"גט" הוא סרט לא שגרתי בנוף הקולנוע המקומי, ולו רק בגלל שהוא סרט שלישי בטרילוגיה. הוא מביא לסיומה את הסאגה של ויויאן, הספרית מסורבת הגט מהקריות, שנפתחה ב"ולקחת לך אישה" והמשיכה ב"שבעה". הקולנוע הישראלי לא חזק בפרנצ'ייזים, ולצד אלה שכן יש לנו – "אבא גנוב", "קוני למל" או "אסקימו לימון" – "גט" ממש לא יושב בטבעיות.
באחד הרגעים הבולטים בסרט, המצלמה עומדת סטטית מול פניה של ויויאן לדקות ארוכות בלי סיבה נראית לעין: ויויאן לא אומרת מילה ולא פוצחת בשיר מ"עלובי החיים", ולקלוזאפ הסטטי הזה אין חשיבות עלילתית בתוך הסרט. אבל הוא שם, וזה מרהיב וזה מתיש. האמ;לק האידיאלי לדעתי על גט יכול להסתכם בשתי המילים הללו: מרהיב ומתיש. במשפט של ויויאן אמסלם, ששנים ארוכות נלחמת מלחמת התשה מול בעלה אליהו על זכותה להתגרש ממנו, כולם עייפים. לדיינים נמאס מהטוען של ויויאן, לטוען של ויויאן נמאס מאליהו, ולויויאן נמאס מכולם ומהכל והיא רק רוצה להשתחרר כבר מעולו של הגבר הבלתי נסבל הזה, שהיא כבר שכחה למה התחתנה איתו, אם אי פעם היא זכרה למה. רק הטוען של אליהו, שהוא במקרה גם אחיו, נראה כאילו באיזשהו מקום כל האירוע הזה קצת מגניב אותו.
זה סרט מתיש, אבל הוא באותה מידה גם די מבדר, אם באים אליו בידיעה מה הוא – מלודרמה קשוחה על אישה שרוצה להשתחרר מחומות החימר שסוגרות עליה. הוא מלא יצרים ופאתוס ודרמטי כמעט כמו הגברת אלקבץ ז"ל, שככל הנראה תמיד הייתה גדולה מדי בשביל ארצנו הקטנטונת. זה לא סרט מושלם, אבל אני לא יכול שלא לאהוב אותו. בניגוד להמון סרטים ישראלים, הוא יודע מה הוא, מבין את הז'אנר שלו ומתמסר אליו בכל הכוח – עם הפסקול הפומפוזי בהלחנתה של דיקלה, קצת לפני שנהייתה כוכבת, היצריות, הזעם, היאוש והכאב, הניגודיות החדה – יאיר רוה תיאר את "גט" כמבחן רורשאך, סרט שמורכב מכתמים שחורים ולבנים; שיערה השחור-שחור של ויויאן על רקע הקירות הלבנים והמלוכלכים של בית הדין, ומעט מאוד צבעים בספקטרום. הוא מצולם קצת כמו הצגת תיאטרון, אבל לא מתוך עצלות קולנועית, אלא מתוך כבוד לצופים שיבחרו בעצמם במי מחברי הקאסט המכובדים הם מעדיפים להתמקד.
כי ברוך השם, שחקנים עם רקורד לא חסרים ב"גט". זה סרט שמרשה לעצמו להביא את זאב פאקינג רווח רק להופעת אורח, כי יש לו בקנה גם את ההופעות של אלברט אילוז, אוולין הגואל, רובי פורת-שובל, גבי עמרני ומנשה נוי בהופעה ראשית כובשת. ובנוסף לכל החגיגה הזאת יש לנו סרט שלם לבלות עם ענקים כמו אלי גורנשטיין, שקולו שזכור לילדי שנות התשעים מאינספור סרטי דיסני מצמרר ומענג כאחד כשהוא שולח לעברה של ויויאן משפטים כמו "דעי את מקומך, אישה". אבל יותר מזה – בידיו התפקיד כפוי הטובה של הרב הפטריארך, הדיין, המכשול השני בגודלו שעומד בין ויויאן לחירותה, הגבר האשכנזי היחידי בסרט, הופך לדמות שאפשר להבין ואפילו לאהוב. הוא גורם לנו לראות אדם שלא מונע מויויאן את הגט מתוך שנאת נשים אלא מתוך התחושה שאמונתו כובלת את ידיו מלעזור לה. ועל כל אלה מתעלה ששון גבאי בהופעה שהיא אדירה כמו שהיא נטולת מאמץ, בתפקיד שהוכיח לי לפחות שמדובר בשחקן הישראלי הטוב ביותר אולי מאז שייקה אופיר – שמעון, גיסה של ויויאן, אדם חינני וערמומי שמאוד רוצה לנצח את הגיבורה שלנו, כזה שברגע אחד יכול לקרוא לה "אחותי" וכעבור דקה לכנות אותה "אישה סוררת".
