פריקוולים הם, ברוב המקרים, רעיון רע. הם לא באמת נצרכים, לא באמת מעניינים, מושקעת בהם פחות מחשבה מהכנה של מנה חמה והם מסריחים מחמדנות. כן, לפעמים זה עובד, אבל בשורה התחתונה על כל "הסנדק חלק 2" יש עשרים "פרומתיאוס" ועל כל "אקס-מן: ההתחלה" קיבלנו משאיות של "קינגסמן: ההתחלה".
הבעיות מסביב לכל העסק מחמירות כאשר מחליטים להרחיב את סיפורו של מי שהיה או הייתה דמות משנה בסרט המקורי. עצם ההרחבה על דמות שהייתה מוצלחת בסרט אחד עלולה להתברר כטעות (וסרטי שודדי הקאריביים המאוחרים יעידו על כך); לפעמים משהו עובד רק כי הוא קטן, והרמיזות על פני השטח עדיפות על חפירה לעומק שתגלה שאין שם יותר מדי.
לכן מאד שימח אותי לגלות ש"פיוריוסה" הוא סרט כל כך טוב; ולא רק בגלל שהוא "סתם" סרט טוב, אלא כי הוא פריקוול טוב. מה זה טוב, מעולה – סרט שלא עומד רק בפני עצמו, אלא הופך את הסרט המקורי לטוב יותר ושלם יותר.
"פיוריוסה" מתחיל עם הצגה של מעט הדברים שידענו על הדמות: היא גדלה אחרי האפוקליפסה במקום מתפקד יחסית שאותו מכנים תושביו "המקום הירוק". תקרית שמערבת אומץ לב מצד אחד וטיפשות מצד שני גורמת לה להיחטף על ידי כנופיית אופנוענים מוזרה (אפילו ביחס לעולם הביזארי של מקס הזועם) בהנהגת פסיכופט עם זקן ארוך ומזג גרוע בשם דמנטוס (כריס המסוורת').
המריבות על שטחי מחיה סבירים מובילות את דמנטוס ולהקתו לטריטוריה של אימורטן ג'ו (שמגולם הפעם על ידי לאצ'י הלמה, לאחר שיו-קייס בירן שגילם אותו ב2015 הלך לעולמו), והאיש עם מסיכת הנשימה והפרצוף הלבן חומד את פיוריוסה לעצמו מסיבות לא נחמדות בעליל. פיוריוסה מתמודדת במצודה של אימורטן ג'ו עם הבריונות וההצקות שהיינו מצפים להן, אבל לא זונחת את חלומה לברוח חזרה הביתה, או למצער לנקום בדמנטוס על מה שעולל לה. במורד הדרך היא תפגוש גם את ג'ק הפרטוריאני (טום בורק, אולי אתם מכירים אותו מהסדרה "סטרייק"), הנהג הראשי של המצודה, ותלמד ממנו קצת על מכוניות, קצת על להרוג אנשים, וקצת הרבה על סיבות אפשריות לחיים בתנאים בלתי אפשריים.
תיאור העלילה עד כה אכן נשמע כמו פריקוול ל"כביש הזעם", אבל ג'ורג' מילר ממש לא יצר את הסרט החדש כאמתלה לעוד סיבוב בעולם המגניב שהוא יצר ולעוד סצנות אקשן מופרעות שלהן הקהל בוודאי יצפה. הקהל אומנם יקבל את האקשן, את המופרעות וגם את המגניבות (ברור שהגיטרה חוזרת), אבל מהבחינה של יחס אקשן/סיפור, "פיוריוסה" הוא התשליל של "כביש הזעם": הפעם האקשן הוא התירוץ. אחלה תירוץ – המרדפים והיריות והפיצוצים עשויים ברמה הגבוהה ביותר, וכוללים רעיונות חדשים לסצנות מרדף מוטוריות עם נופים מדבריים וקינטיות סוחפת – אבל עדיין, רק תירוץ.
