכולת לקרוא כאלה במסמ"ץ או בעין הדג בזמן אמת כי האתרים האלה עלו לאוויר אחרי שסיינפלד כבר ירדה.
אני לא מכירה (מלבדי) אנשים שלא אוהבים את הדמויות של סיינפלד, אבל לא ברור לי היכן הקושי למצוא דוגמאות… הקטנוניות, האנוכיות, הקמצנות החולנית (בעיקר של ג'ורג'), צרות העין וכו' היו שם בכל פרק. הן תמיד "היו שם אחת בשביל השנייה"?! צפינו באותה סדרה? אני זוכרת בעיקר פנקסנות וניסיון שלהן להוציא את עצמן טוב, גם על חשבון החברים. התחושה שלי היא שהדבק המלכד ביניהם לא היה חברות אמיצה או אהבה גדולה אלא יותר שנאה ובוז לזולת (והרבה "זולתים" משותפים" כמו שכנים, מכרים ונותני שירותים).
מנגד, אני גם לא יכולה להסביר לך "מה בדמויות של חברים עושה אותן לכל-כך אהיבות ומעוררות הזדהות" כיוון שמעולם לא הזדהיתי איתן וגם לא אהבתי אותן כל כך (בעיקר לא את רוס ואת רייצ'ל). יש להן לא מעט תכונות מעצבנות, לפעמים אפילו מעיקות, בלי ספק. אבל המכלול מהנה, ובגדול הן דמויות חיוביות. לא מושלמות, אבל עם כוונות טובות, והסדרה הרבה יותר אופטימית ופחות צינית ומרירה. אלה דמויות שמעולם לא חשתי צורך להיות חברה שלהן, אבל אין לי בעיה להיות שכנה שלהן. להיות שכנה של סיינפלד ושות'? לא תודה.
זה חייב להיות בזמן אמת? כי הביקורת על חברים בעין הדג התפרסמה בזמן אמת?
הדמויות בסיינפלד מוכנות לשקר אחת בשביל השנייה ולפעמים גם להשפיל את עצמן אחת בשביל השנייה. זה בולט בעיקר בחברות בין ג'רי וג'ורג' שהיא הוותיקה ביותר בסדרה, כמו איך שג'רי עוזר לג'ורג' (בדרכים נלוזות אמנם) עם לחם השיפון, או מתקשר לדווח על פצצה מזויפת באיצטדיון הינקיז כדי לאפשר לג'ורג' לצאת מהשולחן בלי שסטיינברנר יראה אותו. לעומת זאת בחברים יש את פיבי ומייק שתורמים כסף ליתומים ואז לוקחים אותו בחזרה, את ההקטנות המיזוגניות והגילניות ההדדיות בין ג'ואי, צ'נדלר ורוס ("כמו ילדה", "אנחנו בני שלושים, אנחנו לא נשים"), את העובדה שהרבה מהדמויות הלא קבועות בחברים נכתבו רק כדי לתת תפקיד אורח לאיזה מפורסם והסתלקו לבלי שוב במחי פרק אחד. אני אגב לא מקבל את הקריאה לפיה רייצ'ל התחילה את הסדרה כמפונקת ולא אהיבה והתבגרה – היא מעצבנת בעונה הראשונה, אבל נשארת אהיבה ובאלמנט שלה לאורך כל מערכת היחסים האון אנד אוף עם רוס ועד שהכותבים החליטו להכניס אותה להריון כי ככה. אם היו עוצרים את הסדרה אחרי החתונה של מוניקה וצ'נדלר, או מוצאים דרך להמשיך אותה בלי להכניס את רייצ'ל להריון, הדמויות בחברים היו יכולות להיות הרבה יותר אהיבות. זה לא היה הופך את הסדרה ליותר איכותית מסיינפלד או מצדיק את הלופים הבלתי נגמרים אבל זה כן היה מאפשר להתייחס יותר בסלחנות לטיעון החוזר של "סיינפלד מרושעת וחברים אוהבת אדם", שכל פרק אקראי של חברים יכול להפריך בקלות.
כן, אם הטענה שלך מתחילה ב"עד הפרק האחרון".
בעניין "הדמויות בסיינפלד מוכנות לשקר אחת בשביל השנייה ולפעמים גם להשפיל את עצמן אחת בשביל השנייה" – כבר כתבתי שהן מלוכדות יותר בשנאתן כלפי חוץ מאהבתן זו לזו… ואני לא רואה בזה שום חיזוק לטענה שלך, אם כבר להפך.
בעניין אהבת הדמויות – את שלי כבר אמרתי; אבל עזוב אותי, במבחן התוצאה, המציאות מוכיחה שוב ושוב שהדמויות ב"חברים" הרבה יותר "אהיבות" ומעוררות הזדהות, אף על פי שבני אדם (אפילו ב"חברים"!) הם לא פעם אנשים קטנוניים ומעצבנים להחריד. מישהו טען שלא? הן אנושיות, הכול בסדר. השאלה היא בעיקר המינונים.
מכיוון שאתה מקצין כל טיעון בניסיון נואש לגונן על "סיינפלד" קשה להתדיין איתך, אני לא יכולה להגן על דברים שמעולם לא חשבתי או כתבתי… אבל "להפריך בקלות בכל פרק של חברים"? לדעתי אתה טועה לחלוטין, ודאי אם תשווה לכל פרק אקראי ב"סיינפלד". העולם אינו שחור–לבן ו"חברים" אינם "דובוני אכפת לי", הדמויות בה אינן מלאכי שרת ואיש לא טען זאת. אבל אבל התחושה הבסיסית היא שיש להם מוסר ומצפון קצת יותר חזקים משל סיינפלד ושות'. הכול יחסי בחיים.
