העתיד שהיה: "זיכרון גורלי" ו"עיר אפלה"

פרויקט שנות התשעים עבר, אבל רז חוזר לדבר על סרטי המד"ב של אותו העשור. והפעם: איך לדעת להבדיל בין אמת ושקר?

שנות התשעים. סופם של המאה והמילניום דופק בדלת. המלחמה הקרה נגמרה, והשאלה "מה הלאה?" מטרידה רבים. חלק גדול מסרטי המדע הבדיוני של העשור ההוא ניסו לענות על השאלה הזו ובישרו על הצפוי לקרות לנו – בקולנוע ובעולם האמיתי. סדרת הכתבות הזו מוקדשת לסרטים האלה, צמד סרטים בכל פעם.  בפעם הקודמת: "המופע של טורמן" ו"גאטקה".

והפעם: שני סרטים על גברים שמחפשים זהות בנבכי הזיכרון ובין האמת לשקר.


הטכנולוגיות ששנות ה-90 הביאו איתן – מהמציאות המדומה ועד לאינטרנט הביתי – בישרו על עידן שבו מניפולציות על התודעה של ההמונים יהפכו מתרחישי-בלהה אורווליאניים למציאות יומיומית כמעט. הקולנוע של אותו עשור הגיב בהתאם, כאשר הנציג המובהק ביותר של התופעה הוא ללא ספק "המטריקס" בתחום המדע הבדיוני, ולצדו "פרויקט המכשפה מבלייר", שהפעיל מניפולציה שכזאת ישירות על הצופים עם טשטוש הקווים בין תיעוד לבדיון (ושלא במפתיע, הוא גם אחד הסרטים הראשונים ששווקו בהצלחה בצורה ויראלית באינטרנט). גם הקולנוע הלא-ז'אנרי הדהד את המציאות הזו שמעבר לפינה, החל ב"לכשכש בכלב" שבו מומחה ספינים בורא עבור הציבור האמריקאי מלחמה שלא היתה ולא נבראה כדי להסיח את דעתו של אותו ציבור משערוריית מין בה מעורב הנשיא, ועד לתרגיל מעורר הקבס של אוליבר סטון ב-"JFK: תיק פתוח" שגרם להמוני אמריקאים להאמין בקשקשת קונספירטיבית על רצח הנשיא קנדי. אבל שני הסרטים המרתקים ביותר שעסקו בנושא הם הסרט שפתח את אותו עשור ואחד מאלה שסגרו אותו: "זיכרון גורלי" של פול ורהובן ו"עיר אפלה" של אלכס פרויאס.

שני הסרטים מתחילים כמעט באותה נקודת מוצא: גבר שמאבד את נקודת האחיזה שלו במציאות שמקיפה אותו, כאשר האבדן הזה מתחיל במערכות היחסים של אותם גברים עם בנות הזוג שלהם. ב"זיכרון גורלי" הגיבור, קווייד (ארנולד שוורצנגר), הוא פועל בניין מכדור הארץ שמגלה משיכה לא מובנת למאדים ולהרפתקאות המסעירות שמחכות לו שם, למרות הפצרותיה של אשתו (שרון סטון, רגע לפני שהסרט הבא של ורהובן, "אינסטינקט בסיסי" הפך אותה לכוכבת) להוריד את הראש מהכוכבים ולחזור לקרקע כדור הארץ; ב"עיר אפלה" הגיבור, מרדוך (רופוס סול), מחפש נואשות אחר הדרך ליעד מסתורי שמייצג את החיים המושלמים שלו עם זוגתו (בגילומה של ג'ניפר קונלי) כאשר בכרך המאיים שבו הוא עורך את החיפוש הזה היחסים שלו עם זוגתו מעורערים והוא עצמו נחשד בהיותו רוצח סדרתי של נשים.

