ביקורת: חברים

'חברים' היא לא יצירת מופת, אבל היא קלאסיקה.

במהלך החופש הגדול יצא לי לעבוד עם בני נוער. כשהבנתי שהם לא בעניין של טאקי וג'אנגל ספיד אבל שיש להם חיבה לסדרה הישנה ההיא על האנשים שיושבים ושותים קפה כל היום, פתחתי את חידון הבקיאות האולטימטיבי של mako, בחנתי אותם – יש לציין שאלה היו שאלות קשות באמת, פחות "איפה מתרחשת הסדרה" ויותר "מאילו מרכיבים רייצ'ל הכינה פאי גרוע במיוחד בפרק חג ההודיה של העונה השישית" – ונוכחתי לגלות שהם אלופים שלא מפספסים אף שאלה. הם זכרו מי היה השחקן שג'ואי היה אמור להיות כפיל התחת שלו ומה פיבי ניחשה שהוא שמה האמצעי של מוניקה כשהייתה צריכה לחתום בשמה. זה לא מספיק בשביל להרשים אותי, כי אלו דברים שגם אני זוכר בעל פה (אל פאצ'ינו ובלולה, בהתאמה), אבל ההלם הגיע כששאלתי אחד מהם מתי הוא נולד.

"אני? אני נולדתי ב-2005", אמר לי הנער.

"חברים" ירדה מהאוויר ב-2004.

"פרייז'ר" זכתה ביותר פרסי אמי, "סיינפלד" אהודה יותר בקרב המבקרים ו"הכל נשאר במשפחה" הייתה פורצת דרך באמת, אבל ככל שזה נוגע למבחן התוצאה, "חברים" היא הסיטקום המונומנטלי ביותר אי פעם: ילדים בני 14 ממושב בפרוזדור ירושלים זועקים "WE WERE ON A BREAK" ויודעים מיהי רג'ינה פילנג'י כרבע מאה אחרי שהביטויים האלה נטבעו. אם זה לא מאפיין חד משמעי של קלאסיקה, אני לא יודע מה כן.

באשר לשאלה "למה", התשובה כמעט פשוטה מדי – "חברים" היא הסדרה האסקפיסטית האולטימטיבית, ולא התייחסה כמעט אף פעם לתרבות הפופ או לפוליטיקה. אחד הפרקים החמודים ביותר בעונה הראשונה סבב סביב הנוכחות של ג'ורג' סטפנופולוס, מנהל התקשורת של ביל קלינטון, בדירה שמול רייצ'ל ומוניקה. זאת, אני מאמין, הייתה הפעם היחידה לאורך כל הסדרה שבה נאמר שמו של נשיא מכהן. באמצע העונה הראשונה רייצ'ל מתאשפזת בבית חולים ומגלה למוניקה שאין לה ביטוח בריאות. במקום לנצל את ההזדמנות כדי לעסוק במערכת הבריאות האמריקאית שתיתן לאמריקאי הממוצע לגסוס לאיטו אם אין לו את הביטוח המתאים, יוצרי הסדרה, מרתה קאופמן וקווין ברייט, הפכו את האירוע הזה לסוג של איחוד בין "חברים" ל"ER" עם הופעות אורח של ג'ורג' קלוני ונואה וויילי בתפקיד שני רופאים חתיכים.

"חברים" מעולם לא ניסתה לתקן את העולם. היא אפילו לא ניסתה לשקף אותו בצורה אמינה במיוחד (למשל, בפרק ההוא שבו מלצרית וטבחית גרות בדירת שני חדרים מרווחת בלב מנהטן). היא רק ניסתה – והצליחה – לשמח לבב אנוש. איך? ובכן, אחרי צפיות חוזרות ונשנות ב-236 הפרקים שלה, אני חושב שזה בעיקר בזכות עבודת האנסמבל. בשלב מוקדם בצילומי הסדרה קורטני קוקס חלקה עם שאר החמישה מה שלמדה כשהייתה שחקנית אורחת ב"סיינפלד" (שאם תשאלו אותי, מפסידה ל"חברים" בפער עצום) – הם צריכים לתקשר אחד עם השני. אם בדרך כלל שחקנים צריכים לשמור את הביקורת שלהם על הפרטנר לעצמם, כאן עליהם לעבוד ביחד, כי הדרך היחידה שבה הסדרה הזאת תעבוד תהיה דרך עבודת צוות אמיתית.