אחרון חביב, "איכותיות"? מה הקשר בכלל? אף אחת מהן אינה "הסמויה" ואני לא מחשיבה אותן ל"סדרות איכות". כשאני צופה בקומדיה אני בסה"כ רוצה לנקות את הראש, לצחוק ולהתבדר, לא הרבה יותר.
איך התגעגעתי לסלנג העינדגי/מסמ״צי הזה על דובוני אכפת לי...
בנושא האיכות, ידוע שסיינפלד נבחרה לא פעם כסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר בכל הזמנים ברשימות רבות של מבקרים, הרבה לפני הסמויה והסופראנוס ושובר שורות ואפילו באפי. אם את לא מחפשת פרמטרים של איכות בקומדיות מצבים ורק רוצה לצחוק, סבבה; אבל זה לא מבטל את האיכויות הטבעיות של סיינפלד. אני אגב חושב שהמוסר והמצפון שאת מזהה בדמויות של חברים הביאה לא פעם ולא פעמיים לסצנות קיטש מאולצות, במקום שבו יותר אדישות וסרקזם סיינפלדי היו משרתים הן את הדמויות והן את הסדרה טוב יותר. אבל איך את אומרת? ״הכתיבה של הסדרה הזאת היא הכתיבה של הסדרה הזאת״. חברים בחרה להיות קומדיה רומנטית פופוליסטית ולא אבחנה על הצביעויות והזיוף של חיי היומיום כמו סיינפלד, וזאת (כנראה) אחת הסיבות שהיא הגיעה למעמד שלה היום. זה עדיין לא הופך את הדמויות של סיינפלד למרושעות ואנוכיות (כי אם כבר דובוני אכפת לי, ככה סיינפלד תיראה בכל השוואה לסאות׳ פארק) אלא לאמיתיות ואנושיות יותר.
לא ידוע לי שזה סלנג, לא בכלל ולא בפרט...
לא אכפת לי למה "סיינפלד" נבחרה, אין לי שום כוונה/רצון/יומרה/יכולת לטעון משהו בעניין איכויותיה וזה גם לא דיון "מי יותר טובה". בסה"כ הבעתי את תחושותיי האישיות עליה, ואני אמשיך להחזיק בדעתי שהדמויות בה מרושעות ואנוכיות לא בצורה אמיתית ואנושית יותר אלא בצורה מוקצנת ואף דוחה, שנועדה להצחיק/להתריס וכיו"ב. זו דעתי על הסדרה וכך אני חוויתי אותה.
זה התחיל כאן, נראה לי.
https://www.fisheye.co.il/%D7%93%D7%95%D7%97-%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-2842002//#target-comment-63405
זה לא התחיל שם ולא המשיך כאן וזה בעיקר לא "סלנג"
זה בסה"כ דימוי תרבותי רווח (בדורות שגדלו על זה בילדותם) ואולי נהיה קצת שחוק. לא קיפוד ולא אני המצאנו אותו.
לא יודע מי בדיוק המציא (יש הטוענים שמיקה התחילה עם זה במסמ"צ)
אני בכל אופן לא השתמשתי בדימוי הזה לפני שקראתי אותו בעין הדג, ומאז הוא חדר לאוצר המילים שלי, אז תודה לאחראים, יהיו אשר יהיו.
ספק רב, ואני גם לא חושבת שהוא "הומצא" בעברית
אני לא זוכרת שקראתי אותו לפני שהשתמשתי בו… הוא פשוט הקשר תרבותי מתבקש למדי מבחינת מי שגדל בתקופה בשנים האלה. להתחיל לשייך אותו לקהילה מסוימת או לחלק קרדיט ל"ממציא" נראה לי הזוי ומיותר. מבחינתי הנושא חפור.
ואני לא זוכר ששמעתי או קראתי אותו בשום מקום לפני עין הדג.
לא באופליין וגם לא באנגלית, והרי דור שלם גדל על דובוני אכפת לי בכל העולם. אנשים אומרים ואמרו דברים דומים, בהחלט (״קשתות בענן וחדי קרן״, ״פרפרים וצמר גפן מתוק״), אבל את הסלנג הזה הספציפי על דובוני אכפת לי לא שמעתי בשום מקום מחוץ לעין הדג.
חפש בגוגל, תמצא בקלות (ופעם שלישית, זה לא "סלנג")
(ל"ת)
קייקיי.
(ל"ת)
ראית לאחרונה את קומיקאים שותים קפה?
כי ג'רי סיינפלד הוא די מרושע בבסיסו, ההומור שלו מאוד מונע מתאונות קטנות שקורות לאנשים.
בהמשך למה שמיפ כתבה ולדברים שעלו בדיון בכמה מקומות, אני חושבת שחברים לא כל כך התיישנה מבחינת ההומור. כלומר, כן, ג'ואי קצת מטרידן, הסדרה לבנה להחריד- כל הדברים האלו. אבל ברמת ה-למי לועגים, הציניות של סיינפלד גרמה לה להתישן מהר יותר ופחות טוב מחברים.
אישית שתי הסדרות לא מעיפות אותי כבר הרבה שנים, לא מתחברת להילולה סביב חברים ולא מוצאת שום עניין בלצפות בהם. גם לא בסיינפלד.
רוב הסדרות לבנות, וזה לא מחריד אף אחד.
חברים פשוט חוטפת על זה הכי הרבה אש כי היא עדיין כל-כך מצליחה ומשפיעה.