אבל הסיבה שאני באמת מטורף על "גט" מספיק כדי לסלוח לו על כך שלקח מ"אפס ביחסי אנוש" את האופיר לסרט הטוב ביותר היא האחת והיחידה – רונית אלקבץ. מה שמעניין בהופעה של אלקבץ ב"גט" היא העובדה שבמהלך חלק ניכר מהסרט, אם לא רובו, היא דוממת. "גט" עושה מה שלא הרבה סרטים ישראלים עשו ונותן לכוכבת הראשית שלו טיפול של אלילה. רונית מצולמת מנקודת המבט של מעריציה, מה שיכול להסביר את הקלות שבה ניתן לה אותו קלוזאפ אימתני. כמעט כל מבט שלה בסרט הזה הוא בלתי נשכח, כל פריים בו היא מופיעה עוצר נשימה. מעטות הנשים בקולנוע הישראלי והעולמי שיכולות להתמודד עם המצלמה כפי שהיא יכלה. קל לראות את זה כמגלומני מצידה, כי הרי גם היא ישבה על כס הבימוי לצד אחיה שלומי, אבל אני מעריץ את ההאדרה שעשו לדמות של ויויאן – בת למעמד הפועלים שחיה ביחידת דיור בבית של אחיה, שרונית ושלומי מתארים כאמזונה, כדיווה, כאישה גדולה מהחיים שמנהלת קרב גדול מהחיים על זכותה להיות אישה חופשייה בארצה. הם בחסדם נותנים לנו, האנשים הרגילים, את הזכות לראות את הסיפורים הארציים ביותר שלנו כאפוס.
מתיש, מרהיב, מעייף, מבדר, מצחיק ומבריק – "גט" הוא המון דברים, אבל בשבילי הוא בעיקר מכתב אהבה לאחת האמניות המסעירות ביותר של הקולנוע הישראלי, שנתיים אחרי שאבדה לנו מוקדם מדי. עברו יותר מחמש שנים ואני עדיין מתגעגע.
מה שאני בעיקר זוכר מהצפייה זה כה כמה כועס יצאתי ממנה.
לא חושב שזה קרה לי עם סרט אחר, שפשוט יצאתי ממנו עם חשק להרביץ למישהו. כל סרט שאתה יוצא ממנו ברגש חזק כל כך הוא מבחינתי מדהים.
לא מסכים לגבי המתיש
זה הסרט היחיד שראיתי מהטרילוגיה ולדעתי הוא לגמרי עומד בפני עצמו. זה סרט חזק כל כך שמצליח לשמור על עניין גבוה מאוד למרות הלוקיישן המצומצם ולמרות הסצנות הארוכות.
זה סרט כל כך מפורסם שאני לא חושב שיש מה להמליץ עליו אבל אם יש מישהו שבכל זאת לא ראה (כי הוא נרתע מסרטים ישראלים פלצניים או משהו כזה) זה ממש לא הסיפור כאן. הקאסט מדהים. הפסקול מושלם ורונית אלקבץ מה עוד אפשר להגיד עליה…
זה לא סרט שיוצאים ממנו בהרגשה טובה אבל זה בהחלט סרט שיוצאים ממנו בהרגשה שלמרות שהוא כביכול סרט "קטן" מדובר ביצירה אפית ממש.
