ביקורת: לשבור את הקרח

מי היה מאמין שסרט-נסיכות חדש של דיסני יכול לעמוד בשורה אחת עם סרטי הנסיכות הקלאסיים של דיסני?
שם רשמי
לשבור את הקרח
שם לועזי
Frozen

כולם אוהבים את סרטי הנסיכות של דיסני. הם צבעוניים, תמימים, יפהפיים, ומכניסים מיליארדי דולרים ‏במרצ'נדייז. כולם שונאים את סרטי הנסיכות של דיסני: הם שוביניסטיים, פרימיטיביים ומציבים ‏מודלים איומים ונוראיים לחיקוי לאותן ילדות שלובשות את המרצ'נדייז. כולם מדברים על ‏כמה יפה היתה האנימציה המצוירת הקלאסית, רק שאף אחד לא הולך לראות אותה – רק סרטים ‏באנימציה ממוחשבת תלת-מימדית עושים כסף היום. כולם מתים על השירים האלמותיים ההם, ‏אבל אם תעז לרמוז שסרט חדש בקולנוע הוא מיוזיקל, האולמות יינטשו. הקהל סובל מפיצול ‏אישיות קשה בנוגע לסרטי דיסני, לכן כשדיסני עושים סרט אנימציה חדש – ולא סתם סרט, אלא ‏סרט-נסיכות – כל מה שהם צריכים לעשות כדי לרצות את כולם הוא לעשות דבר והיפוכו: סרט ‏בדיוק כמו פעם, רק לגמרי ולחלוטין אחרת. פשוט.‏

באופן מפתיע, ב"Frozen" האולפן עמד איכשהו במשימה הבלתי אפשרית הזאת. "Frozen" ("לשבור את הקרח", שיהיה) הוא סרט-נסיכה לכל דבר. הגיבורה שלו היא נסיכה, שאפילו מחליפה כמה חליפות ‏בגדים שמיליוני גירסאות קטנות שלהן יימכרו לקראת פורים או האלווין הבא. הסרט הוא מיוזיקל, למרות שאין לכם דרך לדעת את זה על פי הפרסומות.

אבל בו בזמן, "לשבור את הקרח" הוא גם ההיפך מסרטי הנסיכות הקלאסיים. הוא מוצג באנימציה ממוחשבת, וב‏תלת-מימד. העלילה שלו מורכבת ולפעמים אפילו דחוסה, בעיקר בהשוואה לעלילת המשפט-וחצי של רבים מהסרטים הותיקים. והכי חשוב, ‏הוא מציג את רומנטיקת דיסני – אהבת אמת ממבט ראשון, נשיקת אהבה ‏שמתקנת הכל – רק כדי לצחוק עליה ולהצהיר בגלוי: חבר'ה, זה לא עובד ככה. הנסיך והנסיכה ‏נפגשים ומתאהבים בתחילת הסרט, ומספרים לאורך שיר שלם כמה טוב לאהוב, רק כדי לגלות ‏ששאר העולם חושב שהרעיון להתחתן אחרי שלוש דקות (אפילו מוזיקליות) של היכרות הוא די ‏טפשי. בהמשך הסרט העמדה שלו מובהקת עוד יותר. מהבחינה הזאת הסרט ‏קרוב יותר לפארודיה על סרטי דיסני הקלאסיים ‏מאשר התרפקות ‏עליהם.

בעיקרון, הסרט היה אמור להיות מבוסס על "מלכת השלג" של האנס כריסטיאן אנדרסן. הוא אפילו מקבל איזכור בקרדיטים, אבל למעשה, כל קשר בין האגדה לסרט כנראה נזנח בשלב מוקדם מאוד של העבודה על התסריט. בעיר אירופאית בממלכה ללא שם, אבל לצורך העניין נגיד נורבגיה, חיות הנסיכות אנה ואלסה. המבוגרת ‏מבין השתיים, אלסה, נולדה עם כח הקרח: היא מפיצה קיפאון ויכולה לעשות עם קרח דברים שהיו גורמים למגניטו לקנא. אבל לא תמיד היא מצליחה לשלוט בכח הזה, ולפעמים אנשים נפגעים. במשך שנים היא מנסה ‏לשמור ‏בסוד את הכח המוזר והמפחיד שלה, עד שיום אחד הוא מתפרץ, העיר קופאת, ואלסה יוצאת אל ‏ההרים ‏להתבודד שם. אנה יוצאת בעקבותיה, כדי להזכיר לה שעם כל הכבוד לבעיות הרגשיות ‏המובנות שלה, ‏אולי כדאי לטובת כולם גם להפשיר את העיר. בדרך אנה פוגשת את הנסיך האנס, ‏וגם את מוכר הקרח ‏כריסטוף – שניהם ‏מועמדים לתפקיד השותף לנשיקה שמן הסתם תבוא ‏בסצינה האחרונה כי זה סרט של דיסני אחרי הכל.‏