לא יודע כן חוטפת אש/לא חוטפת אש
אבל כמעט ואין סדרות שלבנות כמו שחברים הייתה לבנה, ובימינו הקביעה ש"רוב הסדרות לבנות" זה רק אם סופרים גם את סדרות העבר. בזמנה היו לא מעט סדרות לבנות אחרות כמוה, כן, אבל מאז דברים השתנו. יכול להיות שזה מה שניסית להגיד, אבל אז היה ראוי לחדד את ההבדל.
בזמנה גם היו סדרות שהיו 100% שחורות.
ושדמויות לבנות היו בהן עלה תאנה נלעג ולא משכנע, בדיוק כמו צ'ארלי בחברים. אבל עד כמה באמת עולם הטלוויזיה השתנה מאז? למה על משחקי הכס ושובר שורות והסופראנוס מעולם לא מתחו ביקורת שהן "לבנות מדי" או "לבנות להחריד"?
קודם כל, בהחלט מתחו
שנית כל, שתי הסדרות הראשונות שציינת כוללות הרבה יותר אנשים שחורים בצורה הרבה יותר משמעותית ממה ש"חברים" יכלה לחלום להיות אי פעם.
שלישית – אני אשמח לשמוע על הסדרות ה-100% שחורות האלה.
אני מנחש
שהכוונה שלו לסדרות כמו אריזה משפחתית והנסיך המדליק
והנה עוד שחקן שחור קבוע מחברים ששכחו לציין פה:
פיל לואיס (מר מוסבי/היועץ פלאט מבאפי) בתפקיד הבוס של צ'נדלר במשרד הפרסום.
"קבוע"
3 פרקים זה לא קבוע.
הוא יותר קבוע מדמויות שחורות אחרות בסדרה, בוא נגיד ככה.
לא שזה מדד למשהו, רק בשביל מי שבשבילו לבן זאת קללה. האם לא היה זה אדם בדיון על על הספקטרום שאמר שאנשים מעדיפים להיות עם מי שדומה להם? כאילו, בחיים האמיתיים, מה הסיכויים שתראה יותר – חבורת חברים שהם רק לבנים/רק שחורים או חבורה מעורבת? זה עדיף ואמיתי יותר מאשר להוסיף דמות שחורה ייצוגית ופרווה – אוי לשיעמום אם צ׳ארלי הייתה דמות ראשית וחלק מהחבורה המקורית מראש.
בניו יורק?
בוא נגיד ככה, אם תבוא לקונגרגיישן היהודי הקטן שאני חבר בו בערב שבת, תראה יותר שחורים (ולטינואים, ואסייאתים אמריקאיים) מאשר ב"חברים". אני לא מכיר חבורה אחת של חברים בעיר הזו שהיא רק לבנים (או רק שחורים, אבל נניח שאני לא אכיר כי אני לא שחור). כשיש כל כך הרבה אנשים שמתערבבים, אתה מקליק עם אנשים מכל מיני רקעים, גזעים, דתות.
אם הם היו גרים בעיירה שמרנית והומוגנית בלונג איילנד ואף פעם לא הולכים לעיר, אולי זה היה סביר. אבל אם הם גרים ליד סנטרל פארק, בין הארלם (שחורה ברובה, והחלק המזרחי שלה היספאני ברובו) למידטאון (איפה שאנשים מכל חלקי העיר עובדים ומבלים), זה לא ריאליסטי. בכלל.
אולי אילו הם היו מהגרים שמתכנסים בתוך הקהילה של מדינת המוצא ולא דוברים אנגלים רהוטה, זה היה הגיוני. אבל סתם ככה? ממש לא.
הם גרים בגריניץ׳ וילג׳.
ויש ביניהם מיעוטים, גם אם הם מיעוטים בלתי נראים – רוס ומוניקה יהודים, ג׳ואי איטלקי, צ׳נדלר (כנראה) ממוצא גרמני, פיבי ממוצא צרפתי וגאנת׳ר ממוצא הולנדי. האם כל מיעוט חייב להיות נראה כדי להיות נוכח?
בוילג'?
ליד NYU? אפילו פחות סביר. הוילג' הוא גם (כבר מהמאה ה19) שכונה שהיא בית ללהטב"קים ממגוון רקעים ומקומות.
בכל אופן, לא אמרתי שהם לא מיעוטים. אולי הם גם מתמודדי נפש, אל-הורים או מורמונים. אמרתי שכולם לבנים, ושזה לא ריאליסטי בנ"י.
אל-הורות בחברים זה דבר יותר נדיר משחורים ומאסייתים.
אחד המסרים הכי שמרניים, בוטים ומקוממים של חברים לאורך השנים היה שכל מערכת יחסים זוגית שאינה מובילה לחתונה ולילודה אינה רצינית ואינה ראויה. אל-הורות ושותפות זוגית לחיים במקום חיי נישואים היו מילים גסות ומגונות בחברים – כך נהרסו להן מערכות היחסים בין מוניקה וריצ׳ארד, רוס ואליזבת׳, וגם כמעט פיבי ומייק. ג׳ואי רודף השמלות הוצג כחבר הכי טיפש וילדותי בדיוק מהסיבה הזאת.
ניו יורק יכולה להטעות בהרבה מובנים, בגלל שרואים כל כך הרבה אנשים יחד.
בעיקרון, למרות שאני לא חושב שארהב היא מדינה גזענית, האנשים פה די מסוגרים בקבוצות מאוד הומוגניות. גם בניו יורק אפשר לראות את זה ברגע שמכירים את האנשים בצורה יותר קרובה. בקבוצות גדולות יש אנשים ממוצאים וגזעים שונים, אבל בחורות הקרובות תמצא לרוב רק לבנים או רק שחורים.
