מטוטורו ועד ארוויג: סקירת כל סרטי ג'יבלי, חלק ראשון

וולט של מכשפות, חזירים באוויר(ים), ואולי אחד מסרטי המלחמה הכי טובים שנעשו.

אולפני ג'יבלי יצרו במהלך 35 שנותיהם כ-22 סרטים. לא כולם, באופן מפתיע, שייכים למיאזאקי, למרות שהוא השם הבולט ביותר בהקשר של האולפן – מיאזאקי, טכנית, ביים רק 7 סרטים מהרשימה הנ"ל. עם זאת, הוא כתב עוד שלושה, והבן שלו, גורו מיאזאקי, ביים עוד שלושה סרטים, אז בסך הכל יש סיכוי גדול יותר לראות סרט של ג'יבלי שמיאזאקי קשור אליו איכשהו מאשר סרט של ג'יבלי בלי מעורבות הבמאי.

לכבוד פרויקט ההצדעה לג'יבלי, לקחנו על עצמנו באתר לסקור את כל אותם 22 סרטים – כאשר אנחנו מתעלמים מרוב הסרטים הקצרים והפרסומות שהם הפיקו, משחקי המחשב שהם לקחו בהם חלק, סדרות האנימציה שהם עזרו ליצור, מהמחזמר ההוא שעשו ל"נסיכה מונונוקי", והסרטים המצויירים שהם הפיצו ביפן תחת שמם למרות שאינם קשורים אליהם (כמו "חוות החיות", "מלכת השלג", ועוד).

הטירה בשמיים/ הטירה המרחפת

לאורך מרבית הקריירה כבמאי של סרטים באורך מלא, מיאזאקי לא ממש המציא ז'אנרים חדשים באנימה, אלא בעיקר נתן טוויסטים לז'אנרים קיימים – מד"ב פוסט-אפוקליפטי היה קיים לפני "נאוסיקה", אבל מיאזאקי הציג בעזרתו עולם מד"בי עמוק ומורכב; סיפורי ילדים וחיית-מחמד קסומה היו ז'אנר ותיק באנימה לפני "טוטורו", אבל אף אחד מהם לא תיאר את חוויית הילדות באופן כל כך רגיש; "קיקי" עשה את אותו הדבר לז'אנר "נערת הקסם" עם סיפור התבגרות, "מונונוקי" הפך את ז'אנר הפנטסיה ההיסטורית לטרגדיה של אלימות, ועוד.

גם Castle in the Sky (שהופץ בישראל תחת שמות כמו "הטירה המרחפת" ו"הטירה בשמיים", מה שגורם לעיתים לבלבול בינו לבין "הטירה הנעה"), הסרט הראשון שמיאזאקי ביים בסטודיו ג'יבלי, לא מגיע מנקודת מוצא של ז'אנר חדש לגמרי. סיפורי הרפתקאות תקופתיים היו הרבה לפניו, גם באנימה, ואפילו בקריירה המוקדמת של מיאזאקי עצמו (פירוט בכתבה נפרדת). אבל השילוב בין רקע של אנגליה הוויקטוריאנית לטכנולוגיית קיטור, ספינות אוויר וטכנולוגיה מתקדמת קסומה היה משהו די חדש בשנה שבה הסרט יצא (1986). כל כך חדש, למעשה, שרק כמה שנים אחר כך הוא זכה לכינוי "סטימפאנק" – ועד היום, בספרות העיון שעוסקת בז'אנר הזה, הסרט הזה מוזכר כאחד הטקסטים המכוננים שלו.

אבל בלי שום קשר, Castle in the Sky הוא אחד מסרטי ההרפתקאות הגדולים בהיסטוריה, כשכל המרכיבים – גיבור וגיבורה שיוצאים נגד צבא שלם של גאון מרושע, חיפוש אחרי אוצר אגדי בארץ רחוקה-רחוקה, אינספור מרדפים וסכנות מסמרות שיער, ורובוטים ענקיים חביבים שלא כדאי להרגיז (אוקיי, לא מרכיב מוכר מדי של הז'אנר, אבל עדיין מגניב) – לא רק מבוצעים פה בשלמות, אלא גם באים עם סאבטקסט פוליטי סוציאליסטי זועם.

