ביקורת: כנופיות לונדון

גארת' אוונס רוצה להיות יותר מ-"ההוא שעשה את 'הפשיטה'". לא בטוח שזה גם מה שאנחנו רוצים.

גארת' אוונס רוצה להתפרסם יותר. הוא לא רוצה להשאר "ההוא שעשה את 'הפשיטה'" לעד, אלא להתקדם, לקבל הכרה בהוליווד ולעשות מה שהוא רוצה באמת. לא בטוח שזה גם מה שאנחנו רוצים.

ל"כנופיות לונדון", הסדרה החדשה שיצר אוונס עם הצלם הקבוע שלו מאט פלאנרי, יש לא מעט דמיון לסרטי 'הפשיטה'. בפצצת האקשן האינדונזית ההיא היה לא רק את האקשן המדהים והמשובח, אלא גם מתח יעיל, אכזריות לפנים ואלימות מפורטת. כל זה נמצא גם כאן, בעיקר האכזריות והאלימות. כך למשל נפתחת הסדרה בהוצאה להורג אכזרית במיוחד, ואחר כך מגיעה סצינה כזו כמעט בכל פרק.

צריך לומר – אלו סצנות קשות: אדם התלוי במהופך מגג בניין מוצת באש; איש נצלה חיים על משטח לוהט מעל מבערי ענק; עוד אחד נקבר בתוך בטון נוזלי בעודו בחיים וסדרת פועלים אומללה מוצאת להורג בשיטה המזעזעת ההיא של אנטון שיגור מ'ארץ קשוחה'. אחת אחרי השניה – כל דרך אכזרית להרוג בן אדם תהיה כאן, בבימוי מפורט ומעורר חלחלה. זה לא רק אוונס שכאמור, לא עידן במילימטר את האכזריות מסרטי 'הפשיטה', אלא גם רשת סינמקס האמריקאית – שותפה להפקה – שמי שצפה בפרק אחד מתוך 'באנשי', לשעבר סדרת הדגל שלה, יודע כי יש אלימות מצולמת שלידה הסצנות הכי אכזריות מ'משחקי הכס' הן מקסימום PG13.

אבל בניגוד לסרטי 'הפשיטה', האכזריות כאן לא מהווה חלק אינטגרלי מהעלילה. בעצם כשחושבים על זה, העלילה עצמה לא מהווה חלק אינטגרלי מהעלילה.

כל הכאוס המתואר מתחיל מכך שפין וואלאס, ראש משפחת הפשע הבכירה של לונדון, נהרג לפתע פתאום בלילה בהיר. בהעדרו, נכנסות כנופיות הפשע של לונדון לשלל בעיות: יורשו של פין, שון, מתעקש להשבית את כל עסקי הפשע עד שיגלו מי רצח את אביו ובינתיים רוצח אנשים באופן אקראי ודורש שכולם יפחדו ממנו; ההשבתה המוחלטת מכניסה לסחרור רבים מעמיתיו של המנוח שתקועים עם סחורות בכל מיני מקומות ומנסים למצוא לעצמם מנהיגות חדשה; שוטר סמוי של משטרת לונדון נכנס גם הוא לקלחת וכמה מבכירי הארגון של וואלאס מתחילים לתהות לגבי הנאמנות של עצמם.

זאת נשמעת עלילה מסועפת, והיא אכן כזאת – או לפחות מתיימרת להיות. הצופה נזרק פנימה ללא הסברים, מה שלא בהכרח מהווה חיסרון: אם אינני טועה, לאורך כל פרקי הסדרה לא שמעתי אפילו פעם אחת את המשפט המרגיז ההוא שמתחיל ב"כמו שאתה יודע…", והיוצרים העדיפו לתת לצופים להפעיל קצת את הראש. אנחנו לא צריכים לזכור את *כל* נציגי הפשע שמשתתפים בהלוויתו של וואלאס, אבל כן את חלקם הגדול וזה מצריך להשאיר את המוח על אש קטנה לכל הפחות. יש את האלבנים, יש את הפקיסטנים, יש את הניגרים ויש את הכורדים וכולם ישתלבו איכשהו בעלילה, לצורך או שלא לצורך. אילו רק המאמץ היה שווה את זה.

אני פשוט אגיד את זה: הבעיה העיקרית של הסדרה היא כתיבה מרושלת. אם גארת' אוונס התפרסם בזכות סרט אקשן אלים, מדמם ופאקינג מהנה, הרי שסרט ההמשך – הפשיטה 2 – היה גם הוא אלים, מדמם ומלא באקשן, אבל סורבל שלא לצורך עם אפוס פשע רחב היקף שלא הבנתי לפחות חצי ממנו. העלילה של 'כנופיות לונדון' יותר מובנת, תודה לא-ל, אבל זה לא הופך אותה להכרחית: אוונס לא הצליח להחליט איזה סיפור הוא רוצה להציג. מילא זה שהעלילה המרכזית לא מצליחה לרתק והפיתולים שאמורים להפתיע או נצפים מקילומטרים או מטופשים בעליל – היוצרים לא הצליחו לגבש את כל החלקים שלהם לפאזל מספיק אורגני.

קחו למשל את הפרק החמישי: מכל בחינה שהיא, זאת יצירת מתח-אקשן מרהיבה באכזריותה ובמריטת העצבים שלה. זה הפרק היחיד חוץ מפרק הפתיחה שאוונס ביים בעצמו, ואומייגאד איזו עבודת בימוי פסיכית. זה אמנם לא מחול המכות המרהיב של 'הפשיטה' אלא סוג אחר של אקשן, אבל בחיי שלא ישבתי ככה על קצה הכיסא כבר הרבה מאוד זמן. זוכרים את סצינת ההתחבאות בתוך הקיר ב'הפשיטה' הראשון? אז כזה, רק יותר מלחיץ והרבה, הרבה יותר ארוך.