אין לי מושג אם מי אתה הסתובבת
אספתי כאן לא מעט חברים וזה ממש לא נדיר שהחבר/ה הכי טוב/ה של אדם זה אדם מגזע אחר. למצוא קבוצה של שישה אנשים שהם חברים קרובים וכולם לבנים זה… מעיד משהו על האנשים האלו. מאז שעברתי, עוד לא קרה שארחתי שישה אנשים בבית שלי והם היו כולם לבנים. ועוד לא קרה שהתארחתי אצל אנשים אחרים (בבית או בסרט/ארוחה/אירוע לרגל סיום תואר, יום הולדת, יום נישואין וכו') וכולם היו לבנים.
רגע, אבל הם לא ממש "נאספו" אקראית
מוניקה ורוס הם אחים, רייצ'ל וצ'נדלר (בהתאמה) הם החברים הטובים שלהם מהתיכון, ורק פיבי וג'ואי התגלגלו לחבורה בשלב מאוחר יותר למעשה. אני בטוחה שגם אם כיום (ולא לפני 25 שנה) את מארחת בביתך 6 אנשים ולא כולם לבנים, לא כולם כמוך. אין ספק שהיוצרים יכלו לשלב קצת יותר דמויות ממוצא אפרו-אמריקני (ולא רק פה ושם בהבלחות) אבל אני לא חושבת שיש בזה משהו מלאכותי / נדיר / מוזר. התחושה שלי שלהם זה היה נורא טבעי, גם אם לך זה לא. כמו כן כבר אמר מי שאמר שאכן אין הרבה שחורים בסדרה, אבל מוצא אחר יש גם יש – ג'ולי או פאולו לדוגמה, רק בעונה הראשונה.
הסתובבתי עם הרבה, ורק במקרים מאוד יוצאי דופן חבורה קרובה כוללת אנשים ממוצא אחר.
החבורות הקרובות זה אנשים מהתיכון או הקולג'. אז יהודים עם יהודים, לבנים עם לבנים, שחורים עם שחורים. בקולג'ים ההפרדה הזו מתרחשת כל הזמן. לא מתוך גזענות חס וחלילה של מי מהאנשים, אלא מתוך תפיסה תרבותית שונה אצל האמריקאים (יותר מתחברים עם אנשים שדומים להם). מקרה יוצא דופן הוא חבר שחור שלי שלמד בבית ספר יהודי בלונג איילנד, אז רוב החברים שלו הם יהודים לבנים. אבל ברגע שהוא עבר לעיר חדשה החברים שלו היו רק שחורים.
החבורות היחידות שבהן היה באמת "ייצוג" היו חבורות להט"ב, למרות שגם החבורות האלה היו הומוגניות בצורה כזו או אחרת.
אז נכון שזה רק מה שאני ראיתי, אבל אני מרשה לעצמי אחרי 10 שנים לומר באופן מוחלט שהייצוג בחברים הוא *ממש* מציאותי.
בדרום אגב, איפה שהסגרגציה *באמת* הסתיימה, בהחלט הרבה יותר נפוץ למצוא חבורות מעורבות. אבל בערים כמו ניו יורק, בוסטון, ושיקגו זה בהחלט נדיר.
ממש לא נדיר
אבל שוין, יוצא מזה רק שאני מסתובב עם אנשים אחרים. אולי הם גזענים פחות ואולי היו להם נסיבות חיים שונות אבל הם לא פחות ניו יורקרים. ובוסטון *הרבה* יותר גזענית מניו יורק, לפחות לפי החברים האפרו-אמריקאיים שלי.
בכל מקרה, זה אכן סביר שאנשים שמעוניינים להיות חברים קרובים של מהגר כמוני יהיו חברים של כל מיני אנשים שהמשותף איתם זה תחומי עניין (=חנונים) ולא צבע או מוצא. וזה נכון שבקהילות של להט"בקים אנשים מוצאים קשרים חשובים עם כל מיני אנשים על בסיס חוויות משותפות וצורך במשפחה חליפית (ובלי צורך באישור של משפחות המוצא).
אבל לומר שזה נדיר זו הגזמה.
צודק, במשחקי הכס יש גם גמד ובחברים אין.
בסיינפלד לעומת זאת היה ייצוג הולם לגמדים, שמנים, נכים, עיוורים וחירשים, מה שהופך אותה אוטומטית לפחות אייבליסטית מחברים. היו גם הודים וסינים בסיינפלד, הרבה יותר סינים מבחברים, למרות שאותו הסיני מהמסעדה הסינית בסיינפלד גם אימן את פיט בחברים. אז באמת, הרבה יותר כדאי לצפות בסיינפלד אם מפריע לכם הלובן הבוהק של חברים, או סתם כי זאת סדרה יותר מקורית ופחות קלישאית.
מסכימה בגדול, אבל זה ניתוח קצת פשטני ומכליל מדי לטעמי
"חברים" קצת דביקה מדי לא פעם, אבל כן, בהחלט עדיפה הזווית האופטימית (גם אם מדי) על פני רפש ופסימיות בלתי נגמרת. לא צפיתי ב"סיינפלד" כדי להתנשא על הדמויות ומעולם לא הרגשתי ב"חברים" שאני "יכולה להיות הם". בשתי הסדרות צפיתי כל עוד הן הצחיקו אותי. ההומור הקטנוני והמרושע של "סיינפלד" לא הצליח להצחיק אותי בצפייה שנייה אלא בעיקר הגעיל ועצבן אותי. ל"חברים" נדרשו הרבה צפיות עד שהגעתי לרוויה, אבל היא הגיעה, וכיום היא בעיקר משעממת אותי… זה לא אומר שהיא לא טובה, פשוט מיציתי.