סתם לדעת: כל סרט מהטרילוגיה עומד בפני עצמו
אני הכי אוהב את "שבעה" מהשלושה בכלל, אבל שלושת הסרטים לוקחים פוקוס אחר. הראשון הוא באמת פירוק של מערכת הזוגית והכלא של ויויאן, השני הוא זום אאוט על המשפחה שלה וההתמודדות עם אבל (והסיפור של ויויאן משני בו מאוד) והשלישי הוא גם מסכם את המאורעות עד כה (עם שינוי שמות, אאל"ט) אבל גם נותן פחות דגש למערכת היחסים בין ויויאן לבעלה ויותר לאקט בפני בית הדין הרבני.
למה אני לא אוהב את גט?
קודם כל, ראוי להגיד שזה בהחלט יותר "לא אוהב" מאשר "חושב שזה סרט חרא". כלומר, הבעיות של הסרט אינן אסתטיות או ברמת הביצוע – כולם בסרט משחקים טוב (מנשה נוי, השחקן האהוב עליי מצוות השחקנית זכה קצת להתעלמות בכתבה אז אני ארשום כאן חד וחלק – האופיר שזאב רווח לקח ממנו, לא משנה כמה זאב רווח טוב ב"מיתה טובה" (והוא טוב) הוא שערוריה), האווירה האטמוספירית הלחוצה והדחוסה עושה את שלה והתסריט לא מפשל.
הבעיה הראשונה היא מגלומניה. זה קו מאוד דק, ולא פעם רק בראש, אבל זה אותו קו שמונע ממני לבוא באותה חדווה שהייתה לי בעבר לסרטים של טרנטינו – כאשר אני חש שהסרט מעריץ את התחת של עצמו, זה מפריע לי. האם מגיע לרונית אלקבץ במאי שיתאהב ויעשה סרט שמתפקד כמכתב הערצה? אולי. אבל היא בטח לא יכולה לעשות סרט כזה. כלומר, היא יכולה, ואני יכול לחשוב בדיוק באותו הרגע שכל מטרה מוצהרת ולא מוצהרת של הסרט לוקחת צעד אחורה בשביל "המופע של אלקבץ" וממופעים שכאלה היה לי מספיק. אולי זה הסיבה שמכל הטרילוגיה אני הכי אוהב את "שבעה", שמחלק את תשומת הלב שלו בין כל המשפחה, ולא רק מתמקד בויויאן ויויאן ויויאן.
השני הוא שהוא טיפה מגוחך מדי, לטעמי. זוהר מדבר על המלודרמה שלו, ואני זורם, ובכל זאת "ליברטההההההה" (בהגיה הנכונה) הפך לפאנצ'ליין בקרב קרוביי. ובשנייה שאני מתחיל לצחוק על הרגעים הדרמטיים של הסרט – אני מניח שיש בעיה. ואולי הסרט מכוון שאותם רגעים יהיו ספק מצחיקים-ספק דרמטיים, אבל אני בספק. וזה עובד, כמובן, כי יש לנו עדויות חדות וחלקות שזה עובד (אחרת הדעה שלי הייתה דעת הרוב), כי מלודרמה עובדת – אבל זה בהחלט שם אותי בעמדה של ריחוק אירוני מהסרט.
והשלישית, ואולי הכי פחות נשלטת מכולן, היא שנו, ראיתי את הסרט הזה כשקראו לו "מקודשת" ואימא שלי עשתה אותו ב-2004. וכן, מן הסתם סרט עלילתי בנושא וסרט תיעודי הם שונים – בייחוד ש"גט" אינו רימייק בשום צורה ודרך, אבל תחושת הזעם, נגיד, מהתגובה למעלה, מלווה אותי עשור פלוס סביב מקרים שהם בשר ודם. אז באותו הרגע האפקט העיקרי של הסרט (מפגש עם הממסד הרבני והאטימות שלו) מצטמצם וכוחו של הסרט יורד מטה.
אז, לא, זה לא סרט גרוע. וכן, מן הסתם, אני כנראה לא האדם לכתוב עליו ביקורת (ואכן לא עשיתי זאת!). ובין אם זה בגלל שאלקבץ נפטרה בטרם עת או בין אם זה סתם בגלל שהתרככתי, הסרט מתיישן טוב יותר מקבלת הפנים הראשונית וההתנגדות שהייתה לי אליו. אבל הוא עדיין סרט שכשישאלו את דעתי עליו, אפנה לאחד מאחיו הגדולה ("שבעה" או "מקודשת") שעושים את העבודה הרבה יותר טוב. נו, מבחינתי.