מטוטורו ועד ארוויג: סקירת כל סרטי ג'יבלי, חלק שלישי

נסיכות קטנות, רוחות עולות, ופוניו שעל הצוק ליד הים.

אנחנו מגיעים לסיום סקירת סרטי ג'יבלי (החלק הראשון נמצא כאן והחלק השני פה), והפעם אנחנו בסרטים האחרונים והלרוב קצת פחות מוכרים (או אהודים) של האולפן.

הקוסם מארץ-ים

בתחילת הסרט המושמץ ביותר של אולפני ג'יבלי, גיבור הסרט דוקר למוות את אביו. מאוחר יותר, כשהוא נשאל האם עשה זאת כי אביו פגע בו, הוא משיב "לא, אבי היה אדם דגול". קשה שלא לחבר בין פרט העלילה הזה לבין זהותו של במאי הסרט ואחד מהתסריטאים שלו – גורו מיאזאקי, הבן של הייאו מיאזאקי.

"הקוסם מארץ-ים" הוא סיפור על נסיך גולה שצילו הכבד של אביו, המלך הטוב, רודף אותו בכל רגע. הייאו מיאזאקי חשב שבנו, גורו, עדיין לא מוכן לביים סרט משלו, אך הבן לא ויתר, מה שהוביל לסכסוך ממושך בין השניים. רק לאחר שהסרט הושלם הייאו חזר בו, הצהיר שהעבודה הייתה ראויה ושהתוצר הסופי טוב. שאר העולם התלהב פחות.

הסרט הוא עיבוד רופף למדי לסדרת "ארץ-ים" של אורסולה ק. לה גווין, והוא שואל ממנה את הדמויות ובניית העולם אבל זונח את רוב העלילה. לא קראתי את הסדרה ואין לי מושג האם היכרות איתה הופכת את הסרט ליותר קוהרנטי, אבל בלי ידע מוקדם "הקוסם" הוא, מעל הכל, סרט מבלבל ומבולבל. יש עלילה מסוימת, אבל היא קבורה מתחת ליותר מדי אלמנטים ורעיונות חצי אפויים. היא גם לא מעניינת מספיק בשביל לסחוב את היומרנות שהסרט משדר בכל פריים ושורת דיאלוג. שוטים רחבים של עיר עתיקה ומתפרקת או ספינות טרופות, מוזיקה דרמטית, הבעות פנים אקספרסיביות בהגזמה ופרולוג עם קרב דרקונים בשעת סערה – הכול מבטיח סיפור פנטזיה מסתורי, אפל ואפי ברוח "הנסיכה מונונוקי", אבל שוכח לקיים.

בהיעדר תוכן של ממש שיצדיק את כל הדרמה הזאת, הטון הקשוח ונטול ההומור הופך לכמעט מגוחך. הדמויות כל הזמן מדברות גבוהה-גבוהה על "האיזון שהופר" או על רוח האדם או על המשבר הקיומי שלהן, אבל אין כאן את הדבר הבסיסי הזה שהופך את הכול למשמעותי. אתם יודעים, סיפור. עלילה, דמויות, כאלה. אם זה לא מספיק, לקראת הסוף הגיע טוויסט אפל מדי שהרס גם את היתרון היחיד שהיה לסרט עד אז – אסתטיקת פנטזיה מרהיבה עם רגליים על הקרקע – והפך את החוויה ממשעממת ל"מה לעזאזל". (נעמה רק)

פוניו על הצוק ליד הים

"פוניו" הוא סרט שאני מחבב, אבל לא מחבב כמו בפעם הראשונה שצפיתי בו (כפי שתעיד הביקורת המתלהבת שלי מלפני 11 שנה). אולי כי זה הסרט הכי "ילדותי" של מיאזאקי או אולי כי הסגנון שלו לא דומה לשל סרטים הקודמים שלו – אבל צפיות נוספות ב"פוניו" הפכו מכיף גדול למטלה.

כל זה לא אומר שזה סרט לא טוב. להיפך – הסרט מקסים. "פוניו" עוסק בחברוּת בין דגיגה שברחה מהשוּנית שלה ובין ילד בן 5 – הגיבור הצעיר ביותר של ג'יבלי מאז סטסוקו בת ה-4 של "קבר הגחליליות". הדגיגית, פוניו, רוצה להפוך לאנושית אבל אבא שלה – מכשף עוצמתי – קצת פחות בקטע.