כי מה שמעניין את מילר הוא דמותה של פיוריוסה. הסרט מספר את סיפורה לאורך משהו כמו 15 שנה, ולכן הוא לוקח את הזמן כדי ללמד את הדמות שלו לקחים על העולם, ומבלה למשל יותר זמן משחשבתם בתקופת הילדות שלה (אז היא מגולמת על ידי אליילה בראון), לפני ההגעה לתקופת הנערות בגילומה של אניה טיילור-ג'וי. כאמור למעלה, הייתה בזה סכנה: המוטיבציה הקצרצרה של הגברת הייתה בסדר גמור בפני עצמה, ולראיה כל השבחים שהדמות הזו זכתה להם. אבל מילר כנראה דיבר אמת בכל הפעמים שהצהיר על כך שהסיפור של פיוריוסה תוכנן מראש, כי זה סיפור טוב, והגם שהסרט החדש כמעט ואינו מרחיב אותו, הוא בהחלט מעמיק אותו.
לדוגמה: ציפיות שיש מפריקוול הן למשל לגלות כיצד הגיבור קיבל את הצלקת שלו, או את הנשק שלו, או את הכינוי שלו. והרבה פעמים מתגלה שהתשובה לא מעניינת (ניק פיורי ב"קפטן מארוול") או אפילו מטומטמת להחריד ("סולו"). בסיפור של פיוריוסה, לעומת זאת, אין שום תחושה של "לצאת ידי חובה". ברור שבכל הקטע של העולם שמסביב יש הרבה רגעים של "הנה הפרט הזה והנה הפרט ההוא" (כולל הופעת קמיאו חביבה וקצרצרה), אבל בכל הנוגע לגיבורה הראשית, הכול תפור לתוך ההתפתחות האישית שלה בצורה אורגנית ואמינה. אנחנו מגלים בעקביות מאיפה ולמה היא קיבלה את התושייה, הנחישות, הדבקות במטרה ובעיקר – האמונה בקיומה של תקווה. אפילו הגדם, רגע שיכל בקלות להיות לא יותר מ"אה הנה זה קורה נכון עכשיו יכרתו לה את היד", מוצג פה כל כך טוב ובצורה כל כך משמעותית לדמות שהוא הופך לאחד הרגעים המצמררים ביותר בסרט.
עוזר גם שהסרט בשום שלב לא הופך את פיוריוסה למושלמת. האומץ שם מהרגע הראשון, אבל בהתחלה יש גם פזיזות, התלהבות, ורגשנות במקום שבו לא כדאי שהיא תהיה. לוקח לפיוריוסה רגע להבין איך העולם הזה עובד, אבל להגנתה היא לומדת בכל פאקינג פעם את השיעור שהחיים העבירו לה. היא עושה כמה וכמה טעויות בסרט – אבל לא חוזרת על אף טעות פעמיים. ההופעה הנהדרת של אניה טיילור ג'וי מיטיבה גם להעביר היטב את כל קשת התחושות הזו, מכעס ותסכול עד נחישות והפנמה, וזאת מבלי לדבר יותר מדי, אלא בעיקר דרך הבעות פנים ושפת גוף; היא כביכול קשוחה ומאופקת כל הסרט, אבל מזהים היטב את הרגשות שמשתוללים בפנים.
בגזרת הנבל המצב קצת יותר מורכב. הסיפור שלו טוב, אבל הביצוע הוטל על כתפיו של כריס המסוורת', ובתחילת הסרט זה לא ממש עובד: דמנטוס הוא גם דביל כריזמטי וגם פסיכופט אכזרי, ובעוד שאת החלק הראשון המסוורת' עושה פשוט נהדר – הרי שבתור נבל מרושע, אהמ, בואו נאמר שלוקח לו זמן לעבור מסך.