וזה ניכר. לא כולם שם שחקנים בחסד עליון – בעיני, ליסה קודרו וג'ניפר אניסטון נמצאות בליגה משל עצמן, וכל השאר ברמת הסבבה בגדול – אבל ביחד, הכימיה שלהם הצליחה להריץ את הסדרה למשך עשר עונות. בניגוד לרוב הסיטקומים האמריקאיים של אותן שנים, זה לא היה סיפור שהתמקד בדמות ראשית אחת ובאלו שסביבה (כמו "סיינפלד" ו"פרייז'ר"), במשפחה (כמו רוב הסיטקומים) או במקום עבודה כלשהו, אלא בחבורה שלא עושה הרבה מלבד רביצה בבית הקפה הקבוע שלהם ועיסוק אובססיבי במערכות היחסים של עצמם. התחושה הייתה (ועודנה) של ישיבה עם החבר'ה. פותחים את הטלוויזיה ומתעדכנים בנישואיו הכושלים של רוס, צוחקים עם רייצ'ל על כמה שג'ואי טמבל ומריעים עם פיבי למערכת היחסים החדשה של צ'נדלר ומוניקה.

זה מה שהפך את "חברים" ללהיט, אבל גם מנע ממנה להיות סדרה טובה באמת. חוסר המיקוד שמגיע עם שש דמויות ראשיות מסיח את הדעת ממה שהיה אמור להיות הנרטיב המרכזי של הסדרה – רייצ'ל. סיפור המעשה הוא בעצם באישה שבורחת מיום חתונתה כי היא מבינה שאם תעמוד מתחת לחופה עם הגבר הבטוח והמעיק אליו היא אמורה להינשא, היא תהפוך לשכפול של אמא שלה. היא מגיעה למנהטן ועוברת לגור עם החברה שלה מהתיכון, איתה היא ניתקה את הקשר עם השנים. לאורך הסדרה אנחנו רואים את ההתפתחות של רייצ'ל, מהילדה המפונקת של אבא לאשת עסקים עצמאית וחזקה, שמחוזרת על ידי תאגידי אופנה כמו ראלף לורן וגוצ'י.

כך זה היה אמור להיות. בפועל, בערך 70 אחוזים מהסדרה עסקו בסיפור האהבה המשמים של רוס ורייצ'ל. כילד (כי "חברים" היא בו זמנית סדרת ילדים למבוגרים, וסדרת מבוגרים לילדים), חשבתי שהם הזוג המקסים בעולם. בצפייה מחודשת, רוס הוא בן זוג מחריד, ולפרקים, הגישה שלו לרייצ'ל כמעט אלימה. מספיקה הסצנה הזאת מ"ההוא שבו כולם מאחרים", אחד הפרקים הטובים בסדרה, כדי לראות שהיחס שלו אליה הוא לא של גבר לאישה שהוא אוהב, אלא של ילד שאבא הסכים סוף סוף לקנות לו את הצעצוע שהוא ניג'ס לגביו שבועות. היום, כשאני מזפזפ בין עונות בנטפליקס, אני מוקסם הרבה פחות מהעונה בה הם היו זוג ומקפיד שלא לראות את הפרקים האחרונים, בהם רוס מונע מרייצ'ל להפוך לאשת שיווק של גוצ'י בפריז כי הוא אוהב אותה. אם רוס היה אוהב אותה באמת, הוא היה עובר לפריז בעצמו. סליחה, אם רוס היה אוהב אותה באמת הוא היה מספר לה כבר בעונה השלישית שהוא שכב עם הבחורה מחנות הצילום, ולא היה עובד בפרך כדי למנוע מהחדשות להגיע אליה. אם פעם חשבתי שקו העלילה של רוס ורייצ'ל הוא השיא של "חברים", היום אני חושב שבלעדיו היא היתה יכולה להפוך ליצירת המופת שיוצריה כנראה מעולם לא תכננו שתהיה.

עכשיו אני מביט הרבה יותר באהבה על מה שהפך עבורי לתקופה המצחיקה ביותר בסדרה –  תחילת הרומן של צ'נדלר ומוניקה. הפרק הטוב ביותר בסדרה נמצא בשיא התקופה הזאת: "ההוא שבו כולם מגלים" בעונה החמישית הוא הנקודה שבה "חברים" הופכת לקומדיית מתח אירוטית, בה רייצ'ל ופיבי מנסים לגרום לצ'נדלר ומוניקה להודות שהם שוכבים, ג'ואי רק רוצה שיורידו מעל גבו את נטל הסוד של הזוג הצעיר, ורוס מצטמצם לקו עלילה לא מזיק בו הוא מנסה לשכור את הדירה ממול, זה פרק מופת בסדרה שבה לא היו מספיק כאלה.