הקסם של "פוניו" הוא לא רק היופי הוויזואלי שלו – הסרט זונח לחלוטין את האיור הדיגיטלי שג'יבלי אימצו לעצמם באותם ימים כדי להנחיל לסרט מראֶה של ספר ילדים; מיותר לציין שזה עובד, כי "פוניו" צבעוני ונראה נהדר.

הסיפור עצמו פשוט, לפחות על פניו – משום שמתחת לפני השטח מתרחש סיפור גרנדיוזי ואפל בהרבה ממערכת היחסים בין סוסקה לפוניו, סיפור שהצופים ייאלצו להשלים בדמיונם. "פוניו" מעדיף להתמקד בשני הצוציקים הנ"ל, ולא בגורל העולם והאפוקליפסה שברקע. זו לא חלילה ביקורת לרעת הסרט – הוא יודע מה הוא רוצה להיות ואני מעריך את זה. חוץ מזה, אזכיר שזה סרט לילדים קטנים ומיאזאקי, בצדק, לא רוצה לצלק אותם (אולי כניסיון לכפר על הפעם ההיא שהסטודיו הקרין את "קבר הגחליליות" כדאבל פיצ'ר עם "השכן הקסום שלי טוטורו").

אך מקסים ככל ש"פוניו" יהיה, קשה לי לומר שזה סרט שאני אוהב לחזור אליו פעם-אחר-פעם כמו עם סרטיו האחרים של מיאזאקי. הוא סרט נהדר לצפייה ראשונה, אבל אני ממליץ לרווח כל צפייה נוספת בו. אני הרי גם מאוד אוהב את "הבית של יעל" ואת "דירה להשכיר", ואתם לא רואים אותי קורא אותם בכל פעם שמשעמם לי, נכון?

אבל היי, לפחות יש לו את שיר הנושא הממכר ביותר של ג'יבלי. (רם קיץ)

הלקחנים – עולמה הסודי של ארייטי 

ארייטי היא בת למשפחת לקחנים – אנשים זעירים שחיים בתוך בתים של בני אדם ומפלחים להם דברים כדי לשרוד. בול הופך אצלם לתמונה ממוסגרת, תפוח אדמה בודד נאכל במשך שבועות וחתיכת נייר טואלט היא אוצר של ממש. משפחתה של ארייטי הייתה פעם חלק משבט מכובד שהתגורר בחדריו השונים של בית גדול, אבל ככל הידוע לה, כיום היא והוריה הם היחידים שנשארו. בהתאם לזאת, ההורים חוששים מאוד לסכן את בתם המתבגרת ביציאה מהחלל הקטן שלהם, אבל היא מתעקשת מספיק וזוכה לראות מה קורה בחוץ. הקאץ' – בבית יש ילד שהגיע לשם כדי להתאושש ממחלה, ואחרי שהוא תופס את ארייטי "לוקחת", הסקרנות ההדדית גורמת לשניהם לנסות ולהיפגש שוב.

"הלקחנים" הוא ספר ילדים מצוין ומהנה לקריאה גם עבור מבוגרים. הוא מהודק מבחינה עלילתית ועשיר ומרובד בבניית העולם, אפיון הדמויות והיחסים ביניהן. להפוך אותו לסרט מצויר זה יותר ממתבקש, הוא הרי בסיס מושלם לסיפור הרפתקאות צבעוני, קסום ומלא המצאות. למרבה הצער, הסרט לא עומד בהבטחה. הוא בסדר גמור, בטח מבחינה אסתטית, אבל עלילתית ורגשית הוא שונה ונחות מגרסתו הכתובה. גם בלי ההשוואה למקור זה סרט די חלש בשני האספקטים האלה – הסיפור הושטח מאוד בדרך למסך הגדול ורוב הדמויות איבדו את הניואנסים כדי להדגיש את הדרמה. הסרט גם הרבה פחות מצחיק מהספר ויש בו אווירה רומנטית-גורלית שלא ממש מתאימה לו.