הסרט הזה היה במידה רבה "סרט מעבר" עבור מיאזאקי – הפעם האחרונה שבה הוא היה מעורב בהפקה של סרט הרפתקאות/פעולה נטו לפני שעבר לעסוק בדברים מורכבים יותר, מה שלא עושה אותו לפחות נפלא. הוא גם אחד הסרטים הכי מצוטטים של מיאזאקי, ורפרנסים אליו אפשר למצוא ב"באג לייף", "אטלנטיס: האימפריה האבודה" ו"הנוקמים: עידן אולטרון" (שם אפילו הגדילו לעשות וציינו אותו כמקור השראה בכותרות הסיום). (רז גרינברג)

השכן הקסום שלי טוטורו

גם מי שלא יודעים כמעט כלום על ג'יבלי או מיאזאקי כנראה יזהו את דמותו של טוטורו – יצור חמוד, אפור, גדול ופרוותי, שנוכח באינטרנט ובכל חנות עם זיקה כלשהי לתרבות גיקית. טוטורו הפך לדמות כל כך אייקונית שבאולפני ג'יבלי הוסיפו אותו ללוגו שלהם. הוא אפילו מופיע ב"צעצוע של סיפור 3" כבובת פרווה חייכנית שאיננה מדברת.

מי שמגיע לסרט "השכן שלי טוטורו" עם כל המטען הזה עלול להתאכזב, כי מדובר ביצירה עדינה שמיועדת, קודם כול, לילדים. ילדים קטנים אפילו. אומנם אפשר בהחלט ליהנות ממנו גם כמבוגרים, אבל זה סיפור שמבין היטב איך ילדים מרגישים, מה הם אוהבים ואיך העולם נראה מבעד לעיניהם. זהו סיפורן של שתי אחיות – סטצוקי ומיי – שעוברות לגור עם אביהן בבית כפרי ישן. הם מקווים שבקרוב תצטרף אליהם גם האמא, שמאושפזת כבר תקופה בבית החולים. בבית ובסביבתו חיים יצורים מוזרים – רוחות אבק קטנות, יצורים דמויי מכרסמים קטנים וגם טוטורו, "שומר היער", שנראה כמו שילוב של חתול, גירית, דוב ועוד חיות שיפנים מכירים ואני לא. טוטורו לא ממש מדבר אבל ברור שהוא טוב לב, וכשהילדות פוגשות אותו נראה כאילו הכול אפשרי.

בסרט לא קורה הרבה. אין עלילה של ממש ורוב הדרמה היא סביב דברים יומיומיים ורגילים, כמו הצורך להביא לאבא את המטרייה בזמן כדי שלא יירטב, או מריבה עם ילד בכפר. עיקר העניין בסרט הוא החקירה והגילוי התמימים של הילדות את הסביבה החדשה שלהן, יהיה זה העולם הפנטסטי של הטבע או הסביבה האנושית הכפרית.

במבט הילדי הזה יש הרבה רגש וקסם, אבל הנוכחות הנעדרת של האם היא זו שמקפיצה את הסיפור עוד דרגה למעלה, מסתם מקסים לבאמת מרגש. זאת לא עוד טרגדיה על אובדן הורה ברוח "במבי" או "מלך האריות" – הסרט אפילו לא מסגיר אם מדובר במחלה קשה או שעוד רגע אמא מחלימה וחוזרת הביתה. הצעד החכם הזה מאפשר לנו לחוות את המצב כפי שחוות אותו הגיבורות שלנו, שאינן מבינות עד הסוף את הסיטואציה, נואשות לקבל את אמא שלהן בחזרה ומוצאות נחמה בדברים קטנים וסודיים שרק הן יכולות לראות. (נעמה רק)