אבל כמו סצינת הפתיחה, או כל סצינת אכזריות חסרת תכלית אחרת שהסדרה מלאה בהן, העלילה של הפרק הארוך והמשובח הזה פשוט מיותרת וחסרת כל משמעות. מתוך מה שקורה שם, מה שמשנה איכשהו לעלילה המרכזית יכול היה להיות מתומצת בחצי דקה ועוד היה נשאר זמן. נהניתי, כססתי ציפורניים, הרעתי בהתלהבות ונאנקתי בחרדה – ואז שאלתי "בשביל מה?"

לא עוזר שעבודת המשחק בינונית ומטה. אין כאן אפילו הופעה אחת שראויה לציון. מרבית השחקנים אלמונים גם הם – סביר מאוד שהפרצוף היחיד שתזהו מבין השחקנים הראשיים יהיה זה של מישל פיירלי, קייטלין סטארק בשבילכם, בתפקיד אלמנתו של בכיר הפשע המנוח. יש קווים מקבילים בין מה שהיא עושה כאן לתפקידה ב'משחקי הכס' – אמא מגוננת, דאגנית, נסמכת בעיקר על בעלה אבל מגלה עצמאות כשהוא כבר לא בשטח; אבל בניגוד לסדרת הפנטזיה המצליחה, גם הכתיבה וגם הביצוע חלשים מאוד.

כך גם התפקידים הנוספים. שון וואלאס הוא מניאק צעיר שמנסה לרשת את מקום אביו ואמור לגלות מדי פעם מצפון לרגע או שניים, אבל התפקיד הזה גדול על השחקן – ג'ו קול – בכמה מידות. כשיש סצינה בה שון אמור להביע רגשי זעם וחרטה, הבמאי בחר ברוב תבונה להעביר לצופים את המסר עם משחקי עריכה וסאונד כי הוא ידע מה אפשר לדרוש מהשחקן שלו ומה לא.

וכך ממשיכה הרשימה. יש עוד כמות דמויות נכבדת שאף אחת מהן לא מתבלטת בשום צורה או גורמת להזדהות מינימלית (אולי זה לא נורא כי אין כאן ולו דמות אחת שזוכה לאיזושהי גאולה. כולם כולל כולם מניאקים בני זונות). יש כאן אב ובן בתפקיד מנהלי החשבונות של משפחת וואלאס שמשחקים עם הבעת פנים זהה לאורך כל הדרך; יש את המפעילה של השוטר הסמוי שמתנהגת פרק אחד בתבונה ופרק אחר כך בטיפשות מזעזעת; יש את בעל האינטרס המסתורי שהאופן בו הוא נחשף הוא כמעט מעליב; וישנם השחקנים היחידים שלא שפטתי לחומרה, והם מי שמשחקים את ראשי משפחות הפשע הזרות. אולי בגלל שהם הקפידו לשוחח בשפתם שלהם וגם אם דיברו באנגלית המבטא היה מורגש – זוהי נקודת אמינות שאני אוהב כשיצירות עושות נכון.

אבל הקטע המרגיז ביותר נמצא בדמותו של השוטר הסמוי עצמו. עם התקדמות העלילה, אנחנו מבינים שהוא בעצם הציר שסביבו סובבת הסדרה כולה, אבל הדמות שלו מעורפלת בצורה מעצבנת והנימוקים הרגשיים לפעולות שלה או קלישאתיים או לא אמינים בשיט. הפרק האחרון בכלל מעלה לשיא את רמת התסכול – הבמאי ניסה לעשות משהו שונה עם הטריק הידוע של חקירה על דברים שכבר קרו כשבמקביל אנחנו רואים את ההתרחשויות בחלקים, אבל זה כל כך לא מצליח לפצות על השום כלום שהוא התסריט.

ברור שיש גם דברים טובים. בפרק החמישי שהזכרתי אפשר לצפות בנפרד כסרט בני עצמו והוא יצירה משובחת של מתח אכזרי עם סיום מזעזע. בכלל, סצינות האקשן המועטות שכן משולבות פה ושם נהדרות ממש. הן יצירתיות, ברורות וכמובן – מזכירות מאד את הסגנון של 'הפשיטה': שוטים ארוכים יחסית, אלימות חסרת רחמים וצילום ריאליסטי שלא מייפה שום דבר, אבל שום דבר. כשמישהו חוטף, הצופים חוטפים איתו. זה מעולה, זה מה שאני רוצה מגארת' אוונס, וחבל שהוא לא מבין את זה עד הסוף.

אחרי תשעה פרקים באורך כולל של כמעט עשר שעות, די ברור שהסדרה הזו, מבחינת הסיפור, היא בעצם הפשיטה 2 עם תקציב קצת יותר גדול (אבל רק קצת: הלוקיישנים המצומצמים ו/או החוזרים על עצמם מסגירים את זה, שלא לדבר על אפקט של בניין מתרסק, שצולם מרחוק, בלילה, בלי פוקוס – ועדיין נראה כאילו הפאוור-פוינט בלפטופ שלי היה עושה את זה טוב יותר). אבל גארת' אוונס, מתברר, טוב באקשן ובעלילות מינימליסטיות; אם הוא רוצה לכתוב אפוס פשע גדול, אל תתנו לו. לס איז מור.