בשלב מסוים מצטרף לעלילה לקחן פרא בלבוש "שבטי", דמות שאמנם הופיעה בספרי "הלקחנים" אבל לא בספר הראשון, שהסרט אמור להיות עיבוד שלו. הוא לא מוסיף הרבה לסיפור ומרגיש לחלוטין לא שייך בעלילה, שבמקור הייתה ממוקדת מאוד והתחלקה בין היחסים של ארייטי עם הוריה לידידות המתהווה בינה לבין "הילד", שבספר היה נטול שם ומאוד, ובכן, ילד. הוא עשה שטויות, לפעמים היה מאוד מעצבן ומערכת היחסים שלו ושל ארייטי לא התחילה מושלמת ומתוקה. בגרסת הסרט הילד, שו, הוא פשוט ילד מקסים ונהדר שרק רוצה לעזור ולהגן על הלקחנים מפני עוזרת הבית המרשעת ששונאת אותם. כל העניין משאיר סאבטקסט מוזר של התלבטות רומנטית של ארייטי בין הילד הגדול לבין הלקחן החדש והמשונה, וזה לא בדיוק מה שרציתי מסרט כמו זה. (נעמה)

תצפית על גבעת הפרגים

אחרי מפח הנפש של "הקוסם מארץ-ים", שזיכה את גורו מיאזאקי במועמדות לראזי היפני, נראה שהוא רצה ללכת הכי רחוק מפנטזיה אפית שאפשר. המהפך הוביל אותו לעבד תסריט שכתבו אביו וקייקו ניוואה (שעבדה גם על "הקוסם" ו"ארייטי") על פי מאנגה משנות השמונים, והתוצאה עדינה, רגישה ומקסימה – כל הדברים שסרט הביכורים של מיאזאקי הבן לא הצליח להיות.

"תצפית" מתרחש בעיר הנמל יוקוהמה בשנת 1963. יפן מתכוננת לארח את האולימפיאדה, נפתחת למערב ומקדמת חדשנות וקדמה, אבל גם מחפשת דרך לשלב את כל זה עם המסורת וההיסטוריה שלה. אומי, תלמידת תיכון חרוצה, גרה במעלה גבעה הצופה אל הים. אחיה, אחותה וסבתה גרים איתה בבית הגדול, לצד דיירות השוכרות בו חדרים כמעין משפחה מורחבת. אביה של אומי היה מלח שנהרג במלחמת קוריאה, ואמא שלה לומדת מעבר לים. כדי להתמודד עם הגעגועים, אומי מניפה בכל בוקר דגלים המאחלים ליורדי הים הצלחה במסעותיהם.

אומי חיה בעולם פרטי ומסוגר משלה, עד שיום אחד נופל עליה שון, נער כריזמטי ונאה. כלומר, הוא לא בדיוק נופל עליה – הוא קופץ מהגג במחאה על ההריסה המתוכננת של מבנה עתיק – אבל הרגע הזה יוצר שרשרת אירועים שקושרת בין שניהם. אותו מבנה עתיק משמש את המועדונים השונים של התיכון המקומי, ממועדון האסטרונומיה ועד עיתון בית הספר.

המבנה העתיק מטונף ומתפרק אז אומי מציעה לשפץ אותו כדי למנוע את ההריסה, ובמהירות הוא הופך למקום מפגש, גיבוש ושבירת סטריאוטיפים עבור קבוצה גדולה של תלמידים – בנות ובנים כאחד. אומי ושון מתקרבים ומתחילים לפתח רגשות זה לזו, אבל תגלית מטלטלת מהעבר עלולה למנוע את הקשר המתפתח.

סיפור חייהם של שתי הדמויות הראשיות היו יכולים להניב סיפור דרמטי וקורע לב. "גבעת הפרגים" הוא לא כזה. זה סיפור התבגרות צנוע במידותיו, שובה לב ומתוק מאוד, וגם הרגעים העצובים או הדרמטיים יותר שלו לא עוברים כסוחטי דמעות. יש לו פסקול פופ-ג'אז ברוח התקופה, הומור כיפי, דמויות משנה מאופיינות היטב ובעיקר אווירה נעימה, מרה-מתוקה, שמשאירה אותו תמיד באיזון הנכון. לא ברור אם זה בגלל הבמאי, תקופת היציאה או העובדה שמדובר בסיפור ריאליסטי וקטן, אבל "גבעת הפרגים" לא זכה להערכה הראויה לו – אין סביבו הייפ של ממש והוא לא עולה לעיתים קרובות בהמלצות על סרטי האולפן. אז הרשו לי להמליץ לכם עליו בחום, במיוחד אם ראיתם ואהבתם את "לחישת הלב" או את "רק אתמול". (נעמה)