אבל ככל שזה נוגע לכללי התקינות הפוליטית של העשור השני של המאה ה-21, "חברים" זוכה להמון נזיפות מהצופים היותר-מודעים-חברתית שלה. קווי עלילה מסוימים שהחליקו פעם היום צורמים ובדיחות מסוימות שהצחיקו פעם נראות היום פוגעניות להחריד: אבא של צ'נדלר היא אישה טרנסג'נדרית, וזה נושא שזוכה ליחס מחפיר בין השאר בגלל שלאורך הסדרה לא הוחלט אם היא טרנסית, דראג קווין או גבר הומו (את דמותה גילמה השחקנית קת'לין טרנר, ליהוק שבחיים לא היה עובר בימינו); רוס נחרד מהמחשבה שהבן שלו ישחק עם ברביות או מהמחשבה שגבר יטפל בבת שלו; לאורך הסדרה עברה של מוניקה כבחורה שמנה מוצג כבדיחה סרת טעם ולא כהתמודדות אמיתית של אישה עם סוגיות של ביטחון עצמי; פיבי מוטרדת מינית קשות על ידי החבר של רייצ'ל, פאולו, וכשהיא מספרת על זה לחברים, הם פשוט שואלים אותה כמה גדול איבר המין שלו.

וכמובן, הם לבנים.

מאוד לבנים.

הקאסט של "חברים" כל כך לבן, שאני יכול לספור על האצבעות את כמות השחקנים הלא-לבנים שהופיעו בסדרה ועדיין אצליח למחוא כפיים על הביט בשיר הפתיחה. ג'ואי הוא איטלקי-קתולי, רוס ומוניקה (וכנראה גם רייצ'ל גרין, בת של רופא שמכנה את סבתא שלה "בובע") הם יהודים, אבל בקושי מזכירים את זה לאורך הסדרה. "חברים" עסקה בחבורה של סטרייטים לבנים, ולאורך עשר עונות היו מעט מאוד דמויות שסטו מהתבנית הזו.

ולמרות זאת, יש גם על מה לתת קרדיט. למשל, בפרק הראשון של הסדרה מוניקה שוכבת עם גבר בדייט הראשון שלהם. בכירים ב-NBC דאגו שמא היא תראה מתירנית מדי וערכו סקר בקרב הקהל מולו הוקלט הפרק. לקהל, כמובן, לא היה אכפת. רק ארבע שנים אחרי אותו פרק שודר הפרק הראשון של "סקס והעיר הגדולה". האם מוניקה הלכה כדי שסמנתה תוכל לרוץ? כנראה שלא. גם אם אי אפשר לקרוא ל"חברים" אות ומופת להעצמה נשית, אלו לא קווי עלילה שהופיעו מספיק בטלוויזיה המיינסטרימית ב-1994.

בעונה השנייה שודר הפרק "ההוא עם החתונה הלסבית" שמציג את החתונה של קרול, אשתו לשעבר של רוס, לבחירת ליבה, סוזן. זאת לא הייתה החתונה החד-מינית הראשונה בתולדות הטלוויזיה האמריקאית ("רוזאן" הקדימה אותה בחמישה שבועות, ובכל זאת: הוא הקדים שקצת יותר משנה את הפרק שבו אלן דג'נרס יצאה מהארון ושודר כשנתיים לפני הבכורה של "וויל וגרייס") והשתיים אפילו לא חלקו נשיקה, ובכל זאת זה לא מנע מכמה רשתות טלוויזיה אמריקאיות לצנזר את הפרק. הסיפור של קרול וסוזן הוא מקרה מעניין: בעוד שהסדרה מלאה בבדיחות טרנספוביות והומופוביות (חשוב להזכיר שקווין ברייט הוא הומו מוצהר, וששנים לאחר מכן מרתה קאופמן יצרה את "גרייס ופרנקי" – להיט גיי-פרנדלי ומהמם של נטפליקס), שתיהן תמיד קיבלו יחס די אוהד בסדרה: שתי בחורות חביבות שאוהבות לרדת על האקס המעצבן של אחת מהן.

אי אפשר להשוות את "חברים" לאיכות של הטלוויזיה הקומית של ימינו. "חברים" אף פעם לא סיפקה לנו את החדות של "ויפ", את האומנות של "אטלנטה" ו"גברת מייזל המופלאה", ובטח שלא את שיעור הקומה התסריטאי והקולנועי של "פליבאג". אבל, כמו שהרמברנדטס שרו בפתיחת כל פרק כשששת החברים שלי קיפצצו סביב למזרקה האייקונית (שבכלל צולמה בלוס אנג'לס) בחדווה שרק שחקנים צעירים שעוד לא יודעים שהם עומדים להיות מולטי-מיליונרים בזכות החרא הזה יכולים לקפצץ בה – "חברים" הייתה שם בשבילי. כילד בן 9 עם כישורים חברתיים די בינוניים וחלום להסתובב בבתי קפה בגריניץ' ווילג', פיבי, רייצ'ל, צ'נדלר, מוניקה, ג'ואי ורוס (בסדר הזה) היו שם בשבילי, ועל זה אני אהיה אסיר תודה להם לעד. או לפחות לעוד 25 שנים של צפיות חוזרות ונשנות.