שני הסרטים הגיעו מבמאים שכבר ביססו את עצמם כיוצרים יוצאי דופן בזירת שוברי הקופות האמריקאיים: ורהובן, שביים בעשור לפני כן את "רובוקופ", שידך בין הזירה הזו לאלימות ועירום גרפיים בווליום גבוה, ופרויאס, שלפני שפנה לקולנוע היה במאי קליפים מצליח, שידך בין עיבודי קומיקס לגותיקה עם "העורב". אבל שני הסרטים האלה ייצגו עבור הבמאים שלהם עלייה ברמת המורכבות הנושאית: המרדף שמנהלים גיבורי שני הסרטים – שנוטה לצד ההרפתקאות/אקשן ב"זיכרון גורלי" ולצד האימה ב"עיר אפלה" – הוא מרדף אחרי פנטסיות, אחרי הגשמת חלומות. לכאורה, להגשמה הזו ישנה מטרה חיובית – הגיבורים בשני הסרטים מצליחים, בסופו של דבר, לכופף את המציאות המשובשת שמקיפה אותם לחזון האידיאלי שלהם. אבל קשה שלא לתהות האם מעגל הדמים שנדרש בשביל כיפוף המציאות הזה הוא לא מחיר גבוה מדי. ובהתחשב בעשור שבו שני הסרטים יצאו, והטכנולוגיה שהוזכרה בתחילת הכתבה הנוכחית, קשה שלא להתרשם מכמה ששניהם היו נבואיים: אין בנמצא עדיין טכנולוגיה שמסוגלת לחולל שינויים גדולים כל-כך במבנה הזיכרון והאישיות של הפרט ("זיכרון גורלי") או הכלל ("עיר אפלה"), אבל יכול להיות שאין צורך בטכנולוגיה כזאת. האינטרנט בישר למין האנושי שעכשיו הוא יכול לבחור את המציאות שמתאימה לו, מה שמתבטא הן ביחס כלפי הזולת והן ביחס כלפי האמת. "זיכרון גורלי" ו"עיר אפלה" בישרו על עליית תרבות הפייק, ובראשה הפייק-ניוז.

כשבוחנים את ההשפעה של הסרטים האלה על הסרטים שבאו אחריהם, מה שבולט הוא – שוב – החיבור בין הגיבורים לנשים בחייהם. ב"מטריקס" של האחיות וושאבסקי, ששאל מסרטו של פרויאס לא רק רעיונות אלא גם תפאורות ותשתית, הדמות של טריניטי גם מייצגת סוג של פנטסיה רומנטית, אבל לא כזו שמתחברת ליציבות מציאותית מהסוג שנראה בסרט של פרויאס או זה של ורהובן; להיפך: היא זאת שמושכת את הגיבור להרפתקאות מרהיבות בעולם שבו המציאות מתערערת באופן קבוע. הגיבור של "התחלה" של כריסטופר נולאן רדוף גם הוא בשל מערכת יחסים הרסנית שהיתה לו עם זוגתו, אבל הגיבור של "התחלה" כבר לא דומה לגיבורים של "זיכרון גורלי" או "עיר אפלה". מסיפורים על גיבורים שנלחמים כדי לשקם את תחושת המציאות שלהם, הקולנוע של שנות ה-2000 עבר לספר על גיבורים שמשבשים את אותה תחושה – ממש כמו הנבלים בסרט של ורהובן ובזה של פרויאס.

למרות החשיבות של הסרטים שהם יצרו, הבמאים של "זיכרון גורלי" ו"עיר אפלה" די נעלמו מהנוף ההוליווודי. ורהובן חזר לאירופה והשתלב שם היטב במסגרת העשייה הקולנועית האמנותית (אבל לפני כן הוא הספיק לביים עוד סרט מד"ב משמעותי, שיידון פה באחת הכתבות הבאות). פרויאס נשאר בהוליווד, אבל הסרטים הבאים שלו נעו בין "מאכזב" ל"דרעק".

בכתבה הבאה: גיבורי-על, קצת אחרת