הרוח העולה

איך מסכמים חיים שלמים של יצירה? התשובה של מיאזאקי היא "הרוח העולה", סרט מלא וגדוש ברוחות רפאים מעברו של הבמאי. סיפורו של מהנדס מטוסים ביפן שלפני מלחמת העולם השנייה שמעוניין רק ליצור את הדבר הכי יפהפה ומושלם, בלי לתת את דעתו לעובדה שהמדינה והחברה מתרסקות לרסיסים מסביבו, ושהוא נאלץ לשלם מחיר אישי כבד?

"הרוח העולה" הוא סרט שמקביל בין הגיבור שלו, שמבוסס באופן רופף מאוד על דמותו ההיסטורית של מהנדס המטוסים ג'ירו הוריקושי, למיאזאקי עצמו. הוא חי בפנטזיה שבה הוא יוצר דברים מופלאים – מטוסים או סרטי אנימציה – והמציאות בחוץ מתעקשת לקלקל לו את הפנטזיה הזו: ההתדרדרות של יפן למיליטריזם ולפאשיזם של שנות ה-30 מול המעבר של יפן משפע כלכלי למשבר, ולעליית הלאומנות היפנית לאורך שנות הקריירה של מיאזאקי כבמאי סרטים באורך מלא. רגעים של השראה נדירה והתרוממות רוח בסדנה של גיבור הסרט מתרסקים אל מול קרקע המציאות של רעב, מחסור ודיכוי; רגעים של רומנטיקה קסומה בין הגיבור לבחירת לבו מובילים לטרגדיה ושברון לב.

גם רגעי היופי החזותיים שהפכו לסימני ההיכר של מיאזאקי, כמו נופי טבע קסומים וכמובן סצנות תעופה עוצרות נשימה, מובילים בסרט לנופים עירוניים חרבים, מלחמה והרג. "הרוח עולה" היה יכול להיות סרט אחרון הולם – שובר לב באותה מידה שהוא כובש – בקריירה של מיאזאקי. מיאזאקי אכן התכוון שהוא יהיה כזה, אבל מאז שינה את דעתו. (רז גרינברג)

סיפורה של הנסיכה קאגויה

אחרי הפוגה מצערת של 14 שנה מבימוי (אם לא מחשיבים את מעורבותו באנתלוגיית האנימציה "ימי חורף"), חזר איסאו טקהאטה לעמדת הבמאי עם מה שלימים נבין שהוא סרטו האחרון, בטרם הלך לעולמו בשנת 2018.

"הנסיכה קאגויה" מבוסס על המעשייה "סיפורו של חוטב הבמבוק" שנכתבה במאה העשירית – המעשייה היפנית העתיקה ביותר ששרדה (אם לא מחשיבים את המיתולוגיה) ואחד מסיפורי המד"ב הראשונים שהעולם ראה, על אף שחלק הארי של הסרט (והמעשייה) הוא בכלל סיפור אהבה שעוסק במחזריה הרבים של קאגויה, אשר לכולם היא מעניקה מטלות בלתי אפשריות כדי שלא תיאלץ להתחתן. אולם, בסופו של דבר, גורלה מעמת אותה בין העולמות בהם גדלה.

"הנסיכה קאגויה" הוא הסרט הכי יפה של ג'יבלי, ואני שמח שיצא לי לראות אותו על מסך גדול (ותודה לפסטיבל חיפה). מבחינה ויזואלית הוא שומר על שורשיו כמגילה עתיקה – עניין שהסתבר כמורכב גם עבור סטודיו עם מוניטין כמו של ג'יבלי, מה שמסביר מדוע הסרט היה בהפקה 5 שנים. "קאגויה" מרהיב לצפייה בכל פריים ופריים, ורבע השעה האחרונה שלו היא חגיגה לחובבי אנימציה. אם אתם רוצים לראות את הטוב ביותר שיש לג'יבלי להציע – "הנסיכה קאגויה" הוא בשבילכם.