למזלו של אל הרעם, ולמזלנו, במערכה האחרונה מילר לוקח חתיכת סיבוב תסריטאי אמיץ שמציב את הגיבורה מול הנבל בצורה אפקטיבית להחריד, וגורם למחשבות נוגות מאד על מה שסבל ואסונות עושים לבני אדם. הרגעים הללו, חוץ מזה שהם גואלים את המשחק של המסוורת' לאורך כל הסרט, הופכים את פיוריוסה לפריקוול המושלם שהוא: הטרגיות של הסיפור שלה מעמיקה בכמה וכמה רבדים, אבל הגאולה שבסוף "כביש הזעם" הופכת למשהו קתרטי ומנחם הרבה יותר. אין פלא שהבמאי החליט לשלב בקרדיטים קטעים קצרים מהסרט ההוא, מין טריילר מקוטע שיזכיר לצופים מה כדאי לראות עכשיו. ובאמת כדאי.
מילר עדיין יכל לוותר על כמה החלטות שמהוות פלירטוט עם המגלומניה המסויימת שלו, למשל החלוקה של הסיפור לפרקים עם תתי-כותרת, או דמות של מספר שמגיחה מדי פעם ואף פעם לא לגמרי ברור למה. אבל הצפייה ב"פיוריוסה" כל כך מתגמלת כך שהמהמורות הקטנות האלה פשוט מתגמדות למול סיפור טוב ועמוק שכתוב מעולה, משוחק נהדר, מבויים ביד אמן, ומשאיר מחשבות בראש ובלב באופן ששום סרט קיץ לא עשה כבר הרבה מאוד זמן.
מצד אחד, סרט אדיר
בגיל כמעט 80, מילר יוצר פריימים מרהיבים ויזואלית, מביים סצינות אקשן מפעימות ועושה דברים שבמאים אחרים לא מגיעים אליהם בכל הפילמוגרפיה שלהם. כמו ב"כביש הזעם", האקשן כל הזמן דינמי, אף קרב לא נשאר אותו דבר לכל אורכו, תמיד יש איזה שינוי בכלי הנשק או כלי הרכב (רגע מסויים גרם לי לחשוב על קטע מהסרט התשיעי של "מלחמת הכוכבים"). לצפות בסרט הזה זה באמת לראות מאסטר בפעולה, וכדאי מאוד לעשות זאת על מסך גדול.
אבל מצד שני, 1. הוא ארוך מדי והיה אפשר לקצץ קצת מטען חורג בחדר העריכה ו 2. אלו כנראה מההופעות הפחות מוצלחות גם של המסוורת' וגם של טיילור-ג'וי. הראשון היה צריך או להתמסר יותר לקאמפ, או להוריד הילוך אחד, הרגיש שהוא קצת תקוע באמצע (כן צחקתי מהקטע שבו הוא הזהיר אותה שהיא לא רוצה לראות את "Dark Dementus". מה אתה, דיג'ימון?). השנייה לא הייתה רעה, אבל עדיין לא ממש מסוגלת לשחק (כמעט) כל הזמן רק עם הבעות פנים.
בסופו של דבר הרגיש שהשלם קטן מסך חלקיו. בואו נגיד, אם הייתם שואלים אותי לפני שנה אם אני אוהב יותר את הסרט החדש של גורג' מילר בעולם של מקס הזועם או סרט של לוקה גודאנינו על טניס, הייתי צוחק ואומר שזו שאלה רטורית. אבל בסוף יצא שאת "מתחרים" אהבתי יותר.
בקיצור, זה לא עוד "כביש הזעם", אבל זה כן סרט אקשן מעולה, ועם קצת עריכות בכיף הייתי צופה ב-4 שעות של שני הסרטים מחוברים.
לא ממש הבנתי את ההשוואה בין מתחרים למקס הזועמת,
מה הם קשורים? שבשניהם יש עריכה?
או שהוא פשוט חושב שמתחרים סרט טוב יותר וזה הפתיע אותו כי הוא ציפה לו פחות?