קבר הגחליליות

אחרי שנים של ייחולים, תחנונים ותפילות לכל אל שמוכן לשמוע, נכנעו ראשי ג'יבלי ב-2020 והסכימו לשחרר את קטלוג הסרטים שלהם לסטרימינג (HBO Max בארה"ב, נטפליקס בכל שאר העולם). מעריצים זינקו מאושר וגם צופים חדשים גילו את העונג בצפייה בסרטים ידועים כמו "המסע המופלא" ו"שירות המשלוחים של קיקי", ואפילו סרטים ידועים פחות דוגמת "ממלכת החתולים" זכו להיות באור הזרקורים. אבל מתוך הקטלוג הרחב, סרט אחד של ג'יבלי, סרט בודד ויחיד, מצא עצמו מחוץ לחגיגה – וחבל, כי "קבר הגחליליות" הוא אחד הסרטים הכי טובים של הסטודיו.

"קבר הגחליליות" הוא סרט (אנטי) מלחמה שביים איסאו טקהאטה (שני רק למיאזאקי בכמות ואיכות הסרטים שביים באולפן), ובו שני אחים – בן 14 ובת 4 – שמנסים לשרוד את ההפצצות החוזרות על יפן ואת הכאוס סביבם. זהו סרט לא פשוט לצפייה, וכשאני אומר "לא פשוט" אני מתכוון ש"רשימת שינדלר" הוא "רוג'ר ראביט" לידו; זה סרט שמציג זוועות שקשה לתאר במילים, והוא עושה זאת בנונשלנטיות גמורה – כי ככה זה במלחמה מתמשכת. גופות חרוכות נעשות רקע בחיים האומללים.

מדובר בסרט נהדר, רק שיש לי בעיה עם הגיבור, סייטה בן ה-14. הוא אוהב את אחותו בת ה-4 סטסוקו ויעשה הכל כדי שיהיו לה חיים טובים – אבל הבחירות שהוא עושה במהלך הסרט הפוכות מהכוונות הטובות שלו, ואלה בחירות שאפשר היה להתחרט עליהן מספר פעמים. הגאווה הטיפשית של סייטה עולה על כל יצר הישרדות בסיסי, מה שבתורו גורם לתסכול במהלך הצפייה. אבל זה גם היופי של "קבר הגחליליות", כי סייטה הוא, למרות הכל, בן 14. הוא נער טיפש שעושה דברים שהייתם מצפים מנער טיפש לעשות – ולצערו, הוא נער טיפש באמצע מלחמה. למעשה, אני לא יכול להעיד שאני בן ה-14 היה פועל בצורה חכמה יותר מסייטה, וידכא אתכם ודאי לשמוע שהסרט מבוסס (בערך) על סיפור אמיתי, כשהסיפור האמיתי קצת יותר נוראי.

לכן אני מבין מדוע החליטו ג'יבלי להשאיר את "קבר הגחליליות" מחוץ לקטלוג הסטרימינג (אבל לא מבין איך בזמנו הם החליטו להקרין אותו כדאבל-פיצ'ר עם 'טוטורו'). אם יש לכם סיבולת ואתם לא רוצים להחמיץ את אחד הסרטים הטובים של ג'יבלי, ואולי את אחד מסרטי המלחמה הטובים שנעשו (סיבות נוספות לכך בביקורת מלאה שכתבתי לפני שנה וחצי), ואין לכם בעיה לחסל חבילה של טישו: "קבר הגחליליות" הוא לגמרי בשבילכם. (רם קיץ)

שירות המשלוחים של קיקי

קיקי כבר בת 13 וכמו כל מכשפה, עליה לעזוב את ביתה ומשפחתה למשך שנה כדי להפוך למכשפה עצמאית. היא אורזת כמה חפצים, מעמיסה את החתול ג'יג'י על המטאטא ויוצאת לדרך מהכפר הקטן לעיר נמל גדולה. סיפור הבסיס הזה, הבסיס לספר ילדים שכתבה איקו קאדונו, הפך בידיו של מיאזאקי לסיפור התבגרות רגיש, כן, מתוק ומר. זה סרט על גיל ההתבגרות באותה מידה שהוא סרט על יציאה לחיים עצמאיים – יש בו את כל חדוות החיים, הסקרנות וההתרגשות של עזיבת בית ההורים, אבל גם את הבדידות, הבלבול ומשברי הזהות.