רשעות? לא הגזמנו בכלל
קטנוניות, אנוכיות וצרות עין? בטח. מידה מסוימת של מיזונטרופיות? לפעמים. אבל רשעות? הגזמתם.
עדיין אין לי מחשב נורמלי אז אני לא יכולה לכתוב הודעות ארוכות אבל בחיי שכבר נמאס לי לראות איך מלכלכים על סיינפלד בהשוואה לחברים. סיינפלד עולה על חברים בכמה וכמה רמות, בראש ובראשונה כי הפרקים שלה מורכבים יותר וההומור שלה מתוחכם יותר. יכולתי ואני עדיין יכולה להתחבר לבעיות והתלאות היומיומיים של חבורת סיינפלד הרבה יותר מהבעיות של חברים, שכוללות בעיקר התלבטות בין האם לצאת עם בחור חתיך מספר אחת או עם בחור חתיך מספר 2, כמה לבטים לגבי עבודה ורוס-רייצ'ל. ועם כל הקטנוניות, המיזונטרופיות והרשעות כביכול, סיינפלד אף פעם לא הציגה מערכות יחסים עם אלמנטים לא בריאים כאילו הן מערכות יחסים אולטמטיביות, לא הריצה בדיחות על הומואים וגבריות "נשית" כל פרק כמעט (היי צ'נדלר), הגברים בה לא חיפצנו את הנשים בכל רגע נתון, ולא הייתה בה אווירה אנטי-אינטלקטואלית.
מה שהרבה אנשים לא לוקחים בחישוב היא שהחבורה בסיינפלד נאלצת להתחכך בכל הדברים הקטנים והמעצבנים של החיים, בעוד שהחבורה בחברים פטורה מזה כמעט לגמרי באורח נס. כמה פעמים קרה לנו שמישהו עוקף אותנו בתור, או שמשהו ששלחנו בדואר בכלל לא הגיע, או שהזמנו משהו מראש וכשהגענו אמרו שזה לא נמצא, וכו' וכו'? כמה אוהבי אדם ונעימים אנחנו יוצאים אז? אבל מה נעים ומה נחמד כשלא צריך להתעסק בטרדות הקטנות של החיים. שלא לדבר על הטרדות הגדולות כמו כסף ועבודה – ולא, בחיים לא תצליחו לשכנע אותי שזה שג'ואי צריך להביא שותף כי הוא לא יכול להחזיק דירה לבד בפאקינג סנטרל פארק בניו יורק או שזה שחלק מהחבורה לא מזמינה כלום בארוחה במסעדה כי הם תפרנים, שווה ערך מבחינת האמינות לזה שג'ורג' נאלץ לחזור להורים שלו כי אין לו כסף, או שאיליין לאורך חלק גדול מהסדרה מתעסקת בחיפוש אחרי דירה שתוכל להרשות לעצמה. כזו היא חברים בעיני – ממתק פלאפי, comfort food, רעש רקע סתמי מרגיע אבל נטול כל אמינות והשלכות רציניות. סיינפלד הרבה יותר מעוררת הזדהות בעיני, הרבה יותר קרובה לחיים האמיתיים, ובעיקר – הרבה הרבה יותר חכמה ומצחיקה.
/\/\/\/\/\/\/\/ זה. כל-כך.
(ל"ת)
אבל השאלה לא היתה מה יותר ריאליסטי
אלא מה יותר נעים לצפיה. את חוזרת הביתה, מה בא לך עכשיו: חדשות או קומדיה? איזו קומדיה? הזו שמזכירה את כל מה שמעצבן בעולם או הזו שהיא כל כך פרווה שכולם יכולים לצחוק איתה, ולחשוב כמה חמוד?
בסיינפלד בעצם נקודת המשיכה היא הקטע הזה שהאבחנות הקטנות או הגדולות שהם עושים הן "נכונות". הדמויות מתעצבנות מאותן דברים שמעצבנים אותי ואת רוב האנשים ביום יום, ובשלב כלשהו נגמר הכח להמשיך ולהתפלש בדברים המעצבנים האלו.
היום אני לא מעדיפה אף אחת מהן, לפני כן הייתי כניראה בטים סיינפלד, אע"פ שלדעתי ראיתי יותר מחברים.
לדעתי כן. אולי יותר חוסר אמפתיה לזולת
גם ב"חברים" לא חסרו הרבה דברים קטנים ומעצבנים של החיים, וגם קטנוניות (רוס הוא הדוגמה המוקצנת ביותר) אבל השאלה לאן לוקחים אותם ומה עושים איתם. אני לא יכולה להזדהות עם אנשים שמתחרפנים, מתנקמים ומנהלים מלחמות חורמה על כל שמוק שתפס להם את החניה / עקף אותם בתור / נגע בהם ברחוב.
זו לא תחרות, ובעיניי למעט "חבורת חברים בניו יורק" אלה ממש לא סדרות דומות. אני באמת לא מנסה להשוות מי יותר "צדיק", כי כאמור, גם החברים של "חברים" די מעצבנים לא פעם, והם לא חברים שלי (ולא הייתי רוצה שיהיו) ומעולם לא הזדהיתי איתם במיוחד. אבל הסדרה בכללותה, למרות פגמיה, לא דחתה אותי בצפייה שנייה. בסופו של דבר אני לא מחפשת את עצמי בצד השני של המסך, אני בסה"כ רוצה ליהנות ולצחוק. "סיינפלד" הפסיקה להצחיק אותי מהר מאוד, ל"חברים" נדרשו הרבה (הרבה) יותר צפיות.