גם הסיפור עצמו לא רע. ג'יבלי לקחו מעט חופש יצירתי מהמקור, אך ברובו הגדול זה אותו הסיפור בן המילניום, סיפור שמצריך מידה מסוימת של סבלנות. סבלנות וגם זמן, כי "קאגויה" הוא הסרט הארוך ביותר של ג'יבלי – שעתיים ו-17 דקות. אבל אסור לכם לדלג עליו, לא אם אתם אוהבים את ג'יבלי ולא אם אתם רוצים להכיר את אחד הסיפורים החשובים בגלובוס ושל התרבות היפנית בפרט, כזה שהשפיע על ז'אנרים שלמים ומאוזכר באופן תדיר גם בסדרות וסרטי אנימה (אם תהיתם אי פעם מאיפה ההשראה לסוף של "נארוטו", למשל). הוא לא סרט שפשוט להתחיל, אבל קל מאוד לשקוע ביופי שלו, ואין שמח ממני שטקהאטה הספיק להשלים את המגנום אופוס שלו לפני שנפטר. (רם)

כשמארני הייתה שם

כמו כמה וכמה סרטי ג'יבלי לפניו, גם "כשמארני הייתה שם" הוא עיבוד עם התאמות יפניות לספר ילדים מערבי, במקרה זה של הסופרת הבריטית ג'ואן ג. רובינסון. בשונה משאר סרטי האולפן, באחד הזה יש רפרנסים לסרטים של היצ'קוק. הבמאי הירומאסה יונבאיאשי טוען שזה לא היה מכוון, אבל בואו, יש "מארני" בשם.

למרות גיל הדמויות והעיצוב הצבעוני, אני לא בטוחה שהייתי ממליצה על הסרט הזה לצפייה משפחתית. זאת סוג של מלודרמה משפחתית אפלה ומשונה, עם גיבורה שנמצאת רוב הסרט על סף התפרצות של התקף חרדה. כבר בפגישתנו הראשונה עם אנה היא חווה קושי לנשום מרוב בדידות וחרדה חברתית. רגע אחר כך אנחנו כבר מגלים שאפילו על אמא שלה היא לא מסוגלת לסמוך, כיוון שהיא אינה אמה הביולוגית. לפני שתספיקו לומר “שנייה רגע איך יש לילדה הזאת עיניים כחולות, לא אמרנו שהיא יפנית?” אנה כבר בדרך להתאוששות בכפר, בתקווה שהאוויר הנקי יטיב עמה. גם בכפר אנה מתקשה ליצור קשרים חברתיים ראויים, עד שיום אחד היא פוגשת את מארני, ילדה בת גילה עם שיער בלונדיני-היצ'קוקי ארוך ואנרגיה בלתי נדלית. אנה נסחפת בקלות אחריה לעולם של שפע וריגושים, אך היא יכולה לעשות זאת רק בשעות הערב, כיוון שבשעות האור מארני נעלמת כלא הייתה.

"מארני" הוא סרט מסתורין ודרמת התבגרות במחיר אחד. התעלומה שבמרכזו והרצינות שבה הוא לוקח את עצמו הופכים אותו למעין נולאן/שאמאלאן לילדים, ואם נוסיף לזה אווירה קריפית וקצת סאבטקסט קווירי קיבלנו סרט שאמור לקרוץ לכמעט-מתבגרים עם אדג'. הקאץ' הוא העובדה שהרגשות של כולם מוקצנים מאוד, מה שעלול להרתיע את הצופה הציני, צעיר או בוגר. בשבילי זה עבד מצוין, כי יש לי חיבה גדולה לז'אנר "אגדות ילדים שהן בעצם למבוגרים נוסטלגיים". אם יש לכם בבית בני 10-13 שלא יתחילו לצחוק למראה דמות רצה בבכי וזועקת "מארני!!!" בקולי קולות, זה יכול להיות די כיף בשבילם. (נעמה)

בחלק הבא: טוב, לא ממש "בחלק הבא של הסקירה" כמו ש"בוא נסיים את הפרויקט עם ביקורת על הסרט האחרון של האולפן, ארוויג והמכשפה".