העיר האירופאית הגדולה שאליה קיקי עוברת (האנימטורים נסעו למטרות תחקיר ויזואלי לשטוקהולם ולעיר נוספת בשוודיה) נראית קסומה במיוחד כשרואים אותה מהאוויר, ויש בסרט הזה לא מעט סצנות תעופה. הקסם היחיד שקיקי יודעת לעשות הוא לעוף וסצנות רבות מתרחשות גבוה בשמיים, על מטאטא. קיקי מוצאת במהרה בית מאמץ במאפייה של זוג צעיר ונחמד, שמציע לה חדר ומשרה כשליחה מוטסת. במהרה היא גם מתיידדת עם טומבו, נער עם אובססיה לתעופה שמנסה לבנות מטוס משלו.

במבט ראשון על הפוסטר או הטריילר אפשר לחשוב ש"קיקי" הוא סיפור אגדה פנטסטי לכל המשפחה, אבל הוא יותר דומה לריאליזם פנטסטי. ילדים אולי יהנו מכל סצנה שבה קיקי מעופפת על מטאטא או מהחתול החמוד והחצוף ג'יג'י, אבל סביר להניח שהוא יגע יותר בצופים בני ובנות גילה של קיקי ומעלה. כמו ב"טוטורו", גם כאן המכשולים הם רגשיים ושגרתיים למדי, אבל הפעם מהסוג שיעורר הזדהות בקרב בני נוער ומבוגרים. לקוחה כפוית טובה, משלוחים שהשתבשו, הקושי למצוא סביבה תומכת שתחליף את המשפחה המרוחקת שלך, ואפילו הגרסה המכשפתית של מחסום יצירתי – יסלחו לי הזאטוטים, אבל הצרות הספיציפיות האלה הן לגמרי שלנו. (נעמה)

רק אתמול

איסאו טקהאטה התחיל את דרכו בתור אחד הבמאים שטיפחו את האנימטור הצעיר והמוכשר היאו מיאזאקי באולפן האנימציה TOEI. עשרים שנה אחר-כך, כששניהם הקימו ביחד את סטודיו ג'יבלי, מיאזאקי תפס את עמדת הבמאי הבכיר באולפן וטקהאטה נדחק למקום שולי. מהרבה בחינות, סטודו ג'יבלי הוקם כשהעבודות המשמעותיות של טקהאטה, ובמיוחד הטרילוגיה הטלוויזיונית שלו של עיבודים לספרות ילדים קלאסית, כבר היו הרחק מאחוריו. אבל הסרט השני שהוא ביים באולפן, "רק אתמול" (במקור Omoide Poro Poro או "זכרונות טיפין טיפין") הוא דרמה יפה, רגישה ובולטת באיכותה לעומת כל הניסיונות שלו בפורמט הסרט באורך מלא שבאו לפניה ובוודאי אחריה.

גיבורת הסרט, טקאו, היא אשת קריירה צעירה מטוקיו שיוצאת לחופשה בכפר אצל קרובי משפחתה. המסע מעורר אצלה זכרונות ילדות שבתורם גורמים לה להרהר על ההווה: האם החיים שלה אינם אלא החמצה אחת גדולה? האם היא מממשת את עצמה כפי שקיוותה וחלמה? השאלות האלה מוצגות בסרט דרך סדרת פלאשבקים שלוקחים את הגיבורה מהעבר להווה וחוזר חלילה, ומונפשים בצורה יפהפייה. בהרבה מובנים, "רק אתמול" הוא יצירה משלימה לעיבודי ספרות הילדים שטקהאטה ביים וגם ל"טוטורו" שבוים על ידי מיאזאקי – אחרי שנים של עיסוק אופטימי ביכולת להתגבר על תלאות הילדות, גם בנסיבות קשות, יצא בסטודיו ג'יבלי סרט על התלאות שמזמנים החיים המבוגרים בנסיבות של חיי יומיום רגילים לחלוטין, והעימות שלהם עם תקופת הילדות שבאה קודם. הסרט הוא יצירה יפה ומרגשת, שמן הסתם תעלה דמעה או שתיים בעיני הצופים והצופות. (רז)