נ"ב
די "לחפצן"! במילה "חפץ" אין נו"ן ואין סיבה להוסיף אותה. הפועל התקין הוא "להחפּיץ" (החפצה) תודה.
ועדיין, את מעדיפה להגיד ״ג׳ואיש פרינסס״ ולא ״נסיכה יהודיה״.
בתור מי שכל-כך אכפת לה מהלשון העברית, את לא שומרת על טהרנות כמוני וזה קצת מאכזב. לא רואה סיבה לכתוב את הביטוי הזה בתעתיק ולא לתרגם.
מה הקשר?
זה לא ביטוי עברי/ישראלי אלא אמריקני. לא ראיתי טעם מיוחד לתרגם אותו בדיון הזה, צר לי אם זה מאכזב אותך.
כמתרגם, אני נוטה להשאיר כמה שפחות אנגלית בטקסט עברי, על אחת כמה וכמה ביטוי בעל זיקה ליהדות.
אלא אם כן זה ביטוי שממש קשה עד בלתי אפשרי לתרגם בקצרה כמו אוברייטד/אנדרייטד, אבל כשזה נוגע לנושאים של יהדות צורם לי מאוד לראות מילה או שם ממקור עברי בתעתיק מאנגלית (אני למשל לא סובל שכותבים "נואה" במקום "נוח", זה שם תנ"כי ולא נועה קירל.) זה לא כלל ברזל ואני בטוח ויודע שיש מתרגמים שחושבים לגמרי אחרת ממני, אבל לשם הדוגמה, זה ייראה לנו מוזר וצורם אם דובר עברית ילידי יתאר סצנה שהוא ראה בסרט או סדרה דוברי אנגלית שעוסקת ביהודים, ואז הוא פתאום יגיד "ואז הוא חבש את הירמולקה שלו" במקום "את הכיפה שלו" (ירמולקה זה כמובן לא באמת אנגלית אלא שיבוש באידיש למילה טורקית, אבל הנקודה ברורה.)
כמתרגם מפתיע שאינך מבחין שזה לא נושא ביהדות אלא בתרבות האמריקנית
(ל"ת)
נושא בתרבות האמריקנית שנוגע ביהדות באופן ישיר, ממש בשמו.
אז כן, כולם כבר הגיעו להסכמה שבמקרה הזה מדובר ביהדות במובן התרבותי ולא הדתי, ובכל זאת ההיכרות שלי עם הביטוי הייתה בעברית קודם כל. מעולם לא ראיתי מישהו משתמש בו בתעתיק לפנייך, וחשבתי שלך דברים כאלה אמורים לצרום במיוחד. יותר מדי מילים בעברית נמחקות מחיי היומיום ללא שום סיבה לטובת האנגלית, גם כשהחלופה העברית שרירה וקיימת (כמה פעמים כבר אפשר לשמוע אנשים אומרים "אם אתם מרגישים שזה טו מאץ' לכם" במקום "אם אתם מרגישים שזה יותר מדי לכם"?) ובמקרה הזה זה פשוט מיותר. גם אם לא הייתה לביטוי הזה זיקה ליהדות בכלל, לא דתית ולא תרבותית, וגם אם אפשר להגיע לאיזו קונצנזוס שזה דבר שקיים אך ורק בארצות הברית, אלה שתי מילים כל-כך קלות לתרגום שלראות אותן בתעתיק זה דבר די מכאיב בעין, ממש כמו הסרט סיינס שיכלו בקלות לתרגם לסימנים.
לא נוגע ביהדות כלל, זה שיוך אתני/מגזרי/עדתי ותו לא
מעולם לא נתקלתי בו בעברית ולא פגשתי בו בתרבות הישראלית, לכן לתרגם אותו מילולית נראה לי סתם מלאכותי וחסר משמעות, ודאי שבדיון הזה.
נו, אבל כבר סוכם וידוע שיהדות היא גם דת, גם תרבות וגם מוצא אתני.
ו… הגענו לדיון גדול וכוללני מדי שכבר עזב מזמן את הנושא.
כשאומרים בישראל "יהדות" מתכוונים בעיקר לדת. בארה"ב זה כבר אחרת.
אלה הבדלים מהותיים בין תרבויות שמשתקפים גם בשפות. "ג'ואיש פרינסס" אינו מושג ביהדות אלא בתרבות האמריקנית, ואין לו קשר של ממש ליהדות, לא יותר משיש למילה כמו "פרחה". הוא בסה"כ מסמן טיפוס מסוים (שמתקשר בד"כ למוצא אתני, אבל יותר סוציואקונומי / קהילתי), ואין לו באמת קשר ל"יהדות", ודאי לא כפי שאנחנו מכירים וכפי שאנחנו תופסים את המונח. לא לחינם דיון שלם מחית שוב ושוב על כמה לרייצ'ל אין סממנים יהודיים מובהקים, זוכר?
כאמור, מעולם לא נתקלתי בביטוי הזה בישראל ולתרגם אותו לעברית נשמע לי זר ומוזר. "נסיכה יהודייה" מתקשר לי לבת מלך מהתנ"ך, לא לאמריקנית מפונקת. אגב, לא לחינם יש בעברית הקשר ברור הרבה יותר כשאומרים "פרינססה" ולא סתם "נסיכה". השנייה מילה כללית הרבה יותר ולא מתייחסת לפן מסוים מאוד. לסיכום, אני ממש לא בעד שימוש במילים לועזיות שלא לצורך, אבל זה פשוט לא המקרה.
באמריקה נוהגים לקרוא להם JAPS שזה ראשי תיבות של JEWISH AMERICAN PRINCESS
ואללה, אני לא בקיאה בז'רגון
נראה לי שנחשפתי לקונספט בדחקה שמל ברוקס הריץ עליו ב"שיגעון בחלל".