(ל"ת)
כביש הזעם הוא מבחינתי כמו ארקיין ליונתן צוריה (וגם לי האמת. יחד עם הג'וקר בלדפוק נושאי פסיכולוגיה 101)
ראיתי אותו לפני 10 שנים אבל ממה שאני זוכר חוץ מהמראה אני באמת לא מבין את ההייפ. אני מקווה שזה לפחות יותר קוהרנטי מה שנראה שכן
תודה
למרות שהסרט כלל כמה סצינות מדהימות שחרוטות לי במוח מאז הצפייה, עדיין קשה למצוא היגיון מסוים בעלילה הקוהרנטית שהוא מנסה לבנות ו2 דקות אחרי שיצאתי מהאולם זכרתי בעיקר את רעשי המנוע של המכוניות
כחוויה כוללת יש מצב שכביש הזעם טוב יותר, אבל
בפיוריסה יש הרבה קטעים אינדיבידואלית חזקים יותר פזורים לאורך הסרט. הוא יותר דינמי והאקשן יותר מגוון, ואשכרה יש יריות גם ברגלי וזה כיף ומותח.
בנוסף גם משחק לידיו כל הקטע שזה סרט אפי עם חמש מערכות.
וכמובן שאניה טיילור ג׳וי וכריס המסוורת׳ מצוינים.
Mixed bag בשבילי.
כמישהו שבחר ב"כביש הזעם" כסרט העשור שלו וכסרט האקשן הטוב ביותר בכל הזמנים עבורו, אני האמת לא באתי עם ציפיות. כביש הזעם הוא כזה ברק בבקבוק, משהו חד פעמי, שלא באמת ציפיתי שהסרט הזה יצליח לשחזר את ההישג ההיסטורי ההוא. להגנת הסרט, הוא בהחלט לא מתיימר לנסות להתעלות על הקודם שלו, ויש מספיק דברים שמבהירים ש"לא, זה לא 'כביש הזעם', תוציאו את זה לעצמכם מהראש". זה ראוי להערכה. אבל זה עדיין לא משנה את העובדה שאין מה לעשות, בלי אפקט הוואו-בום, הסרט הה שורד הרבה פחות. האקשן, בלי ספק, היה מעולה. הדמויות, בלי ספק, היו מעולות. ההרחבה של העולם דרך בעצם הצגה של הפוליטיקה של השממה – הייתה מעולה. אבל בסוף, אין מה לעשות, אין כאן גיטרה יוקת אש – וכן, זה אומר משהו. זה סרט שנורא נהניתי ממנו בזמן הצפייה, אין ספק, אבל גם אחד שאני אשכח יותר מהר מהקודם, או לפחות כבר עכשיו קשה לי לחשוב על קטעים ממנו שייזכרו לדורות או אפילו בסיכומי סוף השנה.
אבל עוד משהו מפריע לי. אותי לא באמת עניינו שאלות כמו איך פיוריוסה איבדה את היד שלה וכאלה. אם יש דבר אחד שרציתי לדעת עליה, זה בעצם – מה הפך אותה מחלק אינטגרלי במערכת אימורטן ג'ו, קצינה בכירה, לכזאת שמורדת בדיוק באותה מערכת ממש בתחילת "כביש הזעם"? היא קלירלי הייתה שם שנים, עלתה בדרגות. כלומר, היא הייתה שותפה במידה כזו או אחרת בגועל שממנו היא רצתה לשחרר את ה"נשים" של ג'ו. היא אמרה בסרט הקודם שהיא מחפשת "גאולה", אבל גם אחרי הסרט הזה, לא ברור גאולה ממה בדיוק. אין באמת הסבר מה גרם לפיוריוסה יום בהיר אחד לשחרר את המרביעות, וזה לא שהפריקוול נגמר איפה שהמקורי מתחיל. כלומר, הוא כן, בסצינת הסיום, אבל פיוריוסה קלירלי עלתה בהרבה מאוד דרגות בין איפה שהיא מסיימת את הסרט הזה ואיפה שהיא בתחילת הסרט המקורי. דווקא *שם* היו השאלות שהכי הייתי רוצה לראות תשובות אליהן, ודווקא בזה הסרט לא נגע.