חזיר באוויר (פורקו רוסו)

מישהו פעם קרא ל"חזיר באוויר" (שם כל כך גרוע שהוא שוב טוב. תרגום נאמן למקור של השם צריך להיות "החזיר האדום") "הסרט הכי אנדרייטד של ג'יבלי". אלה כמובן שטויות – הסרטים הכי אנדרייטד של האולפן הם הסרטים ששמו של מיאזאקי לא רשום עליהם, כמו "לחישת הלב", או "הנסיכה קאגויה", ואפילו אם משנים את ההקשר מ"ג'יבלי" ל"מיאזאקי", נראה לי שיש ריב לא פשוט על המקום הנ"ל, בעיקר בגלל שאחרי רצף "טוטורו"-"המסע המופלא"-"הנסיכה מונונוקי" הדעות לגבי הסרטים מתחילות להיות רחבות.

אבל יש גרעין של אמת באמירה הזאת, והגרעין הוא זה: "חזיר באוויר" (באמת, איזה טמטום של שם. זה נפלא) הוא סרט נפלא שמקומו הוא בראש רשימת סרטי האולפן/במאי/סרטי חזירים/סרטי מטוסים/סרטים עם שמות עבריים מטומטמים.

הסרט, שמבוסס על  מנגה קצרה שמיאזאקי יצר, היה אמור להיות בכלל סרטון קצר שמוקרן במטוסים, אבל לאט לאט הוא תפח לאורך מלא (ואז עדיין הוקרן אצל חברת התעופה שמימנה אותו לפני שיצא לאקרנים), וטוב שכך. ראשית כל, מדובר בסרט הכי מתאים לטיסה של מיאזאקי. מיאזאקי, שקשה שלא לשים לב לאהבה שלו לכל הדברים המעופפים בסרטיו, הצליח הפעם ליצור סרט שבו כמעט ואין פריים אחד שאין בו מטוס או חלק שלו, וחלק נרחב שלו מוקדש להרכבה מחדש של מטוס שכזה, משלבי התכנון ודרך כל שלבי העבודה שלו. ובכנות, אם כבר סטיות מוזרות שצצות בכל הסרטים, אני מעדיף בהרבה את היצירות המעופפות של מיאזאקי על הרגליים של טרנטינו.

אה, כן, עלילה: הסרט מספר על פורקו רוסו ("החזיר האדום"), צייד ראשים בים התיכון של שנות ה-30. מפה לשם, הוא מסתכסך עם טייס אמריקאי, כנופיות, ומכונאית מטוסים – וזה פשוט כיף טהור. "חזיר באוויר" הוא אחד הסרטים הכי "שפילברג"-יים של מיאזאקי – עם גיבור חד משמעי גברי בשחזור תקופתי מופתי, עם קצת אלמנטים של פנטזיה (אבל לא מספיק כדי לחלוטין לדחוף אותו לתוך הז'אנר), בתרכובת שיוצרת סרט פשוט קסום. לאו דווקא מושלם – יש לסרט חסרונות כאלה ואחרים, אבל זה ההבדל בין קסום למושלם – זה לא סרט שהכול בו מתקתק, אבל זה סרט שהכול עובד בו על פי איזשהו יצר הרפתקנות וכיפיוּת, כשהכל עטוף מסביב בשאלה (שאף פעם לא מכניסה את עצמה בצורה גסה, אבל תמיד תלויה באוויר), והיא "מה עושה אותנו לבני אדם". ונו, איך אפשר שלא לאהוב סרט שיש בו שורה כמו "עדיף להיות חזיר על פני פאשיסט"? (יהונתן)