אנה (קריסטן בל, בגירסה האנגלית) היא נסיכה מודרנית, שמזכירה יותר את מרידה מ"אמיצה" ‏מאשר את שלגיה: היא שולטת בסרט של עצמה, הרפתקנית וחסרת פחד, ובוודאי שלא מחכה ‏שאיזה גיבור יעשה בשבילה את העבודה. ולמרות זאת, ‏דיסני לא הפכו את אנה לגיבורת אקשן עם ‏סכין בפה ורצח בעיניים: היא חסרת כל פחד, אבל היא גם ‏נמהרת, רומנטית, מגושמת לפעמים וחיננית.‏ ‏הגברים שבתמונה לא מצטיינים באופי מורכב, ונעים תמיד על הטווח שבין פרינס צ'ארמינג ‏לאלאדין, אבל הם חביבים. הכי מפתיע: איש השלג אולף – דמות קומיק-רליף שלפי הטריילרים ‏נראה כמו התשובה של שנות האלפיים לג'אר ג'אר בינקס – ‏מתברר כמצחיק באמת.‏

הסרט יוצא דופן בין סרטי דיסני גם בכך שאין בו נבל. כלומר, טכנית, יש – הסרט לא נטול אנשים ‏רעים, אבל הם שוליים. אין בו שום ג'פאר או סקאר או מכשפה רעה שמניעה את העלילה. נדמה שגורלה של האחות אלסה הוא להפוך למלכת השלג המרושעת: את התפקיד מבצעת אידינה מנזל, שמוכרת, אם היא מוכרת, בעיקר מתפקיד המכשפה אלפבה במחזמר "Wicked" – ונראה כאילו גם הסרט הזה הוא מין סיפור רקע, פריקוול לרשע, שמספר איך המכשפה הרעה הפכה לרעה. המטרה של אנה היא – שוב, בניגוד לכל נסיכת דיסני אחרית – למנוע מזה לקרות, לפני שאחותה תהפוך למפלצת קרח אכזרית שיהיה צריך להפיל מאיזה צוק, ולא אחרי.

כל זה טוב ויפה – כל כך יפה: האנימציה, של הדמויות וגם של הסביבות המושלגות, נהדרת – אבל מה כל כך דיסני קלאסי בזה? התשובה היא, כמובן, השירים. "לשבור את הקרח" הוא המיוזיקל המקורי הכי טוב שנוצר מאז אני לא יודע מתי: שירים קליטים משמיעה ראשונה, שחלקם גם עוזרים לספר את הסיפור ולקדם את העלילה. כבר בהתחלה מגיע שיר שמנסה לשחזר את ההישג של "למעלה", לגרום לגברים מבוגרים ‏לבכות כמו תינוקות בעשר הדקות הראשונות של הסרט, ומגיע קרוב מאוד. בהמשך אידינה מנזל מקבלת עוד "Defying Gravity" משלה – השיר "‏Let it Go‏", גולת הכותרת של הסרט, שאותו תשמעו שוב בכותרות הסיום, ובטקס האוסקר הקרוב כשהוא יקבל את פרס השיר הטוב ביותר. שירים אחרים, כמו הנאמבר של אולף איש השלג, הם מאוד נחמדים בפני עצמם, אם כי הם מהווים מין סרטים קצרים עצמאיים, שמפסיקים את עלילת הסרט לכמה דקות. הבעיה היחידה עם השירים בסרט היא שהם מפסיקים: ‏בחצי השני שלו, הסרט שוכח שהוא מיוזיקל. וחבל. יכול להיות שקשה לעשות שיא דרמטי של סרט כשכולם שרים כל הזמן – אז מה, קצת קשה אז נשברים? ההרגשה היא שהסרט מפוצל: אפשר לקבל עולם שבו כולם פוצחים בזמר ‏פעם בחצי דקה, או כזה שבו לא שרים אף פעם – אבל להתחיל כסרט מסוג אחד ולסיים בסוג אחר, ‏זה קצת מוזר.‏

התלת-מימד, כרגיל, הוא תוספת לגמרי לא חיונית, והייתי שמח להחליף את התמונה העמוקה אבל הכהה בדו-מימד בצבעים חיים יותר. אבל הפעם יש קץ': הסרט מוקרן בלוויית סרטון קצר של מיקי מאוס, המבוסס על ‏גימיק מגניב ובו התלת-מימד הוא כמעט הכרחי.‏

הספדים על האנימציה של דיסני מגיעים באופן קבוע מדי כמה שנים. מאז תחילת שנות האלפיים, הקהל הרחב עבר להעריץ את פיקסאר, ‏וכשלדיסני יוצא משהו טוב, מתייחסים לזה כאל פוקס, אירוע חד פעמי. אבל בלי ששמנו לב, הדברים השתנו: שלושת הסרטים האחרונים שלהם – "פלונטר", "ראלף ההורס" ועכשיו ‏‏"לשבור את הקרח" – כל כך מוצלחים שאפשר להכריז שבלי ששמנו לב צומח כאן תור-זהב חדש לחברה. ‏‏"לשבור את הקרח" הוא סרט-נסיכה עם כל הכיף, המוזיקה והיופי, אבל בלי המסרים הבעייתיים, והוא סרט שאפשר להציב על מדף הקלאסיקות ממש ליד "היפה והחיה", בלי להתבייש ובלי להתפשר.


פורסם במקור בוואלה