וגם, אני חייב לומר, למרות שאהבתי את זה שהסרט נכנס קצת יותר פנימה לקישקעס של העולם שהוא יצר, הוא לצערי השאיר יותר מדי פינות לא סגורות, שזה חבל כשזה מגיע מסרט המשך ליצירה שהביאה את המושג של visual storytelling לכדי שלמות. זה בעיקר כל מה שקשור בהשתלבות של פיוריוסה במצודה, שקצת נטול כל היגיון:
– היא בעצם מתחילה בתור מרביעה ואז בורחת ולא נראה שמישהו שם לב לזה אפילו, בסרט הקודם ג'ו יצא למלחמה על זה שמרביעות שלו נעלמו – כנראה ש-15 שנה קודם זה פחות הפריע לו אני מניח…?
– היא 15 שנים חיה מחופשת לבן, זה ממש דורש סיספונד שהיא הצליחה לשמור על זה כ"כ הרבה זמן.
– כדי להתחזות לבן היא כמובן גזרה את השיער אבל מתישהו כאילו החליטה להפסיק מסיבה לא ברורה.
– אחרי שמגלים שהיא בת לא כזה נראה שתכלס למישהו אכפת מזה יותר מדי אז כאילו בבגרותה תכלס לא הייתה לה סיבה להמשיך עם ההצגה.
הסרט טוב, פחות טוב מדרך הזעם אבל טוב.
אניה טיילור ג'וי מצוינת. פשוט נכנסה לתפקיד בצורה מהממת, ואפשר לחוש את כל הכעס והסבל שלה דרך העיניים.
קצת הפריע לי שהיה שימוש נרחב יותר בCGI ביחס לסרט הקודם. אין לי באמת סיבה לראות 3000 אופנוענים. גם 40 זה בסדר, באמת.
הORIGIN המעניין היה היצירה של הWAR RIG, וככה גם מבינים למה הוא חשוב לאימורטן ג'ו.
בגדול זה סרט טוב שהוסיף בשר לדרך הזעם, ועכשיו למשל המשולש של עיר הדלק/חוות הקליעים/המצודה יותר ברור.
אני דווקא מאוד אהבתי את ראשי הפרקים והמספר , זה בערך את הסרט סגנונית מכביש הזעם
לא טוב
לא נורא, אבל בחייאת שלא טוב. חולה בכל המחלות הרעות של פריקוולים כשהגדולה בהם היא שהוא פשוט לא מחדש כלום, לא מוסיף כלום ולא מגניב יותר מהמקור.
המסוורת' חלבי מדי לתפקיד הנבל, טיילור ג'וי בסדר, כל החלק הראשון של הסרט מיותר בקטע מתסכל שבא לי לצרוח על כל מי ששיתף איתו פעולה, ופשוט, נו, לא טוב.
סרט מצוין
אני אומר שאהבתי אותו אפילו יותר ממקס הזועם. קודם כל כי הסיפור הרגשי הרבה יותר מעניין, דמותה של פיוריוסה הרבה יותר מעמיקה כאן, העולם רחב יותר עם סוגים שונים ומגוונים של נבלים, האקשן מעולה (גם אם קצת פחות מופרע מהסרט הקודם) והקשת העלילתית מעניין הרבה יותר. שניהם מצוין, אבל זה לדעתי טוב יותר ונשאר אתי הרבה אחרי הצפייה.
סרט טוב
סרט יפהפה. נהניתי מבניית העולם המפורטת לפרטי פרטים.