גלי האוקיינוס

"גלי האוקיינוס" הוא סרט יפה ומושקע יותר ממרבית סרטי האנימה שיוצאים כיום לקולנוע. זה לא מפתיע כי בכל זאת, עסקינן בסטודיו ג'יבלי – כל הסרטים שלהם נראים נהדר. אבל אני מספר לכם זאת על "גלי האוקיינוס" ספציפית כי הסרט הוא בכלל לא סרט קולנוע. הוא סרט טלוויזיה.

הדבר היחיד שמסגיר את זה הוא האורך שלו (72 דקות) משום שוויזואלית, הסרט מדהים. מחוז קוצ'י הדרומי שוקק חיים, שני רק לעיר המקסימה מ"שירות המשלוחים של קיקי", בעוד הרקעים מלאים בפרטים שכמעט בלתי אפשרי לשים לב לכולם או אפילו לרובם. האנימטורים של ג'יבלי כאן במיטבם, אין ספק – רק חבל שהסרט עצמו פושר.

זה לא שיש לי משהו נגד דרמות נעורים – אני פשוט אוהב אותן טובות. גיבור "גלי האוקיינוס" הוא תלמיד תיכון בשם טאקו שאוהב לחשוב שהוא חכם מאחרים. לטאקו גם חבר טוב, יוּטאקה, תלמיד שקט וחכם, ובניגוד לטאקו זה גם נכון. שני אלה, אין, שום דבר לא יכול להפריד ביניהם. אבל אז, כמובן, תלמידה חדשה מגיעה לשכבה, ויוטאקה השקט והצנוע לא מסתיר את חיבתו אליה.

לזכות "גלי האוקיינוס" אציין שטאקו ויוטאקה לא באמת רבים על הנערה, ריקאקו, באף שלב. זה לא סרט על ידידות שמתפרקת. למעשה, הלוואי עליי חבר כמו יוטאקה. ובכל זאת, משהו בחייו של טאקו מתערער מהרגע שבו ריקאקו מצטרפת אל בית הספר, והצעיר הופך להיות בלתי נסבל. לא קשה להבין שטאקו שלנו התאהב, אבל כמות הזמן שלוקח לו להבין את זה לא סבירה בעליל – ועד שזה סוף סוף יקרה הוא יתנהג אליה כמו פוץ מוחלט, ואפילו ייתן לה סטירה בסצנה שאני לא חושב שהייתה שורדת כיום (ולדעתי גם ב-1993 היא הצטיירה לא מי-יודע-מה).

הסרט אולי קצר, אבל גם טאקו וגם ריקאקו מלודרמטיים באופן שגרם לי להציץ בשעון בכל סצנה שלהם לבד. כן, נכון, זה תיכון וכולנו היינו קצת דרמטיים (קרעתי פעם את החולצה שלי בכוונה, ובקטע לא אירוני, בגלל אהבה נכזבת) אבל יש דרמה ויש ד-ר-מ-ה! בחייאת, ג'יבלי. איפה העידון?

לא אגיד ש"גלי האוקיינוס" הוא סרט רע כי הוא לא. כמו שאמרתי בהתחלה, הוא נראה נהדר ומשעמם הוא ממש לא: הסרט מדלג בין מספר לא מועט של אירועים, ויש בו רגעים מקסימים ודמויות שהן לא טאקו וריקאקו (כלומר, לא מעצבנות). לא הייתי מגדיר את "גלי האוקיינוס" כסרט חובה אבל אם יש לכם זמן פנוי, הוא בהחלט יעביר לכם אותו. לא יודע אם בסבבה, אבל לפחות יעביר. (רם)

בחלק הבא: נסיכות, שכנים, חתולים ואשכים של טנוקי.