אוקיי, יותר מובן לי עכשיו למה השתמשת באנגלית. ועדיין אפשר לתרגם. למשל...
פרחה לבימבו או לגווידט ופושטק/ערס ל-chav או ל-ASBO; כמובן שזה לא ייצא אחד לאחד אבל אלה המקבילות החופפות ביותר. ייראה לנו מוזר אם מישהו ישתמש בביטוי הזה בסדרת טלוויזיה ובכתוביות ישאירו אותו כמו שהוא בתעתיק ולא יתרגמו ל״נסיכה יהודיה״ או לפחות ל״יהודיה מפונקת״, גם אם האחרון עלול להישמע אנטישמי וגזעני לאוזניים ישראליות. שוב, אני מדבר מניסיון ומעבודות תרגום שהייתי צריך להגיש ולקבל כסף תמורתן. בעין הדג הכול פחות רשמי והכול חינם אבל עדיין זה צרם לי, כמו שלך צרם השימוש במילה ׳חיפצון׳ במקום ׳החפצה׳ (לקחתי את התיקון הזה לתשומת ליבי ואני אשתמש בו מעכשיו, לא צחוק.)
כשישלמו לי על עבודת תרגום...
(ל"ת)
אני חושבת שהמילה הכי מדוייקת
בלי ההקשר התרבותי/דתי זה באמת פרינססה. שזה אמנם לא בדיוק עברית אבל זה נראה לי חלק מהעניין…
רק אני רואה את הטקסט של ההודעה הזו הפוך?
זו לא פעם ראשונה שאני רואה טקסט או חלקים מטקסט של הודעה הפוכים בעברית (המילים והמשפטים הם משמאל לימין) בעין הדג, אבל לא ראיתי משהו אחר מעיר על כך…
אולי... אצלי לפחות זה לא כך.
(ל"ת)
באג נפוץ אצלי (מק והגדרות שפה) ודווקא פה לא קרה מעולם
(ל"ת)
זה קרה גם לי לאחרונה כמה פעמים
בטלפון ואחרי רענון של הדף זה מסתדר.
אני לא זיהיתי את הרשעות בסיינפלד, אבל גם אם נניח שהיא סדרה מרושעת, אני לא חושב שזה הסיבה שהיא פחות פופולרית. אנחנו לא אנשים טובים יותר ממה שהיינו לפני 30 שנה. לדעתי הסיבה שיותר קל לעשות רי-ראן לחברים זה בגלל שזה הומור מבוסס פאנצ'ליין, בניגוד לסיינפלד שזה הומור מבוסס סיטואציה.אתה צריך להיות שקוע יותר בפרק של סיינפלד כדי להנות ממנו, וכאשר הסדרה יצאה מהמודעות הרבה יותר קשה לךהחזיק את המודעות שלה דרך פרק רנדומלי בטלויזיה, חברים היא סדרה שהרבה יותר נח לראות פעם בכמה זמן במזדמן, ולצאת לשירותים באמצע לחמש דקות ועדיין להנות ממה שאתה רואה
אצלי זה היה בדיוק להפך
מעולם לא צפיתי ב"סיינפלד" בצורה מסודרת (מההתחלה ועד הסוף) ועדיין נהניתי מפרק פה פרק שם, הם עמדו בפני עצמם. לעומת זאת כשניסיתי לצפות בפרקים אקראיים של "חברים" לא התחברתי כלל, ורק כשהתחלתי לצפות בה במסודר מההתחלה התחברתי ונהניתי.
למרות שבשתיהן יש קשתות עלילה?
(ל"ת)
היו קשתות עלילה בסיינפלד? (אני באמת שואלת...)
כאמור, אף שהיו עונות שכנראה ראיתי די במלואן, זו לא סדרה שצפיתי בה אי פעם מההתחלה ועד הסוף במסודר. לא הפריע לי להתחבר אליה מהצפייה הראשונה ולצחוק ממנה. ב"חברים" זה פשוט לא קרה עד שהתחלתי מהפרק הראשון.
פחות דיברתי על קשתות עולה עונתיות, יותר דיברתי על קשתות עלילה בפרק עצמו. את שתי הסדרות אמורים לראות כפרקים נפרדים. אבל סגנון ההומור של סיינפלד נובע הרבה מההומור של ג'רי סיינפלד עצמו, שאפשר לקרוא לזה observational comedy והוא קשור מאוד לסיפור או לסיטואציה שבו מונח הבסיס להומור. חברים תמיד הרגיש לי, שהסיפור הוא קנבס לאמירת בדיחות. כילד אהבתי את חברים יותר מסיינפלד, הבדיחות מצחיקות יותר (כלומר צ'נדלר, לא סבלתי את רוס ומוניקה) לקח לי זמן להעריך את הסיפורים בסיינפלד, כמו שלקח לי זמן להבין למה קריימר דמות טובה יותר מפיבי
ועוד איך יש קשתות עלילה בסיינפלד, בעיקר בעונה הרביעית והשביעית.
וכמעט בכל פרק יש אזכורים לפרקים קודמים. כשהראיתי את הסדרה לאבא שלי, לא הראיתי לו את הפרקים לפי הסדר אלא באנאכרוניה מוחלטת ולא הייתה לו בעיה להבין ולצחוק; אבל פרקים רבים בסיינפלד, ובמיוחד האהוב עליי ״הבגידה״, מבוססים על היכרות קודמת עם הדמויות ומה שהן עשו קודם. בחברים זה הרבה פחות קשה להבין אם נפלת על פרק אקראי אם רייצ׳ל ורוס או מוניקה וצ׳נדלר זוג באותו הפרק, ובאיזה שלב של היחסים הם.