אני חושב שהדמות שהכי אהבתי במהלך הסרט הייתה דמותו של אימורטן ג'ו. העובדה שהוא זרם עם האופן שבה פיוריוסה מופיעה אצלו למרות שאין שום רמז שיש לאישה מקום כלשהו בכנופיה שלו פרט למרביעה. ובכלל, הסרט גורם לך לחבב את הכנופיה שלו.
בנוגע לדמנטוס, האם עיצוב הדמות הושפע מדמותו של אטמון בדיג'ימון הרפתקאות? פשוט גם לאטמון וגם לדמנטוס יש מנהג להסתובב עם בובה שמחוברת לגוף שלהם. וגם ניתן לומר, בגסות, שיש להם אישיות מאד דומה כשחושבים על זה. אישית, הרושם שקיבלתי שהוא מטורף אבל הוא יודע למשוך אליו נשמות שבורות, ואלמלא היה המקור לסבלה של פיוריוסה, היא הייתה מצטרפת לכנופייתו בנסיבות המתאימות.
פרומתיאוס נחשב בעיניך לפריקוול רע? יצחק אתה לא אפוי
סרט שאיתגר את הפנרצייז ואת אוהדי הנוסע השמיני ולקח אותו למחוזות מעניינים הרבה יותר מכל קודמיו, ואני אפילו לא מתייחס לספין-אופים.
אני מחבב את פרומיתאוס ממש, בעיקר הודות להופעה של פסבנדר
ואני חושב שהוא היה סרט ששפטו קשה מדי אבל בוא נודה באמת – הסרט לא אתגר כלום ושום דבר.
הכנסתי לתנור שחומם מראש ל250 מעלות
וחיכיתי 40 דקות.
…פרומתיאוס עדיין סרט גרוע.
אני אוהב איך באתר הזה מתייחסים לדורון פישלר כאילו שהוא לכל הפחות חז"ל מהשורה הראשונה, אם לא משיח מימי קדם שעדיין חוזרים ומפרשים את משנתו.
כן, אני מת על ההרצאות של דורון ולמדתי הרבה מהביקורות שלו גם
אבל הטעם הקולנועי שלו הוא לא איזה טיעון מנצח ומוחץ. הבנאדם אהב את קינג קונג של פיטר ג׳קסון.
אני מסכים שאף אחד לא צריך להיחשב גורו קולנוע, טעם זה סובייקטיבי
עם זאת קינג קונג של פיטר ג'קסון זה סרט נהדר.
כן, ומה שפחות קורה באתר לשמחתי
זה שקוראים תגובה של מישהו אחר ומטעינים אותה במשמעות אחרת ממה שהוא התכוין. לפעמים זה כן קופץ, בדרך כלל ממישהו שלא נמצא פה הרבה.
אני לא מבין מה אתה רוצה
הוא צירף שתי ביקורות מנומקות, אחת מפורטת ביותר שמסבירה למה לדעת הכותב פרומתיאוס הוא סרט לא טוב.
הוא לא הפנה לסמכות של הוד קדושת דורון פישלר, אלא בסך הכל הפנה לטקסט שמפרט את הטיעונים כנגד הסרט. אתה יכול כמובן לחלוק על הטיעונים האלה, אבל איזו בעיה יש להפנות אליהם?
חוק פו למתקדמים?
כי אני קראתי את המשפט הזה בשיא הרצינות והסכמתי איתו, ורק אחר כך מהתגובות הבנתי שזה כנראה סרקסטי….
כנראה שהלכתי לסרט פיוריוסה אחר…
זה סרט פח…דמויות הזויות ועלילה שמתחרה בהזיות.
הCGI מסריח את המסך ברמות שקשה לתאר.
לא ברור מה הסרט רצה מעצמו ומהצופים. מה הוא רוצה להיות שיהיה גדול? 300? ג׳ינס בונד? מקס הזועם? חולית?
מצטער אבל לדעתי המלך עירום ובדרך לווהאלה…