ובחברים, הדרמה היא העיקר, ולא הבדיחות.
לכן היו בה כל-כך הרבה סצנות ארוכות ורציניות כמעט ללא בדיחות (״הפרק עם הבוקר שאחרי״, הדיונים סביב תחילת ההריון של רייצ׳ל). בסיינפלד בחיים לא היו נותנים לזה לקרות בגלל המוטו של לארי דייויד – ״בלי חיבוקים ובלי ללמוד שום דבר״. זה לא שקומדיה לא יכולה להיות גם דרמטית ומרגשת, וסצנת הפרידה של רוס ורייצ׳ל אכן כזאת – אניסטון ושווימר מפגינים שם יכולות משחק כמו במחזה. אבל זה אומר שזה ממש לא נכון שהעיקר בחברים זה הבדיחות.
כמה נקודות נוספות על מה שכבר כתבו
ראשית, התיזמון לדעתי קריטי, כפי שכתבתי בשרשור קודם כאן חברים היא הסדרה ה"גדולה" האחרונה של עידן טרום הצפיה ההמונית ברשת ועליית האינטרנט ורשתות חברתיות וכו', כך שהיא למעשה מדורת השבט האחרונה. מיד אחרי ירידת הסדרה, או אפילו כבר בעונות האחרונות, אפשר היה לצרוב דיסקים עם פרקים, להוריד טורנטים וכו' וכו'. זה גרם לעליה בתפוצה.
שנית, זה משהו מאוד אמריקאי. ההומור בסיינפלדי (הגאוני, וזו כמובן הסדרה האהובה עלי בכל הזמנים) הוא פחות גלובלי מחברים. אם אינני טועה, בארה"ב סיינפלד זכתה ליותר צופים (גם ביחס לתקופה וגם אבסולוטית) מחברים, ואילו בעולם דווקא חברים שודרה כמעט בכל חור בעולם. כמובן שגם התקופה והפצה של שידורים תרמו לכך. כך שהתהודה לה זוכה חברים בארץ (וגם בארצות אחרות, לפי הרושם שלי) נובעת מכך. בארצות הברית לבדה אני לא בטוח שחברים היום יותר פופולרית מסיינפלד.
שלישית, גיל הכוכבים וגילאים בכלל. החבר'ה של חברים צעירים יותר מאלו של סיינפלד באיזה 15 שנה בממוצע והם גם יותר יפים וחייכניים. וכן, ג'ניפר אניסטון זה סיבה לגיטימית לקאלט. בהתאם, גם הצופים של סיינפלד היו קצת יותר מבוגרים.
בגרמניה סיינפלד באמת פחות הצליחה כי אמרו שם שההומור ״יהודי מדי״ *צמרמורת*
אבל היהדות המובהקת של סיינפלד ותרגיע הייתה אמורה לגרום להן להיות יותר פופולאריות בישראל ולא כך הוא, כנראה ש״כמו באמריקה״ זאת שיטת מכירה טובה יותר לישראלים מאשר ״יהודים משלנו״. בארצות הברית בכל אופן (וגם בבריטניה) חברים היא זאת שמשודרת בלופים בלתי נגמרים בעשרות ערוצים ולהשפעה התרבותית של סיינפלד כבר אין זכר – רק ב-2009 (וואו, כמה עצוב שזה היה כזה מזמן) עוד היו ערוצים בארצות הברית ששידרו בלופים גם את סיינפלד, היום בכלל לא או הרבה הרבה פחות.
ואם כבר טרנטינו
ההשפעה של סיינפלד על טרנטינו (ולא ההיפך) בלתי ניתן לערעור. בלי סיינפלד, ספק אם הסצנות הראשונות של כלבי אשמורת וספרות זולה והדיאלוגים המבריקים שבהן היו נכתבות. לאחר מכן, ההשפעה כבר הפכה להדדית, כאשר האומץ של טרנטינו להציג את ספרות זולה באנאכרוניה השפיעה בין השאר גם על הכרונולוגיה ההפוכה של "הבגידה" (טוב נו, זה היה הרולד פינטר ולא טרנטינו, אבל תודו שזה היה יכול להיות מגניב.) גם ההשפעה בין סיינפלד ושפילברג הייתה הדדית, כששפילברג צפה בפרקים של סיינפלד בזמן צילומי רשימת שינדלר כדי להקל על עצמו ולצחוק קצת אחרי ימי הצילום הקשים, ובתמורה לכך סיינפלד עשו מחווה/פרודיה לרשימת שינדלר ב"מעילי הגשם". בפעם האחרונה שבדקתי במה חברים השפיעה, זה היה בהגברת השימוש במילה "like" בקרב נשים; וכמו שלבה קפואה ציינה כאן מעליי, מודל רוס ורייצ'ל לזוגיות (שאחר-כך שועתק גם בקומדיות מצבים אחרות וגם במציאות) הוא מודל מאוד לא בריא שמבוסס בעיקר על on-and-off שמתפרס על פני שנים ארוכות, קנאה חולנית וחוסר אמון הדדי. הקרדיט שאני כן נותן לקאופמן וקריין בעניין רוס ורייצ'ל הוא שהם ידעו לקחת את הפנטזיה הגברית של היפה והחנון וממש לפתח את הדמויות האלה ואת מערכת היחסים ביניהם בצורה אמינה, אנושית ורגישה, ביחד ולחוד, ובעיקר את רייצ'ל – רוס הפך, החל מהרומן שלו עם אליזבת' והלאה, לסמרטוט פאתטי שמביך לצפות בו, לא כל שכן